Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוליבר הארדי’

painting

*

א. בכתבים מתמטיים בעברית מימי הביניים וראשית הרנסנס המלה "הִכַּה" ביאורה: כפל מספר. זה השיא אותי לחשוב, שמא כל מכה שנחתה עליי בחיי, כפלה אותי, יצרה הידהוד, שיקוף, בבואה; היכן –שהוא, כמו סביון, הותר ראשי לרסיסים  (מעופפים, מתפזרים ברוח).

ב. ניתן לחשוב על הכפילים בספרוּת, שיותר משיש בהם דבר-מה דמוני  [כמו אצל דוסטוייבסקי (הכפיל), סטיבנסון (האדון מבלנטרי, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד), וקפקא (המשפט, הטירה)], הם פשוט מביעים את הכאתה של הדמות הראשית, את המכה הניחתת על ראשהּ – מעניקים להכפלתה יישוּת ושם ופּנים. למשל, ז'ק אוסטרליץ', של זבאלד, המתבונן ברכבת הנעה אי- שם בין וירצבורג לפרנקפורט בבן-דמותו, ילד מת שלא שרד את המסע מפראג לאנגליה, ודמותו תמיד תהא כעין רוח רפאים המרחשת תמיד להסתחרר בפנימו; או אברהם סוצקובר הכותב, מתוך שאיפתו להתאחד עם כפילו, ולמצוא מנוחה למכתו:

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

*

ג. וכך, סופר לי אי-בזה כי פעם נראיתי מתפלל בבית כנסת בצפת בתפלת ערבית, ואף כמדומני חייכתי למי שזיהוני אך נעלמתי כלעומת שבאתי, מייד אחר גמר התפלה; וכך, סיפרה לי פעם עמיתה לעבודה, לפני שנים הרבה, על חבר שלה שהיה דומה לי כשתי טיפות מים ונהרג בטיול לסקוטלנד (תמיד רציתי לנסוע לסקוטלנד); וכך סיפר לי ידיד וחבר כי פעם התארח במפגש בין-דתי ועלה ודיבר שם נזיר איטלקי בשבח השלום בין הדתות, והוא (הידיד) היה פסע מלעלות אל הבמה ולשאול אותי מה היה לי שראיתי לנכון להתחזות לנזיר-דווקא במפגש שכזה, אך המתין, והנזיר עזב את המקום מיד אחר שהשלים את דבריו. כמובן יש להניח כי אלו דמיונות, אנשים דומים. בדומה למקרים שבהם אתה שומע קול מוכר, או בת קול; חושב כי זיהית חבר או מכר בתוך המון חולף או עיניים מוכרות, אך אין בכך ממש.

ד. אבל, העולם רועד ומהדהד. ולפעמים, למרות כל הרצון להתאזן ולהתרכז, הכל בפתח העיניים עמום ונכפל. אומרים כי לאנשים שחוו טראומה קשה מאוד למסור עדות נהירה וברורה [ראו למשל Not I לסמואל בקט]. הם כופלים את הדברים, הכל מתערבב להם; כמי שאיבדו את הטעם בדיוק האנליטי, של פרטי-הפרטים, בתנועה התימטית מנקודה לנקודה שמתווה הקו הישר; לא מבחינים בין עיקר וטפל . הכל רועד, רועם, ומהדהד את רגע מכתם, המהדהד עצמו, ושב ומהדהד עצמו, והדהודיו כופלים את הדהודיו [אולי גם ולדימיר ואסטרגון, ומארסיה וקאמיה של בקט, אינם אלא הכפלותיו של בקט עצמו] .

ה.  פאול צלאן כותב:

*

עוֹלָם לֹא

קָרִיא. הַכָּל כָּפוּל.

*

הַשְּׁעוֹנִים הַחֲזָקִים

מְאַשְּׁרִים אֶת הַשָּעָה הַמְפֻצֶּלֶת,

בְּקוֹל נִחָר.

*

אַתָּה הַמְמֹעָךְ בְּמַעֲמַקֶּיךָ

עוֹלֶה מִתֹוכְךָ

לְעוֹלָם.

[פאול צלאן, ללא-שם, בתוך: סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: פאול צלאן, תל אביב 1994, עמ' 105]

*

לא נהיר לי האם זוהי עלייה מתוך העצמי או שיבה אל המכּה, עוצמת המכּה, היוצרת כאן שוב הכפלה של העצמי. הרגע של הסיוט שהוא גם נצח הסיוט, באשר הוא כופל את עצמו, בכל שיבה פנימית אל הפצע.

ו. סרטי לורל והארדי, שבהן אף פעם לא סוטרים רק על לחיו האחת של סטן לורל (הרזה), אלא תמיד הוא מקבל סטירה כפולה על כל אחת מלחייו, ומייד עוטה ארשת טרגי-קומית, ולו רק ניתן היה לשמוע את קולו, ודאי היה זה קול בוכים (לא קול-בוכה, כי אם קול-בוכים).

ז. בנסיעה מן הצפון חזרה למרכז, אחרי הלווייתו של ידיד וחבר, פרץ ממני הלץ, והצחיק כל-כך את נוסעי הרכב עד שהוחלט שכנראה מקנן בי שד ליצן, המתפרץ בעתות של יגון, צרה ומצוקה. נזכרתי בו כשקראתי את השיר הבא מאת אברהם חלפי:

*

הוּא תָּמִיד מִן הַצָּד

אֲפִילוּ אַתָּה מְלַחֵשׁ בַּסֵּתֶר –

אֶת קוֹל לְחָשֶׁיךָ

הוּא צָד

*

וְכַף הוּא מוֹחֵא לְעצְַמוֹ

לְבַדּוֹ

עַל כִּי שֵׁד הוּא

וְאַתָּה נִלְכָּדוֹ

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ

וְהֵדוֹ

*

וְשֵׁדוֹ

[אברהם חלפי, 'הוא', כל השירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 251]

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ/ וְהֵדוֹ// וְשֵׁדוֹזה כמו לוח הכפל, משהו כופל אותנו, בין אם נרצה ובין אם לאו.

ח.  משנה סדר נזיקין מסכת סנהדרין ראש פרק עשירי: כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא […] ואלו אלה שאין להם חלק לעולם הבא […] "והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליךָ, כי אני ה' רופאךָ". עד היום חשבתי על  דברי הלחש הנאמרים על המכה בסימן מכות מצרים (מעניין כי בהגדה של פסח נאמר "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", ושם נמנים המכות שנעשו למצריים כטובות שנעשו לישראל); לראשונה כעת, אני חושב על הלחש המשונה הזה, בסימן חלום פרעה על שבע הפרות הדשנות העולות מן היאור, ועל שבע הפרות הכחושות ורעות הפנים העולות אחריהן ובולעות אותן. אפשר גם כי העולם הבא המתואר לעיל הוא התאום, הכפיל, ההדהוד של העולם הזה; הלוחש על המכה, הוא המקווה, על-אף-מכתו, שלא ייאלץ להיכפל. אלי, אלי, שלא אכפל לעולם.

ט. לבסוף, המלה הִכּה, היא פאלינדרום; היא נקראת מימין לשמאל ומשמאל לימין. היא אינה רק המכה, אלא גם טומנת בחובהּ את הדהוד המכה, ואת רעד המכפלה.

י. פתאום נפקחו עיניי להבין מה לאדם כמוני ולאינטואיציית הייחוד (מונותיאיזם); שמעבר לכל תיתכן מציאות שבה איננו רק כופלים ונכפלים. ואין בה רוב הכאה, כאב וצער. ובה 1X1=1 בפשטות .

*

*

תמיד משעשע/משמח לגלות עד היכן האינטרנט מגיע, וכיצד הוא מקשר בין אנשים. 

הופתעתי למצוא כי רשימה שפרסמתי בעבר על הספר ימי שני כחולים

הובאה באתר של הסופר ההולנדי-יהודי, ארנון גרונברג.

*

בתמונה למעלה: Theodor Rosenhauer working on his Painting "View of the Japanese Palaise after Bombardment", Dresden 1945

© 2014 שועי רז

 

Read Full Post »

charing-cross

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינi מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

 

 1

*

   ברשימה מן השבוע שעבר, תמהונים, לצים ובעלי שררה, הבאתי קטע מיומניו של פרנץ קפקא—אותה הכתיר בכותרת "מסה על ליצן החצר".

   להפתעתי, מצאתי השבוע, בתכתובת בין ולטר בנימין (1940-1892) ובין גרשם שלום (Gerhard Scholem,1982-1897)  דברים מפתיעים כדבעי על הומור כמפתח להבנת כתביו האניגמטיים של פרנץ קפקא. וכך כתב בנימין לשלום בתאריך 14 בפברואר 1939, מספר חודשים אחר פרוץ מלחמת העולם השנייה:

*

הדבר המהותי אצל קפקא הוא, כך נראה לי יותר ויותר, ההומור. כמובן שקפקא לא היה הומוריסט, אלא דווקא אדם שגורלו היה להיתקל שוב ושוב באנשים שהומור היה מקצועם: בליצנים. במיוחד אמריקה היא ליצנות (Klownerie) אחת גדולה. ובכל הנוגע לחברותו עם ברוד, הרי שיש לי הרגשה שאני צודק באומרי שקפקא, בתור  לורל (Laurel) חש בחובה מכבידה למצוא לעצמו את ההארדי (Hardy) שלו—וזה היה ברוד. יהא אשר יהא—לי נדמה כי מי שיצליח לזקק מתוך התאולוגיה היהודית את צידה הקומי ימצא גם את המפתח לקפקא. האם היה אי פעם אדם כזה? או שמא תהיה מספיק גבר כדי להיות האדם הזה?   

