Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אומברטו בוצ'יוני’

boccioni.1907

*

מעשה בשלמה אוהב, רב ומקובל מן העיר רגוזה שבאיטליה (כיום דוברובניק שבקרואטיה), תלמידו של המקובל ומפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, ר' ישראל סרוק, שאלמלא טרח נכדו, ר' אהרן הכהן מוונציה להדפיס בספרו זקן אהרן (ונציה 1657) הכולל פירוש על רוב התנ"ך, והערות על משנה ותלמוד, גם את פירושו של זקינו האוהב, שמן הטוב על התורה, וליקוטים שונים ממנו על עניין הקבלה, כנראה לא היינו יודעים על שלמה ועל אהבתו מעולם.

גדול המקובלים באיטליה במחצית המאה השבע-עשרה, ר' משה זכּוּת (1697-1625), הגיה בצעירותו את הספר כולו בהגהה שניה וסופית, וכך כתב על הסב: "האמנם ידעתי כי כן ה' אלהים הצמיח עץ חיים נחמד להשכיל להטיב הנה הנו הרב החסיד העניו המקובל הנאמן, כמוהר"ר שלמה אוהב זצוק"ל אשר היה כזית רענן בבית אלהים;  זית שיש לו שם בשדה אשר ברכו ה'" (שם, הקדמת מעלת המגיהּ השני). באחת מהגהותיו על החיבור הדגיש זָכּוּת כי שלמה אוהב נהנה ככל הנראה מרוח ה' שנוצצה בו, שכן ידע לומר כי עלי הכהן היה גלגולו של אהרן הכהן ומה שהראשון שבר את מפרקתו על הכסא היה בעטיו של מעורבותו של אהרן הכהן בשעתו בחטא העגל (עגל הזהב). זָכּוּת מתפלא על כך משום שהוא מצא את הדבר בספר הגלגולים (לר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י) חלק ב', אלא שהוא יודע שבשעה שכתב אוהב את ספרו לא נמצא ספר הגלגולים בחזקתו (שם,דף קנ"ב עמוד ד).

התעניינותו היתירה של ר' שלמה אוהב (כנראה ממוצא ביזנטיני) באהרן הכהן ובמשפחת הכוהנים בכלל ניבטת מעוד פירוש המצוי בספר הדן בפרשת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכזכור רוצח נפש, דוקר למוות בעזרת רומח, את זמרי בן-סלוא נשיא שבט שמעון, בשעה שבא בפרהסיה על בת נשיא מדין כזבי בת צור, ואילו אחר-כך סרה מגיפה גדולה שפרצה בישראל וה' נותן לו את בריתו שלום. בשל אורך המקור שיובא להלן, אבהיר לכתחילה כי ר' שלמה אוהב בוחר לקשור בין שני אירועים מקראיים בספר במדבר. הראשון: מעשה ההצלה של אהרן הכהן, בהוראת משה רבינו, בפרשת קורח (אהרן מתייצב בין החיים ובין המתים ובידו קטורת שהכין וכתוצאה מכך המגפה שפרצה מתבטלת, במדבר י"ז, 15-10) ומעשה ההצלה כביכול של פנחס הכהן בפרשת פנחס (רצח של שני אנשים העוסקים באהבהבים לעיניי בני ישראל, מה שגם כן עוצר את המגיפה שפרצה בעם, במדבר כ"ה 15-6)

*

והנראה לי לומר כי הכתוב בא לומר כי פינחס נתדמה לאהרן, אבי אביו, ובצד מה בהשיב את חמת ה' מעל ישראל ועצר את המגפה, ובצד אחר— לא נתדמה אליו אבל עשה בהפך מה שעשה אהרן ואמרי כי נדמה אל אבי-אביו בהשבת החמה מעל ישראל וזהו שאמר: 'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי'  כמו שאהרן עשה עם הקטורת ועמד בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה ואמרו זאת לשונם: שתפש את מלאך המשחית בצוארו והעמידו על כרחו מלהשחית וזהו 'והמגפה נעצרה' על כרחו שלא בטובתו שלא הניחו להשחית. ופנחס עצר את המגפה באופן אחר הפך מה שעשה אבי אביו כי הוא עשה מה שהיה עושה מלאך המשחית כי דרך משל נטל את החרב בידו ואמר אני אעשה מה שאתה עושה ואתה שב ואל תעשה וזהו שאמר 'השיב את חמתי' הוא מלאך המוות מעל בני ישראל. ובמה השיבו? לא כמו אהרן אלא 'בקנאו את קנאתי בתוכם' כי הוא עצמו קנא לשם ועשה נקמתו בתוכם באופן שלא ניתן מקום למלאך המשחית לעשות מאומה ובזה 'ויכפר על בני ישראל' […] והנראה לי בזה כי המנהג הוא כי כל חולי לא יתרפא אלא בהפכו.

[אהרן הכהן, שמן הטוב וזקן אהרן, ונציה 1657, דף ס"ז עמוד ג']

*

ראשית, יש כאן סיפור על סב ונכד (אהרן ופנחס), המנהלים ביניהם סיפורי הצלה דומים ובד-בבד שונים ומהופכים. דעת ר' שלמה אוהב מקרבת בין שתי הדמויות ועומדת על כך ששניהם משיבים את חמת ה' מעל ישראל ועוצרים מגיפה. המגיפה אותה עוצר אהרן הכהן אירעה בעטיים של קרח ועדתו שמרדו בסמכותם של משה ואהרן להנהיג את העם; המגיפה אותה עוצר פנחס הכהן אירעה בעטיים של שורת מפגשים מינייים בין גברים ישראלים ובין נשים מדייניות, בשעה שבני ישראלים חונים בשטים; מפגשים מיניים שכללו כנראה (כך רומזת התורה) אלמנטים של עבודה זרה (מין פולחני). ההבדל המהותי הראשון בין הסיפורים נעוץ בכך שכאשר אהרן עוצר את המגיפה, קרח ועדתו כבר מזמן בין המתים (בלעה אותם האדמה) ואילו כאן מנסה פנחס הכהן לעצור את המגיפה דרך רצח של שתי דמויות מורמות מעם הנוטלות חלק במעשי האהבהבים, בתו של אחד מנשיאי מדיין ונשיא שבט שמעון הישראלי. לפיכך, מתאר ר' שלמה אוהב את מאבקו (כביכול) של אהרן הכהן במלאך המשחית (מלאך המוות), בקווים המזכירים את מאבקו המיתי של יעקב אבינו במלאך. כללו של דבר,  אהרן מצליח באמצעות הקטרת קטורת ועמידה בין החיים ובין המתים ליטול מן המלאך את חרבו השלופה. לעומתו, נכדו צריך לקחת את מקומו של מלאך המוות, ליטול רומח ולצאת לדקור למוות באיבחה אחת את נשיא בני שמעון וזוגתו. הסב נטל את חרבו הנוקמת של מלאך המוות ואילו הנכד יוצא לרצוח ממש כאילו כמלאך המשחית כדי לסכל (כך הוא מאמין) את המגיפה שבה רבים מאבדים את חייהם.

בהמשך דבריו, מדגיש ר' שלמה אוהב, כי פנחס הכהן (הנכד), אינו יודע בוודאות כי ה' ישאירו בחיים אחר המעשה. אפשר כי יעשה בו דין רוצח; הוא ודאי יודע כי אנשי שבט שמעון יירצו להרגו כנקמה על רצח מנהיגם. ר' אהרן הכהן (הנכד מוונציה) אף מטעים כי פנחס היה מוכן לסכן הכל כדי לעשות את מה שנראה לו כרצון האל. הוא מתאר אותו כמי שמתעלם מפרטיותו ומרצונותיו האישיים והולך בדעה נחושה לעשות מעשה שנתפס בעיניו (בעקבות מעשהו של סבו אחר פרשת בני קורח) כדרך היחידה להסיר את המגיפה שבה נהרגים רבים. לכאורה, הוא אינו יוצא לרצוח לא משום שהוא שונא את נשיא בני שמעון, או את כזבי בת צור. הוא מסכן את עצמו משום שהוא נוטל על עצמו בנסיבות מתהפכות את תפקידו של סבו— להסיר מגיפה קטלנית מעל ישראל. הוא פועל אפוא בשם המיתוס של הסב, הכהן הגדול, שסיכן את חייו ויצא למקום המוות, כדי להביא להפסקת המגיפה. גם פנחס (על פי הסב ונכדו האיטלקיים), אינו קנאי לאומן, העיוור למעשה הנורא שאותו הוא מחולל, אלא שבנסיבות שלפניו, למרות אי ידיעתו האם אכן מותם של השניים יציל רבים מאוד, הוא יוצא לבדו ומסכן את חייו ואת מעמדו החברתי בשל הרצון להפסיק את ההרג. בעצם, ביאורו של ר' שלמה אוהב, עוד יותר מזה של נכדו, מדגיש את אי הביטחון, חוסר הודאות, ואת נטישתו של פנחס הכהן את חייו ומעמדו, ואת נכונותו לקחת את הסיכון שייקרע לגזרים ויוקע כרוצח לאחר-מעשה.

למעשה, יותר מאשר רצח על בסיס לאומנות-קנאית, מציעים ר' שלמה אוהב מרגוזה ובעקבותיו נכדו, ר' אהרן הכהן מוונציה, כי טעמי הרצח שביצע פנחס כלל לא היו קשורים ללאומנות או לפונדמנטליזם דתי, אלא שמדובר כמעט במוסר תועלתני הפועל מתוך תפיסה של עשיית מירב הטוב למירב בני האדם ומיעוט ההיזק למיעוט בני האדם.  זוהי בסופו של דבר תפיסה סף-רציונליסטית שניתן היה למוצאה אצל בן דורו של ר' אהרן הכהן מוונציה, הפילוסוף ברוך שפינוזה (1677-1632), מאמסטרדם, ולימים הפכה לדגל שיטתו של הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנטהאם (1832-1748). הבעייתיות במהלך שמציע ר' שלמה אוהב נובע מכך שגם לשיטתו בצאתו לרצוח את נשיא שמעון ואת בת נשיא מדין לא היתה לפנחס הכהן כל דרך לדעת כי מעשהו אכן יועיל לעצירת המגיפה. מה שהדריך את נכדו של אהרן הכהן היתה המסורת הבין-דורית, תפיסה עצמית של היותו נכדו של אהרן הכהן, שהסיר מעל ישראל המגיפה הגדולה בעמדו בין החיים ובין המתים. גם פנחס הכהן הולך לעמוד בין החיים ובין המתים (שהוא עצמו יירצח), אבל כלל לא מתוך מהלך רציונליסטי-תועלתני מחושב, אלא מתוך שליחות-מיתית של היות נכדו של האיש שידע גם-כן להושיע את ישראל ממגיפה קטלנית דומה. אף על פי ההדגש לפיו פנחס היה עשוי לאבד את הכל ולמצוא את מותו מידי אדם או מידי אלוהים, אין כאן שום מוסר תועלתני אלא רק בדיעבד. יש כאן נכד הפועל לרצוח שני אנשים מתוך תפיסה מיתית לפיה רק כך ניתן יהיה לעצור את המגיפה המשתוללת. הוא אינו יודע זאת באופן ודאי כאשר הוא יוצא להורגם. הוא עומד לבצע רצח פלילי (גם Actus Reus  וגם Mens Rea). רק לנוכח כך שהמגיפה אמנם נעצרת ניתן להתחיל לדבר בנסיבות מקילות של מוסר תועלתני, אם בכלל, ושל התאמה (כך מוסרת התורה) בין רצון אנושי ובין רצון אלוהי. לדידי, המהלך שהציע ר' שלמה אוהב הוא מאוד בעייתי. הוא אמנם מצליח בטענת הרחקת המניע הלאומני ממעשה הרצח של פנחס, אך לתאר זאת כמוסר תועלתני אפשר, אם בכלל ואם כדאי, רק בדיעבד. מה שמוזר עוד יותר הוא שאלמלא פרסם נכדו, ר' אהרן הכהן מוונציה, את ספרו של סבו, בתוך ספרו שלו, לא היינו יודעים על הפירוש הזה, הקושר ומהפך סב ונכד, דבר וחצי דבר.

*

*

בתמונה: Umberto Boccioni, The Grand Canal in Venice, Oil on Canvas 1907

Read Full Post »

Umberto Boccioni1

*

הַסְּתָו הֵחֵל בְּרַעַד; בְּהַשְׁלָכָה לָרְחוֹב. 

הַנַּעַר הַדּוֹבֵר בִּי, פַּקָח עֵינָיו,

הוֹצִיא אֹותִי לַקּוֹר.  

אֲינִי זוֹכֵר כֶּיצָד אֵרַע הַדָּבָר; הֵיאַךְ הִגַעְתִּי הֵנָה?

עָלָי לִשְׁמור בַּקְבּוּק שֶׁל סְתָו תַּחַת הַכִּיּוֹר .

ַ*

יַרֵחֲ, כְּמוֹ עֵינוֹ הַיְּחִידַה שֶׁל פּוֹלִיפֵמוּס

שוֹטֵר מַקוֹף, הַמְּבָקֵּשֹ כּוכָבִים עֲבַרְיָינִים—

אֲנוּ יָצָאנוּ מִן הַסֵּדֶר, כַּמָּה יָצָאנוּ מִן הַסֵּדֶר,

בִּשְׂדות-הַקְּרָב וּבַתּוֹרִים לַקַנְיוֹנִים.

*

אָדָם צָרִיךְ לִבְחוֹן עָצְמוֹ הֵיטֶב תַּחַת מנוֹרַת-הַלּילָה

לִשְׁאֹל: הָעוֹדֶנִּי אָדָם, הַאִם הָיִיתִי אֵי פָּעָם?

לִידַע אֶת חֹסֶר הָאֶפְשָׁרוּת לְהָשִׁיב עַל הַשְׁאֵלַה

לָשֵׂאת בְּפִכָּחוֹן אֶת חַלְחְלָּת-הַמַּוֶת.  

*

אֵיךְ הֶעָלִים חוֹבְשִׁים אֶת הָרְחוֹבוֹת

מִפִּצְעֵי הַָחמָה שֶׁל הַקּיִַץ

אֲנִי רוֹצֶה לְהַחֲלִים, לְהַאֲמִין שׁוּב בַּשָֹּפָה;

לִיתֶן אֶל לֵב כִּי לֹא נֳגַּע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד עוֹד קַיִן.

*

זְמַן לֹא רַב אַחַר הַשְׁקִיעָה

הָרָדְיוֹ יְמָלְמֵל הוֹדַעוֹתָיו,

הַלְוַאי אֱהְיֶה קָשוּב לַדְּבּור הַנִּסְתָּר

הָעוֹבֵר בָֹּרְחוֹבוֹת הַלּיִָל.

 

[שוֹעִי רז]

*

הערב, 25.11.2015,  במסגרת פסטיבל הג'ז של תל-אביב, שם טוב לב והאורקסטרה של אבי ליבוביץ'  

*

 

*

שלוש סיבות שאדלג באהבה מחר 26.11.2015 אל מוזיאון פתח תקוה לאמנות לפתיחת התערוכה הזאת.
1. האמנית מאיה ז"ק.
2. עבודה של ז"ק בשם "אופקים שבורים" שאני מאוד מחכה לראות [ספריה יהודית גדולה במיוחד ומגוונת במיוחד (יש לי בּהּ חלק פּעוּט)].
3. הופעה של ויקטוריה חנה.
בואו גם אתם/ן.

bibli
**

בתמונה: Umberto Buccioni, States of Mind II: Those Who Leave, Oil on Canvas 1911

Read Full Post »

*

*

*

ערב שקט ובהיר אחד, בסוף חודש אפריל, הצפין סְנוּסְמוּמְרִיקֶן, המכונה סְנוּפּקִין, והגיע עד למקום שנותרו בו עדיין תלוליות שלג מהחורף שעבר.

יום שלם טייל סנופקין ועבר בנופים סבוכים ופראיים, מאזין לצפורים הנודדות הקוראות זו לזו ללא-הרף.

גם הן היו בדרכן הביתה, מן הדרום צפונה.

סנופקין התקדם בקלות, כי תרמיל-הגב היה כמעט ריק ודבר לא העיק על לבו. הוא היה שבע-רצון מהיער ממזג-האויר ומעצמו. יום המחר ויום אתמול היו רחוקים ממנו במדה שוה, השמש זרחה זה עתה, בהירה ואדומה בין עצי הלבנֶה, והאויר היה צח ונעים. 

"זהו ערב שצריך להוָּלֵד בו שיר" הרהר סנופקין בלבו, "שיר חדש שיכיל מדה אחת של צפיה, שתי מדות של עצבות אביב, והשאר שמחה ללא סיָג עד שנִתַּן לי לשוטט לבדי בשַלוָה"

ימים רבים שמר את המנגינה בלבו, אך עדיין לא העז להוציאה אל העולם. היה צורך להניח לה שתבשיל ותהיה כה מושלמת ומלהיבה, עד כי ברגע שיִגַּע במפוחית הפה שלו— ינתרו כל צליליה חיש-קל ויתיצבו במקומותיהם.

אילו היה מוציא אותם מוקדם מדי, עלולים היו הצלילים להתעקש וליצור לו שיר בינוני בלבד, ואולי היה הוא עצמו מאבד אותם פתאום ושוב לא קולט אותם כָּראוי לְעולם. מנגינות הן עניין רציני, במיוחד כשעליהן להיות שמחות ועצוּבוֹת בעת-ובעונה-אחת.  

אבל הערב היה סנופקין בטוח בשירו. הוא היה ממשי ומצפה, כמעט מושלם— ואף הבטיח להיות טוב יותר מכל שיר שהלחין אי פעם.

 *

[…]

הוא השתרע על גבו בחלקת האזוב והתבונן בשמיים האביביים. ממש מעליו היה צבעם כחול וצלול, ועל צמרות העצים היה הרקיע ירוק כעין הים, אי שם מתחת לכובעו החל שירו להתנועע, והיו בו מדה אחת של צִפִּיָה, שתי מידות של עצבות אביב, והשאר— שמחה ללא סְיָג על היותו לבדו עם עצמו.

[טובֶה ינסון, 'שיר האביב', בתוך: סִפּוּרי משפחת החיות המוזרות (מעשה בילדה בלתי נראית ועוד סִפּוּרים), תרגמה משבדית: ויויאן ברסקי, בעריכת יחיעם פדן, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1988, עמ' 12-11, 22]

 *

*

   הימים מתכנסים עמוק יותר ויותר לצל ולהתהרהרות. השמיִם נאטמו, נחסמו, גואים בסופת-פלדה מאפילה והולכת. האדמה השרופה והססגונית חדלה להתנשם. ורק הגנים גדלים בלא הרף, שופכים את עליהם, שיכורים וחדלי-הכרה ומכסים כל סדק פּנוּי במהוּתם העלוותית הקרירה (חטטי הנצנים היו דביקים כמו פצעי-שחין, מכאיבים ומעלי מוגלה— ועתה הם נרפאים בירק הצונן, מעלים גלדים על כל עלה ועלה, מפצים את עצמם בבריאות מעולה, למפרע, בלי חשבון ומעבר לכל מידה. כבר נאטמו ונאלמו מתחת לירקוּת האפלה הקריאות האבודות של הקוקיה, נשמע כבר רק קולה הרחוק והעמום מתופר בתוך המרקמים הירוקים, אובד בגאות הפריחה המאושרת).

   מדוע מבריקים כל-כך הבתים בנוף מאפיל זה? ככל שמעונן יותר רחש הגנים, כן מחריף לובן הגיר של הבתים והוא מנצנץ בהשתקפות החמה של האדמה השרופה, ססגוני יותר ויותר, כאילו בעוד רגע הוא עומד להתכסות כתמים שחורים של מחלה ברודה וצבעונית כלשהי.

   הכלבים מתרוצצים שיכורים, חוטמיהם באוויר. מריחים משהו, מסוחררים ונסערים, מרחרחים בירק הסמיך.

   משהו מבקש לחסום מתוך הרחש הסמיך הזה של הימים המעוננים – משהו מסעיר, משהו כביר מעבר לכל מידה.

   אני מנסה לשער איזה אירוע יכול לקיים את ההבטחה שמבטיח סכום ההמתנה השלילי הזה הגואה לכדי מטען עצום של חשמל שלילי, ומה הדבר שיוכל להשתוות לשפל הברומטרי הקטסטרופלי הזה.

   אי שם גדל ומתעצם זה אשר לקראתו מצפה כל הבריאה— הקוער הזה, התצורה הזאת, המשב הזה ללא נשימה הממלא את הגנים בריח הניחוח המשכר של הלילך.

[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמ' 147-146]   

*

 *

   אחת "ההוכחות" לקיום האל בקרב הסכולסטיקה של ימי הביניים נקראה בפשטות 'ההוכחה מן התכנוּן'—קרי, בהינתן עולם החיים ובו ישנם חיים פוריים ומתחדשים, הריי ניתן להניח את קיומו של מתכנן, כלומר של מחשבה רציונלית-קונסטרוקטיבית שיזמה את כל אלוּ והוציאתם מן הכח אל הפועל; בו במידה, התנגדה ההגות הסכולסטית לאפשרות לפיה תתכן בריאה שאינה תכליתית או שחלילה נבראה לשווא. 

   כמובן, הדי-הדיה של 'ההוכחה מן התכנוּן', כעין בת קול המלווה את המחשבה המערבית, הוא הפולמוס בין שני בעלי-שיטות באשר לעתיד היקום. אלו הדוגלים ב"יקוּם הפתוח"— כלומר, בהתפשטותו האינסופית של היקום האינסופי, עד אשר הגלקסיות והכוכבים האצורים בהן יתרחקו כל כך אלו מאלו, יתקררו לחלוטין, וכך חסר-חוֹם, תקפא התנועה וממילא כל צורות החיים יחדלו להתקיים; בני פלוגתא שלהם, הם הדוגלים ב"יקוּם סגור" כלומר, בכך שתנועת ההתפשטות של היקום תסתיים בסופו של דבר בהיפּוּךְ שיוביל להתכווצות הולכת ונמשכת, עד אשר כל הגלקסיות יתמזגו בריסוק גדול בנקודה אחת.

    סנוּפּקין חותר להביא את מראות האביב ההולך ומתפשט סביבו להצטמצם בנקודה אחת מתחת כובעו, שם מתחיל השיר להתנועע; מנגד, האביב של שולץ משולל תודעת-אני, הוא כמעט אבסטרקטי ונעדר חום ממשי, הוא אביב אינסופי, הנושא ניחוח לילך, אך הוא מעורר צמרמורת בצינת-ניכורו.

   תודעת האני של סנופקין היא גם מינורית יותר; סנופקין יודע שאינו יכול להיות אחד עם האביב. שלא כמו שולץ, אין בו את החתירה לתאר את פניו של כוכב לכת בגלקסיית שביל החלב, אלא הוא הולך מזוג שמחה ועצב, במשעולי אביב (המשמרים עוד מעט משלגי החורף). סנופקין בסך הכל רוצה להשיג מכל המראות, הקולות והריחות, המקיפים  את השיר הטוב ביותר אותו יוכל לנגן על גבי מפוחית. שולץ, דרך ההתפשטות ללא סוף שלו, והחום הקוסמי ההולך ואובד, מצפה לאיזה אירוע מטפיסי 'שכל הבריאה מצפה לו'. מבחינה זאת, סנופקין מייצג את המוזיקאי הצנוע, הנהנה מעצם יצירתו; שולץ דומה יותר למקובל, מדען, מיסטיקון או פילוסוף, המבקש כי יצירתו, אפילו עצם התבוננותו הייחודית על העולם, תיצור איזו תגובה-יקומית, איזו היענוּת, איזה אירוע שיגלה דבר מה שעד עתה היה נעלם מדעתו של כל-אדם.

    מדענים סוברים כי רק לאחר שיובהר טיבו של החומר האפל ביקום (אם אמנם ישנו חומר אפל ביקום), יוכל להתבהר האם היקום הולך לקראת המודל הסגור או לקראת המודל הפתוח. כדרכן של הבריות, הוצע גם דגם ביניים, המודל השטוח, שבו שורה של איזונים ובלמים, משמרת את קיומו של היקום, וגם עתידה לשמרו ולהמשיכו, אבל תמונה זו אינה עולה עם מה שידוע על טיבם וצפיפותם של החומרים ביקום, ככל הידוע כעת. כך או כך, סגור,פתוח או שטוח, הדהודהּ של "ההוכחה מן התכנוּן" נשמעת כל הזמן באזניי, כאשר אני נתקל במודלים האלה, שהריי אפשר כי הדברים שאינם מחווָרים די הצורך, לא יוָּדעוּ, או יוָּתרוּ כמו כל ידע מדעי אחר, ידע חלקי ויחסי, עד אשר נסיון מחודד ומתקדם יותר יפריך את מסקנות קודמו. ובכל זאת, ביצירה כן במדע, יש להמשיך לחתור בחלל הריק.

   עתים, אני קרוב יותר לאינדיבידואליזם-המתבודד של סנופקין, המשמר את חווית "אני" חמה וחיונית; עתים אני קרוב יותר דווקא להפשטה הקרה, מקפיאת עצמות, "חסרת אני" (כמעט חסרת ממשות) של שולץ, שבה האביב מופשט ממחלצות- החומר, עד אשר כל מה שנותר ממנו הוא הניחוח הלילכי, שריד אחרון לחומריות כלשהי  שאי פעם שררה בו- אשר הומרה בהתבוננות מטפיסית משוללת כל התפרצוּת או פריחה (וּמסולקת מן החומר). זה וגם זה, ניצבים שקולים במאזניים, ופעם זה הראשון מכריע את הראשון (המשקל חוכך בדעתו) ופעם דווקא האחרון גובר על הראשון (מהוסס ביותר).

   איני תר אחר הכרעה סופית, לא לגבי שני אלו, לא לגבי מצבו העתידי של היקוּם, לא לגבי תכנונו של היקוּם, ולא לגבי שרירותה של מחשבה יקוּמית או על-יקוּמית, או מסירת הכל לידי המקרה בלבד; אדרבה, אני מקבל בשמחה דברים בגנות ההכרעה המוחצת, שהביא המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בשם זקן יהודי אנונימי וקבעם בראש ספרוֹ הרוח השבויה  (תרגמה מפולנית: מירי פז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 7]:

כששניים רבים ואחת מהם צודק ב-55 אחוזים. הרי זה טוב מאוד ואין טעם להתקוטט. ומי שצודק ב-60%? יפה מאוד, הוא בר מזל, שיודה לאלוהים! ומה ייאמר על 75 אחוזי צדק? אנשים חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. ו-100 אחוזים? האומר כי הצדק איתו במאת האחוזים הוא בריון נתעב, גזלן איום, הנבל הגדול מכולם. 

מה אומר, כאשר אני פוסע בין עצים מלבלבים-פתאום בשעת בין ערביים, ומתחת לכובעי מתחילה תנועה של שיר, גם 55 אחוזי צדק ניכרים כהפלגה רבה בעיניי, וכל השיח הנחרץ המתחדש תמיד בלשון אדם, על אודות הצדק והאופנים להפכו שריר— נדמים לי כדבר כמעט בלתי-סביר.

*

*

בתמונה למעלה: Umberto Buccioni (1886-1916), April Evening, Oil on Canvas 1908

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

* *

*            

חיכה רגע אחר שב ואמר בקול רם יותר: "זה אני, הגעתי." רק באותו רגע הבין בוודאות גמורה שאין שם איש. בעל כורחו החל לצחוק, תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר. הוא פנה לאחור והשקיף אל המים, במרחק מטרים ספורים. אחר כך פסע אל תוך האפלה.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 81]

 *

                                       לזכרו של אנטוניו טאבוקי (2012-1943) 

 *

לבסוֹף, אחר החוֹרף,

פּוֹשט מְעָלָיי מעִילֵי-מִלִּים,

לֹא עוֹד ארקוֹד בָּגֶּשָם יחידי,

אֲנִי הוֹלךְ אל הגָלים

 

אני מוֹתִּיר את החוֹרף מאחוֹר

כּמוֹ זוּג נעליִים בָּלוֹת, סֻלייתן שְחוּקה,

מִתְרָחֶק מִן הבָּתים ומאֲריךְ שְתִיקה—

מוֹסֶר עצְמִי לִידֵּי הָצֵּל, ומתנמנם

                                     

ומי תֵּאֵר, שכְּאמוֹדאי חלוּד,

אצלוֹל אחר בָּתִים רוֹגְעִים, ואעלֶם

(בְּבֹא עִתִי, יִמשוּנִי, כִּספינה טבוּעה;

בָּחקירה—מאוּם לא יִתגָּלֶה).  

*

הערות:

שְפּינוֹ הוא גיבּורהּ של הנובלה חוט האופק (1986 ,Il filo dell'orizzonte ) שהיא בפירוש אחת הנובלות הטובות ביותר שקראתי בימי חיי. אודות גיבורו כתב טאבוקי בהערת הסיום: 'השם שפינו הוא פרי המצאתי, והוא שם שהתחבב עלי. יהיו שיציינו שהוא קיצור של שפינוזה, פילוסוף שלא אכחיש את אהבתי אליו; אך בלי ספק יש לו גם משמעויות אחרות. שפינוזה, יש לומר דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק בתוך עיניו. למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז שעה שאנו זזים. אשמח מאוד אם לגיבור שלי יתמזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו' (שם עמ' 82).

באחד הדיאלוגים שלו משמיע שפינו את הדברים הבאים: 'אבל אינךָ יכול להניח לאנשים למוּת בתוך הרִיק" אמר שפינו, "זה כמו למות פעמיים" (שם, עמ' 40). במידה רבה, משפט זה מהדהד לאורך ולרוחב יצירתו של טאבוקי. האדם אליבא דטאבוקי הוא סוד נעלם בחייו ובמותו. מבחינה זאת, שפינו שלו הוא חגיגת אי-סוֹפיוֹתוֹ של האדם (כל יחיד ויחיד), המתבטאת בדרישתו של האנושי להתבטאויותיו במחשבת האדם.

   וראו גם דבריו של טאבוקי בתוך: מכתבו של דון סבסטיאן דה אביש, מלך פורטוגל, לפרנסיסקו גויה, צייר:

באמצע הציור, גבוה, בינות עננים ושמים, תצייר ספינה. לא תצייר אותה על פי צורתה של ספינה אמיתית, אלא כאילו היה זה חלום, חיזיון או כימרה. משום שהיא תהיה סך כל האניות שהשיטו את אנַשי בימים נעלמים לעבר חופים רחוקים ותהומות אינסופיים של אוקיינוסים; והיא תהיה סך כל החלומות שחלמו אנַשי בעומדם על המצוק של הכפר שלי הפונה אל הים; ויהיו אלה המפלצות שהיא יצרה בדמיונם, והאגדות והדגים והציפורים המסמאות, האבל וחזיונות השווא. ויחד עם זאת היא תהיה אף ספינת החלומות שלי, אלה שירשתי מאבותיי, והטירוף החרישי שלי. בקדמת הספינה הזאת יעמוד פסל שצורתו אנושית ואתה תעניק לו תווי פנים שנדמים כחיים, שיזכירו במשהו את פני. עליהם יוכל לנוח חיוך, אך עשה שיהיה חיוך מהוסס או מעומעם. כמו הנוסטלגיה המעודנת וחסרת התקנה של מי שיודע שהכול לשווא וכי הרוחות המנפחות את מפרשי החלומות אינן אלא אוויר, אוויר, אוויר.

[מתוך: אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, אור יהודה 2004, עמ' 176-175. כמובן, המכתב הוא פרי דמיונו היצירתי של טאבוקי שכן בין דון סבסטיאן (מלך פורטוגל האגדי שתנועות משיחיות נקשרו בשמו ובביאתו העתידה) ובין פרנסיסקו גויה עומדות כמאתיים שנה]

טאבוקי אפוא הוא הומניסט מחד גיסא, וסקפטיקן-אגנוסטי  מאידך גיסא (ואולי שני הצדדים דווקא מתיישבים יפה). האדם יקר לליבו, ויצירתו של האדם, ואף על פי כן יודע הוא כי הרוחות המנפחת ומסיעה את מפרשי החלומות של האדם, אינה אלא אויר אויר אויר, וכי האדם מסוגל לכל טוב אף לכל סוג של רשעוּת.

טאבוקי היה מתרגמם של ספרי פרננדו פסואה לאיטלקית, כהן כפרופ' לספרות בסיינה. נפטר ב-25 במארס השנה ממחלת הסרטן.

דברי פרדה מאת מתרגמו לעברית וידידו של טאבוקי, אלון אלטרס, כאן.

 *

*

בתמונה למעלה: Umberto Buccioni, Young Man on a Riverbank, 1902

 ©2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

*

1

   סגרו את המכולת השכונתית הסמוכה. מכולת ששירתה אותנו כארבע- חמש שנים לערך. הכרתי את הבעלים, את ילדיהם, עובדים שעבדו שם זמן רב. תמיד היתה שם איזו נימה של שיח רעים, של בת צחוק המוחלפת בין אנשים המתראים לרגע בתדירות של בין יממה לשתי יממות.

   מה שהתחיל מהודעה על כך שהחל בחודש הבא יחדלו למכור בהקפה, הודעה אותה ייחסתי למשבר הכלכלי ולכך כי וודאי רבים מתקשים לסלק את חובם החודשי למכולת, הפך כעבור יממה בלבד להודעה על כך שהמכולת תיסגר סופית בתוך כחודש. בדיעבד, זה נמשך פחות משבוע. הודעה על מכירת חיסול ועל הנחה בסך 40% על כל המוצרים, הביאה להתנפלות רבתית על המדפים. אתמול נותרו שם רק כמה בקבוקי וודקה עזובים לרפואה. אני מעדיף ערק או ויסקי. הייתי עצוב, ולמען האמת, כוסית ערק לא היתה מזיקה לי. החלל הריק ועיניו העצובות של בעל המכולת רק העמיקו את התחושה הזאת.

    אני מבכר עסקים משפחתיים קטנים שבהם בעל החנות מזדקן עם חנותו. אם שפר מזלו, יצליח להעביר את הבעלות לאחד מילדיו ו/או קרוביו והעסק ימשיך הלאה, ויזכו הקונים להזדקן יחדיו עם החנות, כלקוחות נאמנים, שעם הזמן קושרים עם בעלי החנות קשרי ידידות, שיש בהם חיבה גם מעבר לאמור בתודעת שירות מצויה-מנומסת. זה הולך ונעשה נדיר ובלתי מצוי יותר ויותר. פתיחת סניף של רשת שיווק גדולה נוספת ומוזלת בסמוך, חיסלה כנראה את המכולת המשפחתית, ועימה כמה שנות עסקים שהיתה בהן גם ידידות.  

   בחזרה מן המכולת הריקה, בעוד אני מכלכל היכן אערוך את הקניות כעת, חלפתי על פני הגינה הציבורית הסמוכה למקום מגוריי. פתע שמתי ליבי, כי הגינה, בה ביליתי שעות הרבה עם שני ילדיי, שינתה בתוך שבוע ימים את פניה לחלוטין. חלקת הדשא כבר לא נמצאה שם. תחת זאת זכה המקום לריצוף מלא. ארגז החול הגדול שבו שכנו מתקני השעשועים השונים (מגלשה, גשר, נדנדות) זכה אף הוא לשכון כל פני משטח חדש. סוג של חומר פלסטי גמיש, לא ברור מאיזה סוג. הבחנתי מיד כי הוא מתחמם מאוד לאור היום, וגם מדיף נחוח פלסטי- פולימרי בלתי נסבל בעליל. ייחסתי זאת למשבר המים. לרצונה של העירייה להימנע מהשקייה מיותרת. נאנחתי מעומק הלב, והמשכתי ללכת, בעוד היום גדול, לבי השמיע קראנץ שכזה, כמו עלה שלכת מצהיב ויבש, רמוס ונשכח מלב.

   ואז חשבתי על כך שבגנה הזאת, בכל ערב שבת אחר הצהריים נוהגת לישב אשה עניה מרודה, שלפנים קיבלה סחורה עודפת כמתת צדקה מאת בעלי המכולת הנסגרת, והיתה עומדת ומציעה את המרכולת שקיבלה לעוברים ושבים בגינה, מקווה להרויח מעט ממון בטרם יערב היום. מה יהיה עליה עכשיו?  

   בצוֹרת. שולי אדוותיו של גל הצונמי הכלכלי העולמי מקציף והולך בחיינוּ. חגיגת ניכור של אין- דשא. וקור אנושי של עמידה בתור בסניף של רשת שיווק מול קופאית, החייבת לעניין את הלקוחות ברשימת מבצעים, כל לקוח ולקוח, יזכה לשמוע על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לרכוש שלשה חטיפים בעשרה שקלים, ואזי תזדרז הקופאית היגעה לשרת את הלקוח הבא בשרשרת האנושית, שאם לא כן, תאבד את מקומה על יד הקופה הרושמת. כך אנו מתנהלים, בימינו: דשא פרא מצהיב נעקר לטובתו של משטח תעשייתי נטול-חיים. פעם היו אנשים יוצאים לטבע סתם כך, להשתכשך בדשא. יושבים מנהלים שיחה בצילו של הקוסמוס. היום: קול התור הארוך נשמע בארצינו, וצלצול מנוכר של קופה רושמת, לבלי הועיל, מקפיץ אותנו, מבהיר לנו שאסור עוד לחלום על העולם הישן האבוד.

 

 

 

2

 

   לפני כשמונים שנים, בשנת 1929, בימי נפילת ה"וול סטריט",שוטט המשורר האנדלוסי (כך להצהרתו),פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), ברחובות ניו-יורק, וכתב, כנראה בין בתי הקפה שלה, כמה וכמה שירים, אשר ראו אור בקובץ-משורר בניו יורק. השירים,ספוגי תוגה,על מקום הומה ניכּור,על קור אנושי השגוּר בעיר הגדולה,מופת הציביליזציה,אשר בתוככיה סובבים,אבודים וסחופים,יושביה,כעין גֹלם הקם יוצרו.עיר שבלעה את האדם,שאיבדה את נשמתוֹ ואת חיוניותוֹ.לא ייפלא כי לורקה נזקק לנחש הקדמוני,לתנין האגדי,הרובץ רוגע ושבע בצל הכוכבים,בכדי ליצור תמונה של תחושת החידלוֹן הגוברת,בעיר חסרת חלום,אשר בהּ גם החלום החומרני האמריקאי הגדול היה לעפר ואפר 

 

איש אינו ישן בשמים, אף אחד, אף אחד

איש אינו ישן.

יצורי הירח סובבים ומריחים את הביתנים.

 יבואו האיגואנות החיות לנשוך את הגברים שאינם חולמים.

והנמלט בלב שבוּר ימצא בקרנות רחובות

את התנין האגדי רוגע מתחת למנגינת הכוכבים הענוגה

 

(פדריקו גרסיה לורקה, 'עיר חסרת חלום (נוקטורן בברוקלין ברידג'), משורר בניו יורק, מהדורת תרגום, רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999).

 

   גם בחלונות הגבוהים של גורדי השחקים היוקרתיים, איש אינו ישן, איש אינו חולם. אבל הניכור והריחוק זורעים אימה. פחד מהמחר הבלתי ידוע. בעתה מן האפשרות להתדרדר לידי עוני ומחסור. והתנין רובץ למנגינת הטבע האדיש וההיסטוריה המדממת, ומצפה למתייאשים, הנופלים מן החלונות.

  לימים אמר לורקה את הדברים הבאים בערב הקראה של שירי משורר בניו יורק שהתקיים בספרד, הממשיכים באופן פרוזאי את מה שבקש למסור בשיר בגשר ברוקלין:

 

נפל בחלקי להיות עד למשבר הבורסה שבו אבדו כמה בליוני דולרים, לשאון הכסף המת ששקע בים, ובין המתאבדים השונים, האנשים ההיסטריים וקבוצות המתעלפים, מידי לא חשתי כמו ברגע ההוא תחושה של מוות ממשי, מוות בלי תקוה, מוות שהוא רקב ולא יותר, מפני שהיה זה חיזיון נורא אבל נעדר הדר. ואני, הבא מארץ שבה, כדברי האב הגדול, אוּנָמַנוֹ, "עִם לילה עולה הארץ השמיימה" – חשתי מן דחף אלוהי להפציץ את עמק הרפאים ההוא, במקום שהאמבולנסים אוספים את המתאבדים שידיהם מלאות טבעות.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך דברים שנאמרו בערב קריאה של ספרו משורר בניו יורק' , חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום ועריכה רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001, עמ' 272].

 

    זמן לא רב אחר כך שַנָה לורקה דברים דומנים  באזני פועלים קטאלניים. שוב, בצל מוראותיו של המשבר הכלכלי העולמי שהחל בהתרסקותה של הבורסה האמריקנית:

 

ואני הזדעזעתי כשאמרו לי שרק בארה"ב יש שנים-עשרה מיליון מובטלים. אתם רואים שרק מהתבוננות שטחית ביותר מגיעים להבין את היקף הדרמה החברתית של היום, אשר מולה שום אדם שיש לו רגש סולידריות הקטן ביותר לא יכול להיות אדיש.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך: פ"ג לורקה מדבר אל פועלי קטלוניה: האמנוּת והחברה', שם, עמ' 452]

 

  'שום אדם לא יכול להישאר אדיש' כותב לורקה. ובכל זאת, כאשר חזו עיניי במכולת המתרוקנת על יד ביתי השבוע, לא חשתי תכונה יוצאת דופן. אנשים התרגלו לעסקים קטנים שנסגרים, חשבתי לעצמי,בחולפי שם ברחוב, 'התרגלו לקנות ברשתות הגדולות. וכך, בסופו של דבר, כדרכם של משברים, העשירים יתעשרו והעניים ייעשו עניים עוד יותר, ועוד יותר— ובתוך כך, לא מעט משפחות הנמצאות במאבק הקיום הכלכלי יתדרדרו אל מתחת לקו העוני. על יד משאית מובילים שרוקנה ציוד מן המכולת דימיתי לראות גם תנין אגדי ושבע, ירוק, מקומט ומרושע, בוכה, ודמעתו- ריקה, אין בה דבר.

 

3

 

   אבל לורקה לא בקש את האדם לצאת מן האדישות בלבד, אלא דרש אתו לכונן סולידריות אנושית שבה האמידים יותר דואגים לבטחון כלכלי עבור החלשים בחברה. בנוסף, גרס כי החברה הנכוחה היא זו הנוהגת בחלוקה צודקת ושוויונית של משאבים לטובתם של כלל אזרחיה. להלן מלים של לורקה שאני מקפיד לשנן באזני האיגואנות הבאות לנשוך אותי (ראו לעיל: 'עיר חסרת חלום'), כאשר אני מתבונן במציאות ההווה, לא חולם אבל גם עדיין לא נמלט:

 

[…] "אני יודע מעט אם בכלל" אני נזכר בשורות האלה של פבלו נרודה- אבל בעולם הזה אני תמיד—ותמיד אהיה— לצד העניים. תמיד אהיה לצד אלה שאין להם כלום. אלה שאפילו אין להם השלוה של לא-כלום. אנחנו—אני מתכוון לאנשים בעלי יתרון אינטלקטואלי ובעלי השכלה, בני המעמד הבינוני, המעמד שאפשר לקרוא לו מבוסס— אנחנו נקראים להקרבה, נקבל עלינו. כעת בעולם כבר לא נאבקים כוחות אנושיים, כי אם כוחות גלובליים. לנגד עיני אני רואה את כפות המאזניים זה מול זה. מכאן הכאב והקורבן שלי, ומכאן הצדק עבור כולם, עם כי מלווה ביסורי המעבר אל העתיד הבלתי-נראה, הלא נודע עדין, ואני מטיל את מלוא כובד אגרופי על זו האחרונה.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך: מדוע תיאטרון? [ראיונות], מתוך ראיון עם לורקה שנערך בחודש דצמבר 1934', שם, עמ' 438. ליטוין מעירה כי לורקה צטט מתוך שירו של נרודה שלא במדויק וכי שורת הפתיחה הינה: 'איני יודע, אני מכיר מעט ובקושי רואה'].

 

 גם אני איני יודע, אני מכיר מעט ובקושי רואה, ועם זאת, סולידריות חברתית בעת הזאת נראית לי דרושה מאוד, מחויבת המציאות, אלא שנדרשים אלו שיהיו מוכנים לקבל אותה על עצמם,להיקרע מתוך השכחה והאדישוּת. 

 

 

 
 
*
  שירים חדשים מאת חברי הטוב, המשורר אשר זנו, שראו אור בשבוע שעבר ב- ynet תרבות, כאן.

 *

בתמונה למעלה:   .Umberto Buccioni, The Street Pavers,  Oil on Canvas 1914

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »