Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוסבלדו ליקיני’

licini.1960

*

בסופו של דבר אני יכול רק להוריד את הכובע בפני אלבומו החדש של יהוא ירון אמן השכנוע העצמי (מומן באמצעות תורמים-פרטיים במסגרת  פרוייקט Headstart ורואה אור בהפצה מוגבלת על ידי קבוצת קמע 2013), מפגן ויטאלי של מחול ומחלה ומוות; של חיים בצל סיוט, של קשיים לישון, לצחוק כי העולם מצחיק ומעורר חרדה וקצר מאוד, לכתוב שורות בלתי שקולות לחלוטין ולתזמר אותן כאילו שבהן תלויים חייך.

שום דבר באלבום אינו שלם, גם השירים האחודים בו נעים בשברונם, וכמו קליידוסקופ, נעות תמונותיו— בין תהום ואהבה וידיעה די בהולה כי גם הליל לא נעלה לשמים.

לשמוע את האלבום הזה צריך אוזן חלודה של גרמופון. כדי לרקוד אותו צריך זוג סנפירים וכובע ים, ובגד ים שלם ומפוספס, לשחות כך, להחליק לאורך הרחוב, ולא לתהות אפילו פעם אחת איך לעזאזל שוב שכחו לשים בו מיים. או מדוע לעזאזל  שוב לא הכניסו את הפקק.

אם כתבתי פעם במקום אחר כי הקונטרבאס של ירון לגבי הקול של רות דולורס וייס, הוא כמו הבאס של גרג כהן לאלבומים של טום ווייטס; הפעם מתחלפים התפקידים, ורות נוטלת את חלקה בראשות כורוס-רפאים המלווה את חלקו הגדול של האלבום, כאילו משמיע את קולן של רוחות הרפאים הפנימיות, המהדהדות מעל ומתחת לטקסטים שמגיש ירון.

ובכלל, כבר שבוע רודפת אותי דמות של ילד בן חמש מן השיר "היא" המחזיק דעות של אחרים כשילד אחר דופק את ראשו בקיר, ועם קולות הרפאים שכבר ציינתי, מה הסיכוי של הילד הזה לפתח דעות משל עצמו ולגרום לילד האחר להפסיק להטיח את ראשו? ברגעים אחרים, תמונה של ירון, הנרדם סוף סוף, ואז ביתו מתחיל לנוע בקצבים משונים.

בכלל, זה אלבום של ספיריטואלים, יותר נכון: אקזיסטנציאליים-עבריים-סף ניהיליסטים; אלבום של תהלוכות מתים; אלבום של תהלוכות חיים הולכים להיות מתים; הצעקה של מונק, הנפילה של ויסנטה אוידוברו (אלטסור), מקהלות הרפאים של סלסטינו לפני השחר. הילד שהורגים שוב ושוב. ולטר בנימין הכותב בשלהי המאמר הקצר האופי ההרסני: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ". לכך מוסיף  ירון הערת שוליים משלו: 'המוות ממילא כבר בדרך".

נכון, אפשר לשמוע באלבום הזה את התחנות האוונגרדיות והאלטרנטיביות בהן עבר ירון בשנים האחרון: קטב מרירי, Ilian Pansensoy's Tropical Orchestra , Panic Ensemble , רות דולורס וייס,  ואת שפע ההרכבים והמוסיקאים אותם מלווה ירון בשנים האחרונות. אפשר לשמוע את אהבתו לטקסטים של זאב טנא ושל שלום גד ושל חנוך לוין. אפשר לשמוע את ההשפעות של טום ווייטס (בעיקר ב-Bone Machine, The Black Rider, Mule Variations ו- Blood Money) ושל ניק קייב (ב-Kicking against the Pricks וב-The Good Son),  ולמרות  כל אלו לפני הכל ואחרי הכל את הרוח העצמאית החופשית הדחוקה והסוערת שמביא איתו ירון לכל שיר. לפעמים נדמה שבסוף השיר נגמר האוויר באולפן. פשוט אזל ואינו.