[ולטר בנימין וגרשם שלום, חליפת מכתבים: 1933>>>1940, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 266]

*

   איזו טענה משונה. ההומור כמהותו של קפקא. המשפט של קפקא לדידי הוא קריאה  בימי כיפור על ספסל עץ מול צמרת עץ קרח בגן העליה השניה בגבעתיים (על יד מצפה הכוכבים). כך נהגתי בנערותי. גם כיום אני מתקשה למצוא בספר הזה, גם באמריקה (הנעדר) פנים מבדחות. הם מעמיקים בי עצבות אחר עצבות. ובכל פעם שאני מניח כי כבר הגעתי לקרקעית, אני מגלה לפניי עומק חדש;  יומניו של קפקא, גם מחברות האוקטבו (במידה שחלקם בין יומניו) אמנם מלאים אמירות אירוניות-מושחזות; דרכם אנו יודעים על חיבתו של קפקא לתיאטרון היידי וגם לקומדיה. אבל בקפקא עצמו ספק אם ניתן למצוא ולו עוית צחוק משוחררת אחת, אשר יסודה אינו מועקה והיא אינה מובילה עדי מועקה.

   עם זאת, מן הקטע הקצר הזה, בתוך שלל דיוניהם המשותפים והנפרדים של בנימין ושל שלום על כתבי קפקא, ניתן ללמוד כמה דברים מהותיים על בנימין של בראשית תקופת המלחמה.

   בנימין מחפש את ההומור אצל קפקא. כמעריץ של קפקא הוא פונה אל מעריץ שותף (שלום ראה בכתבי קפקא כעין כתבי קודש מודרניים) ומבקש ממנו למצוא את המפתח הקומי לקפקא. כשם שפרנץ קפקא מצא לדבריו את מקס ברוד, כשם שסטן לורל מצא את אוליבר הארדי, כך דומה כי בנימין המבועת מן הקורה באירופה מבקש את הקומדיה כמפלט. הקומדיה כבריחה אולטימטיבית, קומדיה אלהית-מטפיסית, העומדת ביסודן התיאולוגיה היהודית ושל כתבי פרנץ קפקא גם יחד. בנימין פונה, אולי בנואשות-מחויכת, אל חברו שלום, חוקר מובהק של הקבלה ושל השבתאות, כפנות אברהם נתן בן אלישע לפנים אל שבתי צבי ומודיע לו כי תפקידו לגאול הן את התאולוגיה היהודית והן את כתבי קפקא, ולמצוא בהם את היסוד המסתתר-הנחבא כל כך, את הצחוק הפרוע העומד ביסודן. כמובן, אפשר כי בנימין אירוני, אבל דומני כי מדובר ביותר מכך (הקטע שהובא בא בשלהי דיון ארוך על כתבי קפקא). דבריו של בנימין מבטאים את נואשותו לצחוק, לקומדיה; שעה שאושיות קיומו הולכים ונשמטים תחת רגליו והחדשות הממשמשות על חורבנה של פולין והתגברות הנאציזם, שרירות וברורות. מעבר לכך שיש בקטע ראיה ברורה לחיבתו של בנימין לקומדיות האלמות של הריאנוע, אפשר כי לורל והארדי מבטאים עבורו געגוע לאירופה של שנות העשרים, בטרם השתלטו הפאשיסטים על ספרד, איטליה ופורטוגל בטרם החל סטאלין ב"טיהורים הגדולים" ובטרם עליית הנאציזם בגרמניה. אפשר גם כי יש בדבריו געגוע אוטופי לעולם בו נפטרות הבעיות על ידי מלחמת-עוגות או מלחמת-מים, ולא על ידי כליאתם של מתנגדים פוליטיים במחנות ריכוז, והפצצה מסיבית של ערים; עולם שבו עוויותיו הנעלבות-מיוסרות של לורל רק מבשרות כי בקרוב הוא ישוב לחייך. בכל אופן, יש כאן נסיון המלטות דרך הקומדיה; אפשר, גאולה דרך הקומדיה. אפשר גם טענה כבדת ראש ומסחררתו, בד-בבד, בפיה בתשתית הספרוּת והמחשבה האנושית עומדת הקומדיה. כמה חודשים אחר כך יתחיל בנימין במסע הימלטות שיביא אותו לגבול צרפת וספרד בתוך שיירת פליטים, ושם, על גבול ספרד, ישים קץ לחייו. דומני, כי להפוך את ההיסטוריה הטראגית-המדממת לקומדיה פרועה היא בהחלט משימה לא פשוטה.

*

2

*

   שלום לא התייחס במכתב התשובה לבקשתו של בנימין. אבל הד-להּ ניתן למצוא במאמרו הקלאסי עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה, במאמר העשירי:

*

מאה שנה לפני קאפקה כתב בפראג יונאס וֶהְלֶה (באמצעות חתנו לייב פון הניגסברג)את מכתביו שמעולם לא נדפסו ושנאספו לאחר מכן בזהירות על ידי תלמידיו הפראנקיסטיים.הוא כתב בשביל החסידים האחרונים של קבלה שנתגלגלה למינוּת של משיחיוּת ניהיליסטית,אשר ביקשה לדבר בשפת ההשכלה.הוא הראשון שהציג בפני עצמו את השאלה (עליה השיב בחיוב)האם גן העדן נמצא מפסיד יותר עם גירושו של האדם מאשר האדם עצמו. צד זה של העניין בהחלט לא הובא עד כה לדיון כראוי.האם זו רק סימפטיה של הנשמות, שהביאה את קאפקה אל הרהורים הקרובים בעמקם לכך? אולי משום שאיננו יודעים מה אירע לו לגן-עדן, התעוררו בו אותם הרהורים על הטוב, אשר במובן בה הוא "ללא תוחלת".אכן, אלו הרהורים הנראים כנובעים מתוך קבלה אפיקורסית. כי באורח מופלג  שאין כמותו נתן קאפקה ביטוי לקו התחום בין דת וניהיליזם. משום כך יש בכתביו,שהם הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית (שלו עצמו היתה בלתי ידועה), בעיני אי-אלו קוראים של הזמן הזה משהו מן האור הקפדן של הקאנוניות—של השלם השבריר.

[גרשם שלום, 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה', עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה [ב], בעריכת אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 37]

*

   לדאבון לב, התשובה מגלה עד כמה ההיסטוריון האינטלקטואלי של הקבלה אינו קומדיין ובמידה רבה חף מכל קומדיה. במקום להשתמש בשאלתו המפתיעה-מצחיקה של והלה על אודות גן העדן הנטוש, כפתיח לשורת הגיגים יצירתיים-עצמאיים על גן עדן, אדם וכיו"ב מלווים בדיוניו הנודעים של קפקא על גן העדן ועל חטאם של אדם וחווה המובאים באריכות במחברות האוקטבו, שב ושונה שלום מונחים כגון: 'משיחיות ניהיליסטית' או 'קבלה אפיקורסית' או 'קו התחום בין דת וניהיליזם' או 'הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית' או 'אור קפדן של הקאנוניות' מבלי לחוש כלל בפוטנציאל הקומי-הסהרורי שיש באותם דיונים של והלה ושל קפקא, או בהזמנות לחלץ מתוכם כמה וכמה צחוקים. שלום הוא שלום. הוא לא יכול להיות מקס ולא מוריץ (הילדים-הניהיליסטים של וילהלם בוש). הוא הרבה יותר כמו המורה שלהם תיש, חמוץ הפנים [מקס מוריץ מנסרים את הגשר על יד ביתו ומוציאים אותו החוצה בשירת 'תיש,תיש עם זקן/מֶק-מֶק-מֶק אנחנו כאן'. הוא כמובן נופל למים לכל מצהלותיהם, ומן המים העזים מצילים אותו ברווזים]. איני בטוח האם שלום הבין כי בנימין באמצעות דבריו על קפקא ועל התיאולוגיה היהודית מושיט יד אל חברו הותיק ומבקש ממנו מעט צחוק, עידוד ונחמה בימים קשים מנשוא. מצד אחר, אחיו של גרשם, ורנר, נכלא בשנת 1936 במחנה ריכוז גרמני על שום פעילותו הפוליטית האנטי-נאצית, והוצא להורג בשנת 1939 או 1940, מבלי שמשפחתו ידעה עליו דבר. קשה להאשימו אפוא בחוסר-הומור, או בכך שלא הצליח למצוא בקפקא מאום מן הליצן.

*

לקריאה נוספת:זכויות אדם,דמוקרטיה, קומדיה

בתמונה למעלה: Kurt Schwitters, Clown, Mixed Media 1947

© 2011 שועי רז

Read Full Post »