Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוקאקורה קאקוזו’

 

אחרית דבר המצורפת לספרו החדש של הסופר והמשורר, עידו אנג'ל, "המילה העצובה קומקום" (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה, תל אביב 2018) מאת אבדכם הנעלם [חלק שני מתוך שניים].  

לחלק הראשון

*

3  

בספרו החדש, המילה העצובה קומקום, מרחיב אנג'ל עוד את מעשה הפרימה. בד בבד נמשכת בו מגמת התעמקות במקורות סוד יהודיים, עד שלפרקים נדמה כאילו החיבור מתכתב עם שירת זלדה (1984-1914) ועם יצירתה הספרותית-פואטית של חביבה פדיה (מוצא הנפש, בעין החתול, דיו אדם ועוד). כאן, אתעכב על צמד פרגמנטים/אפוריזמים רצופים, שאחד מהם העניק לחיבור את שמו – בהם שוזר המחבר את תרבות הסוד היהודית עם התרבות הזן-בודהיסטית היפנית, באופן המניח יחדיו את מזרח אסיה (יפן) עם מערב אסיה (ישראל).

אנג'ל כותב:

*

דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר. הַכֹּל עוֹמֵד בִּמְדֻיָּק בִּמְקוֹמוֹ. הָעִיר עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "עִיר". הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "שָׁמַיִם". אֲפִלּוּ הַחֹסֶר יֶשְׁנוֹ וְהוּא הַחֹמֶר הַלָּבָן שֶׁבּוֹ מְשֻׁקָּעוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת. וַעֲדַיִן. מַשֶּׁהוּ אֵינֶנּוּ. אֶלָּא שֶׁהַמַּשֶּׁהוּ אֵינוֹ מַשֶּׁהוּ וְלָכֵן גַּם אִי הִמָּצְאוּתוֹ אֵינָהּ וְקָשֶׁה מְאוֹד לִרְאוֹת. כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁתַּכַּח מִלִּבָּהּ שֶׁל דְּמוּת מִשְׁנִית בַּחֲלוֹם, עוֹבֵר אֹרַח רָחוֹק וְקֶמֶט בְּמִצְחוֹ. הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ דָּבָר וְשֶׁחָסְרוֹ אֵינוֹ, וְאִלּוּ הָיָה נִמְצָא – הָיָה נִסְדָּק צִיר הָעוֹלָם וְהָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם הָיוּ נִתָּקִים מִמְּקוֹמָם וְנוֹפְלִים אֶל רִצְפַּת הַתֹּהוּ וּמִתְנַפְּצִים לְאֵינְסְפוֹר רְסִיסִים.

*

דבר אינו חסר. ובכל זאת, משהו לעולם חסר. אילו היה נמצא החסר היה העולם מתנפץ, כעין שבירת הכלים שתיאר ר' חיים ויטאל (1620-1543) בראש ספר עץ חיים (נערך על ידי ר' מאיר פאפרשֹ וראה אור לראשונה בשנת 1651 לערך). הישנו, לדידו של אנג'ל – ישנו. זיקה בין חללים, או ראיית העולם כיחס בין כל החללים, המשמשת הרבה במסורת הדאואיסטית והזן-בודהיסטית, אינה נוכחת פה. גם החוסר הוא חלק מהיֵשׁ; חלק שאין להשיגו, אולי רק לנהות עדיו. החוסר הנשכח הזה מפעם בכל קצוֹת היש, כל שכן "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה". כמו הפרימה המעמידה את היקום על תילוֹ בציפורים גדולות גדולותכאן הַחֹסֶר המהותי, שלא בנקל אנו מרגישים בו – דווקא עליו עומד העולם. אל מה רומז אנג'ל? מהו שכמעט אינו, ושחוסרו אינו, ועליו עומד עולם מלא? בדעתי עולה משנת ספר יצירה: "ברא מתוהו ממש (וישנו) ויעשהו באש וחצב אבנים גדולות מאויר שאינו נתפשׂ" [A.P Hayman, Sefer Yes̟ira: Edition, Translation & Text-Critical Commentary, Tübingen 2004, pp. 53, 104-106]. משנה זו הולחנה, הושרה (בשינויים אחדים) והופיעה באלבומה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (2017), בשם: '22 אותיות' ('החומר הלבן שבו משוקעות כל האותיות', כותב אנג'ל). תפיסתו של מחבר ספר יצירה היא כי ראשית הבריאה הייתה באש, אולם העולם עומד על אוויר, ואי אפשר מבלעדיו. ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי (ר' סעדיה גאון, רס"ג, 942-880 לספ'), אכן הבין בביאורו על ספר יצירה, כתאב אלמבאדי, את העולם כמארג מרובד של אווירים: הרם, האצילי והדק שבהם, הוא בבחינת שני להוויה. הוא נקרא גם 'רוח אלוהים חיים' ובצאתו מן הכוח אל הפועל הוא נקרא 'דיבור' שכן הוא מחבר את כ"ב האותיות להרכביהן השונים בחלל העולם; אחריו, האוויר הפיזיקלי, שהוא בבחינת הופעה חומרית של האוויר המופשט. האוויר החומרי מאפשר את הדיבור ומסירתו (מעבר הקול מאדם לאדם). כמו כן, האדם משתתף באוויר, בהיותו נושם ונושף, בכל מהלך חייו; בעצם, גם החשיבה וגם הכתיבה, מפרספקטיבת הנשימה, עומדות על האוויר. חידושו של רס"ג לגבי ספר יצירה הוא מארג מרובד של אווירים, החל באוויר נסתר (רוח אלוהים חיים, אוויר שאינו נתפשׂ), עליו מושתת יסוד העולם; וכלה באוויר הפיסיקלי, המשמש את הנבראים הארציים בכל פעולותיהם, הפנימיות והחיצוניות. האוויר הרם והמופשט (האוויר שמעבר לאוויר הפיזיקלי) יכול אפוא להיות אותו יסוד חוסר שעליו כותב אנג'ל, אותו משהו שאיננו (או כמעט שאינו מורגש), שאילו רק היה נודע לנו (כלומר: ניתן לעיבוד חושי), היה מאבד ממילא את אותה אבסטרקטיות נעלמה שלו. אזי ציר העולם היה נשבר ועולם ומלואו מתרסקים ואבוד. אנג'ל גם עומד על האנלוגיה בין ספר העולם (הטבע) שבו משמש אוויר (חומר לבן) ובתוכו מצטיירות אותיות; ובין הספר, שבו כתב יד מצטייר או אותיות דפוס מוטבעות בחללו של חומר לבן קולט.                        

מייד בהמשך, מובאים הדברים הבאים:

*

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָשֵׂאת תְּפִלָּה אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ. רְאֵה אֶת הָעוֹלָם הֶעָצוּב הַזֶּה שֶׁבָּרָאתָ. הֲרֵי אֲפִלּוּ עֲלִילָה לֹא צָרִיךְ. דַּי בִּרְשִׁימָה פְּשׁוּטָה שֶׁל כְּלֵי מִטְבָּח כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת הַלֵּב. קַעֲרַת עֵץ. כַּף. כַּפִּית. תַּרְוָד. צֶמֶר בַּרְזֶל. אָרוֹן. אָרִיחַ שֶׁקְּצוֹתָיו אֲפַרְפָּרִים. כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַצַּעַר וַעֲדַיִן לֹא רָשַׁמְנוּ אֶת הַמִּלָּה הָעֲצוּבָה "קוּמְקוּם".

*

שבנו אל התפילה, המלווה את עולמו הפנימי של אנג'ל. לדידו, כזכור, משברי התפילות של כולנו מתקיימת התפילה השלמה, השומרת על הדברים בשלמותם, ומשפיעה שפע שבאמצעותו העולם מאחה את שיברונו. כאן מטעים המחבר, שכאשר האדם אינו יודע להתפלל כמידתו הוא, העולם ניבט לעיניו כמקום עצוב, מלא צער, וחסר פואנטה; כלי מטבח מתכלים, כמונו כמוהם; זהו עולם שאין בו אלא עמל וצער, ובסופו המוות המפריד. ובכל זאת, המילה העצובה "קומקום" שהוזכרה, מרמזת על כך שהטקסט הזה מקווה ליותר ומעוניין ביותר מאשר הוויה עצובה, עצורה וסופית.

הפרגמנט/אפוריזם העוקב נפתח כך: "רְאֵה אוֹתִי עוֹמֵד בִּמְבוּכָתִי לְפָנֶיךָ, אַתָּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָעֶצֶב בְּעוֹלָמְךָ כֹּה יָפֶה עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְהַאֲמִין שֶׁהוּא (כְּלוֹמַר הָעוֹלָם) קַיָּם, וְתֵן לִי מִלִּים כְּמוֹ בְּיַפָּנִית, מִלִּים זְעִירוֹת לְתָאֵר דָּבָר מֻרְכָּב מְאוֹד…". כלומר, אף על גב שאין למחבר לשון התפילה, המסוגלת לשמח אותו ואת העולם, בכל זאת בהיותו שרוי בעצב הוא מסוגל להכיר גם ביופיו של העצב, עד כדי אמונה שהעולם אומנם קיים. יופיו העצוב של העולם נקשר כאן למילים יפניות, המסוגלות לתאר בתמצות ובצמצום תופעות מורכבות מאוד. אחד מספריו הידועים ביותר של הסופר היפני, זוכה פרס נובל לספרות, יסונארי קוובטה (1972-1899) נקרא: יופי ועצבות. אף לחווייתו שתי החוויות קשורות זו בזו.

נשוב לפרגמנט הקודם, לכלי המטבח, ובכללם למילה העצובה 'קומקום'. מדוע היא כה עצובה? אולי משום שהרחש הרפטטיבי של רתיחת המים בחלל הקומקום הפך לשניית הברות צליליות; אולי משום שבימינו מרבית האנשים מחזיקים בבתיהם קומקום חשמלי או מכונת קפה, ואינם צריכים להמתין הרבה עד רתיחת המים, בניגוד לקומקומים בעבר שדרשו אש ומים וקשב לרחש המים הגובר. אילו אנשים יש בעולם כאשר אין להם פנאי לחכות שהאש תחמם את המים שבקומקום? לשעבר הם היו עשויים להתעכב על כך קמעה.

שילובן של המילים היפניות הזעירות מרחק כמה מילים מן המילה העצובה 'קומקום' השיאה אותי לטקס התה היפני, המתואר בספרו של אוקאקורה קאקוזו (1912-1863), ספר התה [תרגם מן המקור האנגלי: יורם קניוק, ספרית עפר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996], שכולו תשומת לב מרובה לפרטים קטנים: חדר התה, שפשטותו דומה לזו של מנזרי הזן, שהם לדברי המחבר מקומות תפילה [!] (שם, עמוד 64); ספל התה שהוא יצירת אמנות; הכנת התה, לה הוקדש בימי שושלת טאנג הסינית (בין ראשית המאה השביעית ועד המאה העשירית לספ') חיבור בן שלושה כרכים עבים, צ'ה צ'ינג, מאת המשורר לו-וו, הדן באספקטים שונים של גידול צמחים לתה, של התהליכים הדרושים להפקת תה משובח, ושל בחירת סוג המים ומידת הרתחתם. לכל אלו נוספו במרוצת הדורות גם טאטוא השביל המוביל אל חדר התה מעלים; קישוט החדר בזרי פרחים מעודנים ואופני שזירתם; ולבסוף, הפיכתו של חדר התה בו נלגם התה למוקד של עיון והתבוננות, "עד שיהיה ל'נווה מדבר' בישימון הקודר של הקיום, שבו עוברי אורח יגעים יכלו להיפגש על מנת ללגום מן המעיין המשותף של הערכת-האמנות" (שם, עמוד 41). עתה, נקל לשוב לדבריו של אנג'ל על אודות המילה העצובה 'קומקום' ולהקשיב לעולם המלא והמגוון האמור בתוכה; עולם של קשב, יופי ודיוק, שננטשו על ידי האדם ונעזבו רק על שום הצורך למהר, להתרוצץ; לוותר על כל שיהוי ועיכוב לטובת פרנסה וצריכה, הגוזלות מהאדם את יכולת ההתבוננות הפנימית שלו (אינטרוספקציה), ואת תפיסתו העצמית כחלק מהטבע, כפי שהיא מתבטאת, בין היתר, בהתבוננותו בטבע המקיף אותו ובשיח הלבבי עם סובביו. נדמה כי לוּ רק ישוב האדם להרהר, להשתהות, להתבונן, לשאול (וגם להטיל ספק) – ונדמה לי כי לכך משיא אותנו אנג'ל – תשוב אליו היכולת לשאת תפילה. כמו כן, גם לחבר ספרים, שהם בחינת תפילות, שבזכותן, כך הוא מאמין, יאוחה השבר שבלב העולם ובתודעת האדם.

לדף הספר

*

*

הודעה: 

ננופואטיקה 14, "דיוקנאות פיוטיים" בעריכת המתרגם וחוקר הספרות, יהונתן דיין. אסופה שהיא אנתולוגיה מוקפדת של שירי משוררים בעקבות יוצרים אחרים או לזכרם. התכתבות רב-דורית של משוררים עם עמיתים, בני שיח, בני פלוגתא, מנטורים ודמויות-השראה; וכך כולל הגיליון דמויות כגון: שמואל הנגיד, יהודה הלוי, מיגל דה סרוונטס, ג'ון מילטון, וויליאם בלייק, פרידריך הלדרלין, הרמן מלוויל, היינריך היינה, וולט וויטמן, פרנץ קפקא, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, ט"ס אליוט, ש"י עגנון, לאה גולדברג, פאול צלאן, ז'ורז' פרק, יונה וולך, חורחה לואיס בורחס, אבות ישורון, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, אברהם סוצקובר, אנטוניו טאבוקי יורם קניוק וכו' — עליהם כותבים משוררים מתים, משוררים ותיקים ומשוררים צעירים-יותר.

ערב ההשקה לגיליון יתקיים ביום חמישי הקרוב, 19.7.2018, בבית הקפה  Carpe Diem, טשרניחובסקי 21 תל אביב-יפו, בשעה 20:00.

ישוחחו על הגיליון: יהונתן דיין וגלעד מאירי; לצידם, יקראו שירה כמה ממשתתפות ומשתתפי הגיליון, כגון: מורן שוב,  נוית בראל, יעל גלוברמן, חגית גרוסמן, חיים וואשאדי, עודד מנדה-לוי ועוד.  

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. 

*

בתמונה למעלה: Paul Cezanne, Still life with a Kettle, Oil on Canvas 1869

Read Full Post »

*

*

'התאיזם— חכמת התה, היה דאואיזם בתחפושת'

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 41]

*

*

 

לפני עשרים דקות

היוּ המיִם בָּבקבּוּק

קָרים כָּקרח

כּעת—

הם תּה

 

השֶמֶש בּמרוֹם זוֹרחֲ

צלִּי מְהָתֵּל בּי, כְּקוֹדחֲ;

הרחוֹב—

לפני עינָיי, ממשיךְ להתפָּתּל

 

לוּ היה נחש,

משום-מקום

מופיע,

ולהפעיל מזגן מֶצִּיעֲ—

 

אֲנִי הָיִתִי מִתפָּתֶּה

 

 

הערות: צַ'ה-נוֹ-יוּ, מילולית מיפנית: 'המים החמים של התה', שמו הרשמי של של טקס התה היפני.

את השיר הזה חיברתי היום בצהרים, בפוסעי ברחוב המבעבע, הוזה וקודח, מעט לפני שהגעתי לתחנת האוטובוס לתפוס מחסה.

*

*

בתמונה למעלה:Marcel Duchamp, Two Nudes. Oil on Canvas 1910

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

'סבך של אילנות קיץ, מעט מן הים, ירח חיוור של ערב'  [קוֹבּוֹריֶ אֶנשוּ, האיקו, מתוך: אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, סדרת עֹפר האילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 65]  

*

 אלומת אור שהליל מתמהמה מלקצור עוד נאחזת בשדה; נדמית לי כסולם של מלאכים, עולים ויורדים, מנבכי ההכרה אל העיניים; ציפורים מצייצות, נאחזות גם הן, כאילו בכח קולן, הן מבקשות להתגבר על הכובד המתאחז בכנפיהן הקטנות. ראשי מונח על אבן. שעה ארוכה וסגולה מונח על אבן; והרוח בוחשת את הכל.

   ואולי אנו ספל תה המותקן למענה של הלוגמת, חסרת השפתיים. אי אפשר לראות דבר, רק לנחש, אצבעות מכוסות בצבעי מים, כחולים-ירקרקים, שהכתימו בתנועותיהן את ההויה הזאת.

   אני מזמן את עצמי לדו קרב, עם שחר, לכבודה של נערה שכבר חשבתי ששכחתי. וכאשר אני ניעור באשמורת השניה כבר איני זוכר מהו דו קרב, מה כלליו, מה יש להגיד, מה יש לעשות— רק שעליי להשכים אל גורלי ועם שחר לצאת אל השדות.

   בשדה הרחק, ודאי נאבקת עדיין אלומת אור שהליל לא יכול להּ. ורוח כמו להט כּפית מתהפכת, מקישה בדפנות הספל, מערבלת תָּכנוֹ— משפתיו עד המצולות.

 *

בתמונה למעלה: דליה אמוץ, שדה אור עם גדר, תצלום, 1984.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

אַתָּה בְּעוֹלָם כְּגֵר/ עָבַר וְלָלוּן פָּנָה

אִם לֹא בְּיוֹם זֶה תַּעַש/ אָן תַּעֲשֶה לְךָ, אָנָה

[שמואל הנגיד, בן קהלת, מהדורת ש' אברמסון, תל אביב תשי"ג, שיר קצ"ג, עמ' 75]

*

בערב החג, בלָילה-בלָילה, אני יוצא לסוכך את הסוכה. ארבע סוכות ניצבות בשורה על המדשאה שבחצר. אחת סמוכה לחברתהּ; אני נעצר על יד האחרונה, הקטנה יותר מחברותיה. מביט-סוקר לאחורי את הטור; כמו ארבע חוליות שנשתמרו ממאובן של חיה פרה-היסטורית, שנתגלתה פתע בעיבורהּ של עיר. יריעות סדינים לבנות במקום כתלים. סוכה אחר סוכה. שכנים אחר שכנים. רכבת רפאים חונה בתחנתהּ, לאורם הקלוש הצהוב במודגש של פנסי הרחוב. הטלויזיה הכריזה קודם על שחרורו המקווה של גלעד שליט מבית שביו. אורות כחלחלים מרצדים מן החלונות. מדברים ומדברים. מומחים אחר מומחים. בלבי שמחה פשוטה. הגיע הזמן שיגיע הזמן. בעוד אני פורס את הסכך מעל קרשים המונחים על גג הסוכה אני חש בזרזיף של מטר ההולך ומתחזק. הוא הופך עד-מהרה לגשם שוטף. אני עומד בסוכה המתוקנת, המוכנה; מחייך בגשם.

  עד לפני שנה עמדה הסוכה במרפסת בקומה התשיעית, שם דרנו אז. כעת, בקומה רביעית ללא מרפסת, בנינו את הסוכה קרוב לאדמה, על יד סוכתם של השכנים. מה שמזכיר לי פתע, עד כמה היהדוּת הרבנית היא דת חברתית, של משפחה, של מניין, של קהל ושל שכנים  בחג עצמו, סוכה על-יד סוכה, עוברים ומאחלים חג שמח אלו לאלו. ובכל זאת, את הסוכה אני אוהב, מפני השעות היחידות שבהּ אני יושב בהּ עם ס' הזהר או הדומים לו  או ספר שירה עם כוס תה חזק או קפה שחור ובקבוק ערק, והראש הומה מחשבות על אדם, עולם ואלהוּת. כמו הסוכה, הכל בר-חלוף ושברירי, ובכל זאת גם משהו חולף עשוי להאיר לרגע חולף את צללי ימינו.

   אני יושב בסוכה ומדמה שהיא Sukia, חדר תה, כעין מה שכתב אוקאקורה קאקוזו בספר התה (1906):

חדר התה (Sukia) אינו מתיימר להיות יותר מסתם צריף – בקתת קש, כפי שאנו מכנים אותה.

הסימול-הגראפי המקורי של סוקייה פירושו "מעון הדמיון". לאחרונה, אמני-תה רבים החליפו סימולי לשון סיניים שונים על-פי תפיסתם את חדר התה, ולפיכך המונח סוקייה עשוי לסמל גם "משכן המקום הפנוי" או "מעונו של הלא-סימטרי". זהו מעון האשליה. מפני שהוא מבנה בן חלוף שנבנה כדי לתת מקום לדחף פיוטי. הוא משכן הריק, מפני שאין בו שום קישוט, לבד ממה שאפשר לשים בו כדי לספק איזה צורך זעיר של הרגע. הוא משכן אי-הסימטרייה, מפני שהוא מוקדם להערצת הפּגוּם—הבלתי שלם. היות שנבנה כך, מושארים בו כמה פרטים בלתי גמורים, כדי שהדמיון יוכל לשחק בהשלמתם.     

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מהמקור האנגלי: יורם קניוק, סידרת עופר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 62-61]

 

   הנה גם הסוכה יכולה להפוך ל-Sukia של שבעה ימים. להיות לשעות בודדות במהלכם "מעון הדמיון", מקום להתוות קוים ראשונים, ניצני רעיונות  של ראשית השנה. הרחק מן הבתים, מן הקביעוּת המדומה, ההרמונית, הסימטרית כביכול, אל עולם של שבריר, של צרימה, של דיסהרמוניה ושל א-סימטריה, כעין פריטות מהוססות על פסנתר ששנים לא הרשיתי לעצמי לנגן על קלידיו; זמן של הבל הבלים כמו שכתב קהלת או זמן של Ukiyo  ("העולם הצף")— בו אין לנו אלא רישומי יופיו של החולף. וכי מה נותר,אלא לאהוב את העולם,בכל זאת,בכל לב,ולנסות לרשום במלים אנושיות את יופיו של החולף,כגון: סוכות העומדות בליל בגשם; בתוך אחת מהן עומד איש ומחייך לעצמו לבדו כי הגיעתוֹ שמועה טובה; משב רוח ממושך, כמו היה נשימת-כל-הדברים, גורף עימו במסעו כמה עלי שלכת צהובים,המעופפים עימו כפרפרים, באור חשמל מלאכותי, המעורה באור הלבנה; הנה היא שם, ברקע ההתרחשוּת, יודעת כי כל אימת שבאה שעת הגאות, אף שעת השפל הולכת וקריבה.

בתמונה למעלה Chen Zhou (1427- 1509), Landscape, An Illustrated Manuscript

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

בספרו היפה והקר, שיחה (הוצאת בבל: תל אביב 2011) מציע זלי גורביץ' לראות זיקה אטימולוגית בין המלה Text  ובין Texture , כלומר בין הכתוב (ספר) ובין הנארג (בד, אריג). משום מה חיסר גורביץ' בדיונו זה את המלה 'מסכת' בלשון חכמים, שציינה בספרות הרבנית את חלקיה השונים של המשנה ושל התלמודים (בבלי וירושלמי),כמו גם את המסכתות הקטנות שנערכו בימי גאוני-בבל (כגון: מסכת דרך ארץ רבא וזוטא וכיו"ב), מקורה אף הוא כנראה במסכת החוטים ששימשו אצל נוּל האורגים. דומני, כי גם המלה סוטרא במקורה בסינסקריט הוא מארג/אריג. אפשר כי אנו לובשים על ערייתנוּ את כל המסכתות, הסוטרות והטקסטים בהם עיינוּ, המארג האינטלקטואלי הינו כעין אריג, כעין מיתוס חגורות העור אשר עטו עליהם הטועמים מעץ הדעת. על כל פנים, דומני כי שתי השיחות אשר אצטט כאן בהמשך דבריי מצליחות למשוך חוט של חסד, לא מובן מאליו, בין יפן של ראשית המאה השמונה עשרה, ובין צרפת, מאתיים שנה אחר כך.

   אני מעוניין להציב שני דיאלוגים בזה אחר זה: האחד,סדרה של קואנים,אותם מציג מורה הזן בפני התלמיד-המבקש,על פי מסורת החניכה הזן-בודהיסטית מבית מדרשו של מורה הזן הקוּאִין (ראשית המאה השמונה עשרה); השני, דיאלוג (אולי מדויק יותר: סדרת שאלות ותשובות) בין אנדרה ברטון ובין אנטונן ארטו שהתקיים בשנת 1928 (בעצם אותה שנה עזב ארטו את תנועת הסוריאליזם בשל האופי הרודני-פוליטי שבאמצעותו שמר ברטון על הגמוניה בקרב אמני התנועה, ובשל מגמתו של ברטון להכניס את התנועה תחת כנפיה של התנועה הקומוניסטית העולמית). כפי שנראה, סגנון השאלות וגם אופיין של התשובות נדמה להיות אסוציאטיבי ואינטואיטיבי לגמריי, אולי אף משחקִי, באופן המבקש להתנתק דווקא מן הרציונליזם הדיסקורסיבי, ואולי אף להתנתק מן העצמי המהוגן, העוגן כספינה במזח, וליתן לעצמי להפליג אל הים רחב הידיים, על סערותיו, ותהומותיו ומראותיו המפליאים.

   אף על פי כן, הצבתן השל השיחות בזו לצד זו קושרת לטעמי דיאלוג בין שני עולמות קרובים שטרם הופגשו (קואנים זן בודהיסטים לא הוצעו כמיטב ידיעתי על ידי איש מחברי תנועות הדאדא והסוריאליזם האירופאיות בראשית המאה העשרים, כמקורות פרוטו-דאדאיסטים או סוריאליסטיים,  ששומא לקרוא בהם). אבקש גם להביא כמה טעמים לכך שהשיחות הוצבו זו אחר זו.

-א-

 

המורה:  (ציטוט) בסוטרת היהלום נאמר, "ביֵשוּת זו חולקים הכל ואין בה גבוה ונמוך" אם כך, איך זה שהר שוּ גבוה והר הָן נמוּך?

תשובה: "הר פוג'י גבוה, הר קמקורה נמוך"

 

 

המורה: הרוח נושבת בעצי האורן האפלים. ככל שתתקרב תשמע את אוושת העלים טוב יותר.

תשובה: כשידו הימנית ליד אוזנו התלמיד מעמיד פנים שהוא מאזין לרוח בעצי האורן ואומר " שוּווּ, שוּוּוּ" [אוושת הרוח בעצים].

 

 

המורה: כשאתה מאזין היטב, מה בדיוק אתה שומע?

תשובה: התלמיד אומר, "אה. זה. זה סוד. התקרב" ומעמיד פנים כבא ללחוש איזה דבר סוד באוזנו של המורה.  

 

[קול היד האחת, תרגום מיפנית, הערות ועריכת הנוסח העברי: יואל הופמן, נוסח עברי: דרור בורשטיין,

הוצאת כתר: ירושלים 2011, חלק שני, קואנים 129, 131, 133, 135; עמ' 177, 178, 180, 182]

 

-ב-

 

ארטו: האם לסוריאליזם יש תמיד אותה חשיבות באירגון חיינו או בהפיכתם על פיהם?

ברטון: זה בוץ המורכב מפרחים בלבד.

 

ארטו: כמה פעמים אתה עוד חושב לאהוב?

ברטון: זה חייל בבקתת שמירה, החייל הזה בודד. הוא מתבונן בתמונה שזה עתה הוציא מארנקו.

 

ארטו: האם יש למוות חשיבות בהרכב חייך?

ברטון: זאת שעת השינה.

 

ארטו: מה זאת האהבה הנצחית?

ברטון: זה אינו חטא.

 

ארטו: לילה או תהום?

ברטון: זה צל

 

ארטו: מה מגעיל אותך יותר מכל באהבה?

ברטון: אתה, ידידי היקר, ואני.

 

[מתוך: 'המהפכה הסוריאליטית, 11' תרגום: איילת רהב, בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת: אנתולוגיה, בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992,  עמ' 290]

  *

  הצד השווה המובהק בין שני הדיאלוגים הוא אפיים כשאלון אסוצאיטיבי-אינטואיטיבי,לכאורה. לכאורה, אני כותב, שכן נהיר כי בעצם העלתם על הכתב, משהו משום אפיו החד פעמי של הרגע, של אותה נוכחות בהוויה, של אותה קירבה בין שואל ובין נשאל, הופר לתמיד, גלהּ ממקורוֹ הראשון, ששוב נותר בלתי נודע. אין לנו לא את אינטונציות הקול של הדוברים; לא את הבעות פניהם; לא את שפת גופם; לא את הסביבה ואת האווירה בהן הוגדו הדברים בראשונה. למשל, דומני כי גם לקואנים וגם לשיחם של ברטון-ארטו מהותי לידע באיזו מידה נכחה בת-צחוק בחדר או באיזו מידה ברצינות תהומית, כעוסקים בגופי תורה.

   כמו כן, ראוי לשים לב לכך, שבמידה שהדיאלוגים הם אינפורמטיביים, כל כמה שהם מנסים לצייר עצמם כדיס-אינפורמטיביים, הריהם מבקשים להציג תכנים הקרובים מאוד לדובריהם (אידיאולוגית, או אוטוביוגרפית). ברם, בעד הכיסוי, המעטה, והמלבוש, שמבטא הטקסט, המבקש להיות בד בבד גלוי-לב ערום ועריה ולבוש היטב ומוצנע.

   למשל, בשאלותיו של מורה-הזן ובתשובותיו של התלמיד נמצא את זיקתם האמיצה להתאמה עם הטבע (הזן-בודהיזם היפני כפי שהורה אמן התה, קאקוזו אוקאקרה, הוא בנו-ממשיכו של הדאואיזם הסיני). בכל השאלות, ישנה פניה לבדוק האם התלמיד ער להיותה של ההוויה אחדותית מחד-גיסא, ורבת-אנפין מאידך גיסא; בדברים שוררת אחדות שווה, אף על פי כן ישנם תופעות מגוונות ושונות. אוושת עלי האורן היא אוושה אחידה; ברם, היא ארוגה מאיוושות רבות של עלים בודדים. כאשר התלמיד מאזין היטב, הוא רק מעמיד פנים ללחוש את סודו באוזן המורה, אבל אינו לוחש דבר. למעשה, הוא מזמין אותו להשתתף עימו בקשב. קשבו של כל אחד מהם וקשבם המשותף.

   בשיח הסוריאליסטים עולות גם כן תימות מרכזיות. הקשורות בתנועה וגם בקורות חייו של ברטון. ברטון שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה, והרבה לכתוב לחבריו (במיוחד לז'אק ואשה); שינה וחלימה, ואפשרויות של כתיבה תחת היפנוזה ושל כתיבה אוטומטית עניינו מאוד את ברטון וחבריו. ברטון ראה בשינה, בעקבות דה קיריקו, 'הזדמנות ליצירה'. האהבה הנצחית והמוות, דומים כאן למצבי גבול שבנפש, באשר הם מהווים מפתח של התחמקות והעלמות, מן המציאות הקונקרטית בגילוייה החברתיים העכורים והממוסדים. ב-'אהבה הנצחית אינה חטא' רומז ברטון למציאות שמעל להבחנות הדתיות-נוצריות בחטאים; מי שמצוי מעבר לממסדים החברתיים, האזרחיים והדתיים, פושט מעליו את ההבחנות הנורמטיביות בין טוב ורע מידה טובה-חטא, ושלם הוא באהבה הנצחית. בניגוד ל-'חזון המבורכים' של תומאס אקווינס, דומני כי ברטון רומז לארטו (ברטון תמיד השמיע ביקורתו כלפי הנהיה הדתית-מיסטית-רוחנית אצל ארטו), כי מציאות זאת המשתפת בין אהבה נצחית-מוות נצחי-יצירה נצחית, אינה קשורה בממסדי הדת דווקא, אלא היא חוויה פנימית-אידיוסינקרטית בנפש האדם, הויה פנימית, שאינה נענית לשום חוק חיצוני, כמוה כחלום מתמשך, ועל הנפש לנהות עדיה.

בתמונה למעלה   René Magritte , The Portrait, Oil on Canvas 1935

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

*

   חציתי השבוע את גיל 37. נזכרתי במחבר ימי ביניימי בן המאה ה-13 אשר כינה את הגיל הזה בשם 'סתיו הימים'. לכמה א/נשים  אהובים/ות להם/ן אמרתי כי אני נמצא איפהשהו באמצע הדרך. אמירה זו עוררה בהם/ן תרעומת.  'דבר כך בגיל 45' אמר לי מישהו. התפשרנו על 40. אבל משהו ב-37 הרגיש לי נכון יותר. אנשים לא יודעים לעולם את מועד תפוגתם, ובכל זאת לכולנו יש תאריך אחרון לשימוש.

   כשקראתי לראשונה ב- עלי עשב לוולט ויטמן, לפני 21 שנים, היה זה בתרגומו של שמעון הלקין. הייתי תלמיד כתה י"א, והדמות שנשקפה על הכריכה נחזתה לי כאישיות חסידית מסתורית. אחר הקריאה, אני מניח שהוא אמנם הפך לאיזה סוג של מורה רוחני עבורי, מבעד לצעיפי הזמן. על וויטמן שמעתי לראשונה, באמצעות סרט שהעמיד את שירתו במקום די מרכזי, The Dead Poets Society, בכיבובו של רובין ויליאמס. אני מניח שעבר עוד איזה זמן עד שהלכתי לחפש את ספרו של ויטמן באחת הספריות. יותר מכל, שירת ויטמן הוציאה אותי אל הטבע, לטיולים שונים; לימדה אותי את מקסם-השווא של הערים. לימדה אותי להניח את המרדף אחר סדרת הטלוויזיה החדישה או סרט חדש, ולבכר ישיבה על יד הכנרת כל הלילה, או סתם שהייה בלילה זרוע-כוכבים תחת צל הקוסמוס. שירתו של ויטמן גם הובילה אותי בהמשך אל האנאדות, דאו דה צ'ינג, יוגה סוטרה; גם אל כתבי ברוך שׂפינוזה, הנרי דיויד תורו, ג'ון סטיוארט מיל ורלף וולדו אמרסון; גם אל שירתם של דילן תומאס, יו מקדרמיד ויאיר הורביץ- אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת. אני חושב שלשירתו של ויטמן כמו גם לשירת ז'ק פרוור תמיד יהיה שמור עבורי מקום, בתור מי שלימדוני בגיל-צעיר, טעמהּ של שירה.

   כאשר נתקלתי לראשונה בשיר הפותח את Song of Myself  של ויטמן, בו הוא יוצא למסע-הכתיבה של חייו ביום הולדתו ה-37, אותו גיל נראה היה לי אז רחוק מאוד בשבילי. בימיי הצעירים היה לי הרבה על מה להתגבר והרבה מה להקים וליסד, בטרם יכולתי לפנות באמת למסע הכתיבה שלי. בינתיים הגעתי עדי הגיל, שבשעתו נדמה היה לי כמופלג מאוד, ואף אני עומד כיום בתחילתו של מסע-הכתיבה. הנה השיר בתרגום שמעון הלקין (על אף שאני חולק על מקצת תרגומיו, החוסכים לדעתי מן הקוראים את גילויי השפה המיסטית של ויטמן), כפי שקראתיו לפני עשרים ואחת שנה. אז ודאי לא חשבתי שהוא יביע בכזה דיוק את מקומי בחיים מקץ הזמן הזה:

*

אני מקלס את עצמי ואני שר את עצמי

ומה שאני נוטל ומניח תהי אתה נוטל ומניח

שכן כל פְּרָד הַשַּיָךְ לי שַיָּךְ גם לְךָ כמוֹ כן

 

אני הולך בטל וקורא את נפשי לֶחג;

אני מסתמךְ ומתבטל להנאתי, מסתכל בגבעול של עשב- קיץ.

 

לשוני, כל פְּרָד שבדמי, מקֹרָצים מן האדמה הזאת, מן האויר הזה –

ילוד כאן להורים שנולדו כאן להורים כגון אלה, והוריהם הם כגון אלה,

אני בן שלֹשים ושבע כָּיּוֹם ובתכלית הבּריאוּת, הריני מתחיל,

מקוה לבלתי חדֹל עד אם המות

 

אמוּנוֹת ואסכולות נדְחוֹת ודחוּיוֹת,

מרתיעות עצמן קצת לאחוריהן—דַּיָּן שעשו שליחותן,

אבל לא משתכחות לחלוטין;

אני משמש אכסניה, אם לטוב או לרע, ומתיר את הדִבּוּר—

מוּל פני כָּל חשש—

לטבע אין מעצור ומרץ בּהּ ראשונִי.

 

[וולט ויטמן, עלי עשב, ליקט ותרגם [אף הוסיף הערות] שמעון הלקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים: תל  אביב 1984, עמ' 53]

 *

   יש לשים לב שהשיר כולו נע בתוך עולמו הפנימי של המשורר, בחינת אינטרוספקציה, כאשר התבוננותו החושית אל הטבע מוסבת, כעין מדיטציה, בגבעול עשב קיץ. או נכון יותר לומר, ויטמן פורש מן המעגלים החברתיים-פוליטיים ומניח לנפשו להתבונן בטבע ומתוך כך אל תוך עצמהּ למישרין. נע, זעיר, חסר חשיבות, מגלם עולם ומלואו, מנשב, סופי, צפוי לקמול עם בוא הסתיו—ממש כאותו עשב קיץ עונתי. ועם זאת, חלק מן הטבע, מן המין האנושי, מן התרבּוּת. בן בריתם של היצורים כולם, שבכולם זורם הטבע, כל יצור כפי טבעו וכשריו.

   מבחינת מה, דומה הקטע כולו, להתבוננויות מדיטטביות בפרחים, שאפיינה את אמנים הפרחים היפניים, החל במחצית השניה של המאה ה-17, אך עוד על ידי  מייסד אסכולת התה, סֶן נוֹ רִיקיוּ (1590-1522), כפי שהוא שתואר על ידי אוקאקורה קאקוזו בשנת 1906:

*

   במאה השש עשרה, צמח החבלבל היה עדיין נדיר אצלנו. לריקיו היה גן שכולו שתול בצמח זה, והוא טיפח אותו בטיפול שקדני. שמע חבלבליו הגיע לאזניו של ה-Taiko, והלה הביע משאלה לראותם, שעל כן הזמין אותו ריקיו לתה של שחרית בביתו. ביום המיועד התהלך ה-Taiko בגן, אך בשום מקום לא הצליח לראות שריד כלשהו  של החבלבלים. האדמה יושרה וכוסתה כולה בחלוקי אבן עדינים ובחול. בזעף קודר נכנס הרודן לחדר התה, אך שם ציפה לו מראה שהשיב במלואו את מצב רוחו הטוב. על הטוקונמה, בכלי ברונזה נדיר, מלאכת Sung, נחה חבלבלת בודדת—מלכת הגן כולו!    

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 98]

*  

אליבא דקאקוזו, מתוך התבוננותו הדאואיסטית של ריקיוּ, ומתוך העדפת החלל על פני השפע המרובה מבכר ריקיוּ להציג בפני הרודן לא את את השפע המתפרץ של החבלבלים, כי אם חבלבל אחד בלבד גדוּע, ואף על פי כן את המובחר מתוך החבלבלים אשר טיפח בגנו. כל העבודה שהושקעה בגן, כמו פונה להכין את ה-Taiko  להתבוננות ביפעת החבלבל הבודד-הקצוץ, המצפה לו בחדר-התה של ריקיוּ, המשיב לו מייד את מצב רוחו הטוב, מתוך הפתעה והשתוממות.

   קאקוזו מהסה או מתעלם מן ההיבטים הפוליטים של סיפור-המעשה. החבלבל, עם כל יפי פריחתו, הנו סוג של צמח בר מטפס, עשב פרא בלתי מבוית.ריקיו, מנהיג רוחני רב-תלמידים, כמו מודיע דרך המעשה לשליט על נאמנותו הבלתי מסויגת. אין הוא מטפח בחצרו עשבי-פרא, אף אינו פרוע ומשולח בעצמו; ואם יתבקש, יהיה מוכן אף להרוג את עצמו, בכדי שלא לפגום חלילה בשלוות ממשלתו של ה-Taiko.

   סופו ההיסטורי של ריקיוּ אכן בא לו מידי מזימה שהחשידה אותו ואת תלמידיו בבגידה ב-Taiko. על אף שידו לא היתה במעל. הזמין ריקיו ל-Sukia  (בית התה) שלו את היקרים לו מבין תלמידיו. שתה עימם ספל תה אחרון, הגיש לכל אחד את הספל בו שתה למזכרת, שיבר את ספלו-שלו באמרו "לעולם לא ישמש ספל זה, שטומא בשפתיו של מזל רע שום-אדם", ולאחר מכן בנוכחות תלמידו היקר ביותר נעץ בבטנו את הפגיון, כשחיוך נסוך על פניו (שם, עמ' 109-107). קאקוזו אינו מקשר בין שני הסיפורים. ברם, אפשר כי הוא מבקש לרמוז בסתר כי אותו חבלבל גדוּם-יחידי, מושא התבוננותו של ה-Taiko, אינו אלא ביטוי לרוחו של ריקיוּ הנערץ בעצמו.

   כמובן כי עשב הקיץ של ויטמן והחבלבל של קאקוזו מוסבים את מקומות-הכרתיים שונים לחלוטין, זה מסמל את המסע אל היצירה, ואת נביעת החידוש והחיים, וזה מסמל את ידיעת החלוף, היום העומם והמות. ברם, זה אף זה מביעים איזו התבוננות פנימית של יוצריהם. על אף שקאקוזו מדבר בהקרבת פרחים על ידי אמני התה, כלומר גדיעתם ושזירתם כדי זרים יפהפיים המבטאים את הבהוב יופיו של החלוֹף, בכל זאת דבריו אודות פרחי הדובדבן של יפן, יפים גם לריקיו אף לויטמן, אפשר גם לכל מי שחש עצמו מצוי בראשית 'סתיו הימים' 'היה שלום אביב!אנו בדרכנוּ אל הנצח' (שם, עמ' 99). זאת ועוד, אפשר כי מדובר דווקא בראשית של מסע סתוי-חורפי, שבו עשויים להיודע לפניי דברים שלא נודעו עד כה: '…הגיעה עת שהאבן תואיל לפרֹחַ/שֶאִי-המנוּחה תפעים את הלב/הגיעה עת שתגיע עת'  (פאול צלאן, 'קורונה',סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 8).

*

*

בתמונה למעלה: Egon Shiele, Little Tree, Watercolor and Pencil on Paper 1912

© 2010 שועי רז

Read Full Post »