בראיון שראה אור לאחרונה סיפר ירון כי ההקלטות נעשו במרוץ כנגד השעון לפני הולדת ביתו הראשונה, ובטרם יהפוך לאב. אולי ניתן לקרוא את האלבום הזה לא כאלבום של זעקה קיומית מרה מהדהדת, אלא אלבום של פרידה מן הנעורים (כמו שכינה אותם פעם אלביס קוסטלו: נעורים ברוטאליים). להריק מן התוך את כל הכאב, המרור, הייאוש והזעם של הנעורים, על חיים שאמנם נדמים לפעמים ל"סוף רע של סרט מפגר" ובכל זאת לפעמים יש בהם יותר. וצריך להיות בהם יותר. אני יודע, זה מה שקרה לי כשהפכתי בשעתו לאבא, לפני 14 שנה.

   אז אני מוזג כוסית ברנדי. ומאזין לעוד רצועה. ומוסיף עוד כמה שורות לאיזה פרוייקט שאני מקווה שאני סוף-סוף מסיים עכשיו. ועוד רצועה. ושוב מתחשק לי כוסית. אבל במקום זה, אני מתרגם על הדרך, שיר של וויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) שעומד על שולחני (הורדתי את הספר מן המדף אחרי ששמעתי שיר של ירון):

*

התנצלות (מדוע אני כותב כיום?)

יופיין של

הַפָּנים האיומות

שׁל אִי-היותינוּ

מעוררות  אותי לַזֶּה:

 *

אישה שחוּמה,

עובדי יום –

ותיקים ומנוסים –

שָׁבִים לביתם לעת דּמדומים

בּבגדים רפויים

פּניהן דומות

לְאלוֹן פלורנטיני עתיק.

 *

כמו-כן,

 *

החלקים התואמים

של פניכם מעוררים אותי—

אזרחים בכירים—

ברם, לא

באותו אופן.

*

 אין ספק, יופיין של הפנים האיומות של אי-היותינו מעורר גם את יהוא ירון לזה, ואני מוריד בפניו את הכובע על העצמיות הבלתי מרוסנת והבלתי כבושה שלו, ועל כך שבכל החלטותיו האמנותיות אשר לקריירת הסולו שלו ניכרת אהבתו לשוליים ולשולי-השוליים של הדרך, והידיעה ששם נימצאים הדברים הפוריים והכנים באמת.

  זה אלבום של לב שבור ויד רועדת, של תשוקה ומצוקה. מזכיר לי את עצמי מיילל אל הירח באיזה לילה שבור במיוחד לפני 22 שנה. אלו שברים שלא ניתן לתקן ולא לאחות. אני מרכיב אותם מדיי פעם, כל פעם באופן אחר, במיוחד בלילות שבהם הירח גלוי ובוהק לכל, ובכל זאת, חושב דווקא על צידו האפל. אפל כמעט עד כדי שאם יפשוט יד מספיק חזק, יוכל בהינף יד לנטול עימו את ההבהוב העומם, הבלתי יציב, הרופף, שהוא בפשטות עמוקה, חיי (אני מנסה לא להשליך מעצמי על אחרים, ועל כן איני כותב, חיינו).

 *

*

להאזנה/הורדה/רכישה של האלבום המלא

*

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Scherzo, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*

בְּנֵי אָדָם זְהִירִים,

נֶחְבָּאִים בַּבָּתִּים

וְחַיִּים בְּלִבָּם.

*

בָּלֵּילוֹת

קְרֵבָה אֶל הַחַלּוֹן

אֶצְבַּע ארֻכָּה וְרָזָה

ודוֹפְקָה בַחֲשָאִי.

[דוד פוגל, מתוך: כל השירים, בעריכת אהרן  קומם, מהדורה שניה ומתוקנת, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב עמ' 74]

*

   כל תופעה אמנותית פורצת דרך או פותחת צוהר חדש של מחשבה ותנועה נתפסת על ידי הגווארדיה השלטת, התופסת את מעוזי האמנות ומנהלת את הפוליטיקה הממסדית ביד רמה, כפורצת גדר וכחושפת את באי ההיכל (המוזיאון) לרוח פרצים העלולה להמית או למצער להטיל בנחשפים אליה דלקת ריאות. חשבתי על כך הלילה כאשר נתקלתי בדברים שהביא דן פגיס (1986-1930) אודות קבלת הפנים הצוננת בה קיבל ח"נ ביאליק (1934-1865) את ספר ביכוריו המופתי של המשורר והסופר דוד פוגל (1944-1891), לפני השער האפל (וינה 1923), הנה הדברים; זו לשונם:

*

לפעמים יש לי הרושם כאילו איזו מגיפה של רוח תזזית אחזה את העולם. והוא הדין בציור שקוראים לו אבסטרקטי

[צטוט של שיחה בין ביאליק ובין אשר ברש כפי ששמע הסופר אביגדור המאירי; מצוטט מתוך: דן פגיס, 'דוד פוגל', מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2003, עמ' 31]

*

   יש משהו מעורר עצב בדכּאנוּת שהשורות המיוחסות לח"נ ביאליק מהלכות על נפשו של הקורא, המכיר ומוקיר את שיריו של פוגל. כל שכן, הואיל ופוגל אסף פרוטה לפרוטה (הוא חי בדלות בוינה) כדי להדפיס את ספר ביכוריו. כמה עצוב שאין בו במשורר ותיק ומעמיק (אין ספק כי ביאליק כתב כמה שירים נפלאים כשלעצמם) כדי להתיר לעצמו להתבונן ולראות את יופייה האקספרסיבי של שירת פוגל, תחת זאת שומעים בעד דיבורו את השורה 'כולם נשא הרוח, כולם סחף האור…' ואת הבעת שמא ייפגע מעמדו, שמא יינטש על ידי קוראים בלתי נאמנים— שייסחפו אחר הרוח האמנותית הסוערת בחללו של עולם, משברת ודורסת את גדרי הטעם הטוב.  מה איכפת לו לביאליק,ליתן  לקול החדש ויוצא דופן להדהד בהיכל השירה העברית, קול שאינו מהדהד את בת קולו של ביאליק עצמו, אלא תלוי יותר במשוררים כגון: גיאורג טראקל, אלזה לסקר שילר, הוגו פון הופמנסטאל ואברהם בן יצחק?

אולי, יותר מאשר יוצרים נותרים מהפכנים וחדשנים במחשבתם (והמה יחידים); הריהם מרביתם, כרובינזון קרוזו של דניאל דפו—מיד כאשר הם יוצאים מכלל סכנה— הם מתחילים להקים קווי ביצורים וחומות מגן לביצור מעמדם; כאילו מעולם לא עסקו ברוח אלא בנו היו ארכיטקטים של חומר ולבנים; חומות וגדרות, אסור ומותר, מי בפנים מי בחוץ, מי עדיין בחוץ, וברוך שהגיענו כדי היכולת לשלוט ברשימת ההמתנה.

   משורר אחר, אברהם שלונסקי (1973-1900), בן דורו של פוגל, אשר נתפס כחדשן-לשוני וכמורד באוטוריטת דור הותיקים (ביאליק וטשרניחובסקי) העניק אף הוא לספר שיריו הראשון של פוגל קבלת פנים המשתמעת לשתי פנים; דן פגיס דן בה מאוחר יותר כאירונית ועוקצנית, ואילו שלונסקי הגיב כי דווקא ככל הזכור לו הוא כתב בתום לב והתכוון לכתחילה לשבח את שירתו התמונתית של המשורר העברי החדש, המהווה כעין סוכן-תרבות של שירה גרמנית-אוסטרית אקספרסיוניסטית, בת הדור; הנה דבריו:

**

"לפני השער האפל"… ברו: כריכה שחורה. ותוכו: "ארונות שחורים", "צפורים שחורות", ,הספינה השחורה", "עוגב הלילה השחור", "יין אפל", "כתב אפל", "יער אפל", ולילה-לילה-לילה. גם לאבא "מעיל שחור" ו"זקנו שחור" הה אבא! אבא! "ככוכב בודד ידד עתה אבא נוגה שם בין הריו". וכולנו, הן כולנו תועים אנו עצומי עיניים ושחוחים על שבילי סתיו מרופדים שלכת. איש לעברו, איש לעברו. אך פעם הן ניפגש. כולנו ניפגש. – "כל השבילים הולכים אל הערב". והערב קרוב-קרוב. והנה גם הליל.— עוד מעט! רק עוד מעט! — — — אך מי אשר לא יחוש על פניו "רפרוף דגלים שחורים מפרפרים ברוח" – אל יפתח את הספר. בעיניים הפתוחות לרווחה יש פקחות יותר מדי. רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות ינהו אחריו וימושוהו – את ה"שער האפל".

[מצוטט מתוך כתב העת  הדים, ב' (תרפ"ג-תרפ"ד), בתוך: דן פגיס, 'דוד פוגל', מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2003, עמ' 31]

 **

יצוין, כי שלונסקי עצמו היה אז משורר צעיר מאוד, המבקש אחר מקומו בזירת השירה העברית. קשה שלא לחוש בדבריו, כפי שציין פגיס (ושלונסקי הכחיש ברבות הימים) איזו אירוניה דקה, כמעט פארודיה שהוא עורך על הלכי נפשו של פוגל ועל שימושי הלשון בשירתו. גם הסיומת "רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות ינהו אחריו וימושוהו", נראית כאילו נכתבה על ידי משורר צעיר בן "גדוד העבודה", המבקר את שירתו של פוגל כאילו איננה "גברית" דיהּ ואינה כובשת ובועלת בונה וסוללת, כנדרש. אפשר נתפס כאן שלונסקי לכך שפוגל העניק מקצת משירי לפני השער האפל קול נשי ,דמות אשה, כעין-שולמית, המצפה מאוהבת ונוהה לדודהּ. על כל פנים, נדמה כאילו שלונסקי הצעיר מתקשה למצוא את מעלותיו של פוגל, ורואה בו משורר "נשי" וסנטימנטלי, המתאים בעיקר לקהל המעודן-מדיי בערי אירופה, אשר מקומו לא יכירנו בארץ ישראל, מקום התחייה, הבניין והעבודה.

   שלונסקי כאמור דחה את ביקורתו של פגיס, וטען במכתב ששלח אליו, כי הוא אמנם אינו זוכר את הרשימה הנדונה, אבל זכור לו כי דווקא כיוון לקבל את פוגל בברכת "ברוך הבא", ולטעון כי מדובר במחבר אינדיווידואליסט ומופנם, ועל כן, לכך ששירתו ודאי תישבה את ליבותיהם של קוראות/ים בודדות/ים, שישימו ליבם לאיכויותיו. מכתב זה נשלח כאמור, לאחר ששירתו של פוגל שבה ונתגלתה על ידי נתן זך ודן פגיס בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות הששים של המאה העשרים. גם גורלו הטראגי של פוגל שנרצח ככל הנראה במחנה המעצר בדרנסי או בדרך מדרנסי לאושוויץ (1944), אף הוא אולי שיחק פה תפקיד בהפיכת הלב של שלונסקי— אבל דומני כי את קבלת הפנים שזימן שלונסקי לפוגל ברשימתו בכתב העת הדים יש להבין מתוך שימת לב לגילו הצעיר של שלונסקי אז (כבן 24), חיפוש דרכו בשדה השירה המקומי, והשתייכותו ל"גדוד העבודה" ולחוגי העבודה של דורו, שהדגישו מאוד את ההתנתקות מן הגלוּת ומן ההשפעה האירופאית הדקדנטית, ויצירת תרבות עברית חדשה ומקורית (גם אם בלתי רגישה ל"אחר"); דומה בעיניי כי באותה שעה עוד פיעמה בשלונסקי חדוות ההשתייכות לקולקטיב הציוני-העברי-העובד, וכי פוגל נתפס בעיניו כמשורר מיופייף מדיי ובעיקר וינאי (כלומר בורגני-אירופי-גלותי).

    על כל פנים קל מאוד לזהות למצער את השניוּת שבדברי הביקורת של שלונסקי על לפני השער האפל. במיוחד לנוכח השוואתם לדברים שהקדים הסופר והעורך אשר ברש (1952-1889) בפתח המהדורה הראשונה של הנובלה של פוגל בבית המרפא(1928)— בהם התייחס לשירתו המוקדמת:

*

יש בהם משהו לא מצוי עד עתה בשירה העברית: סגנון דק ומכסיף, כמעט פיליגראני, ריתמוס נמשך, כמעט מופשט, והסתכלות מתדפקת תמיד על הנעלם. בקיצור— שירה עדינה ומיסוד הצער.  

[שם, שם, עמ' 33]

 *

ברש מצייר כאן בעצמו תמונה לתמונה, מושך מכחול ומתמסר להביע; הוא רואה בשיריו של פוגל מלאכת צורפות עדינה להפליא. לא ייפלא שכעבור זמן לא רב הוציא לאור את הרומן של פוגל חיי נישואים (1931-1929).  לעומתו נדמית ביקורתו של שלונסקי, כפרודיה לעגנית משהו, על מה שנחווה בעיניו כסוג של כתיבה סנטימנטלית בעלת מוטיבים קבועים, ותמונות החוזרות ושונות— ובמיוחד כלפי אותם מאפיינים נשיים, רגשיים ומיוסרים, ההומים לדידו בעיקר טשטוש. במקום שבו שלונסקי הצעיר בחר להדגיש את הישנות השחור והאפל הדכאוניים-גלותיים, האנטי-גבריים, כביכול, ביכר ברש להדגיש דווקא את הסגנון הדק והמכסיף, כמו אדווה שקופה של דמע. שלונסקי הצעיר עוד חוזר לאספסת של גדוד העובדים; ברש אולי כמו גנסין וברנר, אינו פוחד מן הרגש ומן העצב (או מן השיגעון של היות אינדיבידואל שאינו מוצא את מקומו בחברה) ואינו חושש ממה יגידו. הוא אינו חושש להרגיש.

*

*ראה אור "מקף— כתב עת לספרות" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, בלווית יצירות מאת האמן, יעקב פורת, ובהשתתפותם של משוררים, מתרגמים וכותבים, ותיקים גם צעירים. כתב העת כולל שני קטעי תיפוף על גבי מקלדת (אצבעות על גבי מקלדת) מאת חתולכם הנאמן: המאמר, את לבי אכל הברק: קריאה בשיר מעזבונו של אברהם סונה בן-יצחק לנוכח שיח ההעדר עימו של אליאס קאנטי ולאה גולדברג  וכן, הסיפור/מונולוג, איש מרחרח את אדמת הירח,  שהוא כעין שיח העדר עם הסופר היהודי צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936)

*


בתמונה למעלה:  Osvaldo Licini, Rebel Angel on Blue Background, Oil on Canvas 1954

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

 לאחרונה אני יותר ויותר מהרהר בחוסר התוחלת שבפירוש חלומות וביאורם על פי מפתחות של סמלים רעיוניים נתונים; מעניין אותי לאין שיעור לחשוב על מרכיביו של החלום, ומהיכן עשוי אני לשאוב את מראוֹת החלימה, אם מרשמים החולפים לפני העיניים בזמן העירות, אם מדברים שקראתי או חוויתי, שהותירו בי רישומים עמקניים  מעט יותר; כמובן, בפני ההצעה לפיה החלום מורכב מרשמים בלבד המתרכבים אייכשהו כדי חלום—יש להעמיד את החלומות הנדירים יותר, המופשטים-אבסטרקטיים, שבהן ניכרת תנועה בלתי פוסקת של גופים גיאומטריים וצבעים שלא חזיתי שכמותם בהיותי  נתון בעירות.

   לפני כמה ימים העירה לי ידידה על נטייתי לדבר "על הדברים" יותר מאשר "את הדברים"; זה נכון גם לעניין החלומות. כלומר, בשעה שאנשים נוטים לתור אחר תכליתו של החלום (פשרו/השפעתו האפשרית), אותי מסקרנות לאין-שיעור המתודה והסטרוקטורה של החלום—כמובן, לא אטען, כי בחקר אלו אפשר להבין את החלום לעומקיו, אבל לכל הפחות, ניתן כאן להציע התחלות חדשות ויסודות חדשים מהם ינבעו אפשרויות-פרשניות חדשות, שאינן מבוססות מפתחות-ידוּעים-קדוּמים.

   בספרו הנפלא של הסופר הגווטמלי, אאוגוסטו מונטרוסו (2003-1921, בילה את רוב ימיו דווקא במקסיקו), מופיע הסיפור הקצרצר הבא, המבקש להציג בפנינו את המציאות כולה כחלום אלהי שמבטרם-בריאה:

 *

אלוהים עוד לא ברא את העולם; הוא עוד מדמיין אותו, כמו מתוך חלום. לכן, העולם מושלם. אבל מבולבל.

[אאוגוסטו מונטרוסו, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 74]

 *

דווקא מפתה מאוד לחשוב כי אנו-כולנו רשמים בחלום אלהי, או דמיון אלהי. האלוהות עצמה אינה מצליחה לפענח מהם הרשמים הללו המתרוצצים בחלומהּ. והחלום, כמו כל חלום, תמיד נושא בחובו את המימדים: מושלם ומבולבל.

   אבל זה נעשה מושלם ומבולבל עוד יותר, כאשר מסתבר כי אליבא דנזיר הזן והמשורר שוֹטֶטְסוּ (1459-1381) חייהם של האלים מתרכזים בליבו של האדם ולא ידוע האם הם נהנים מחיים חיצוניים-ממשיים היכנשהו לבד מאשר מלבבותיהם של בני האדם. גם אם כן, הרי שתלותם בהשתקפותם-בבואתם בלב האדם, עושה את קיומם לתלוי לגמריי בלבבות האנושיים הפועמים:

 * 

אין אלוהים

בָּנמצא

זוּלתי! –

שכּן האלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

 *

   לבסוף בלילו מוצא אדם מעט פנאי לשבת לכתוב. כל היום הזדחל כתולע וכעת הוא נדמה לעצמו על יד השולחן עם מנורת הלילה בבית החשוך ועם כוסית הברנדי המשמחת שמזג לעצמו בנדיבות, כאילו הוא סוף-סוף אפשרות של פרפר, ראשו הומה מחשבות, זכרונות, רגשות—הכל זע ונע בתודעתו כל העת כים שחור וגועש. מחושיו מתעוררים. הוא מרים עוגן ומפליג קצת. כעבור זמן, ראשו הומה מדיי, גופו עייף; הוא קצת מבוסם (מצב שבו הכל, בו זמנית, מושלם ומבולבל).

הוא מכבה את המחשב ואחר כך גם את האור בדירה (כולם כבר מזמן ישֵנים), מסיר את משקפיו, וניגש לחלום חלומות משלו, שהם אולי חלומות בתוך חלום. הוא חושב על שתי שורות משל רישרד קריניצקי:

 *

פּרפּר לילה עִקֵּש, איני יכול לעזור לךָ

אֲנִי רק יכול לכבּוֹת את האוֹר

[רישרד קריניצקי, 'איני יכול לעזור לך', נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 30]

 *

כבר לא ידוע מי הפרפר, מי אלוהים, מי החולם, האם זה חלום? הוא לא באמת חושב שזה עתיד להתבאר לו ביום מן הימים.

בחלומותיו— נטול כנפיים, מחושים, או כתרים אחרים, הוא מעופף תמיד עם הידיים לאיטו (לא ברור מהיכן להיכן, מאיפֹה לאיפֹה).

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Night. Oil on Canvas 1932-1933

*

©2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »