יער ועיר

*

1

*

  בפתיחת ספרהּ, שמאניזם וחקר הספרות (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, 250 עמודים), מעמידה פרופ' רחל אלבק-גדרון על רגע של התעוררות מ"תרדמה דוגמטית" שחוותה כאשר עמיתה יפנית, פרופ' יושיקו אודה, הציעה לה לקרוא את ספרו קייג'י נישיטאני, Religion and Nothingness, כמבוא להבנת הזיקה בין מחשבת המערב ומחשבת יפן. מקריאה בספר הבינה אלבק גדרון כי הפילוסופיה הקרטזיאנית, שהיתה אחד מהמאיצים המשמעותיים ביותר של פרוייקט הנאורות האירופאי במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה, גרמה לאדם האירופאי – בהפרידה בין האינטלקט האנושי ובין העולם הבלתי-אנושי המלא אוטומטים מתפשטים (אקסטנציות) משוללי-תודעה – לחוש את העולם הסובב אותו כעולם עקר, מת וקר. לדבריה, מה שמנע בעדהּ עד אותו רגע להבין זאת לאשורו, היתה עבודתהּ המחקרית על תורת המונאדות של גוטפריד וילהלם לייבניץ – שם מדובר על "מטפיסיקה של תודעות חיות ורוחשות, וצופות בכול, ללא דואליזם כלל" (פתח דבר, עמוד ט). זאת ועוד, לדעתה של אלבק-גדרון כל ניסיון להבין את תהליך ההתפשטות-הגופים בתורתו של דקרט, כבעל ממד מיסטי או מאגי, נמוג ונגנז, משדקרט תיאר את המרחב הזה כמכניסטי ואוטומטי. למשל, אם משורר יכול להתבונן בעץ, כתופעת מליאת חיים המעידה על חייו שלו, הרי דקארט הכרית את האפשרות הזאת. לדידו, האדם עשוי לדמיין או לייחס תכונות חיות בעץ, אבל בעץ אין חיות כלל,  ודאי לא נפש או תודעה. במובן, זה אם שירת ההאייקו והטאנקה היפניות גדושות יחסים דו-סתריים בין הנפש האנושית והטבע הסובב אותה, המכיל נפשות אין ספור (תפיסה אנימיסטית). בתפיסה האירופאית לכאורה, אחרי דקארט, אין שום הבדל עם העץ הוא בצורתו היערית או שהוא מונח בצורת כיסא ישיבה או ארון; וכאן התחילה הבעיה של הכחדת הטבע ושל היצורים (בעלי החיים, הצמחים וגם הדוממים) במיוחד בציוויליזציה המערבית – משום ששיח הקידמה והנאורות כבר לא נתן להניח, כי ליצורים לא-אנושיים יש נפש וחיי תודעה.

    מתוך ההבחנה הזאת בין המכניסטיות המערבית ובין האנימיזם המזרחי מגיעה אלבק-גדרון לעסוק בסוגיית חקר הספרות כפרקסיס שמאני (שם, מבוא עמודים 24-1), כלומר בעצם האפשרות להמשיך ולשאת את העמדה האנימליסטית המייחסת ליישויות השונות בעולם נפשות, והרואה ביצירה הספרותית, דבר-מה, המייצג, לפני-הכל, יחס זיקתי בין נפשות.  היא מתמקדת בדמות השמאן כאדם חלוש בגופו, הנוטה לאפליפסיה או להתקפים מעוררי-חזיונות אחרים, החי בשולי הקהילה, אולי אף מורחק ממנה בעל-כורחו, אך בשעת משבר העיניים נישאות אליו פתאום – והציפיה היא שהתובנות ונתיב התיקון –  שעיקרו איחוי השבר בין הקהילה ובין הטבע הסובב, כמרחב הכולל נפשות רבות (בעלי חיים, צמחים ודוממים) – יימצא על ידי השמאן, וזאת על שום רגישויותיו יוצאות הדופן (המיוחדות).

   יש לשים לב, במוקד עולמו של השמאן לא ניצבת התובנה, התודעה האישית ולא הכושר האנליטי לפרק תופעות מורכבות לפרטיהן. נהפוך הוא, השמאן אינו מבקש לבודד כל תופעה כשהיא לעצמה, להגדירה, לתת לה שם, ולכתוב אודותיה ערך מילוני, ערך אנצקלופדי או מאמר אקדמי. אלא אדרבה, הוא תר אחר איזו סינתזה מרובת-אנפין; איזה רכיב חסר או נעלם היכול להשיב להוויה רבת-הנפשות המקיפה אותו את איזונהּ ואת רוח החיים המאפיינת אותהּ. התכונה המאפיינת את השמאן, אליבא דאלבק-גדרון, הוא קשב רדיקלי לסובב אותו, אף כדי ביטול עצמי (של עצמו כסובייקט).

    להצעתה של אלבק גדרון, גם אמני כתיבה עשויים להתייחס לקהילתם, כיחס השמאן לשבט או לקהילה שבשוליה הוא חי. כלומר, כמציע קודם-כל את תכונת הקשב לסובביו, ומתוכה איזו הבנה מקורית או הצעת דרך תיקון, מתוך התחשבות בכל הכוחות והנפשות אליהן הוא קשוב, שתביא איזו אמירה או הצעת מחשבה המאפשרת השגת איזון מחודש במציאות חברתית וקיומית, הנדמית כאוטית. כמובן, לעתים עשויים דרכי המבע הבלתי שגרתיים של השמאן להיחוות על ידי הקורא, כשהוא פוגש בהן, כטלטלה של עולמו הפנימי, האופייני למי שפוגש באלטרנטיבה הנתפסת לו כזרה לכל דפוסי-חייו, ועם זאת היא מצליחה לנער את תודעתו, ולהביאו עדי עמדה קיומית (היות-בעולם) אחרת.    

    עמדה זאת של אלבק-גדרון, העלתה בזכרוני, עמדה מנוגדת (מקוטבת) שהובאה בפתח ספרו של  פרופ' נסים קלדרון, יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (עורכים: יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי, הוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב: אור יהודה 2009, הקדמה) שם תיאר קלדרון בקצרה את האופן שבו הוא וחבריו בנערותם ומאז הונעו על ידי מה שהוא מכנה "רחש קריאה"; קרי, איזו תכונה חברתית שניתן למצותה בתבנית: "האם קראת את ספרו החדש של X ?", כאשר הקהילה הקוראת והכותבת; בוחנת את הספר, אך בד-בבד בוחנת את עצמם מולו או אם אצטט: "הם שואלים מה הספר הזה מלמד עליהם, כיוון שהם זוכרים היטב ספרים קודמים ששרטטו עבורם את הדימוי שיש להם על עצמם" (שם, עמוד 9). לדעת קלדרון, לעתים רחש השיחה סביב ספרים יקר לו לא פחות מאשר הספרים עצמם. למעשה, קלדרון מצייר קהילה המתכנסת סביב טקסטים יסודיים וטקסטים חדשים, כאשר המבקש להשתייך לקהילה תרבותית, ספרותית ואמנותית זו, לעקוב אחר האדוות, לקרוא, להתייחס ולהגיב בהתאם. בהמשך, קובע קלדרון כי הפעם האחרונה שבהם ספרי שירה היו נושאו של רחש קריאה ושיחה מסוג זה, היו אלו ספרים מאת מאיר ויזלטיר ויונה וולך (כלומר, אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת לכל המאוחר), ומאז אינטלקטואלים ישראלים רבים, שוב לא רואים בשירה רכיב הכרחי  בחיי העיון שלהם. טענתו, בהמשך הדברים, היא שהמקום שבו שירה ושירים המשיכו להיות גם מאז נחלה משותפת של האמן ושל הקהל – הוא הרוק הישראלי.

     לכאורה, ניתן היה להציב את עמדת אלבק-גדרון ואת עמדת קלדרון כשני שלבים שונים בתהליך הפצתה וקליטתה של יצירה אמנותית. אלבק-גדרון עוסקת בכוחות המניעים את היוצר ליצור ובאופן שבו היצירה משפיעה על חוֹוֵיהָ ואילו קלדרון עוסק בכוחות המניעים את הקורא או הצופה או המאזין להכניס ספר או יצירה אמנותית אחרת אל תוך עולמו. עם זאת, יש הבדל קריטי בין השניים. אלבק-גדרון טוענת כי היצירה השמאנית מטבעה מטלטלת את חייו של היחיד בהציעה לפניו אלטרנטיבה קיומית שאינה מצויה, לפי שעה, בקהילה או בחברה (או תהא זו רפובליקה ספרותית) אליה הוא משתייך; לעומתהּ – קלדרון תולה את עיקרו של הבאז הספרותי (רחש הקריאה והתגובה) בשאלה מאוד נורמטיבית: "האם קראת את ספרו של X ?", כלומר: הספרות אינה דבר שנועד להוציא את האדם מן המסלול הקבוע של הקריאה שלו. האדם קורא ספר ועוד ספר ועוד ספר. מכל אחד הוא לומד דבר מה ומוסיף ידע, אבל אין בעמדה שמציג קלדרון עירנות לכך שספר יחיד מסוגל להציע לפתע לאדם דרך שונה לחלוטין להבין את המציאות בתוכה או פועל וחושב או להציע לו לצאת מהקווים המוּתווים היטב של מסגרות חייו. בעצם, קלדרון מצייר כאן אינטלקטואל איש-ספר, המעוניין לקרוא עוד ועוד ספרים, ובמיוחד ספרים מעוררי-שיח ונוכחים בחיי הקבוצה בתוכה הוא פועל. בעצם, אם אלבק-גידרון, אליבא דקייג'י נישיטאני, מדגישה את המעלות בכך שהמלומד ינער את עצמו מדי פעם ויילמד לצאת מ"העיר" (הדיסקורס האמנותי והאקדמי השגור), הרי שהאינטלקטואל של קלדרון לעולם לא יעזוב את העיר, בשל תלותו בחברת-השיח – אליה הוא משתייך וברצונו העז ליטול בהּ חלק, בין היתר, על ידי קריאת עוד ועוד ספרים או צבירת מטען הולך וגדל של יצירות אמנותיות אותן חלפה הכרתו.    

    אם אסכם, עד-כאן, אלבק-גדרון, עושה מעשה אמיץ, בפתיחת ספרה החדש, בכך שהיא מנכיחה את העובדה שלצד מרחבי העיר עדיין מצוי היער, כאלטרנטיבה קיומית ומרובת-נפשות, שבה האדם והטבע שזורים להם יחדיו בסביבה רוויית נפשות, ובבואה לעיר, אפשר כי יימצאו הוא יוצרים שמאנים יחידים, שיידעו להציע לעירוניים פתרונות יעריים (מתוך קשב והצעת אלטרנטיבות קיומיות) שיעוררו את נפשותיהם; אצל קלדרון – אין אפשרות לצאת מהעיר; כל יציאה כזאת מהשיח ומהרחש של השיח האמנותי, המגולם בחברה העירונית, נתפס לו כהתרחקות מעצמו ומטבור-התרבות. כלומר, מחבריו ועמיתיו, המגלמים את חיי הרוח כדיסקורס (אקדמי וספרותי) וכתבונה תכליתית; בל לו ליסוג מן הקידמה שמגלמות הערים. לפיכך, לאינטלקטואל של קלדרון טוב ונוח מאוד במקומו, הוא משוקע בו. אין לו שום סיבה לצאת אל מקומות אחרים. למשל, לחקור ספרות יהודית או אסלאמית, הנתפסת בחוגו – כדיסקורס, שלא דווקא מקושר עם הקידמה המדעית ועם התבוניות הרצויה למעגלים חילונים המושתתים על האתוס לפיו, תרבות המערב – עיקר.  לדעתי וכמכסת-נסיוני, עמדתו זו של קלדרון, ביחס לדמותו של האינטלקטואל, ושל הכוחות המפעילים אותו היא עמדה חילונית אורבנית מאוד רווחת.

*

*

2

*

אני מעוניין להדגים את הפער בין העמדה השמאנית-האנימליסטית המרובה ובין העמדה האורבנית של ריכוז  הידע והשליטה בו – באמצעות טקסט בלתי שמאני בעליל.

   ההומניסט וההבראיסט האיטלקי, איש הכמורה הקתולית הבכיר (נבחנה מועמדותו לכהן כאפיפיור), איג'ידיו דה ויטרבו (1532-1469), כתב בספרון על האותיות העבריות  (Libellus de Litteris Hebraicis), את הדברים הבאים:

*

… נותר החלק השלישי של הנביאים הקדומים, שאצלם מצוי יער עצום של שמות אלוהיים, שעד עתה היה בלתי-נגיש לרגלי בני-תמותה. בודדים הם אשר נגשו לכך באמצעות הקבלה, כלומר: מסורת אבות אשר קיבלו כביכול בידיים, בכוח רב של ספרים, כפי שאישר לנו פיקו ואחר כך הגיע ליער פאולוס הישראלי, אחריו יוהנס קפניוס, אסף והביא לא פחות מדי מן החומר הקדוש אל המבנים הקדושים.

[איג'ידיוס ויטרבנסיס, ספרון על האותיות העבריות, תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: יהודה ליבס, ירושלים 2012, עמוד 14].

*

    כלומר לדעת דה ויטריבו, מגמתם של מקובלים נוצרים (מלומדים נוצרים שהוכשרו בקבלה) כמוהו, היא להיכנס ליער (או לפרדס) עצום של שמות אלוהיים. הגישה אל היער נגישה היא אך ורק באמצעות הידע הקבלי  – זאת על מנת להחיות את רוחם של הנביאים הקדומים ושל הנבואה הקדומה, אבל התכלית אצל דה ויטרבו אינה שיטוט בגן השבילים המתפצלים או בספרית בבל של היער הזה, ואינה הנאה מעצם אינסופיותן של האפשרויות הפרשניות הגלומות בו, אלא אדרבה  סיגולו והתאמתו לדוגמה הדתית הנוצרית, המבטאת לדידו את האמת הטבועה בכל. לפיכך הוא מזכיר את ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463), את המומר היהוד-גרמני, פאולו ריקיו (1541-1480) שלימים הפך לפרופסור באוניברסיטה פאביה ואת ראש ההבראיסטים הגרמנים שבדור,  יוהנס קפניוס רויכלין (1522-1455) – כולם מקובלים נוצרים, שניסו לקשור בין טקסטים קבליים ובין אמתות הדת הנוצרית, שלדידם העידה על הסוד האמתי שמעולם עמד ביסוד טקסטים אלוּ. כלומר, לא מגמה פלורליסטית או רב-תרבותית או מגמה סובלנית יש כאן, אלא ניסיון לצמצם את היער הבלתי-מתפענח על-פי רוחה של מסורת דתית אחת ויחידה. כמובן, הגישה הזאת אינה שונה מזאת שאפיינה את רוב המקובלים היהודיים, אלא שאצלם המגמה והתכלית היו כי רזי עולם גלומים דווקא בדת היהודית ומתפענחים לאורהּ.

   נחזור לטקסט. כל קורא רציונלי-מערבי, קרוב לודאי, יבחר להתייחס לדבריו של דה ויטריבו על אותו יער עצום של שמות אלוהיים  כאמירה סמלית; היער מסמל מסתורין, כוליוּת של סוד ואיזה סדר השונה לגמרי מן הסדרים הפרשניים שרוב המלומדים הנוצרים, בני דורו, שלא למדו עברית מפי מומרים או יהודים שהיו נאותים ללמדם, ולא הוכשרו בקבלה, עשויים להבין. עם זאת, דה ויטריבו למעשה אומר כי נמצאה הדרך לברא את היער, כך שכעת לאחר שישנם די מלומדים נוצריים, הבקיאים בעברית ובקבלה, כל שנותר להם הוא להראות כיצד מה שהצטייר במחשבת הוגים נוצרים קודמים כמרחב כאוטי ופראי, כל עולם הסוד הזה, עולה בהתאמה גמורה עם אמתות הנצרות הקתולית. כל מה שנותר למקובלים הנוצרים לדידו, הוא לאסוף את "החומר הקדוש" אל "המבנים הקדושים", כלומר להביא את טוב היער אל מוסדות הדת והכנסיה, כך שבמידה רבה היער שוב לא יהיה יער, אלא יהפוך לעיר שכל דרכיה נהירות בפני הלמדנים הנוצרים.

     כמובן, במידה רבה ,הקדים דה ויטריבו את מגמות הקולוניאליזם האירופאי, כי בעצם אין בדעתו להשאיר את היער כמו-שהוא, קרי: להנות מן המסתורין, הפראיות, והיכולת ללכת לאיבוד בין עציו – הוא מעוניין לראות בו הרחבה ל-Civitate Dei (עיר האלוהים) הנוצרית. הוא מתחיל בבירוא היער; וסופו – שתעמוד שם עיר נוצרית, בנויה כהלכה.  

   נחזור לאלבק-גדרון ולקלדרון. במבוא לספרהּ מעמידה אלבק-גדרון באופן חד משמעי על כך שיוצרים יחידים עשויים להביא אל עולמנו טקסט יערי, טקסט מהלך מסתורין, שלכתחילה אינו משתמע לאיזה סדר פרשני במובהק או לסדר סימבולי. כלומר, היא מכירה מראש בכך שטקסט עשוי להפוך על אדם את עולמו לא מפני שהוא נהיר או מתאים עצמו לאיזה שיח דומיננטי בחיי הקבוצה הקוראת – אלא דווקא משום שהוא חורג במודע או לא במודע מגבולות ההסכמה של הקבוצה. לעומתה, קלדרון בדבריו, הוא בדיוק המבוא לכל אותם המציעים בערבי עיון והשקה ספרותיים כי המשורר הוא "משורר בשל" (אני מוכרח להעיר — משורר אינו מנגו) וכי כתיבת הפרוזה של פלוני היא "מהממת" או "הישג יוצא דופן, המהווה חולייה נוספת בתולדות הרומן בישראל לצידם של …" או כל אמירה ממקמת אחרת, המבקשת לקבל את הטקסט החדש או את הכותב החדש, לחבורה ולדפוסי השיח המאפיינים את דרכה.  בעצם, הקהילה הקוראת של קלדרון, היא חברה שאין בה מסתורין – רק סדר, שיח והייררכיה אמנותית המתרקמת בצילם.  היכן שאלבק-גדרון רואה אפשרות של יער; קלדרון רואה רק עיר ועיר.   

  עם שנהניתי מאוד מכמה מפרקי ספרהּ של אלבק-גדרון ובמיוחד מאלו שהוקדשו ליצירות מאת אהרן אפלפלד, שמעון הלקין, אורלי קסטל-בלום (הדיון בשני האחרונים הוא בחלק השני של הספר הקרוי: עיר ועברית) ורונית מטלון, לא הצלחתי להבין מדוע המחברת רואה בהם מחברים שמאניים, מלבד העובדה שהפכו למספרי סיפורים שקוראיהם המתינו לספריהם הבאים ומלבד שחלקם ראו בערים גדולות, אגני-מצוקה יותר מאשר מעייני-ישועה. הפער הזה היה אף בולט עוד יותר בפרקים שמיוחדים ליצירת א"ב יהושע ודליה רביקוביץ ובכמה פרקים נוספים (יהושע אמנם כתב על יערות) הרחוקים בעיניי, בספרות שהם מייצגים, מתפיסה שמאנית. כשאני חושב על אמני כתיבה שמאניים מודרניים עולים בדעתי אלזה לסקר-שילר, אַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה ,ברונו שולץ, אנרי מישו, אנטונן ארטו, ז'ורז' בטאיי, וויליאם בורוז, אקיוקי נוסקה, ריינלדו ארנס, רוסריו קסטיינוס, אלפונסינה סטורני  חורחה לואיס בורחס, דנילו קיש, אנטוניו טאבוקי, הוגו מוחיקה, אלחנדרו חודורובסקי, פומיקו אנצ'י ויסמין גאטה או כאן קרוב: ע' הלל (ארץ הצהרים ובמיוחד "בסיבוב כפר סבא" ו-"במעלה עקרבים")  יואל הופמן (ברנהרט), נורית זרחי (בשירה ובפרוזה שלה), חביבה פדיה (בעין החתול), דרור בורשטיין (אלה כרגע חיי, הווה) עידו אנג'ל (בכל כתביו מאז רצח/בוים), גיא פרל (במידה מסוימת, במערה) ומרית ג"ץ (לשעבר: בן ישראל)– ברוב כתביה המודפסים והאינטרנטיים (בבלוג שלה: עיר האושר). בכל המחברים והמחברות שמניתי אני מוצא נטייה אנימליסטית של גילוי נפשות רבות בכל הסובב אותן, לרבות בעלי-חיים ו/או חפצים דוממים, ואצל מקצתם, ואולי נכון יותר – מקצתן, לעולם מלווה את הטקסט איזו שאיפה להעניק לחיים האנושיים המובעים, איזה צביון חדש של תיקון ושל איזון מחודש. כמובן, אין העובדה לפיה הייתי בוחר בשורת יוצרות ויוצרים אחרים לגמרי, גורעת במאום מההנאה שבקריאת ספרהּ של אלבק גדרון ומן המבוא המשמעותי ומעורר המחשבה והקשב, שבו פתחה את ספרהּ, המציע נתיב אופציונלי להבנת חוויית היצירה וחוויית הקריאה של קוראים, המבקשים אחר טקסט שחשים בו עולם חי וויטאלי; עולם שעדיין לא הובס לחלוטין על ידי הגיונן המצמית של הערים.  

    לבסוף, אציין, ברוח הימים, כי אפשר שכל הרשימה הזאת –הוֹרָתהּ בהתבוננות בסוכות, ההולכות ונבנות בחצר בחוץ, וביציאה אל הסוכה, כאיזה תווך-מה, המצוי בין השמאני והאורבני, בין היער והעיר.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

*  

בתמונה: Wifredo Lam (1902-1982), Dark Malembo, God of the Crossroads, Oil on Canvas 1943  

Read Full Post »

לָשוֹן, חֵרוּת, תּעתוּעים

*

   **יכול הייתי להתחיל בהקדמה ארוכה על עידן לנדוֹ כבלוגר פוליטי מוביל כנגד פגיעה בזכויות אדם, דיכוי, כיבוש, כליאה, מעצרים, עינויים ופשעי מלחמה; יכולתי גם להזכיר את היותו פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הנה אמרתי ועשיתי. לא בכך הדברים אמורים, אלא בספר מסות חדש של כותב מוכשר, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה (בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015),בו מצטייר לנדוֹ כמבקר חד ורדיקלי של הממסדים, המתוקצבים לעייפה (בעלי הון ופוליטיקאים),ההופכים בשל כך מחויבים פחות לחירויות אדם ואזרח, ויותר לאידיאולוגיות פוליטיות או לתיאולוגיה הפוליטית, המושתת עליהם, על ידי שרים, ראשי ועדות, בעלי הון, ראשי אגפים— הבוחנים בזכוכית מגדלת כל אמירה ואמירה. דומני כי ספרו של לנדוֹ חותר תחת תפיסוֹת "הנִראוּת" ו"הדוברוֹת" המערבית –הישראלית, המצדיקה לעולם את בני הקבוצות השולטות כיפוֹת, טובות, מועילוֹת ובעיקר כצוֹדקוֹת ומוסריוֹת (לעומת האחרות). לנדו מורה על שלל השקרים, הפגמים, העוולות, הטשטוש, ההסתרה, ההשתקה, ההנהון האוטומטי, והציות העיוור לבעל השררה, שהקבוצות הללו נוקטות השכם-וערב בדבריהן ובמופעיהן. לנדוֹ אמנם מזוהה גם מזהה עצמו עם חוגי-השמאל, אבל אינו חוסך שבטו מאותם חוגים ומדובריהם.  המסאי לנדוֹ, מעלה בפנינו קווים לדמותו של האינטלקטואל כאדם אמיץ, בעל ראיה מקורית, חסר מורא ומובן-לו-מאליו שיעורר תרעומת, שיעשה על מנת להישמע ולהיקרא על ידי בודדים או רבים. עם זאת, יקפיד על היבדלות מן הממסד, כדי להיוותר עצמאי בדעותיו, תוך עידוד הרבות/ים להשמיע אף הן/ם את קולן/ם האישי-מקורי, מבלי להיכנע לטרור תקשורתי של מסבירים, דוברים, מומחים, ומפרסמים, המוציאים אדם מדעתו. אותם הגורמים לו לנתק עצמו מכל המבעים של מחשבה אנושית ביקורתית פלורליסטית ופתוחה, ומביאים, בשל הגמוניה עודפת, להסתפק בכניעה מוחלטת  להזנת-תודעתו בדף מסרים (שלל מניפולציות) שכתב אדם אחר, בעל אינטרס, ואשר יש בכוחו להשתלט על זמן מסך מספק בטלוויזיה.

***אצל לנדוֹ אין תודעה קולקטיבית. אין ריבונו-של-עולם שמכוון הכל מלמעלה. אין תודעה של עם ואין חכמת-המון, או מסורת מקודשת כזו או אחרת. יש אינדיבידואלים לומדים וחושבים המתייצבים על מנת לגרום לשלומי-אמוני-החברה, בה הם עושים את ימיהם, אי-נחת רבתי; סרבנות, ביקורת ומרד הן אמנם תכונות נדרשות מאוד בזירות האמנות וביקורת התרבות (וגם המדע), שכן הן מהוות גורם המדרבן להתפתחות רעיונית מתמדת. אם יש אינטלקטואל-חצר— לנדו הוא אינטלקטואל שנשאר במודע בחוץ. אם נניח היה מוציא אלבום מוסיקלי, הוא לא היה מנסה להיכנס לפלייליסט של התחנות המסחריות. הוא אינטלקטואל אנליטי חד, שמעדיף לפרק לגורמים קונוונציות שגויות ואלימות, ולא להותיר אותן משחרות לטרף ופוגעניות— ודאי לא להפוך עצמו לכלי שרת בשירותן. האויב הגדול שבשער, כפי העולה ממסותיו של לנדוֹ, היא התפיסה המציינת אגפים רבים של הישראליות הנוכחית (באופן חוצה מגזרים) לפיה כל דבר שנאמר על ידי גברים סמכותניים מספיק פעמים, באופן חוזר ונשנה, יהפוך לבסוף לאמת המובילה את חיינו, ואין זה חשוב מה יחס הדברים הנאמרים למציאות החיצונית. בעצם לנדוֹ מרעים על אנשי-הקונוונציות והמנטרות; עוּרוּ ישֵׁנים מתרדמתכם! אבל השינה הגדולה הזאת, של שימוש בשׂפה כדי לנהל תודעות, ולא על מנת לאפשר להן לפרוץ את גבולותיהן לחופשי, היא שמשרתת ומגלמת את הקונוונציות לפיהן לעולם תקבל מערכת הביטחון כאן כל נכס העולה על רוחהּ (תרצח וגם תירש); לעולם ייתפס דובר צה"ל כמייצג את האמת גם אם ייתפס מאות פעמים בשקרים מביכים; אותם אנשים ימשיכו לנהל את חיי הרוח והתרבות במשך שנים על שנים, מבלי שתיבחן-מחדש תרומתם, ותמיד יימצאו צייתנים-אפורטיוניסטים שיזמרו בשבחיהם; אותם משוררים לאומיים וממסדיים יילמדו במערכות החינוך, וכתביהם יוצבו במיקומים בולטים בחנויות הספרים. כל אותם אנשים יוכלו גם לומר את אותם הדברים עשורים אחר עשורים, ואיש לא ייבחן את תכנם, מובנוּתם, התאמתם למציאות החיים. בעצם כשחושבים על כך, קריאתו של לנדו קצת דומה היא בכמה אספקטים לקריאה הסוקרטית: הידיעה היא המידה הטובה (ולא הדעות שהטיראנים והסופיסטים ביקשו להחדיר לחיי האתונאים), במובן לפיו כל חתירה למידה הטובה דורשת לפני הכל חיי הכרה תבוניים, ביקורתיים ופעילים. כמובן שלנדוֹ אינו ריאקציונר פילוסופי. עם זאת, המכשלה של חולשת הרצון האנושית, של ציות עיוור למוצא פיהם בעלי שררה (כי למי יש כח לריב עם בריון מגובה בסוללת עורכי דין), לא השתנתה הרבה באלפי השנים האחרונות. לפיכך אני נוטה לומר כי ספק כתיבתו של לנדוֹ עשויה  לעורר נרדמים או לפקוח סוּמים (הספר איננו מבוא לחשיבה ביקורתית, וטוב שכך) אבל היא עשויה לשמש כסוג של שעון מעורר למתעוררים-עֵרים, שמדי-פעם נאלצים לכלות זמן בדיבורים עם ידידים ועמיתים,המנסים לשכנע אותם, כי ירושלים היא אכן בירתנו המאוחדת לעדי עד או שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר ביותר או שמקברי צדיקים אכן נשפעות אנרגיות אלוהיות העשויות להעניק מרפא ומזור לבני אדם, ותוך כדי השיחה הם מרגישים שאולי כבר אזל להם הכח לכל הויכוח האינסופיים האלה עם אנשים שלעולם לא יבינו מה שיש להם לומר, וישיבו על כל מחשבה כנה בעוד מנטרה שהוכנה מראש.  מבחינה זאת, ספרו של לנדוֹ הוא בבחינת, מדרבּן-המדורבּנים, דרך שמעולם ציינה את דרכהּ של הפילוסופיה המערבית, ושל הנאורות האירופאית. שבחלקיה הטובים יותר, אף הרשתה למשתתפיה לחלוק אלו על אלו מכל וכל, מבלי לחוש כי הדבר מערער אילו יסודות מהותיים. עם זאת, מעבר לייצוגים דוגמטיים בשפה, מנטרות, אמונות טפילות ושאר מרעין בישין, השאיפה האנושית הליברלית שהידיעה לא תהיה כבולה לאף דוֹגמה לא פעם נתקלת בקשיים. למשל, כאשר מגיעים לסוגיות של אמת-שקר, טוב-רע, יושרה-עוול, אנו נוטים (גם אני גם כל אחד אחר) לצייר קווים ישרים מדיי וחדים לגמריי, שעה שהמציאות לפעמים היא הרבה יותר מורכבת ונפתלת. ספק אם היא מיוצגת יפה על ידי קו אחד ויחיד.

***לנדוֹ מאוד שונה ממני בכמה מהלכי-רוחו מחשבותיו. הוא מתנגד-נמרץ למטפיסיקה, הפשטה, רוחניות, קדוּשה, מיסטיקה, שיח שאינו בהיר די הצורך [לנדו למשל יוצא-חוצץ כנגד שיח אמנותי בלתי-נהיר ובלתי-קריא בעליל, במידה רבה של צדק; אלא שאני התהרהרתי בבדיחוּת מה היה כותב לוּ ניצב היה מול טקסט קבלי לוריאני או מול כרך  מכתב עת העוסק במחקרי קבלה]; כיוצא בזה, הוא מדגיש את היֵשׁ, את הממשׁי, את הכושר השׂפתי כמערכת הנתונה באדם לכתחילה, את החולין, ורואה בהן כר נרחב לעיוּן וחקר וגם מקור לא-אכזב לפיתוח תודעה מוסרית. בנוסף, ניכר כי לטעמוֹ רוב התורות שיש בהן חריגה מן היֵשׁ הקונקרטי, גם כוללות בתוכן איזה עיוות-מה בשיפוט-המציאוּת, ועל-כן: פתח לקלקול מוסרי אינהרנטי, הולך ומתעצם (למשל, דתות ההתגלוּת או למצער אסכולות מסוימות בהן דורשות מן היחיד להניח את הגיונוֹ ותודעתוֹ מפני הלכה או מפני מה שנתפס כדבר אלוהים) . מירב ההוגים והיוצרים שהשפיעו עליו באופן משמעותי, כגון: חנוך לוין, ישעיהו קורן, דוד אבידן, ישעיה ליבוביץ', נועם חומסקי, סוזן סונזאג, מוערכים גם עליי, אבל אינם ניצבים בשורה הראשונה של מקורות ההשראה שלי. לנדוֹ מזכיר גם את קאמי, וכאן אני מתחבר אליו יותר (אגב, קאמי כתב בצעירותו מחקר אקדמי על הגות נאופלטונית אצל פלוטינוס ואוגוסטינוס מהיפּוֹ, ולטעמי רחוק מאוד מגדיעת קרנהּ של המטפיסיקה), אבל כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את קאמי האלג'יראי (אדם הראשון, הקיץ) על פני קאמי הצרפתי-אירופאי (הזר, הנפילה), כלומר מעדיף אותו כשליבו הומה אהבת-אדם, ופחות כשהוא דן בהזרה ובניכּוּר. כלומר, יותר כהומניסט ופחות כאקזיסטנציאליסט.

***אם לסכם, אני ממליץ מאוד על קריאה בספרו של לנדוֹ. הוא מלא כישרון כתיבה, רעיונות חדים, מעוררי מחשבה, מעוררי פולמוס. זהו ספר שבאים אליו על מנת לחשוב, ושלא על מנת להנהן מוּכנית. ספרים הגורמים לקורא להטיל ספק, לא במארג דעותיו של הכותב בלבד, אלא בעולם דעותיו שלוֹ-עצמוֹ (עימן הגיע לקרוא את הספר), המה מעטים, ומספרם בחנויות זעוּם, הולך ומתמעט. אני קורא אתכם לקרוא, דווקא כי יש בו בספרו של לנדוֹ את היסוד המערער והספקני החסר כל-כך בהוויית חיינוּ (למצער, בספירה הציבורית, שדומה כהופכת לתעלול דוברים ויחצנ"ים מתמשך). אני ממליץ על הקריאה בספרו של לנדוֹ כי זה מעשה לא-קונוונציונלי ואמיץ במפגיע. כלומר: בכוונת מכוון.

 

עידן לנדוֹ, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה, בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015, 333 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Margret Bourke-White, The  Kentucky Flood, February 1937

 

Read Full Post »

מַיִם עֲרֻמִים

*

יֵשׁ גֶּזַע מְסיָּם שֶׁל בְּני אָדָם

(עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר מַכִּירָה אֶת אַחַי)

שֶׁבֶּחָזֶה נוֹשְׂאִים מִין מַיִם עֲרֻמֵים

בְּרַעַד.

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יָדַיִם שְׂמָאלִיּוֹת –

הַכֹּל נִשְׁבָּר לָהֶם בֵּין הַיָּדַיִם;

אַף לְהַבִּיט אֵינָם רוֹצִים, שֶׁלֹא לִפְגֹעַ

וּמְקִימִים מַעֲשֵֹיהֶם

כְּאַנְדַּרְטַת מַלְאָךְ אוֹהֵב

שָׁחוּט לְפֶתַע.

 

גֶּזַע הָרֹךְ הַמֵּמִית, הַנּוּגֶה, בֵּית-הֶבֶל

שֶׁקָּם לִתְחִיָּה.

[רוסאריו קסטיאנוס, אתה אינך שירה: מבחר שירים  1973-1948,בחרה ותרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, הוצאת כרמל: ירושלים אביב 1994, עמ' 38]

*

אוגוסטינוס מהיפו (430-354) בספריו Civitas Dei (עיר האלוהים) Adversus Judaeos (נגד היהודים) ו-Contra Faustum (נגד פאוסטום) זהה את היהודים כצאצאיו של קין ואת הנוצרים כצאצאיו של הבל. הוא אף קרא לאומות הנוצריות לקיים בתוכן את היהודים בבחינת "נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ד', 12)  כלומר עליהם לשאת את בעונש השווה לעונשו של קין על רצח הבל משום אחריותם לרצח ישוע. הוא הדגיש את האיסור לרצוח יהודים על אף חטאם ונשען בזאת על הפסוק: "אל תהרגם פן ישכחו עמי" (תהלים נ"ט, 12). תפישה זו זכתה אחר כך להיכלל בדוקטרינה הקתולית וכל כמה שהיא קשה מנשוא ועמוסת שנאה, היא ככל הנראה קיימה את היהודים בחיים בארצות הנוצרים בימי הביניים. היהודים חוו אמנם גלי-פרעות מתחדשים ושלל גזירות שמד ועלילות דם,אך תמיד נמצאו להם ליהודים באירופה מלכים שפרשו עליהם את חסותם, או אנשי כנסיה בכירים שהעניקו להם מקלט. כנגדם נמצאו מלכים ופרשנים של כתבי אבות הכנסיה, שהקפידו לתאר את היהודים כשטניים, עובדי שטן, אויבי אלוהים, שאור שבעיסה, וכשדים שלבשו דמות אדם. שונאי אדם נמצאים בכל מקום; דעותיהם של רבנים בגנות הגויים, וקריאות נקם באומות הנוצריות מופיעות לא אחת בכתבים רבניים, ואף נכנסו לסידורי התפילות.

רוסאריו קסטיאנוס (1974-1925), משוררת וסופרת מקסיקנית, ידידת ישראל, אשר כיהנה כשגרירת מקסיקו בתל אביב, ומצאה בה את מותה בשנת כתוצאה מהתחשמלות ביתית (נוסף לספר שממנו נלקח השיר לעיל ראה אור בעברית בסדרת ספריה לעם של עם עובד ספרה, משיח של חושך)— הופכת ומנערת פעמיים את הציר האוגוסטיני (רוב תושבי מקסיקו קתולים, אמנם קסטיאנוס הושפעה רבות מן התרבות האינדיאנית המקסיקנית). היא כמובן אינה מזהה את בית קין עם היהודים. אך גם אינה מזהה את היהודים עם בית הבל— כפי שאולי מפתה היה לקבוע בקריאה ראשונה. היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם עימו היא מזדהה. אלו הפגיעים, הלא-יוצלחים, המפוזרים, בעלי הידיים הרועדות, הנזהרים מאוד מלפגוע בזולתם, המעדיפים לסבול עוול מאשר לגרום עוול ומעדיפים שלא להביט אל מעגלי העוול והאלימות שמה ייגררו לתוכם. הם אינם נוהגים להגדיל עצמם או את שמם על חשבון זולתם, ויש בהם יסוד של אהבת אדם גדולה ומתמשכת, גם כאשר הם פצועים, חבולים ושחוטים.

  כמובן, ניתן היה להציב את הסוג האנושי הזה בתווך של ההצגה המסורתית של ישוע, המפנה את לחיו השניה למכים או הנושא את הצלב ואינו שונא או מחרף איש. עם זאת, קסטיאנוס יוצאת את גדרי האתוס הנוצרי ומדברת באופן אוניברסלי בסוג מסויים של בני אדם מבני המין האנושי. אלו יכולים להיות כמובן בני דתות שונות, לאומים שונים, אמונות שונות ומשונות וכיו"ב. יתר על כן, על אף שמפתה מאוד לקרוא את המלים "בית הבל שקם לתחיה" כאילו מוסבות הן על העם היהודי שלאחר השואה (שלמשוררת היתה קירבה ואהדה רבה כלפיו), בכל זאת דומה כי קסטיאנוס אינה נגררת אחר תפישה לאומית-פרטיקולריסטית מסוג כלשהו, היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם, שניתן למצוא כמותם בכל מקום, בכל לאום.

מה שמטריד אותי מאז התוודעתי לשיר הזה של קסטיאנוס היא הקלות הרבה (כאילו יש בי הכנה פנימית) שבה יכולתי לאמץ את תורת גזע הזאת.

הערה: בחיפוש אינטרנטי נוכחתי לגלות שהמתרגמת (אסתר סולאי-לוי) נפטרה לפני שנה בדיוק (2.4.2012). אני מקדיש אפוא את הרשימה הזאת לזיכרה (בשל הספר היפה שהקימה).

*

*

בתמונה למעלה:© Wilhelm Sansal, Shoah Forest, Oil on Canvas 2002

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

האתלט של הלב

*

צְנַח

            צְנַח לָנֶצַח

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הָאֵינְסוֹף

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הַזְּמַן

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמְךָ

צְנַח כְּלַפֵּי מַטָּה כְּכֹל שֶתוּכַל לִצְנֹחַ

צְנַח לְלֹא סִחְרוּר

מֵעֵבֶר לְכָל הַחֲלָלִים וּלְכָל הָעִתִּים

מֵעֵבֶר לְכָל הַנְּפָשוֹת לְכָל הַכְּמִיהוֹת וּלְכָל הָאֳנִיוֹת

הַטְרּופוֹת

צְנַח וּשְרֹף בְּדַרְכְּךָ אֶת הַכּוֹכָבִים וְהַיָּמִים

שְרֹף אֶת הָעֵינַיִם הַצּוֹפוֹת בְּךָ וְאֶת הַלְּבָבוֹת הַמְּצַפִּים לְךָ

שְרֹף אֶת הָרוּחַ בְּקוֹלְךָ

הָרוּחַ הַסְּבוּכָה בְּקוֹלְךָ

וְהַלָּיְלָה הַקָּפוּא בִּמְחִלַּת עַצְמוֹתָיו

[ויסנטה אוּיְדוֹבְּרוֹ (1948-1893), אַלְטַסוֹר, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011, קנטו I, עמ' 28]

*

   כמעט כמו הוראות למדיטיציה של צניחה מתוך מה שהיית אל מה שתהיה. מתוך גוף נושא-זכרונות, ממלמל אל תוך החלל הריקן, חלל ששוב אין יודע האם עונה הוא על חוקי הגראביטציה, ועל כן האם מדובר בכלל בנפילה מן הרוֹם אל איזו קרקע, קרקעית;  או שמא זוהי הצניחה מן הידוע אל הבלתי ידוע— מן המודע אל התת-מודע (הבהובי תת-מוּדע הם תמיד הזוהר הקטבי של חיינו), כלומר לא צניחה במקום, בזמן, במרחב. אפשר כי הצנחן של אוידוברו אינו כאיקרוס ההולך ומתרסק מטה, אלא כדוגמת האדם הצף של אבו עלי אבן סינא (1037-980), הצף לנצח בתוך חלל של אין-מקום ואין-זמן, והנה לעת מבזיקה בו ידיעת עצמו (כח רעיוני אינהרנטי בנפש) יכול הוא לידע את בוראו ואת העולם אשר ברא.

    אבל אפשר כי ויסנטה אוידוברו (1948-1893) משורר שהתחיל את פעילותו הפואטית בשנת 1911, ובשנת 1914 הועלה באש ספרו השני שכלל התקפה רבתי על האמונות הנוצריות של המסדר הישועי ועל הבורגנות הצי'ליאנית דווקא מרמז לנפילתו של האדם הראשון. אצל התיאולוגים הנוצרים, הנפילה מעדן שמיימי אל תחתיות הארץ, בכדי שיישא תמיד בלבבו את העדן האוטופי (המצוי באין מקום ובאין זמן) בליבו: Civitas–Dei,–Summa–Theologiae,–Paradise–Lost ודומיהן; אפשר גם כי אלטסור, שנולד בגיל 33 ביום מותו של ישוּ (אלטסור, מבוא עמ' 14), הינו בן דמותו של ישוּ עצמוֹ (כסוג של בן דמותו של אדם הראשון), כבן-אלהים וכאדם-השלם הצריך, במצוות המשורר, ליפול מרום שליחותו, להיהפך לצל, ליורד-דוּמה, כדי שיצליח להרקיע אל מעבר לעצמו ולגורלוֹ, ואולי דווקא אז כאשר ייפול שוב ממלכות שמיים ויטעם מחרדת העפר ומוראותיו, יהיה ראוי לאמוּן כלשהו (גם אם לא אמונה), בשל היותו מחדש 'בן אדם'.

    אפשר גם כי אוידבּרוֹ, האינטלקטואל מדבר על דווקא נפילתו/התרסקותו של על-האדם הניטשיאני, או על-האדם-התעשייתי-טכנולוגי של פיליפו תומאזו מרינאטי (מנהיג הפוטוריסטים-האיטלקים ואחר כך מתומכיו הנלהבים של בניטו מוסולוני, שראה עוד במלחמת העולם הראשונה תהליך-תועלתי מרפא המנקה את האנושות מחלשיה) בעקבותיו, עָל-האדם המבזה את המוסר היהודי-נוצרי שלדידו הינו מוסר של עבדים; על-האדם, איש המדון, המחריב את הכל, ומדמה בכך את גאולתו שלו שאינה אלא חורבן. ואמנם בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הלך אוידוברו והתקרב כהוגים ואמנים אוונגרדים רבים בדורו לקומוניזם, ואף יצא ללחום במלחמת האזרחים בספרד (הוא היה אז כבר כבן 42) לצידם של הרפובליקנים כנגד הפאשיסטים של פרנקו. באלטסור ניכר כבר כי הצניחה מעבר לעצמך ומעבר לעולם, היא קריאה אי-אלימה, שיש בה התנגדות רבתי לשררה ולכח.

   אוידוברו הצ'יליאני, שהחל לכתוב את אלטסור בפריז 1919, ופרסם אותה בצ'ילה תריסר שנים אחר-כך, הכיר היטב את שירת האוונגרד ואת הקאליגראמות של גיום אפולינר; הוא אף חבר לטריסטן צארה, הרוח החיה שבדאדאיזם, בשנת 1918, ולזמן קצר היה קשור גם בתנועה זו. הוא אף נקשר אל חוגים פוטוריסטיים (שירה וציור) ופרסם שירים פרי עטו בתערוכה קוביסטית. הדברים ניכרים בחלקים נרחבים מיצירתו (הקאנטו השביעי החותם הוא רובו-ככולו, יצירה דאדאיסטית לכינור, מסור וקיפוד עם תיבת תהודה). יש להניח כי כדרום אמריקני, ששהה עת רבה בצרפת,  קרא גם את שירי מלדורור לרוזן דה- לוטארמוֹן, הפסיאודונים של איזידור דיקאס (1870-1846), משורר צרפתי יליד אורוגוואי (בכמה הזדמנויות באלטסור מביע אוידוברו את השאיפה להיוולד באורוגוואי). ובעצם אלטסור הוא כעין אלטר-אגו יצירתי-והרסני של יוצרו, כפי שמלדורור/ לוטארמון היו עבור דיקאס.

   למשל הקטע הבא של מלדורור שיש בו כמה וכמה מוטיבים מקבילים לקטע שצטטתי למעלה מאלטסור:

*

נרדמתי על הצוק. לאיש שרדף יום שלם אחרי היעֵן ולא הצליח לתפסו, לא היתה שהות לתת אוכל בפיו ולעצום עין. אם הוא קורא את דברי אלה, הרי יוכל אולי, לנחש איזו שינה כבדה נפלה עלי. ואולם, כשדחפה הסערה במאונך, בכף ידה, כלי שיט אחד אל קרקעית הים; אם מכל אנשי הצוות לא נותר על הרפסודה אלא איש אחד, תשוש מהתלאות ומכל המצוקות למיניהן; ואם נחשולי הים מטלטלים אותו כאניה טרופה, במשך שעות המתמשכות יותר מחיי אדם; ואם ספינת-המלחמה, החורשת אחר-כך את מחוזות השממה האלה בשדריתה הסדוקה, משגיחה באומלל הזה המשיט על פני האוקיינוס את עצמותיו היבשוֹת, ומושיטה לו עזרה שכמעט אחרה לבו, סבור אני שאותו טובע ייטיב אף יותר לנחש כמה גדול היה עלפון החושים שלי.

[לוטארמון, שירי מלדורור, תרגמה מצרפתית והקדימה מבוא: אילנה המרמן, שיר רביעי פרק שישי, עמ' 217-216] 

*

   הצוק המבטא את הסף, הצניחה אל החלום שכמוה צניחה אליי ים, הסערה הדוחפת במאונך (תנועת הצניחה), האניה הטרופה,  הקור, הרוח, העצמוֹת— כל אלו קושרים בין חלומו של מלדורור-דיקאס ובין חזונו השירי של אלטסור-אוידוברו. אבל יותר מכך, דומה כי אותה שינה כבידה עדי עלפון חושים, אותו חלום משונה שראשיתו באיש הרודף אחר יען, ואחריתו בסירה אסופית בלב ים— כמו מקדימה את הדהודיו של אלתוסר הנופל אל תוך עצמו ומעבר לעצמו, לקראת מציאות והכרה שיש בה מן הבלתי-נודע.

   הצניחה אל העצמי ומעבר לעצמי, שריפת העולם, היקוּם, כָּל הנודע  מהדהדת גם את צמד המניפסטים של אנדרה ברטון (ששירי מלדורור היתה אחת היצירות היקרות ללבו); ומנגד, גם את אנטונן ארטו, שהחל את דרכו כמקורב לחוג הסוריאליסטים של ברטון, ואחר-כך נוּדה ממנוּ, ופרש בשמחה לדרכּוֹ.

   הטקסט של אוידברו הוא טקסט גדוש הדהודים-אינטלקטואליים ואפשרויות פרשניות; ברם, ייחודו הוא דווקא בכך שהוא מבקש להוליך את הקורא אל מעבר לכל אותם מהלכים אינטלקטואליים, אנליטיים והרמנויטיים. אוידברו אינו מעוניין שנקרא את אלטסור בשלוות נפש ובהתבוננות מרוחקת של למדנים, הבוחנים-מודדים את שורותיו. הוא מעוניין שנצנח עימו, שנשרוף עימו, עד שנצטמרר מן הרוח הסבוכה בקולותינו, ומן הליל הקפוא במחילת העצמות.

   בכך מתקרב אוידוברו לטעמי לדברים אשר השמיע אנטונן ארטו (1948-1897) בפתח המאמר שלו אתלטיקה של הרגש (1929):      

*

יש להודות שלשחקן יש מעין מערכת שרירים של הרגש, המקבילה למיקומם של הרגשות בגוף.

השחקן כמוהו כאתלט גופני לכל דבר, אבל בשינוי אחד מפתיע: את האורגניזם של האתלט תואם אורגניזם אנלוגי של הרגש, המקביל לו וכמוהו ככפילו של האחר,אם כי אין הם פועלים במישור אחד.

השחקן הוא האתלט של הלב.

[אנטונן ארטו, 'אתלטיקה של הרגש', בתוך: התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמ' 145].

*

   אם נמיר את המלה 'שחקן' (התיאטרון עבור ארטו היה האמנות העלאית) במלה 'משורר', נמצא את תכלית תנועת הצניחה אצל אוידוברו, המבטא את ההליך היצירתי-פואטי כמסע של נפילה דווקא, כעין התמסרות לעולם התנועות הפנימיות האפילפטי-כאוטי, המוציא את האדם מדי עצמו ומידי תובנותיו הרגילות/מורגלות על העולם, לידי פעילות מתוך מצב הכרה אלטרנטיבי, שיש בו שאיפה להימצאות במצבי הגבול של הנפש, על סף התהום, על סף הכאוס, ואולי גם מעבר לו.

   כאשר קוראים את אוידוברו, בשורות מפתיעות כגון: 'אני מאמין באקלימי תשוּקה בלבד' (עמ' 62), 'ספינה לבושה באורות מתרחקת בעצב' (עמ' 70), ו- 'אם תמוּתי/הכוכבים למרות פנסם הדולק/יאבד מסלולם/מה יהא על היקוּם?' (עמ' 88), שורות יפהפיות המתעקשות להפתיע את הלב בכל דף ודף, מבינים כי אוידוברו אינו מבקש להיות אתלט של הלב לבדו, אלא מבקש להפוך לאתלטים גם את קוראיו/קוראותיו. ניתן גם להבין, דרך הקריאה באלטסור, את התפתחותה ההיסטורית של שירת האוונגרד הדרום אמריקנית; לראות באלטסור סוג של מקביל-תודעתי לטרילסה (1922) לססאר ויאחו; ולחוש בהשפעתו על משורר צ'יליאני אחר, פבלו נארודה.

   לסיום, ברכות למתרגם מנחם ארגוב; להוצאת רימונים ולמפעל לתרגום ספרוּת מופת על הרקתהּ של שירת אוידוברו לעברית בכרך היפה והחשוב הזה. אני מקווה כי אלטסור, הוא אות לתרגומים נוספים מפרי יצירתו העניפה של המשורר,האתלט של הלב, הצונח באין-מקום ובאין-מצנח.

*

*

בתמונה למעלה:Giovanni Domenico Tiepolo (1727-1804), Punchinello with the Ostriches, Pen in brown ink and wash over black chalk on white laid paper 1800.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »