Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אור’

*

"הבישוף עיקם את חוטמו. 'נדמה לי כי טעות בידך. הרי צפורי-האש מקננות רק במצרים – ומן הידועות הוא כי הן בעלות רגל אחת"   [קרל צ'אפק (1938-1890), מתוך: "אופיר", האיש שידע לעופף: סיפורים והומורסקות, תרגם: דב קוַסטלר, הוצאת דביר: תל אביב 1977, עמ' 91].

*

מאז ילדותו האמין המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1935-1888), כי הוא צפור איביס (מגלן). לא זו בלבד שנהג בילדותו וגם לעתים בבגרותו להלך כציפור האמוּרה, אלא גם חתם קצת ממכתביו כאיביס, עד כדי כך  שהביוגרף הברזילאי שלו, ז'וזף פאולו קוולקנטי, מנה את השם "איביס" (בכתבי פסואה:  Íbis או בקיצור: Bi) כאחד מ-127 ההטרונימים הידועים של המשורר ואף הביא מדברי אחי המשורר ז'ואאו מריה על כך שפסואה מילדות נהג לומר  "אני איבּיס" ולעתים גם היה נוהג לעמוד פתאום על רגל אחת באמצע הרחוב, ולהפתיע את המבוגרים באמירה: "אני אהיה איבּיס". האנשים המקורבים לו הכירו את הזדהות זו עם העוף המצרי גם בבגרותו. על כל פנים, איביס היה גם סימלו של אל החכמה המצרי תחות (Tḥoth) או נכון-יותר הציור האופייני ביותר של אל מצרי זה היה כאדם שראשו ראש איביס ומעליו פורח הלוטוס, המגלם את התבונה הקוסמית; הדבר המעניין עוד יותר הוא שתחות זוהה על ידי המאגיקונים ההרמטיים במצריים ההלניסטית, במאות השנים הראשונות לאחר ספירת הנוצרים, כאחת מהתגלמויותיו של הרמס טריסמגיסטוס (=בעל שלוש ההתגלמויות); כך, הפך הרמס – שליח אלי-האולימפוס לבני האדם,  פרי מחשבתהּ של התרבות ההלנית, שהתפשטה עם התרבות ההלניסטית לאורכם של חופי הים התיכון  – לנביא שניתב אל המין האנושי כל דבר מדע, חכמה, דעת-עליון ואף את אותיות-הכתב משחר התהוותו. בגרסא לטינית של ההרמטיקה היא מיוחסת לאסקלפיוס, אל הרפואה הרומאי, שהיה ביכולתו להחיות מתים. כמה מאות שנים אחר-כך, במאות התשיעית והעשירית, תחת התרבות הערבית-אסלאמית,  זוהה הרמס טריסמגיסטוס עם הנביא אִדְרִיס שהוזכר בקוראן, וזה בתורו זוהה עם עוּזַיְר, הלאו-הוא עזרא הסופר, היהודי-בבלי, שאכן חידש את מסורת התורה בעם ישראל, יסד מחדש את מסורת התורה שבעל-פה בעת שיבת ציון, הכניס את השימוש באותיות הכתב המרובע (כתב אשורי) במקום אותיות הכתב העברי הקדום וגם (אם אאמץ את גרסת התלמוד הירושלמי במסכת ראש השנה) העלה לארץ ישראל מבבל את שמות המלאכים. במסורת הערבית היו להרמס טריסמגיסטוס שלוש התגלמויות. הראשונה, כחנוך בן ירד המקראי,  שחי 365 בטרם "התהלך עם האלוהים" (עלה השמיימה); השניה, לאחר המבול המקראי, אז צריך היה המין האנושי לחדש את הידע שאבד לו ולייסד מחדש ציוויליזציה; ואילו השלישית – במאות השנים הראשונות לאחר הספירה במצרים על ידי האיש שחיבר את קורפוס הכתבים שהיה מקודש לבני הכת, המכונה: ההרמטיקה – פרי התגלות עליון בהּ זכה הרמס בגילוי השלישי, וממנה הופצו ידיעותיו על אודות הסדר הקוסמי והרכבו ועל התבונה היקומית.  אם נסכם עד כה, אנשי המסורת ההרמטית חילקו את תולדות האנושות בין שלושה הרמסים (או תחותים) שכל אחד מהם בא על מנת לחדש את המדע, התרבות והכתב בקרב האנושות (והמסורת הזאת נשזרה גם בדמויותיהם של חנוך בן ירד ועזרא הסופר, שזוהו כמחדשים). פסואה כילד ודאי לא הכיר את ההשתלשלות המסועפת הזאת, אבל הואיל והוא גדל להיות אדם שאזוטריזם מכל-סוג משך את לבו, אני משוכנע כי הוא הכיר את את המסורת ההרמטית, בין היתר, דרך כתבי יוצרים אירופאיים כג'ורדנו ברונו (1600-1548) או אליסטיר קראולי (1947-1875), אשר פסואה היה בן-הלוויה הפורטוגלי העיקרי שלו בעת מסעו בליסבון, ולפיכך יכול היה לחוש הזדהות עם צפור "האיביס" ומשמעויותיה העמוקות, מראש עד תום.

*

thoth

*

     לטעמי, לא רק פסואה, שמצד אביו היה נצר למשפחת קונברסוס (מי שכונו פעם אנוסים), וככל הנראה רחוק-משפחה של יצחק פסואה, מלומד יהודי שהיה חבר באקדמיית המחוננים של אמסטרדם ברבע האחרון של המאה השבע עשרה, חש בקשר הפנימי שבינו ובין התבונה הקוסמית, המגולמת באיביס או באל החכמה המצרי, בעל ראש האיביס, אלא גם יהודים אחרים. למשל, כבר הבאתי כאן לפני 11 שנה את פרשנותי לראשי הצפורים המעטרים את הגדת ראשי הצפורים, שאוּירה באשכנז (גרמניה) בסביבות שנת 1300 או מעט קודם. כמובן, היהודים שם אינם נושאים ראשי-איבּיס ואינם בני-דמותו של תחות המצרי, הם הלאו יוצאים ממצרים תחת ריבונות אלוה אחר – אולם אם נתייחס לרגע למציאות ראש-הציפור, וניזכר בתחות ובמסורת ההרמטית על נושאיה של התבונה הקוסמית, שהם מצאצאי חנוך בן ירד ועזרא הסופר (אדריס ועוזייר במסורת הערבית), המתהלכים עם אלוהים ויודעי שמות המלאכים, הנה ודאי לנוכח עיסוקם האינטנסיבי והענף של חסידי אשכנז בפרשנות שמות הקודש, שמות מלאכים, אותיות של מלאכים, ספרות ההיכלות והמרכבה, שבעים שמותיו של מלאך הפנים מטטרון "שיודעם יוכל לפעול מה שירצה" ועוד מסורות, שהועברו לאשכנז מבבל על-ידי איש סוד לא-נודע בשם אבו אהרן הבבלי [כך הובא בפירוש התפילות והברכות לר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך) וכן במגילת אחימעץ, המתארת את ביקורו באיטליה במאה האחת עשרה, אך כתב היד היחיד שלה נמצא במנזר בטולדו שבספרד משלהי המאה השלוש-עשרה], הרי שלגמרי ייתכן שבמודע או בלא-מודע, ביקש המאייר להביע דרך איוריו את הזיקה הפנימית של היהודים לתבונה הקוסמית ולשימושים מאגיים אזוטריים , מה שאכן רווח למדי בתרבות היהודית דאז. יתירה מזאת, כפי שפסואה ביקש לימים לפצות על חריגותו בקרב הליסבונאים, בני זמנו, בזיקתו הפנימית לציפור האיביס (ולכן, לתבונה הקוסמית ולידע ההרמטי האזוטרי); אפשר שהיהודים ביקשו להביע כך, בין היתר, את חריגותם והיבדלותם החיצונית והפנימית מן החברה הנוצרית הסובבת.     

*

Birds'_Head_Haggadah

*

 Plague.Doctor

  שלב מאוחר יותר בעלילה מרובת ראשי-צפורים זו – שזורה בדמותם של רופאי המגיפות באירופה של המאה השבע-עשרה, ובדמותם שאוירה בספרים, כנושאי ראש-ציפור, בתוכו הסתירו את ראשם. כן, הכילו מסכות אלו בשמים שונים שנועדו להרחיק את הרופאים מלנשום את אווירה המעופש של העיר שבה התפרצה מגיפה. רבים מרופאי המגיפות הללו היו כנראה יהודים. הן משום שיהודים אירופאים רבים עסקו ברפואה והן מאחר שבמקומות כמו איטליה או גרמניה נשללה מהם החירות להיהפך לדוקטור לרפואה. הם יכולים היו לשמש רק כמגיסטרים רפואיים (תואר שולי יותר, שעיקרו היה על פי רוב – מי שעוסקים בפועל באופרציות רפואיות לפי הנחיות הרופאים שלא נהגו לקיים כל מגע עם גופיהם של חולים). מלבד הקירבה המצלולית בין מאגיסטר ובין מאגיקון – יש להניח כי דמיונם המיתי של הבריות באותן תקופות היה קל לייחס לאותם רופאי מגיפות, הנכנסים למוקדי תמותה ויוצאים בחיים, איזו תכונה מאגית או זיקה לתבונה שאינה אנושית: חנוך, תחות, הרמס טריסמגיסטוס, עזרא הסופר, אסקלפיוס – המתלכדים באדם העוטה מסיכת צפור ונכון להיכנס אל תוך לב המאפליה ולצאת משם בחיים. אולי אני מפליג, אבל נדמה לי שיותר מאשר יכולת להיסמך על הרפואה הרציונלית שנודעה באותם ימים, היו שביקשו למצוא בדמותו של רופא המגיפה התגלמות של מאגיקון בעל ידע אזוטרי, המסוגל להניס את מלאך המוות; לרדת אל התופת ולעלות ממנהּ, לא רק בכוח תעוזתו, אלא גם משום שהוא נושא ידע סודי. לשם ביסוס דבריי, אציין שבכתבי ר' חיים ויטאל, אליבא דהאר"י (שחי רוב שנותיו במצרים) מובא בספר שער הייחודים צורת קמע להצלה ממגיפה שמקורהּ בכתבי ר' אלעזר מוורמס, וכן עשה בו שימוש ר' אליהו לואנץ (1636-1564), בעל-השם מוורמס (ראשית המאה השבע עשרה), ובה כדמות אדם בעל-ראש צפור.  זאת ועוד,  יש לציין כי סמלהּ של הקהילה הפורטוגזית שנוסדה והתבססה מאוד באותה מאה באמסטרדם, עליה נמנה יצחק פסואה, שהוזכר, היה הפניקס, עוף החול (או: ציפור האש), רמז לתחייתו של העם היהודי ולהתחדשותו הנצחית, הרחק ממרתפי האינקוויזיציה.

*

bird.קמע

*

bird.דגל

*

    התחנה הבא, בצל אינקוויזיציה אחרת, היא החברה הסובייטית-סטאליניסטית של שנות השלושים של המאה העשרים. המשורר היהודי חיים לנסקי (1943-1905),  שנעצר לימים באחד "הטיהורים הגדולים", הובל לגולאג  ושם מצא את מותו, כלל במכתב מכלאו בסיביר (י"ב באב תרצ"ז, 1937) למשורר יעקב פיכמן  (1958-1881) בפלסטינה המנדטורית פואמה בחרוזים בשם מעשה בעגור (חתומה ה' באב תרצ"ז), שנדפסה לראשונה בעברית באיחור  גדול בגיליון 170-169 של כתב העת מולד (תשרי תשכ"ג/ ספטמבר 1962). בפואמה שלו תיאר לנסקי באופן אלגורי את היהודי כעגור שהתעופף מגדות פישון (מהנהרות האגדתיים היוצאים מעדן) השולט בשבעים לשון, בחכמות כולן ובכל מין תבונה, שבכל מקום נהגו לפנות אליו ולבקש "כְּבוֹד מוֹרֵנוּ הָעָגוּר / נָא אֶלֵינוּ בּוֹא לָגוּר" ואולם רוב חכמתו והכבוד שחלקו לו לא הועילו לו עת פרצו מגיפות או שריפות גדולות עת הואשם ונרדף על לא עוול בכפו:  "מַגֶפָה כִּי תְּהִי בָאָרֶץ, / אוֹ שְׂרֵפָה כִּי תִּפְרֹץ פָּרֶץ / 'זֶה אָרַג נִכְלֵי קוּרָיו / הֶעָגוּר וַעֲגוּרָיו' בהמשך לא חסך לנסקי מקוראו תיאורי כליאה, עינוי והשמה בסד, באופן השוזר את גורלם ההיסטורי של היהודים הנרדפים בכל הדורות עם גורלו האישי.  הפואמה נחתמת בהופעתו של "עגור נצחי", עוף גדול הקורא את כל "הבנים" (העגורים) לשום אל גדות פישון (ארץ ישראל) ואל קינם הראשון ושם "שוּב תִּצְמַח נוֹצַת כְּנַפְכֶם / שׁוּב תִּגְדַּל דִיצַת לִבְּכֶם / שְׁאָר שִׁשִׁים לָשׁוֹן וָתֵשָע / אָז תֹּאמַרְנָה: "תִּתְחַדֵשוּ!" / יוֹם וָלַיְלָה קוֹל שָׂשׂוֹן / לֹא יָמוּשׁ מִגְדוֹת פִּישׁוֹן" [שם, עמ' 383-379]. כלומר, לנסקי באחריתו ראה בחידוש פני היהדות בארץ ישראל ובחידוש הכתיבה בעברית את תעודתו של העם היהודי בדורו, כלומר התנער לגמרי מהקומוניזם הסובייטי ופנה לציונות. את האליגוריה כאן ניתן לראות כסוג של אזוטריזם פוליטי, שבו הכותב מרמז רק על התנערותו המוחלטת מהקומוניזם של זמנו; הוא הצליח להיוותר בחיים שש שנים נוספות והמכתב ובו כלול השיר מצא את דרכו לפלסטינה (ארץ ישראל). כמובן, שדמותו של העגור המיתי השולט בכל מדע, לשון ורז מתכתבת שוב עם שושלת האיביסים שהובאה כאן.  

     אחרון חביב לפי שעה, הוא אמן הג'ז האוונגרדי האפרו-אמריקני, Sun Ra (1993-1914, נולד בשם: הרמן בלאונט), שאימץ את שמו של שם השמש המצרי, רַע, שגילומו הנפוץ ביותר הוא כאדם בעל ראש של בז. Sun Ra טען שבין השנים 1937-1936 זכה, בעיצומה של תפילה, להתגלות אור שהקיף אותו ונכנס אל תוכו. אזיי חלה בו טרנספורמציה, יישותו הפכה לחלק מהאור. הוא שוגר ממקומו הארצי ונחת בכוכב שבתאי. תושבי הכוכב דיברו איתו באמצעות מוסיקה. לכל אחד מהם היתה אנטנה על אוזנו. הם גילו לו שעליו לעזוב את הקולג' ולהשתקע במוסיקה. הם הזהירו מפני כך שכדור הארץ עומד בפני כאוס פוליטי שלא נודע שכמותו וטענו כי ייעודו של בלאונט הצעיר הוא להעביר דרך המוסיקה (שפת התבונה הקוסמית, מסתבר), את המסר המתאים לבני האנוש, גם אם לא כולם יבינו אותו. תחושת הייעוד של בלאונט הביאה אותו לשנות את שמו ולהתמסר למוסיקה שלו, ולטעון באופן די עקבי שהוא עצמו או המוסיקה שהוא יוצר מגלמת תבונה חייזרית נעלה, עם מסר לתושבי כדור הארץ באשר הִנם. במידה רבה מזכירה מאוד חריגותו של Sun Ra  והמיתוס שהעניק לעצמו או שהוענק לו על מנת למלא את חייו בייעוד חוזרת לעצם המיתוס הפותח את ההרמטיקה; הנה הוא בתרגומי:

*

בעת אחת, כאשר מחשבה ניעורה בי אודות הנמצאים, וכוח מחשבתי פרץ והתעלה וחושיי הגופניים רוסנו והתמעטה שליטתם, כגון מי ששקוע בשינה לאחר סעודה דשנה או לאות של הגוף, יישות עצומת מימדים, בלתי מוגבלת במידתהּ נדמתה להופיע בפניי, קראה בשמי, ושאלתני: 'מה ברצונך לשמוע ולראות; מה ברצונך ללמוד ולידע מתוך הבנתך- שלך?' 'מי אתה?' שאלתי. 'אני פּוֹיְמַנְדֶר', אמר, 'ההכרה (=המחשבה) של האלוהות; אני יודע מה רצונך, ואני אהיה עמך בכל מקום'. עניתי 'אני רוצה ללמוד אודות היישים, להבין את טבעם ולדעת את אלהים. מה מאוד מתאווה אני לשמוע!' אמרתי.

תוך כדי דבריי, הוא שינה את הופעתו, וכהרף עין הכל נפתח לפני. ראיתי חיזיון שאין לו גבול שבו הכול היה אור צלול ומלא הוד, וכאשר צפיתי במראה למדתי לאהוב את שראיתי. מיד אחר כך, הופיעה אפילה, באופן נפרד, והפיצה פחד ועגמומיות- התפתלה רוחשת, עד שנדמתה לי כנחש. אזי השתנתה החשכה להיות משהו בעל טבע מימי, סוער לאין ערוך ומעשן כמו אש. הוא הוציא מקרבו נהמה, ולאחר מכן זעקה נוקבת כאילו רחש של אש הנובע מתוכו. ברם, מתוך האש […] דבר-אלהים התעלה מעל היישות המימית, ושלהבת בלתי מהוסה זינקה מעל הטבע המימי למרומים מעל […] פֹויֶמַנְדֶר אמר לי: 'האם הבינות מה פשר החיזיון?' 'אני עוד אלמד להבין' השבתי לו. 'אני הוא האור בו חזית, מחשבה, אלהיךָ' הוא אמר, 'אשר היה קיים, טרם היה בעל הטבע המימי שהופיע מתוך החשכה; הדבור שופע-האור אשר בא מתוך המחשבה – הוא בן האל'. 'המשך' אמרתי.

'זה מה ששומא עליך לדעת; כל שאתה שומע ורואה הוא דבר-האל, אבל ההכרה (=המחשבה) היא האל האב; הם אינם נפרדים אחד מן השני, שכן איחודם הוא חיים'. 'אני מודה לך' אמרתי לו.

 'הבן את האור, ואז, שא אותו בליבך.'

לאחר שאמר את המלים האלה, הוא התבונן בפניי עת כה ארוכה עד שהתחלתי לרעוד בשל התגלותו. אולם, כאשר זקף את ראשו, ראיתי בהכרתי את שפע-אורם של כוחות אין-מספר ויקוּם (=קוסמוס) חסר גבולות …

[מתוך הדיאלוג 'פוֹיֶמַנְדֶר' (=פּוֹיְמַנְדְרֶס), ראשית הקורפוס הרמטיקום (המאות הראשונות לספירה), נדפס:  Brain P. Copenhaver, Hermetica: The Greek Corpus Hermeticum and the Latin Ascelpius in a New English Translation, with notes and Introduction, pp.1-2, Cambridge 1992; תרגום עברי: שועי רז©]  

    האפיפניה של פוימנדר לעיניו של הרמס שליח האלים או אסקלפיוס הרופא ומחייה המתים אינה שונה מהותית מזאת שקבוצת ההוגים שהצגתי כולם ייחסו לעצמם – בדרגות שונות של הארה והתגלות או רוח-נבואית או סף-נבואית, שיוחסו להם או שייחסו לעצמם (הרמס/אסקלפיוס פוגש ענק יקומי ולנסקי – כותב על התגלות עגור נצחי ענק), כולם מתייחסים לזיקת האדם לתבונה הקוסמית ולכושר לרכוש אותה בן-לילה באמצעות התגלות. כולן חתומות בדמויות כמו-אנושיות הנושאות ראש של ציפור (איביס או בז), המתקשרות לאלים המצריים, תחות' (אל החכמה) ורע (אל השמש / האור). בכולן נישא חותמה של מסורת סודית הרמטית שנישאה דרך שלהי העת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד שלהי המאה העשרים. יושם אל לב, כי בעוד Sun Ra זיהה עצמו עם האל בעל ראש הבז הרי שעל אלבומו משנת 1979, God is More than Love can Ever Be ,הוא הציב על העטיפה דיוקן כפול של תחות בעל דמות האיביס.

*

כברכת אבותיי ואמהותיי הפולינזים, אני מאחל לכל חברותיי וחברי לרגל חג האביב: Mata Ki Te Rangi ובעברית: עיניים צופיות לשמים!

*

*

בתמונות:  פרננדו פסואה משוטט עם אדם לא ידוע בשכונת שיאדו בליסבון, שנות השלושים של המאה העשרים, צלם לא ידוע ; האל המצרי תחות בעל ראש האיביס; פרט מתוך הגדת ראשי הציפורים; קמע נגד מגיפות המובא בשער הייחודים; רופא מגיפות; הפניקס, סמלהּ של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה (פרט מתוך הגדת אמסטרדם 1712).         

Read Full Post »

*

על המשורר והארכיטקט הקטלוני, ז'ואן מרגריט (2021-1938), שנפטר לפני כשבועיים, כתבתי במספר הזדמנויות בעבר. פעם בעת ביקורו בארץ בספטמבר 2008, ממש בחודש בו התחלתי לכתוב את האתר. אחר כך, עם השנים, הובאו במספר הזדמנויות ברשימותיי מובאות משיריו, כמי ששורות-שיריו נעשו בעולמי בנות-בית. וכן הזכרתי מספריו בעברית בשתי רשימות שכללו את הספרים הטובים ביותר שקראתי בעברית בין 2009-2000, ואחר כך בין 2012-2010.  מרגריט, שאת שירתו הכרתי, באמצעות תרגומיו של חברו ומתרגמו, המשורר שלמה אַבַיּוּ, הפך עבורי למופת של כתיבת שירה, השמה בראש מעייניה את קיומו של האדם ואת ארעיותו ביקום. מרגריט הוא משורר ריאלי מאוד. הוא אינו מוצא מבטחו בסמלים או במטאפורות יוצאות דופן וגם לא בריאליזם פנטסטי, לא בגאולה דתית ולא באוטופיה חילונית. שיריו נתונים בחיים – בהתמודדויות שהם מחייבים; המאבק הלאו-פשוט לשמור על עצמך ראוי לשם אדם, וזאת מבלי להכביר על עצמו שבחים או להכתיר עצמו כבעל מידות תרומיות (Virtue) או כנושא נס הצדק. חתימת המתים, אלו שאבדו לו, עם הימים, נוכחת בשירתו. במיוחד זיכרונהּ של ביתו ז'ואנה, שהיתה בעלת פיגור שכלי, ונפטרה בדמי ימיה. ברבות הימים ניכרו בו הגעגועים באהבתו אותה.  לעומת זאת, אין בשיריו נוכחות מטאפיסית: לא ישוע, לא אלוהי הדאיסטים; רק טבע-ארצי ובעלי חיים (מהם אנושיים), בניינים, מרחבים וחללים (אלו קשורים כנראה לראיית עולמו כארכיטקט). ובכל זאת, מלים כמו נפש בהוראת: נפש נצחית, נוכחת מדי פעם בשירתו, לא כעזבונהּ של שירה מיסטית או דתית, אלא כמהות שאולי כוללת את עצמוּתוֹ של אדם, את היסוד הבלתי-משתנה שבאני, המלווה אותו כל ימיו. במידה רבה כל אפשרויותיו של האדם נובעות מן העצמוּת הזאת, ממש כמו שכל היקום בנאופלטוניזם נובע מהאחד ומהווה התפשטות גשמית של ההיפוסטתזה הראשונה, השכל הכללי, הנאצלת מתוכו והולכת אל הנפש הכללית ואילך אל הטבע (הקוסמוס הפיסיקלי).  במובן זה בלבד (הנפש) דומני כי מרגריט קלט משהו מתורת הנפש האפלטונית והנאופלטונית. המחויבות לעשות את הטוב ואת היפה ובכך לרומם את הנפש, שלא תאבד בעולם החומר.  קרוב יותר לעולמם של הפריפטטים או הסטואיקנים או שפינוזה (האחרונים הרבו לדבר גם כן על המידה הטובה) – אין מרגריט מרבה לחרוג אל מהויות בלתי פיסיקליות ולא לתארן. אשר לפוליטיקה, עם שמרגריט היה משורר שכתב במודע ובכוונה קטאלנית, אין בשיריו קריאה פוליטית מפורשת, מלבד גינוי לכל דבר לאומני-טוטליטרי, המזכיר את הדיקטטורה של גנרליסימו פרנקו, שהתמשכה עד מלאת למרגריט 37, ולפיכך אין לתמוה על נוכחות ההתנגדות הזאת בשירתו. ניתן לראות בה פועל יוצא של היותו איש רוח אירופי, בן המחצית השניה של המאה העשרים, שעוד הספיק לחזות במוראות המשטרים הפשיסטיים והדיקטטוריים של אירופה.

דוגמא לא שכיחה לפניה מסוימת של מרגריט אל מטאפיסי שאינו כלל-ועיקר מטאפיסי הוא שיר שכתב לאחר ביקור ב"יד ושם", ככל-הנראה בסתיו 2008. הנה הוא לפניכם:

*

יד ושם, ירושלים

*

נִכְנַסְתִּי לָאַפֵלָה תַּחַת כִּפַּת עֲנָק

שֶׁבָּהּ כָּל אוֹרוֹת הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

רוֹטְטִים, כְּמוֹהֶם כִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה,

קוֹל בָּקַע, קוֹרֵא בְּלִי הַרְפּוֹת

אֶת רְשִׁימַת שְׁמוֹתֵיהֶם, תַּחֲנוּן

כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל.

הִרְהַרְתִּי בְּז'וֹאַָנָה. הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

שְׁרוּיִים תָּמִיד בְּאוֹתָה אֲפֵלָה

שֶׁבָּה זִכְרָם אוֹרוֹת, אוֹרוֹת דּוֹמְעִים.

זָקַנְתִּי דַּיִּי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

הֲקִימוֹתִי בִּנְיָנִים כִּקְרוֹנוֹת

שֶׁלָּהֶם שִׁלְדֵּי בַּרְזֶל, קְרוֹנוֹת אַדִּירִים

שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים יָשוּבוּ לִגְרֹר

אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַקֵּץ שֶׁחָזוּ.

שֶׁכֵּן כֻּלָּם רָאוּ אֶת הָאֱמֶת,

בָּרָק מְסַנְוֵר בְּשֶׁטֶף מַיִם זְדוֹנִיִים.

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי.

זָקַנְתִּי דַּיִֹי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

[ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מקטלאנית: שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמוד 46]

*

יש שתי תנועות גליות בשיר: אור וקול, הנעים במרחב האפל שתחת כיפת אולם הילדים. לפי שהתפשטות האור מהירה מהתפשטות הקול המחבר חש ב"אורות הילדים המתים" טרם שהוא חש בקולו של הקריין הקורא מבחר משמותיהם ללא הפוגה, כ"תחנון שכמוהו לא שמע שום אל". אכן אולם הילדים המדובר, "יד לילד", הוא כיפה חשוכה שרצופה אורות זעירים, שבאופן אדקווטי, עם השמעת השמות, משקפים את מספרם הבלתי-נתפס של הילדים היהודים שהומתו בין 1945-1939. האפיפניה הזאת, עם היותה צפויה, שהרי המשורר המבקר יכול היה לצפות למופע האור קולי הזה, נודעת השפעה נפשית. היא מעוררת את המשורר להיזכר. כאשר דווקא המלים, " תַּחֲנוּן כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל" מחזקים את האלגיה ודוחים את התאולוגי או המטאפיסי. תנועת נפשו של המשורר, כתגובה למחזה-הטבעי הניחת עליו, היא כעין אמנמנזיס אפלטוני, הִזכרוּת – ומושא הזכרון הראשוני העולה לנגד עיני-רוחו המתקשר עם זכרם של אותם ילדים שנרצחו, שלא האריכו ימים, הוא בתו ז'ואנה, שאותה הוא נאבק לקיים בזכרונו ובמעמקי נפשו. ההיזכרות בז'ואנה כ"אור דומע" נוסף באולם מוצף האורות והקול, מציב בעצם את המשורר כאחד הקולות/האורות, והוא מהרהר בז'ואנה ובגורלהּ כאחד הילדים האלו. אלו שראויים היו לחיות, ושפתיל חייהם קופד באופן אכזרי או אינדיפרנטי, על דרך הטבע האנושי, שאין אלא לשאת גם את מדוחיו ואת סיוטיו, הרשומים בין דפי ההיסטוריה.

מרגריט עומד באולם הילדים. בפנימו מזדהרת ז'ואנה כאחד האורות הדומעים. דווקא ההזדהות-ההתאחדות הזאת, של אור הנדלק בתוכו, הדומה לאחד האורות הסובבים – מייצרת בידול בינו ובין הילדים. הוא עצמו זקן, שבע-ימים; הוא ראה מוות ונחל יגון ואבל. מה עוד יכול הוא חוץ מלחוש באלֶגיוּת של חוסר הפשר של המוות, של הקטל ושל תעתוע החיים, שאינם מאירים פניהם לכל אחד. עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם, הוא חושב,  לא מפני הידרשוּת ליטול חלק בריטואל ההשתתפות ביגון – המצופה מן המבקר ב"יד ושם", אלא מפני שהוא חש בהתקוממות הפנימית כנגד היסטוריה אלימה וכנגד אדישותו של הטבע לחיים ולמוות. הוא מבקש ביגונו להטיל אור ולהשמיע קול כנגדן. אם ולטר בנימין תיאר את מלאך ההיסטוריה (לדבריו, על פי ציורו של פאול קליי, Anglus Novus שהיה תלוי בחדר העבודה שלו), המביט כל-כולו בעבר, והנה כל העבר האנושי מופיע בפניו, כ"שואה אחת ויחידה, העורמת בלי-הרף גלי-חורבות אלו על אלו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן, סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליה את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." [ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", פיסקה ט, בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, בחירת הטקסטים ומבואות: יורגן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמוד 313], הרי שמרגריט מצידו אינו נזקק לאנגלולגיה (תורת-מלאכים), הוא רק קרוב מאוד לאותה חוויה מלאכית, ואולי אנושית לחלוטין, שהציע בנימין במיתוס שרקם. כל העבר האנושי וכל מאמצי הקידמה של האנושות, גם אותם מעגלים שבשמם פעל והקים בנינים ושלדי ברזל, נדמים למשורר פתאום כקרונות רכבת המסיעות את הילדים להשמדה. כל מאמצי התיעוש, העיוּר והטכנולוגיה המואצת, שאותה נושאת התרבות המערבית כהישג המודרני הגדול ביותר, נראות לו כמכוונות בסופו של דבר אל תלי-החורבות של השמדה-עצמית. האורות המייצגים את נשמות הילדים והקול הקורא את שמותיהם –  הבאים עליו מלמעלה מתחלפים במחזה של ברק-מכלה (אולי פצוץ אטומי) ורחש מים זדוניים, כעין צונאמי המתרגש על הערים. כיפת הענק ביד ושם אינה בית תפילה לכל העמים אלא לדידו של המשורר – מקום שבו חשים בהיסטוריה האנושית ובעתיד לקרות במלוא תחושות החידלון והפיכחון, כמעגל אלימות חסר-פשר המבשר את קץ האנושות. אבל מן האלימות הזאת נסוג המשורר, אל פנים נפשו. אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי אינה הצהרה על כך שמעתה יישא את זכר הביקור ב"יד ושם" בלבו, אלא התרחשות מופנמת הרבה יותר; הידיעה החד-משמעית, שעליו כאדם בכל זאת לעמול ולטרוח, על הניסיון להסיר את האלימות האנושית ואת מוראותיה, בכל מקום בו הוא נתקל בה.  אולם הילדים היצוק בנפשו של המשורר אינו מימזיס של האולם היד ושמי, אלא קודם לו. אולם ילדים כזה בנוי בנפשו של כל אדם החרד  לגורל האדם, לחיי ילדים ומסור לחיים עצמם.  הזיקנה והצורך לבכות את הילדים על מותם, אינם רק תגובה של ייאוש ונהי כלפי מעגלי-האלימות המתחדשים ואלו שיתחדשו גם מעבר לחייו של המשורר (אלו שהוא כבר לא ייראה, ואילו אנחנו החיים, ניאלץ לראות), אלא הצהרה המתקוממת כנגד האינרציה של הכוחנות והאלימות הפוליטית בקרב המין האנושי. בבחינת כל אדם עשוי להיעשות אדם הואיל והוא נושא אולם ילדים בתוכו. כל זמן שאולם כזה קיים בתוכו. עם כל האבל הגלום במשאו של כזה אולם שנושאת הנפש, אותו אדם לא ייצטרף לטבח ילדים או לאספסוף אלים שבא לעשות נקמות או סתם להחריב בשמו של כוח עודף, הון רב יותר, תפיסת עליונות מעוותת או בשם קידמה טכנולוגית. למשל, הייתי רוצה להאמין שבנפשו/ה של כל קורא/ות כאן בנוי אולם ילדים, שמתעורר (ניעור-לחיים), כל אימת שממשלה ישראלית מניחה תכנית חדשה לגירוש ילדי מהגרי-עבודה או כל אימת שמערכת הביטחון מתנכלת ללא-יהודים באיזו אמתלה של "צורך בטחוני". יש מאבק הניטש תמיד בין אלו המעוניינים בקיום כלל-אנושי העומד איתן לזכות החיים באשר הנם,  ובין אלו המעוניינים להפיק רווח מגלי-חורבות, מג'נוסייד ומתרבות של חורבות.

*

*  

ז'ואן מרגריט זכה בפרס סרוונטס, פרס ספרותי המוענק לסופרים שיצירתם מהווה תרומה יוצאת דופן לתרבות הספרדית, בשלהי 2019. לרגל זכייתו הדפיסה הוצאת קשב לשירה בראשית שנת 2020 את הספר עב-הכרס סירות מפרש בחורף, שקיבץ בתוכו את ספרי השירה הקודמים שתרגם שלמה אֲבָיּוּ משירתו לעברית (ארבעה במספר) יחד עם קובץ חדש. לרגל הוצאת הספר הגדול היה אמור ז'ואן מרגריט להגיע ארצה, ובשעתו גם התבשרתי על כך מראש על-ידי אֲבַיּוּ, אלא שאז פרץ הקוביד במלוא עוזו גם בקטלוניה וברחבי ספרד וגם כאן, החלו הסגרים והביקור ואירועיו בוטלו. לפני כשבועיים התחוור שהיתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. לבסוף, כיצד הייתי רוצה לזכור את ז'ואן מרגריט? כמשורר שיותר מששירתו חיזרה מעולם אחר מוסיקליות או אסתטיקה, היא עסקה באופן עיקבי ושיטתי בזיקה השוררת בין אתיקה וזיכרון, כאשר דווקא הזיכרונות שאינם מניחים לנו, הם שעומדים בבסיס הרצון להיטיב עם הזולת וליצור חיים אנושיים שראוי לחיות.

*

*

*

המלצה חמה על תערוכתו של אמן הצילום (והארכיטקט לשעבר), שרון רז, נֶאֱלָמִים, שתיפתח ביום חמישי 4.3.2021 בגלריה בית דרור בקיבוץ עינת. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Samuel Bak, Permanent Flight, Oil on Canvas 1991

Read Full Post »

*

בדפוסו האמסטרדמי של יצחק די קורדווה ראה אור בשנת 1723, בלוויית חיתוכי עץ מודפסים, ספר המנהגים. חיבור הלכתי אשכנזי לרבי יצחק אייזיק מטירנא (נפטר 1425) ובו הדימוי לעיל, שתכליתו להמחיש את המיתוס לפיו מי שלא ייראה את צל ראשו בליל הושענא רבא לא ישלים את שנתו, כלומר: ייפטר לשנה הבאה. מקור קדום לתפיסה זו מובא עוד בספר רֹקח, לאיש ההלכה האשכנזי, התיאולוג ובעל-הסוד, ר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך), כלומר כארבע מאות שנים ויותר לפני ספר המנהגים  במהדורת יצחק די קורדווה, אבל תולדותיו ניכרו לימים בכתבים רבים וניתן למוצאו למשל, על סף המאה העשרים, בכתבי ר' יוסף חיים (1900-1835), רבהּ של בגדאד, כגון ספרו דעת ותבונה, שהוא כעין אנציקלופדיה קבלית לוריאנית, הכתובה באופן המנגיש את הקבלה למי שאינם אוחזים בהּ. ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה ליל הושענא רבה הוא ליל החותָם ובו נחתמים חתימותיהם של באי-עולם לשנה הבאה מי לחיים ומי למוות. זאת בניגוד לתפיסה המקובלת כיום, הרואה בתפילת נעילה דיום הכיפורים קץ לסליחה ולמחילה ולכתיבת ספרים. אלא שהתורה מדברת על יום הכיפורים כיום סליחה ומחילה לכל ישראל (ככלל), ואילו הושענא רבה נתפס כיום החיתום לכל פרט ופרט. למשל, בשיר ליל החותם כתבה המשוררת, החוקרת והסופרת, חביבה פדיה, כך:  "… אֵינִי מוֹצֵאת מַפְתֶּחַ אֶל הָרְחוֹב אֶל הַמֶּרְחָב קַמְתִּי / אֲנִי לִפְתֹּחַ וְיָרֵחַ / חָמַק עָבַר עַל עִגּוּל מְאוֹרוֹ צִלִּי לֹא נִרְשָׁם נֶחְלֶשֶׁת …/ וִיהִי רָצוֹן שֶׁלֹא תְּהֵא זוֹ בְֹּשׂוֹרַת מִיתָתִי // אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ אֲדֹנָי" [חביבה פדיה, 'ליל החותם', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 32].   שיר זה של פדיה הוא  על צורך גדול לצאת אל הרחוב לחזות בירח (לא ברור, אם בעירות או בחלום, פנים יש לכאן ולכאן); המשוררת יוצאת לבסוף לרחובהּ של עיר, באופן המשבץ את מסע השולמית אל הדוד, החומק עובר, במגילת שיר השירים, והנה החולף עובר הוא הירח, שממאן לרשום את צל ראשהּ של המשוררת, שבהתאם למיתוס ליל הושענא רבא, מבקשת רחמים וישועה מאת האב-המלך הרחמן, שלא תהא זו בשורת מיתתהּ, אף חותמת בפסוק תהלים: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים ל"ו, 7), שמבחינות רבות רומז לסיפור יונה הנביא ולתשובתם של אנשי נינווה ובהמותיהם, שהצילה את העיר, על-אף נבואת החורבן שנשא עליה יונה.

על כל פנים, את מקורו של המיתוס על צל הראש איננו יודעים. רק חוזים ורואים שבדמיונו של מאייר ספר המנהגים מי שלא נראה צל ראשו נראה כאדם חסר-ראש לחלוטין; כעין רוח הרפאים העומדת במרכז ספרו של הסופר הסקוטי-אירי, תומאס מיין ריד (1883-1818), פרש בלי ראש. הדימוי החזותי הזה הוביל אותי למקום בלתי צפוי (לא הוער עליו בהקשר זה בעבר); אל ספר שקובץ, תורגם מן הערבית ונערך, על ידי מלומד יהודי אנונימי, בן ספרד או פרובנס, במחצית השניה של המאה השתים עשרה. הספר, מבחר הפנינים, כולל מעל לשש מאות אמרות ופתגמי חכמה ערביים (ברובם נלקטו מספרים שחוברו בין המאה התשיעית ועד המאה השתים עשרה ויש בו גם אמרה שמקורה הרחוק הוא דברי ישו לתלמידיו) בתחום ההשתלמות המוסרית (אדבּ) וככל הנראה שימשוּ את המלומדים היהודיים, בני הזמן,  הערוכים לשמוע דברי חכמה ממי שאמרם.  וכך הובא בחיבור בשער הרביעי, הוא "שער המחילה":

*

ואמר, כי מלך צוה להרוג קבוצת אסירים. אמר אחד מהם: אדוני המלך, אם אנחנו הרעונו לחטוא, הלא אתה תטיב שאת כשתאמר הרפו לאלה הנבלים. ולא היה אדם בהם שהיטיב לדבר כזה, ונמנע המלך ולא הרגם.

[ספר מבחר הפנינים: דברי חכמה ומשלי חן, יוצא לאור על פי מקורות עתיקים על ידי א"מ הברמן, ספרית פועלים/ דורון והוצאת הקיבוץ הארצי, ירושלים 1947, עמוד ט"ז, שער רביעי מאמר ז].

*

על סף הוצאה להורג, מבקש אחד הנדונים את רשות הדיבור. הוא מודה כי הוא וחבריו נבלים גמורים ואנשים חטאים, אך מוסיף – כי כל כמה שכל הנדונים הרעו במעללים, כך בכל זאת עשוי המלך לחתום דינם ברגע-האחרון לחנינה מוחלטת, ולהיטיב עמם לפנים משורת הדין. המלך אמנם מאזין לדברי הנדון למוות, ולפי שכנותו ניכרת, הוא מחליט לחון אותו, ולא רק אותו בלבד – אלא גם את כל חבריו, על שנתנו לנושא דברים כאלה לדבר בשמם.

כעת,  אילו לא היה המלך מדבר, יש להניח כי כל האסירים היו מוצאים עצמם תלויים או ערופי-ראש (עריפה היתה עונש מקובל למורדים במלכות). העובדה לפיה מוכן הנדון-הדובר להכיר לא רק בסמכות דינו של המלך, אלא גם בכך שהוא מלך רחמן, שניתן לפנות אליו – להתוודות על חטא ועוון ובכל זאת לזכות בחנינה, אף כי החוטא אינו ראוי לכך מצד עצמו, מהדהדת לטעמי את המיתוס על האדם נטול צל הראש (כלומר חסר הראש). כביכול, ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה כולנו חטאים, נבלים, שהרעו עם סובביהם במהךף השנה, אם במזיד אם בשוגג. התקווה להוסיף ולחיות, אם לוקחים בחשבון את דברי מסכת ראש השנה (משנה ותלמודים), לפיה בראש השנה כל יצורי עולמים עוברים לפני מלכם, כבנומרון (מיוונית, מסדר צבאי), והוא סוקר ודן אותם בזה אחר זה ומוציא דינם לחיים או למוות — היא נגזרת של ההכרה במלכות ופניה אל רחמי המלך (האל), אולי בכל זאת יחון את העוברים לפניו. לעומת זאת, מי שלא פנה בליבו ולא הכיר בהיות המלך רחמן (אגב, אבינו מלכנו ומלך רחמן הם כינויי מפתח בתפילות של חודש תשרי בכלל) ובתחולת הרחמים האלוהים בעולם, עלול למצוא את עצמו ממש כבשער המחילה (סליחה ומחילה הן הַתֵּמוֹת המרכזיות של אלה הימים) שבמבחר הפנינים –  ערוף ראש באופן סימבולי (חסר צל ראש), מה שמעיד על עתידותיו. שוב מנגד, מי שזכה להכיר ברחמים האלוהים ולבטוח בפעולתם, בין כה וכה, יהא גורלו העתידי אשר יהא (בטווח הארוך), כבר היטיבו עִמו שאת, והוטבה לו החתימה.

זאת ועוד, חוקר שירת ימי הביניים והספרות הערבית-יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל (2009-1916), איתר את המקור לקטע שהובא במבחר הפנינים בספריהם של גדולי האדבּ,  אבו עת'מאן אלג'אחט'  ( أبو عثمان عمرو بن بحر الكناني البصري , 776-869  לספ', בצרה עיראק) ואבו מחמד עבדאללה אבן קטיבה (ابن قتيبة, 828-889, בצרה ובגדאד, עיראק). וכך תרגם אותו מחדש: "אלחג'אג' היה ממית שבויים מיתת סיף, כשהגישו אליו אחד לכרות את ראשו, אמר: באלהים, אם הרעונו לחטוא לא היטבת אתה לסלוח? אמר אלחג'אג': אף, מן הנבֵלות הללו! כלום לא היה בהם אחד שייטיב לדבר כמו זה? ונמנע מלהרגם."  מעבר לכך שהמקור הערבי מאשר כי במקור דובר במיתת סיף, כלומר בעריפה, מה ששייך לעניין העריפה הסימבולית שהזכרתי למעלה. יש גם אינטרפרטציה נוספת שאליה לא קלע המתרגם העברי הקדום (הימי-ביניימי). עולה כי אלחג'אג' המית שבויים אחרים שלא דיברו קודם שהאיש העומד למות, פנה אל רחמיו המלכותיים. רק כאשר דיבר –  העניק לדובר ולחבריו החיים חנינה, אבל נתן אל ליבו והִתכָּעס על שאף אחד מהקודמים, שהמית בחפזונו, לא הקדים לדבר טוב כאותו אדם, שהזכיר לו כי טמונה בו (במלך) גם מידת רחמים, ועליו לפעול להבא כמלך רחמן. כמובן, ניתן להביא בחשבון, ברקע הדברים, גם את אגדת התלמוד הבבלי על המלך חזקיהוּ בחוליו, האומר לנביא ישעיהו בן כי: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י'), אולם שם מדובר על מעלת התפילה ברפואת חולים ובהארכת חייהם, ואין שם כבמקור במבחר הפנינים הדהוד מפורש כי ההכרה ברחמים המלכותיים (ולמעשה, האלוהיים) היא שעשויה  להבין לכך שהנדון למוות ישמור על ראשו מחובר לצוואר. 

*

עוד בעניין צל הראש בליל הושענא רבה: על צל הראש ועל אור ההכרה 

*

חג שמח וגמר חתימה טובה

*

*

בתמונה למעלה: אדם וצל ראשו, מתוך: ספר המנהגים לר' יצחק אייזיק טירנא, אמסטרדם 1723, דפוס וחיתוך עץ על נייר.

Read Full Post »

*

צִפּוֹר הִיא וֵקְטוֹר שֶֹׁל אוֹר –

הִנֵּה דָּבָר לוֹמָר לְחֲתוּלִים;

חֶלְקָם הַלֹּאוֹ-עֲשׂוּיִים לְהָבִין

 כִּי צִפּוֹר הִיא וֶקְטוֹר שֶׁל אוֹר

(לֹא טֶרֶף מָהִיר; לֹא הִבְהוּב חוֹלֵף שֶׁל חַיִּים);

אֵצֶל בְּנֵי-הָאָדָם מִיַּד זֶה הוֹפֵךְ

לְרָצוֹן לְהַשִׂיג מָה שֶׁיֵשׁ לַצִּפּוֹר (לְעוֹפֵף  אוֹ לָשִׁיר);

הֵן עֲסוּקוֹת בִּקְשִׁי-חַיֵּיהֵן,           

מְקוֹשְׁשֹׁוֹת זְרָדִים לְקֵּן,

מְנַסּוֹת לְהַתְמִיד בַּחַיִּים

לְהִמָּנַע מִצַּיָדִים;

הֵן לְבֶטַּח לֹא יַבִינוּ

מְאוּם מִלְּשוֹנוּ, וּמְהֵגְיוֹנוֹ,

שֶׁל אָדָם, הָרוֹאֶה רָק לִפְעָמִים,

הַפּוֹנֶה לוֹמָר לַהֵן שֶֹהֵן וֶקְטוֹר

שֶׁל אוֹר;

*

אֲבָל לְחֲתוּלִים —

*

[שוֹעִי] 

חג שמח 

*

*

*

בתמונה למעלה:  Nicolas De Staël (1914-1955), Birds in Flight Felt-Tipped Pen on Paper 1951

© 2015 Artists Rights Society (ARS), New York / ADAGP, Paris

Read Full Post »

*

היתה לי שיחה אינטרנטית קצרה עם דניאלה לטוביצקי, אמהּ של המשוררת טלי לטוביצקי ז"ל, שהגיבה על תגובה שלי בדף של חברת פייסבוק, שצינה את יום הולדתהּ (השני כבר, אחר-מותהּ). לפיו נשארתי עד היום עם המלים האחרונות שטלי אמרה לי בבאר שבע כמה חודשים לפני פטירתהּ: "עוד נתראה", מלים שאני מנסה להבין עד היום. היא כתבה: "היא רצתה לחיות". עניתי לה: "זה מובן, אבל נשארתי עם דיסוננס שממאן להפוך לקונסוננס".

השיח הזה הניב במידה רבה את התנועה שמציינת הרשימה הזאת. תנועה ממקום למקום, ואולי אילו סימני דרך שאחֵר או אחרֶת שכבר אינם בין-החיים מותירים מדעת או שלא מדעת לחיים אחריהם. במידה רבה, ניתן לחשוב על כל ספרוּת כמעט שהותרת סימני דרך או מפות-אוצר אל מה שכמוס ואינו נגלה, בחיי התודעה.

למשל בספרות ההיכלות והמרכבה מופיע הקטע הבא, שמה ששובה את ליבי בו הוא דווקא החלק הכי מובלע שבו:

*

אמר ר' עקיבא: באותה שעה שעליתי במרום נתתי סימן במבואות הרקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני. אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי.

[רחל אליאור, היכלות זוטרתי, כתב יד ניו יוק 8128 (828): מהדורה מדעית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – מוסף א], ירושלים תשמ"ב, עמוד 22].

*

תשומת הלב של הקורא מוסבת אל הדרמה שבמפגש שבין מלאכי החבלה ובין צופה המרכבה; מלאכי החבלה יוצאים להזיקו, קרוב לודאי להמיתו, אך נעצרים בידי צוו של ריבונם, האומר להם שיורד המרכבה (הזקן הזה) ראוי להתבונן אל מעבר לפרגוד ולחזות בכבודו. עם זאת, דווקא הרישא שובת-לב עוד-יותר.ר' עקיבא (של הטקסט) נותן סימן במבואות הרקיע. אנחנו לא מבינים את תכלית השארת הסימן וגם לא מושמעת מילה על הסימן וצורת הסימן. אולי זהו סימן דרך לעתיד (לעצמו) כדי שיידע מהיכן לחזור. אולי זהו איתות סודי לאל ובזכות אותו סימן ניתנת לעקיבא ההסכמה האלוהית לחזות בכבוד.  כמובן, עולה כאן מיד בזיכרון, האמורא הבבלי, בן חילופי הדורות שבין תנאים לאמוראים (סוף המאה השניה לספירה עד אמצע השלישית), שמואל ומאמרו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב], כאילו יש לר' עקיבא (של היכלות זוטרתי) ידע דומה; וכמדומה יודע-הוא בעלותו במעלה הרקיעים, היכן עליו להניח את הסימן וכיצד, וכי הידיעה הפנימית הזאת נהירה לו הרבה יותר מאשר מבואות-של-ביתו (בעולם החיצוני).

ויש שהטבע, רוצה לומר: יפי האור והתגוונויותיו, בשעות מיוחדות, מותיר סימן באדם; היפך-גמור מהתיאור בהיכלות זוטרתי. לא אדם העולה במבואות שמים נותן בהם סימן, אלא הרקיע – שפעו ונביעתו, הם שרושמים באדם סימן; למשל אצל ס' יזהר (2006-1916):

*

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כולו כבר בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נִמהל בצבע. כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא-עצובה ולא לא-עצובה ורק יפה, ומבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה ונקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.  

[ס' יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: תל  אביב 1992, עמוד 211]

*

   לכאורה מביא יזהר לפנינו תיאור טבע מרהיב, המתרחב והולך ומסתעף. זוהי שקיעה, אך אלו גם הגלגלים הגדולים של העולם ואלו רק החזרות אור ושבירות אור וכלום ענקי שקט ואדיש הנמשך בגוונים שונים על פני כל הרקיע הנוטה לכתום, לורוד ולירוק. זאת ועוד, דווקא הכלום האדיש, הנאטורליסטי לגמרי, מותיר בנפשו של הצופה איזה רושם, מתווה סימן של עליונות גיאונה, אמת ושלימות חתומה מכל צד.

זה מוזר, כי בשעת המנחה והנעילה של יום הכיפורים, מדי שנה, האור על סגוליו וורודיו, נדמה לי כפחות אדיש וכהרבה יותר משמעותי, עד שלא ברור לי עוד אם אני הוא המנסה למצוא בו סימן-שלוח או שמא הוא דווקא מבקש איזו פינה בנפשי, כדי לאשר לי ששעת השקיעה וההחשכה הזאת אינה כיתר הימים, ולא רק מפני "פְּתַח לָנוּ שָׁעָר /  בְעֵת נְעִילַת שָׁעָר כִּי פָנָה יוֹם // הַיּוֹם יִפְנֶה / הַשֶּׁמֶש יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ"אלא אולי מזכרת-מה משירו של ר' סעדיה גאון (942-880 לערך) ברכי נפשי שבו תיאר אור מיוחד הזורח לבאי עולם ביום הכיפורים ושמו אור העשור (הכוונה לעשרה בתשרי); אפשר כי באיזה מקום שבנפש אני תר אחר חותמו של אור זה ומנסה לחזות ברושמו, דווקא לעת צללי ערב,  משעת המנחה ואילך.

*

*

בשיר, חשבון עם האלוהים, שכתב המשורר היהודי-הפולני ולדיסלב שלנגל (1943-1914), ככל הנראה סמוך למותו בבונקר של שמעון כ"ץ, ברחוב שווינטויארסקה 36 בגטו ורשה,  שנמצא בעותק יחיד בכתב-יד בלתי מזוהה (ככל הנראה העתק שנעשה מהמקור בגטו) בשנת 1948 ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום, מתאר המשורר חיזיון שאירע לו בשעה שישב מטושטש ממשקה, ובו נגלה לו האלוהים, בדמות  איש מבוגר, בעל זקן לבן, מבטו מלא חסד, ללא סרט בשרוול (לסימון יהדותו) ובעל אזרחות, ככל-הנראה, אורוגוואית. הוא ואלוהים יושבים לעשות חשבון ביניהם (מה שמזכיר את משחק השחמט שבין האביר למוות בהחותם השביעי, שנכתב ובוים כעשור וחצי אחרי-כן). שלנגל כותב:

*

"… אַמְרוּ: הִתְפַּלֵּל. / אֲנִי הִתְפַּלַלְּתִּי / אַמְרוּ – עָלֶיךָ לָצוּם /  – צַמְתִּי … סְפָרִים בָּלַעְתִּי בַּלֵּילוֹת / וְאֶת הַגּוּף הֵמַתִּי / סְלִיחָה, אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מָה? / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יַעֲזֹר / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יוֹשִׁיעַ /  … הַאִם עוֹד מְצַפֶּה אַתָּה /כִּי מָחֳרָתַיִים כְּמוֹ בְּצַוָּאָה / בְּלֶכְתִּי לַגָּז הַפְּרוּסִי / אוֹמַר לְךָ "אָמֵן"? / אֱמוֹר דְּבַר-מָה, בְּבַקָּשָׁה, אֱמוֹר – / הוֹצֵא אֶת הַחֶשְׁבּוֹן מֵהַמָּחֲבוֹא, / הַסְּפָרִים פְּתוּחִים – הִסְתַּכֶּל! / שֻׁתָּפִי לְחַיַּי … / אוֹתוֹ אִישׁ נֶחְמָד, מְבֻגָּר /עִמּו לְיַד הַשֻלְחָן שָׁתִיתִי /לָקַח עִפָּרוֹן בַּיָּד, וְאָמַר … / וְכָאן הִתְעוֹרַרְתִי … הַאִם הָיָה זֶה חֲלוֹם רָגִיל? – הַאִם הַמַּשְׁקֶה טִשְׁטֵשׁ אוֹתִי? אוּלָם עַד הַיֹוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִסְתַּיֵּם הָחֶשְׁבּוֹן."

[ולדיסלב שלנגל, מתוך: 'חשבון עם האלוהים', אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 137-134 (מובא בדילוגים)]

*

מה בעצם מבקש שלנגל מהאל האנושי כל-כך שיושב לשתות עימו, שותפו לחיים, האמור גם לשפוט אותו ולדון את דינו לחיים או למוות, אם לא סימן או תו או אות – שיבהירו לו, ערב מותו מיד הנאצים, לשם-מה עברו החיים הללו עם אלוהים ובצל אלוהים. שלנגל לא נענה. הוא מתעורר רגע לפני שהאלוהים מתווה סימן בעיפרון או מדבר אליו. אולי מפני שאלוהיו אנושי מדיי, וכאן על מנת להוציא את החשבון דרוש אל אל-אנושי או אי-אנושי, אבל ודאי לא ישיש נחמד, חבר-לשתיה, הנושא, ככל הנראה, אזרחות אורוגוואית. אלוהיו של שלנגל, אינו אלוהי המשפט של קפקא, החורץ את דינו של יוסף ק' להרג (הוצאה להורג) ככלב (Wei ein Hund). בעצם, אולי יותר משהאל לא מעוניין לפסוק במשפטו של שלנגל, שלנגל לא מעוניין שאלוהיו, שותפו-לחיים, יוציאהו להריגה. הוא מעדיף למות בתודעה כי אלוהיו לא סיים חשבונו.  בסופו של דבר, על אף נימתו הנוקבת של השיר – האלוהים לא מרשיע את המשורר והמשורר לא מרשיע את אלוהים. מלבד לגימה משותפת (גדולה לגימה שמקרבת), הם לא מתווים זה בזה סימן אחרון נוסף.

כל אלו מביאים אותי לשיר החותם את ספרהּ השני של טלי לטוביצקי (2019-1976). לטוביצקי כתבה כך:

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל

 *

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

   שלא כמו "המלאך הדובר בי" של הנביא זכריה, "האיש גבריאל" של דניאל או וירגיליוס אצל דנטה, שתפקידם ללוות את הנוסע (העולה מעלה או יורד דומה), אצל לטוביצקי ההימשכות מעבר לחיים אל העולם הבא, מלווה בהבנה שאין ברירה, כבר אין אפשרות להישאר (ראש פתוח); למעשה עצם ייתכנות העולם הבא נדמית פה ליציר דמיון, כעין הארנב הממהר המושך אחריו את אליס לידל אל הנפילה לארץ הפלאות: "לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר! (וכשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה היה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך אבל באותה שעה כל זה היה נראה לה טבעי לגמרי) … בוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותה חומק לתוך מחילה ענקית מתחת למשוכה. עוד רגע ואליס ירדה בעקבותיו, מבלי ששאלה את עצמה אפילו פעם, איך בשם אלוהים, היא תעלה משם בחזרה. מחילת-הארנבון נתמשכה עוד כברת-דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה. כל-כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד [לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בליווי איוריו של ג'ון טניאל, מאנגלית: רנה ליטווין, עם הערות מאת מרטין גרדנר וכן הערות ומבואות מאת המתרגמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 14-13]. למעשה, לטוביצקי מגלה כאן מהלך של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,4)  או "לך לך" (בראשית י"ב, 1) בלאו תיווך של אלוהים או מוות, אלא פרידה מהחיים והימשכות מרצון אל מקום המבטא שונות מהם, חריגה מהכאב, מהחדוה ומהצער שהיו גלומים בחיים הארציים. אפילו יציר הדימיון שלה, העולם הבא בדמות ארנב, רומז לכך. שכן כבר קלוד לוי-שטראוס/סטרוס (2009-1908), הראה בספרו מיתוס ומשמעות [ההרצאה: "שפת-ארנבת ותאומים – מיתוס ופיצולו", תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2019, עמ' 57-45], כי דמות הארנב משמשת במיתוסים רבים לציון שניוּת, פיצול, ובעיקר כחריגה מן האחדוּת המונוטונית אל הריבוי והמגוון. כשלטוביצקי יוצאת בריצה דרך הסבך בעקבות העולם הבא הנחזה כארנב, צילה בעקביו, אין היא מכוונת לעולם-הבא התיאולוגי, מקור מתן שכרם של צדיקים או עונשם של חוטאים, אלא לַיציאה מהעולם הזה ולַתקווה שהדרך אכן מובילה אל העולם הבא, כלומר אל עולם אחר, במידה רבה מקביל (בדומה לתיאוריית היקומים המרובים של הפיסיקאי האמריקני, יו אוורט, 1982-1930) – החורג לחלוטין מהעולם הזה שסימניו המובהקים הם החיים והכאב. במידה רבה שורות החתימה של שירהּ של לטוביצקי מזכירים לי את שירו של המשורר הפולני, רישרד קריניצקי (נולד 1943): עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם? / בִּלְתִּי נִתְפָּס? / הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב [נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה  2011, עמוד 52].

לבסוף, אם ר' עקיבא הטיל סימן סודי ברקיע ואילו נוף השקיעה בו צפה ס' יזהר התווה בו חותם, ואילו ולדיסלב שלנגל ואלוהיו נמנעו מלתת זה בזה חותם וסימן – נראה לי כי טלי לטוביצקי, שבאמת רצתה להמשיך לחיות, סימנה את העולם שעזבה והותירה אחריה כמקום החיים והכאב. בד-בבד, סימנה את העולם הבא (לא זה התיאולוגי – זה המרובה, השונה, הסמוך, המקביל) כאפשרות של המשך, שאליו מהגרים בלבב שלם, ואת עצמה כמי שנמשכת בחדווה ובצער אליו, עד שהחדווה הצער ניגפים והשער נפתח.

עוד מעט גם אנו נהיה לזיכרון של מי שעברו וחלפו בעולם (אם תרבינה שנים, עשורים ספורים), ואחרי-זה יבואו חיים וכואבים חדשים ויסמנו אף הם את העולם כמיטב יכולתם בסימני דרך, וגם העולם ישלח להם איתותים כדרכו (גם יתווה סימנים).

*

*

u*

בתמונה למעלה:  ©Joseph Sassoon Semah, Being Touched by an Angel Just Before Birth, Pencil on Paper, 2015.

Read Full Post »

*

אני לא בטוח אם ט' באב היא האמתלה או שמחלת העיניים שלי היא האמתלה. אבל ככל הנראה התרופות שנאלצתי לנטול (לא סטנדרטיות) ועשרות הבדיקות שאליהן הופניתי מאז הקיץ אשתקד, הביאו לכך שאפקח לראות עד כמה מגילת איכה ויותר מכך בית קודש הקודשים והכרובים אשר על ארון העדוּת שהיו מצויים בו עמדו אצל מקובלי צפת בשלהי המאה השש עשרה – בסימן עיניים חולות, דולפות, עכורות, בלתי מאוזנות, הנתונות בתמורה מתמדת. הרשימה תיוחד לשני קטעי חיבורים, האחד –  קול בוכים או קינת סתרים, ביאור מגילת איכה לר' אברהם גלנטי. השני, ספר האֵלִימַה, למורו של גלנטי, ר' משה קורדוברו (1570-1522). אני אלך מן המאוחר למוקדם משום שגלנטי מתייחס ישירות לעיניים כתולדת החורבן, ואילו קורדוברו דן בעיניים בהקשר למקדש ולמידות שונות של השגחה אלוהית – ובתוך דבריו גם דברים הנוגעים באופן ישיר למחלות העיניים.

חיבורו של גלנטי נקטע באמצע הפירוש בשל פטירתו. מי שהמשיך את הפירוש מפרק ג' ואילך (דף ל' ע"ב), אם מפי מסורות ששמע משום אביו ומורו של אביו ואם משום פירות רוחו הוא בן המחבר, ר' שמואל בן אברהם; הנה דבריו  על הפסוק: "אוֹתִי נָהַג וַיֹלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר" (איכה ג' 1):

*

אותי נהג וילך  ר"ל (=רצונו לומר) אות שלי. דהיינו, היסוד אשר היה נקרא על שמי בכנוי נהג השפעתו ויולך אל מקום החושך ולא במקום אור, והיינו סוד "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף" (בראשית ל"ט, 7) כאשר ידעת וכפל ולא אור – הענין הוא כי בכמה מקומות נקרא שם חשך אפילו במקום גבוה דהיינו אל הכתר והוא על צד ההעלם … וכן הגבורה נקראת חושך על שם הגבורות הנשפעים ה(י)מנה וכמו כן המלכות נקראת גוון אוכם לזאת ההשפעה שאני אומר שהיסוד ההוא נהג במקום חשך אין הכוונה שזה החשך הוא על צד ההשאלה ויהיה במקום הקדש שהוא אור אלא שיהיה במקום הקליפות שהוא חשך גמור חשך ללא אור  …

[אברהם (ושמואל בן אברהם) גלנטי, קול בוכים או: קינת סתרים, פראג שפ"א (1621), דף ל"א ע"א]

 *

בקבלה הזהרית יסוד היא הספירה (אפיוניה זכריים) שמטרתה לחבר בין שמונת הספירות העליונות [כתר, חכמה, בינה, חסד (גדולה), דין (גבורה), תפארת, נצח והוד] ובין ספירת מלכות התחתונה (השכינה ובד-בבד, בספר הזוהר, הקוסמוס הפיסיקלי). כלומר, היא מתקיימת מכוח שמונת המידות האלוהיות הנשפעות אל עבר היסוד, הוא האות שלהן, ושל האלוהות גופא בהתכוונה לעולם. תפקידו אפוא הוא לתווך את השפע המקודש ולהעבירו אל המלכות ולמלא בו עולם.

כאן מתאר המקובל מצב אחר שבו היסוד קרוב להתחבר במקום המלכות אל מקום הקליפות (כלומר, הסיטרא אחרא, הטומאה). כלומר, במידה שבעולמנו גוברים יסודות הטומאה על יסודות הקדושה (כתוצאה ממעשי האדם) עשוי השפע הבא מהיסוד ללכת אל מקום החשיכה הגמורה. במצב זה, עולם ומלואו שוב אינם נהנים מהשפע האלוהי המקיים אותם, והיקום הולך ושוקע בחשיכה גמורה, כעין מי שהולך ומתעוור לחלוטין.  זאת ועוד, המקובל כאן עושה שימוש בסיפור המקראי על אשת פוטיפר המבקשת לשכב עם יוסף (שאכן מסמל בחיבורים רבים את ספירת יסוד) ואינה נענית.  מה שמבקש הפרשן להבהיר הוא שמספיק שהאיתות  לכך בא מצד "אשת אדוניו", כלומר מהצד שאין בו קדושה, המבקש לקלוט את שפע האור והקדושה ולבלוע אותם – וכבר העולם נקלע למצב מסוכן, שבו איזונו מופר, והחשיכה רבה והולכת בו.

עוד מבחין גלנטי, בין כמה סוגים של חֹשך: חשך שמקורו רם – ספירת כתר, הנקרא חשכה מבחינת ההעלם שלה מן התודעה האנושית (התודעה אינה מסוגלת להתבונן בכזה אור); גם ספירת גבורה (דין) נקראת חושך לפי שממנה יוצאים הדינים לעולם (ההגבלות, המאורעות והמוראות). ספירת המלכות (מידת הדין הרפה) היא בגוון אוכם, המתואר אצל כמה מהמקובלים כגוון הדומה לתכלת ואצל אחרים – ירוק; ואילו החושך שאליו הוא מכוון כאן, הוא חושך שאינו ממין י' הספירות (מצד הקדושה) אלא מהצד האחר (הסיטרא אחרא, הקליפות).

מעניין כי גלנטי למעשה רואה כאילו בלב ההויה נמשך מאבק נצחי בין כוחות הקדושה (העליונים) ובין כוחות הטומאה (המצויים בתהום שמתחת למלכות), כאשר כוחות הטומאה מבקשים ללא הרף להביא למצב של חוסר איזון או ניתוק בין הספירות העליונות ובין המלכות, זאת לא רק על-מנת לשלוט ביצורים החומריים (לרבות האדם) ובגורלם, אלא על-מנת להביא לחורבנו הגמור של הקוסמוס הפיסיקלי על כל באיו – שהיא תכליתם.

להערכתי קשור התיאור שמציע כאן ר' שמואל בן אברהם גלנטי עמוקות לשני מצבי קיצון שתיאר הפייטן הארץ הישראלי, ר' אלעזר הקליר (המאה השביעית), באחת מהקינות שחיבר לתשעה באב: "קְדֻשָֹּה וּנְבוּאָה וּכְבוֹד ה' נִרְאָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם / נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה וְרוּחַ הַטֻמְאָה – בְּצֵאתִי מִיְרוּשָׁלַיִם".  

    הקליר  מבדיל בין שני מצבים: טוב  ביותר והירוד ביותר. המצב הטוב ביותר ליהודים ולעולם התרחש  בשעת יציאת מצרים, מתן תורה והנדודים במדבר: אז נגלתה בעולם הקדושה, שררה רוח הנבואה, והתגלות אלוהית רצופה היתה לטבע העולם; מנגד, המצב הירוד ביותר התרחש בעת חורבן ירושלים והמקדש (הפייטן לא מתייחס ספציפית לאחד משני בתי המקדש) אז נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה [עפ"י צפניה ג, 1: הוֹי מוֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה), כלומר: בוז וסחי (רשי"י על אתר], וְרוּחַ הַטֻמְאָה – כלומר סילוק מוחלט של ההתגלות, הנבואה והקדושה היו לטבע העולם.  אם הקליר מעמיד שני מצבי קיצון. טענתו של גלנטי חמורה עוד יותר. הקוסמוס ובכללו האנושות מתרוצצים כל הזמן בתווך שבין מצבי הארה ובין מצבי חשכה, כעין חולה בהפרעה דו-קוטבית. כל עניין התורה והמצוות, אליבא דהמקובל המאוחר, הוא לייצב את העולם בשפע האלוהי ולהציב את האנושות נוכח אור ההתגלות והנבואה, שאם לא כן – הריהי הולכת ונדחקת לדידו – אל מצב החשיכה והטומאה.

ר' משה קורדוברו, מורו של ר' אברהם גלנטי, פירט בחיבור הגדול והמאוחר שכתב, ספר האֵלִימַה (על שם אחת מתחנות המסע של בני ישראל במדבר סיני) שורה של מצבים בהם מסתמא, כי גם העיניים המשגיחות על העולם וגם העיניים המקבלות את האור האלוהי, הולכות וסמאות עדי עיוורונן. קורדוברו קישר את מצב הראיה בעיניים ואת איזונו, כעין שני הכרובים, שהיו ניצבים על ארון העדות, באוהל-מועד ובבית המקדש (שנבנה אחר כך), וכך כתב:

**

… והנה מוסכם בדברי רבי שמעון בתיקונים שב' עיניים הם תפארת ומלכות ונודע שהם ב' כרובים ימין ושמאל ובהתיישבם כתיב: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה 20) וההנהגה וההשגחה לשתיהן, ולכך הם שנים – הימין התפארת והשמאל גבורה תתאה (=תחתונה) שמאלית …     

[ר' משה קורדוברו, ספר האלימה, מהדורת נזר שרגא, ירושלים תשע"ג, מעין עין שמש, פרק כ' עמוד רצ"ט]  

*

על מערכת היחסים בין תפארת ומלכות, שהיא בין היתר בריח-התיכון של ספר הזהר, המתבטאת, בין היתר באמירת הפורמולה (בקצת קהילות חסידיות): "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" [לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא (ספירת תפארת) ושכינתו (ספירת מלכות)], נכתב הרבה  ואין טעם להרחיב כאן (ניתן למצוא בכל מבוא לספרות הזהרית). עם זאת, חשוב להנכיח את התמונה שביקש קורדוברו לשים לעינינו: התפארת והמלכות הן כשתי עיניים וכשני הכרובים שסככו על ארון העדות (בו גנזו את לוחות הברית) עליהם נאמר "ופניהם איש אל אחיו", כלומר הביטו היטב זו בזו וזה השתקף בזולתו (אם כספירות אם ככרובים).

ואולם, באופן המנוגד למצב הראייה המאוזן והבהיר שבו הכרובים, הספירות והעיניים צופים זה בזה, תיאר קורדוברו שורה של מקרים שבהם העיניים הולכות ודולפות, הולכות ומתעכרות – הקשר ביניהן ניתק. ובמקביל למה שכתב לימים בן-תלמידו, ר' שמואל גלנטי, מתווה רמ"ק שורה של מצבי התרחקות, המעמידים את הראיה בסכנה, וכן את העולם, ההולך ונעכר, הולך ומחשיך במציאות בה אין עוד כרובים ולא מקדש, לא מבט בהיר ולא מבע נהיר.

וכך תיאר קורדוברו שש מיני השגחות מצד העיניים (כאמור, תפארת ומלכות):

*

 ההשגחה הראשונה היא היא הנהגת הבינונית היינו ישראל יושבין על אדמתם והעיניים משגיחין בסדר דינם לא רוב טובה ולא רוב פורענות אלא הנהגה מזוגה. לא אויבים עליהם ולא נסים נעשים אליהם וזוהי הנהגה בינונית בגווני העיניים דהיינו סוד הנהגת הספירות בהמזגת בתי דינים עליונים והעולם מתנהג והדיינים שוקלים ופורעים לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא הנהגת הספירות בינונית מבינה (=ספירת בינה) ולמטה והיא ההשגחה המסודרת.

ההשגחה השנית  היא הסתר פנים והעיניים מתכסין בגבינין (=שיער הגבות) ואינם משגיחים לא בדין ולא ברחמים ואז אין ישראל נוצחין אלא נתנין ביד עמון ועמלק ומדין ובני קדם וירעצו וירוצצו את ישראל וילחצום עד "וייקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור" (תהלים ע"ח 65). והיינו השגחת השינה שבעלי הדין מאליהם שולטים והאויבים מתרברבין עליהם דהיינו דין הנעשה מאליו בהסתר פנים.

ההשגחה השלישית הם העיניים המשגיחים באדמימות והיינו הדין ההו(ו)ה על ישראל בבוא עליהם צרה וצוקה וחרב אויבים למשגת-דבר, כי יהיה ארבה, חסיל, שדפון ירקון, כל אלו עונשים מושגחים מלמעלה מצד אדמומיות העיניים בהשגחת הדינים, אף אם אין חורבן המקדש, כגון: "ויהי רעב בימי דוד" (שמואל א', כ"א 1), וכגון "שלוש אני נוטל עליך" (שמואל ב', כ"ד 12), וכגון בימי אליהו ואלישע "חי ה' אם יהיה טל ומטר" (מלכים א', י"ז 1); כל זה הנהגה בסוד הדין המתגבר בספירות והעיניים מתאדמין באדמימות הדין והגבורה שולטת.

ההשגחה הרביעית הוא סוד הגלות ההו(ו)ה הזה והיינו מצד שחשכו הרואות בארובות והיינו שכל העיניים העליונים נקדרו בחשך הדינים וההשגחה בעד עבים סתר לו דהיינו "סכות(ה) בענן לך" (איכה ג', 44) והם לילי"ת וסמא"ל ששולטים בעוונותינו ונתלבשה ההנהגה בהם בסוד השרים החיצונים וירדה שכינה לתוך השרים על עם ישראל ושוב אין ייחוד בספירות ועיניים לאו אינן באורח מישור אלא בעקמימות שאין פני הכרובים איש אל אחיו ואדרבה באדמימות והספירות משפיעות דין ולא רחמים ומר ולא מתוק  ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, זולתי סעד וסמך שעושים לשכינה "השרידים אשר ה' קורא" (יואל ג', 5) במעט מעט עבודתם ומה גם העובדים על דרך החכמה הפנימית אשר ה' קורא שהם סעד לה באמת להשפיע לה ולייחדה ייחוד מה.

ההשגחה החמישית היא הנהגת הגאולות הקודמות רצה לומר בזמן שישראל בטובה היא השגחה הנמשכת מסוד ראשית (=ספירת חכמה) והיא העיניים המאירים באור הרחמים מצד החכמה, והנהגה זו עם היות שתהיה בה דין, עם כל זה תקל דיניה ומעולם לא יהיה בה גלות, אלא ישראל נענשים בה כפי עונשם לבד. אבל פירוד שכינה ושליטת קליפות אין בה. ולפי הנראה, הנהגה זו לא היה מעולם, מפני שהכתוב העיד שההנהגה היא מראשית השנה ועד אחרית שנה בלא א' (=אלף), אמנם היא הנהגה יפה ודומה להנהגת העולם בימי שלמה שנאמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מלכים א', ה 10)  שהאירה הלבנה מסוד החכמה דהיינו מראשית השנה באלף שהיא חכמה ועד אחרית שנה שהיא מלכות.

ההשגחה השישית היא הנהגה העתידה שנאמר בה: "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" (ישעיהו ל"ג, 20), והיינו היות העיניים האלו רוחצות בחלב אור הכתר המתגלה בחכמה ומחכמה אל הבינה ומשם נמתקות כל המידות בחסד גמור והדין מתעלם (=נעלם) מכל וכל, והחיצונים מתבטלים ואין שטן ולא פגע רע, והיינו ההנהגה העתידה באומרו "ראשון לציון הנה הנם [ולירושלים מבשר אתן]" (ישעיה מ"א, 27) ודומה לה עת נציחת מלחמות ישראל, כל מלחמה ומלחמה כפי כנינה ואז (י)היה עת המשכת החלב וישראל עושה חיל כגון: מפלת סנחריב והמן וכיוצא.

[שם, שם, מעין עין שמש, פרק כ"ה, עמ' ש"ב-ש"ג]  

 *

יושם לב לפערים בין ההנהגה הבינונית (ההשגחה הראשונה), הניכרת בין היתר בפעולתם הישרה של בתי-דין על פני האדמה; השגה זו חשובה שכן קורדוברו נוסף לפעילותו כמקובל פעל כחבר בית הדין של צפת, שבראשו עמד אב בית הדין, ר' יוסף קארו. יש כאן אמירה חשובה על ראייתו-העצמית כדיין את פעולת בתי-הדין הארציים כמי שאמורים לפעול מתוך זיקה והמזגה (מזוג) עם בתי הדין העליונים. כלומר, ממש כפי שתיאר קודם לכן את יחסי המלכות והתפארת כשתי עיניים המביטות או מביעות זו לזו וכשני הכרובים אשר על ארון העדות.

הסתר פנים (ההשגחה השניה) הוא כבר מצב שמבטא חריגה רבתי מהאיזון וההמזגה. במצב זה מאבדות העיניים המשגיחות  את היכולת להבחין בין דין לרחמים (וכך מסתמא גם בתי הדין השמימיים ואלו הארציים) – ובעולם ששוב לא שוררת בו יושרה כי אם שחיתות, ותחת מידות מתוקנות – הכל מתעקל ומתעקם, הרי שלא המשפט הארצי בלבד הולך ומאבד מסמכותו, אלא גם ההשגחה מתדלדלת והולכת, וה"השגחה האלוהית" כביכול שרויה בשינה, האלימות גוברת והעולם נפרע והולך, אלא אם כן חלה התעוררות ופקיחת-עיניים.

ההשגחה השלישית כבר מבטאת מחלת עיניים דלקתית כרונית, שבה העיניים אדומות מרוב דינים שהתעוררו בהן. במצב זה חלה הרעה נוספת לגבי מצב הסתר-הפנים. משום, שאין בו אי-הבחנה בין דין ורחמים בלבד, אלא שהדין הופך לשליט בעולם ומתרבות מגפות, מחסור ורעב, שלא יודעים איך לעצור אותם. מצב זה הוא מן הסתם מצב המכאיב לכל בעלי-החיים. אם במצב של הסתר פנים, יש  הנהנים ממצב העקמומיות ומהתעקלות הדין, ומסובבים זאת לטובתם. כאן, המחלות, הרעב, המחסור ואי-הודאות העתידית הופכות לנחלת הכלל. לכן כנראה, קורדוברו לא רואה במצב זה הסתר-פנים – שיש המרגישים בו ויש שאינם מרגישים בו, אלא מצב שבו הדינים שרירים וקיימים ופעולתם מכרסמת בעולם, ואין מי שאינו מרגיש בהם.

המצב הירוד ביותר, אליבא דקורדוברו, הוא מצב ההשגחה הרביעי, הגלות. והוא כבר מצב שהעיניים המשגיחות הקדירו בארובותיהן, ולמעשה ניתק הקשר בין תפארת ומלכות לגמרי. מצב זה דומה מאוד לזה שתיאר ר' שמואל גלנטי לעיל, עת היסוד המוביל את השפע ממכלול הספירות ובמיוחד מאת התפארת, שוב אינו שופע במלכות, ואז מתעוררים כוחות הסיטרא אחרא (קליפות, סמאל ולילית) והעולם – ממש כמו בפיוטו של הקליר – מאבד את שארית-ההתגלוּת  לגמרי, וכבר נקדר ומחשיך כתוצאה מהתעוררות כוחות הטומאה. במצב זה, העיניים שוקעות במחלתן, וממילא כבר אינן מביטות זו על רעותה, וכל מה שעולה בעולם הוא דין, טמיון וקללה. עם זאת, גם בגלות הנקדרת, כשהעולם עומד בלא קדושה. בכל זאת, גם אז, על-פי קורדוברו, נמצאים בו "השרידים אשר ה' קורא"  כלומר: עובדי ה' באמת, המקיימים את השכינה (המלכות) לבל תכבה עינהּ לגמרי.

קורדוברו מוסיף עוד שני מצבי השגחה משיחיים ו/או אוטופיים. החמישי – הנהגת הגאולות הקודמות, כאן נותן הוא כדוגמא את זמנו של שלמה המלך עת עמד בית המקדש הראשון על תילו – זמן של חכמה, התגלות ונבואה (באופן דומה, לאיך שתיאר רבי אלעזר הקליר את תקופת יציאת מצריים), הקרוב מאוד לתקופה שטרם התקיימה (בתולדות האנושות והיקום) — שבהּ יתבטלו לחלוטין החיצונים (כוחות הקליפה), והעולם שוב לא יהיה מועד להיות חרב, חולה וטמא.

מצב ההשגחה השישי, לעתיד לבוא, הוא ביטול מחלת-העיניים מניה-וביה, כשאין עוד דינים  ולא עכירות, שתקשה על קשר העין שבין מלכות ותפארת. אז ייבטל מהעולם יסוד הרע ויצר הרע. קודם לכן יהיו ישראל מנצחים בכל מלחמותיהם או ניצלים מכל גזירות וסכנות שעוד יישתיירו בעולם, רגע טרם העלמן המוחלט, כך אליבא דהמקובל.

אם נסכם, הרי שלדעת קורדוברו – העיניים חולות ממש רק במצבי ההשגחה השני עד הרביעי, ובמיוחד במצב השלישי והרביעי. מחלה זו, ששורשיה דינים, הממלאים את העיניים בדלקת ודלף, מסכנים את הראיה ומבקשים לדרדר אותן עדי עיוורון מוחלט. מצבים אלו מבטאים את התרחבות הדינים הנשפעים על העולם ואת עיוות מערכות המשפט והדין עלי-אדמות, עד ששוב אין מבחינים בין דין ורחמים, יושרה ושחיתות. בשלב הבא, המבטא החרפה, מגיעות מגפות ומחלות והעולם יודע רעב ומחסור, וכל ענייניו יגעים. המצב הנפסד עוד יותר הוא שבו העולם  כולו נראה כמונהג בדין קשה שסופו חורבן ומצוי על סף עיוורון. בכל זאת, קורדוברו אופטימי, ומאמין בבוא מצבי ההשגחה החמישית והשישית, המשיחיים והאוטופיים, שבהם הראייה תשוב לאיתנה, כך גם ההשגחה וההנהגה, ולכן גם העולם ויושביו. עמדתו אופטימית גם מאחר שבשעתו הקשה של העולם (בגלות) בכל זאת נמצאים בו יחידים המבקשים את תיקונו ופועלים, אם בחוצות ואם על-דרך העבודה הפנימית, כדי להמשיך לקיים את העולם. כללו של דבר, מצב מחלת העיניים "האלוהית" תלוי לדידו באופן ישיר במעשים שעושים הברואים ביקום, ובראשם האדם.

איני יודע אם קורדוברו סבל ממחלת עיניים או שינק את מחשבתו מן בספרות הזהרית או מאינטואיציה פנימית עמוקה. עם זאת, את דבריו ואת דברי הגלנטים תלמידיו, הבאתי כאן משום כמה מקבילות משונות שמצאתי בין מחלת העיניים שלי ובין כמה ממצבי ההשגחה שתיאר. למשל, לו הייתי נשאל מה מצב ההשגחה בעולם כעת (בהתבסס על דברי קורדוברו), על-פי מה שעיניי רואות; הייתי משיב: כנראה, בין שלוש לארבע.

*

*

*

 

תודה ליונדב פרידמן על שהכיר לי את ולרי קייפרס ואת אלבומהּ, Portrait in Soul .

בתמונה למעלה: Pablo Picasso, The Old Guitarist, Oil on Canvas 1903-1904

Read Full Post »

*

1

מעשה במורה, אז עוד לא היה מורה, שנרדם במטבח בתוך סיר גדול במוצב צהל"י במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד שהתעורר – המצרִים השתלטו על המוצב, הרגוּ ושבוּ. למזלו, היתה לו ערבית-מצרית מהבית, מה שסייע לו לחמוק. בהמשך, בעקבות נדודים, הצליח לחבור לכוחות צה"ל.
למדתי ממנו דבר גדול: כשמתחילה מלחמה מוטב להירדם בסיר גדול. זה הסיכוי היותר גדול לצאת בשלום מהעניין. ואכן, פעם כשהייתי חייל פצוע מאוד, ולא היה לי סיר גדול, נפרדתי מהעולם במחשבתי וניסיתי לישון. הצליח לי. לקח לי קצת זמן להתעורר. לו רק היה לי סיר גדול, לבטח הייתי יוצא מזה בשלום.

פעם מזמן, כשהייתי תלמיד י"ב, הופיעו בבית הספר ארבעה בריונים חמושים באלות. הם באו כדי להכות איזה ילד שגזל לאחד מהם את חברתו. סגן המנהל יצא לדבר איתם. הם שברו את ידו במהלומה.  אותו מורה אמר לי: "שוֹעִי, קח את השניים האלה" (הוא הצביע), "ואני את השניים הנותרים". זאת לא הייתה מלחמה. בסוף תגרה קצרה הם שכבו מקופלים על הרצפה, עוד לפני שהגיעו השוטרים. הוא  חייך: "ידעתי שאתה לא פּוֹחֵד מכלוּם".

פעם לא הופעתי לשיעורו במשך חודשיים. למעשה, באותה תקופה, בשל בעיות ביתיות, העדפתי להסתובב; לנסוע לכל מיני טיולים בצפון ובדרום. בבית הספר החזיקו אותי בעיקר כי העליתי להם את הממוצעים. והמורה? המורה פשוט חשב שזה יהיה מועיל אם אגיע לחיל המודיעין. לאחר חודשיים, כשהתייצבתי סוף סוף בשיעור לערבית. הוא שאל אותי היכן הייתי; עניתי: "המורה, כאב לי הגרון". הוא התחיל לצחוק. איזה דקה, הפסיק הכל, וצחק. לי לא היה ברור אם מצחיק לו או עצוב לו. עד היום אני חושב שהוא היחיד בתיכון שבאמת הבין עד כמה החיים שלי גרועים.

*

2

*

עוד לא נמצאה הדרך לומר להם: "היו שלום ותודה על הדגים". בין היתר, משום שאינךָ אוכל דגים ואינך יודע להיפרד כמו שצריךְ. גם באתיופיה לא נהגו לאכול דגים, ועל קברם של ילדים שמתו טרם הספיקו לחטוא ועל קברות אנשים שנודעו במעלתם וביושרם הקיצוני – נהגו לנטוע שיחי צבּר. עכשיו, עצום עיניך, ותן דעתך על קוסמוס הומה דגים ושיחי צבר – המשייטים במסלולים אליפטיים באפלת-הליל, כל אחד לעצמו, בהיפרדות מוחלטת, בדממה חסרת התנגשויות. אחר-כך, דמה את עצמך מצטרף לאותו מחזור קוסמי, צף בין אדרות דגים ושיחי צבר, במסלול אליפטי; שונה את המלים: الصبر من الرحمن (הַסֶּבֶר/המתינות מן הרחמן).

במיתוס קדום/סיפור עממי משל יהודי אתיופיה הובא:

*

כאשר יצר אגזיאבהר את האדם – מעפר יצר אותו, והשליכו על הארץ ללא רוח חיים באפו. ראו המלאכים את האדם  מושלך ככלי אין חפץ בו ובאו אל אלוהים בטרוניות: "איזה מן יצור מוזר יצרת? למה יצרת אותו ולאחר מכן השלכת אותו על הארץ? הקשיב האלוהים לדברי המלאכים – זה היה ביום הארבעים ליצירת האדם – ואז נפח בבובת העפר בחזקה והיא התנפצה לרסיסים. למחרת ביום הארבעים ואחת, יצר אלוהים בשנית את האדם מעפר והפעם נפח לאט-לאט נשמה באפו והאדם קם על רגליו.

[יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1977, עמוד 42]   

*

שלא כמו בסיפור בריאת האדם המקראי, שמבוצע תוך הנחת אומניפוטנטיות (כל-יכולת) אלוהית; כאן הסיפור כולו מדגים דווקא את מגבלותיו של האל: הוא יוצר מעפר בובת עפר נטולת-חיים, ומטיל אותה על הארץ, ואז בנסותו לנפוח בה רוח חיים היא מתפוצצת לרסיסים; רק לאחר מכן באופן איטי ומבוקר חוזר היוצר על יצירתו והפעם מצליח ליצור את האדם. כלומר, האדם, כמוצג כאן היה, פרי עמל של נסיון וטעיה, ולאו דווקא של הליך מתוכנן שניתן לשלוט בו. הטקסט אפילו לא נותן בידינוּ את הודאוּת שניתן לחזור על היצירה, ושהאל היה יודע מה הוא עושה – אם היה נאלץ ליצור אדם בשלישית. אפשר שהיה מסתפק בלהיות בובנאי.

כמובן, מיתוס הבריאה הזה מהדהד את המיתוס הלוריאני בראשית עץ חיים של שבירת הכלים והתנפצות העולמות הקדומים שלא יכולים היו לעמוד ולהתקיים, ואז החזרה על התהליך מתוך נביעת אור מופחתת (שאכן עומדת), וזאת לשונו:

*

והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן, עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכוח לסבול האור.   

[ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר בן יהודה ליב פֹּפֶּרְשׂ,  וורשא 1891, דף ה' ע"ב]   

*

משום מה, הואיל והטקסט הלוריאני מניח את כל-היכולת האלוהית, ומניח לעולם האצילות (הקרוב ביותר לעצמוּת האלוהות) להישאר על מתכונתו, ועוד להעיר כי האור האלוהי מפשט בו ללא מסכים וחסמים, ואילו רק מהעולם המשתלשל ממנו, עולם הבריאה, חל בניסיון ההארה הראשון המשבר  –  משום שככל שהעולמות הנאצלים התרחקו ממהוּת האלוהות, כך התקשו לסבול את אורו הצח (הגשמיות היחסית אינה משתלמת) – לא הועלה מעולם הספק האם עצמוּת-האלוהות מסוגלת בכלל לחזור על תהליך הבריאה, כתהליך רצוני-ספונטני, עומד ומתקיים (האל מתואר כאן כְּמַזְרִים אל העולמות אורות מכוסים יותר, שיש בכוחם לסובלם). והלאו כבר מעצם הצורך לחזור על התהליך (כפי שאירע) נגרע משהו מהספונטניוּת, ועצם הכישלון הראשון (גם אם היה חלקי), העיד כבר על כך שהתהליך חייב להיות מתון ושקול, בזרם מופחת, לא פרי של התפוצצות או גודש שעלולים לצאת משליטה. התיאולוגיה הרבנית ודאי הציגה את האלוהות כמחולל נסים, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועתיד להחיות מתים. אבל לנוכח המיתוס האתיופי שהובא לעיל, ועל אף הקונקרטיזציה-הפיסית שלו (היעדר מטפיסיקה), עולה השאלה: האם בכלל האל (במידה שהוא שם) עשוי לחזור על מעשה הבריאה (העולם, האדם)? אפשר שכן; אפשר שלא; אפשר שנצטרך להמתין משך רב מאוד עד הפעם הבאה (יותר משקהילות אנושיות מצפות לגאולה או משיח). בעצם, לא יהיה מי שימתין.

*

כל הזמן אני שומע ג'ז.  נדמה לי שבניגוד למוסיקה או שירה אחרת שמעלות על פני השטח זיכרונות ורגשות שלא קל לי להתנהל איתם מעל פני השטח (כך או כך, הם מי התהום). ג'ז ממש כמו פילוסופיה בשעתו מהווים עבורי איזה מיסוך מסוים של רגשות עזים.  אלו שני מדיומים שבהם אני יכול לנוע יחסית בחופשיות בלי להיקרע לגזרים. אני לא דרמטי. מתרוצצים בי תכנים יומיומיים שקורעים לגזרים.

אפשר, מפני שבפילוסופיה מבוססת לוגיקה, יש שאיפה לסדר, ארגון, שיטה, הכללה, המשגה; כמו בשחמט: הלבן הוא לבן; השחור הוא שחור. גם בג'ז, בפרט ב-Free Jazz כאוטי, אני מאזין ליצירה כמכלול, ובבד-בבד לכל התפקידים המוסיקליים בה [למשל, כרגע באוזניות, באלבום Far Cry, מאת אריק דולפי (1964-1928) ובּוּקר ליטל (1961-1938): חליל צד, סקסופון אלט, חצוצרה, פסנתר, קונטרבאס ותופים]. המשחק הזה בין אנליטיות (פירוק לתפקידים) ובין סינתזה (היצירה כמכלול) – יש בה משהו מרגיע. כמו להרכיב פאזל בתודעה; כמו כימאי המפרק ואז מרכיב חומרים ואז כבר יודע כיצד ישפיעו אלה על אלה (זוהי ההנאה הכי גדולה בבישול). כשאני חושב על זה לעומק, אולי זה גם התהליך שעבר על הכתיבה שלי בכלל לאורך שנים. מנער –  שרצה להשמיע את קולו ודרך שמיעתו להבין את רגשותיו; למקום שבו – הנסיון; הפירוק וההרכבה, הרבה יותר מעניינים אותי. לא נצחון הרציו, אלא ההנחה שהרגשות תמיד מלווים אותי, הם לא הולכים לשום מקום (גם לא הכאוס) – הצורות החולפות: התנועות של הדברים, האופן שבו הן נרשמות בתודעה; היכולת לפרק ולהרכיב תמונות, קולות, חוויות – וליצור צורות חדשות, מעניינת אותי יותר מהצעקה; ומהבעת הכאב הישירה. אני פשוט לא יכול שהרגשות שלי כל הזמן יהיו בפרונט.  גם ג'ז יכול לגעת בעצבים חשופים, אבל התהליך שעובר עליי כשאני מאזין, משולל חיפזון ולא נסחף אחר רגשות. כמו שהמורה, שנרדם בסיר הצבאי, וידע להמתין חודשיים ולא לעשות עניין מאי בואי לשיעורים; כמו הידיעה של קוצר המחשבה להקיף את כל מה שיש בקוסמוס שאנו שרויים בו. אין טעם להאיץ; יש טעם לשים לב לפרטים ולהשתנותם. יש טעם ליצור צורות חדשות.

*

*

2-4.6.2019, ימים א-ג, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן 

כנס בינ"ל על הלוגיקה האריסטוטלית והשפעתה על יהדות ימי הביניים בגבעת רם ובר אילן, 

עם מורים/ות וחברים. גם אני אשמיע איזה דבר. 

כל המעוניינים/ות בתכנית המליאה (היא ארוכה) מוזמן/ת לכתוב אליי.

*

*

בתמונה למעלה: The Cactus' Landscape, Photographed by Shoey Raz 2019

Read Full Post »

*

1

*

כחצי שנה חלפה מאז שצפיתי במופע המחול של הכוראוגרפית והרקדנית, רוני חדש, כלוב לציפור בתיאטרון תמונע. בשעתו יצאתי את הערב אחוז השתאוּת מול מפגן מחול, שהיה בד-בבד אידיוסינקרטי, אינטרוורטי, חידתי, מוזר ומיוסר, ואז כל-אימת שהתיישבתי לכתוב נתקפתי עצב וספק, כי בעצם לא כתבתי אף פעם על מחול, ובוודאי שלא על כזה-מחול; מה גם שחסרה לי מפת ההקשרים: לא למדתי מחול, איני מעורה בחיי המחול, ואף ספק אם קראתי מימיי יותר מעשרה עד עשרים ספרים או מאמרים, הקשורים במחול. עתה, הואיל ולא צפיתי במופע פרפורמנס אלא במופע של אמנית מחול, ובפירוש חשתי כי ליבו של הערב אינו טקסט, מוסיקה או אמנות חזותית גרידא, התקשיתי לגשת ולנסות להביע במלים את החוויה האמנותית שחוויתי באירוע. בחודשים שחלפו, נוספו כמה הקשרים שאולי יסייעו.

   כלוב לצפור כולל שני חלקים: Ani-Ma (אנימה, נפש בלטינית) משנת 2015 ו-Goofy משנת 2016. בין המופעים, מנוגן ומושר שיר באוריינטציה של סטנדרט ג'ז, שאולי נועד להפחית קצת את המתח הרגשי והחווייתי של הצופים (אולי גם של אמנית המחול על הבמה), לקראת החלק השני. חדש, נעה ללא הרף על הבמה, בסוג של שפה גופנית, שניתן לזהות בהּ תחביר פנימי – זה רחוק מאוד מלהיות כאוטי, ובאותה מידה, רחוק מלהיות סוג של מחול, שמהדהד אצלי משהו מוכר בו צפיתי. רוב-רובו של הערב מכונס, מכווץ ובחלקיו הגדולים מתנהל על הארץ, כאשר המבצעת שוכבת או יושבת, נתונה בתנועה מתמדת, ואף על פי כן, מקיימת רציפות וקיצביוּת (מוסיקלית) מתמדת. אין מבעים של שגב, של מעוף, של התנתקות מהגוף. המופע הוא מבע פיסי מאוד, מופנם מאוד, שאולי חש בממשות מטאפיסית, אבל עסוק הרבה יותר בחוויה (מאבק או כאב ממושך), ובכושר להביע אותה באמצעות הגוף. אותי, תפסה אמנותה של חדש מצד השפה. היא יוצרת שם שפה חדשה, חשבתי לעצמי, שפה שאיני מבין עד תום. היא מנסה לשבור את גבולות השפה על ידי השפה החדשה הזאת, אבל היא בעצם, במודע, נותרת בגבולות השפה והגוף, כאשר לכל היותר העשירה אותן בצורות מבע חדשות. אם אמנות היא חתירה לנוע מן הצורות הקיימות אל צורות חדשות או לבטל צורות קיימות – כך או אחרת, תנועות רעיוניות חדשות וגם תנועות גופניות חדשות הופכות במהירה לצורות חדשות, ולכן לחלק ממערכות של כללים, טכניקות וקונוונציות. למעשה, כל ניסיון להרקיע (לעלות לשמים) הוא רק עוד ניסיון צמוד-קרקע, המהווה איזה ניסיון להינתק מעולם הצורות הקיים והידוע (קונוונציות של אמנות). הוא אולי מסמן, שיש אי-שם שמים; אבל, לכל היותר, ניתן להצביע עליהם מרחוק, בטרם הרעיון הופך לחלק ממערך של צורות חדשות, ונטמע בתולדות המחול והאמנות.

חדש אפוא מציבה את עצמה במצב-גבול – היא מנסה לצאת מגדר השפה והטכניקה של שפת המחול, באמצעות שחרור השפה הפנימית. היא אינה מנסה להשגיב את הגוף ולא את אפשרות ההתנתקות מהגוף, אלא להנכיח את גופהּ על שפע מבעיו. בעיניי, ניכרה מהמופע האמירה – גם אם יש מטאפיסיקה (מימד של ממשות שמעבר לחומר) וגם אם האיִן (מדיום בלתי חומרי) ישנו, הדרך היחידה לסמן אותם היא באמצעות הממשוּת הפיסית-הגופנית (גם שפה היא ממשות כזו, הצריכה מוח וגוף כדי להידבר ולהישמע ועל מנת להיכתב). האמנות בעצם מעיזה לנסות ולרמוז להימצאות דברים שאינם נתפסים בפריזמות גופניות או ישירות על ידי החושים; אבל לשם יצירה כזאת (של סימנים ורמזים) היא נדרשת ופועלת באופנים שנקלטים על ידי החושים, כלומר: על ידי הגופים.

כאשר זוהי המציאות – כל תנועה גופנית, שפתית, רעיונית משחררת אותנו (אנו מביעים את עצמנו) ובו זמנית כובלת אותנו (אנחנו הופכים לחלק מהשפה, התרבות, האמנות). הגוף ומבעיו הם מה שיש לנו (כלא וחירות). הם משפיעים ללא ספק על כל עולם הדימויים האנושי. למשל, על הדימוי השכיח של הנפש או של הנשמה לציפור או של הגוף לכלוב (מה שנמצא כבר אצל אפלטון); או למשל דימוי של ממשוּת נטולת גוף ומתמדת על ידי אוֹר –  כלומר, האדם מבקש שוב ושוב לבטא את מה שחורג מגבולות החומריוּת – באמצעים משלים חומריים לגמריי. בעצם, בניגוד לדימוי השכיח של נפש כציפור, חדש רואה את הגוף, על שלל מבעיו, כציפור בכלוב הקוסמי. אנו ישות פיסיקלית, הנתונה לרשמי החושים, העושה את ימי חייה הסופיים בקוסמוס פיסיקלי, הקרוב כמותית לגדר אין סוף. אם הקדמונים דימו בנפשם קוסמוס פיסיקלי מצומצם לאין שיעור, ומעבר לו מרחבים מטאפיסיים (שאין בהם חומר וטבע) – אנו יודעים כיום וכי לא ניתן לחרוג מן הקוסמוס (שאיננו יכולים להגיע אל קצהו) ולדעת שיש שם דבר-מה. בנוסף, גם התופעות הנפשיות ורעיונותינו הבלתי חומריים, הם בעצם תולדה של הגוף, בכלל זה: חלומות שבהם אנו מעופפים או מצבים שבהם אנו חשים שיש ללא ספק יותר מאשר בשר ודם. אמנם, יש בנו יותר מאשר בשר ודם, אבל המציאות הזאת של היות מעבר לבשר ודם, שאנו מצליחים לחוות לעתים בתודעה (בחוויה פנימית או בחלום), אף היא תולדת הגוף ורשמי החושים, ללא חריגים.

אני מרבה להיתקל בטקסטים דתיים ו/או מיסטיים שבהם מופגן לעג למטריאליזם, תוך הפלגה ביתרונות האמונה בנשמה ובגאולתהּ. העולם הגופני והחושי בכלוב לציפור עולה בערכו בעיניי –  באפשרויותיו ובדרכי המבע שלו על רובה המכריע של המיסטיקה והרוחניות בימינוּ, משום שהמיסטיקה והרוחניות ברובן כבר הפכו כבר ליצורים דוגמטיים, טכניים ומתורבתים יפה, המשווקים לעייפה אם על ידי מיסיונרים אם על ידי סוכני תרבות, החוזרים על אותן מנטרות, שהם משוכנעים באמתותן. מרבית יצירות האמנות הסובבות אותנו הפכו אף הן לתוצרים דוגמטיים, טכניים, ממוסחרים ומתורבתים, השואפים להיות חלק מאיזה שיח. רק לעתים לא מצויות נתקלים ביצירה שמצליחה לחמוק מן הכבלים. זה מעורר מחשבה עוד יותר, כשאמנות מסוג זה, מודעת לכך שהיא נתונה בכבלים, ואינה מנסה לטעון אחרת. אני מעריך יותר אדם יוצר, הטוען שהוא כבול ומודע למגבלות המדיוּם,על פני אדם שטוען שאינו כבול, אף על פי שכל תנועותיו במרחב הן כֶּלֵא ועוד כֶּלֵא.

*

*  

2

*

   אחד המוטיבים במופע, הוא אי היישרת המבט, מה שבולט במיוחד ב-Goofy, שם רוני חדש בוחרת לרקוד כשצווארה מוטה אחורנית, כך שהמראה החזותי שאליו הצופה מתוודע, הוא גוף אנושי המסתיים בצוואר מוטה אחורנית, כשעיני היוצרת-המבצעת תלויות בתקרה, ואינן פוגשות את אלו של הקהל. בזמן צפיה, הערכתי זאת כניסיונה של הכוראוגרפית להתנתק מכל ייחוס אסתסטי, מגדרי ופוליטי. הגוף נתון במתח עצום ובכל זאת מתנועע בחופשיות; חסרון הפנים, או הצוואר המשלים פנים זוויתיות-חדות מסוג חדש, מותיר את הצופה להתבונן בגוף ובתנועותיו, אחרי שנשללה ממנו המובהקות הנשית. חדש אינה מטה ראשה קדימה כמשתבללת, מה שיכול היה להתפרש כשקיעה בעצמי ומתאים לממד המופנם והמכונס של המופע; אולם, דווקא התנועה הנגדית הזוקפת את הראש למעלה ולאחור, מוציאה אותנו מכל ההקשרים שאנו רגילים בהם, בפענוח שפת גוף; היוצרת מבכרת בכוונה להציב את גופהּ אחרת – מכל ציפייה או מכל תפיסה מוקדמת שנוכל להשליך על המופע הזה. המצב הזה כמו שולל את האפשרות הפוליטית והאסתטית, ומציבה את המחול של חדש בתווך הקיומי. כאשר Goofy  הופך למשהו השונה מ-Panay. הדרך היחידה להביע את הגוף מבלי שנפרש אותם לכתחילה כפוליטיים ומגדריים, היא להותיר את הפנים האמתיים מחוץ לשדה הצפייה של הקהל.

לא מעט התלבטתי לגבי פשר תנועת הראש/גוף הזאת שהיא ללא-ספק רכיב דומיננטי במופע כולו. כחודשיים אחר הצפיה, קראתי את ספרו של דרור בורשטיין, אדם בחלל, ובסופו מצאתי את פרק זה, שנקשר אצלי מידית עם כלוב לציפור:

*

כשלושים פסלונים חִתיים קדומים כאלה נמצאו עד כה (זה המצולם כאן מלפני 5,000 שנה), המתארים דמויות אנושיות עומדות. על פי מבנה הגוף סביר שאלו נשים. ידיהן חסרות אצבעות. צוואריהן ארוכים מאוד, שתי רגליהן צמודות וזקופות. מה שמייחד אותן יותר מכל הוא ראשן. האף פונה אל השמים. משום כך מכנים אותן "המתבוננות בכוכבים", כלומר, אלו פסלונים שמבקשים להיות מוצבים תחת כיפת השמים, ובלילה דווקא. התצלום שכאן צולם על רקע שחור, כך שאפשר לדמיין אותה עומדת אפופה חושך שחור עמוק, כמו החושך שרואים בתצלומים האסטרונומיים שהובאו בספר הזה.

המבט סבלני, מתמיד, סקרן, מצפה לבאות אך לא דוחק. חמשת אלפים שנה מול הכוכבים זה לא הרבה, היא יודעת. השמש שלנוף למשל, קיימת כ04 ביליון וחצי שנה. 5,000 שנה זה בערך מיליונית מחיי השמש. החתים נעלמו מן העולם לפני כ-2,700 שנה, כשהצופה בכוכבים כבר הייתה בת 2,300. 2,700 שנה אחרי היעלמם, ממשיכה הזקיפה להביט בשמים. מאחורי גבה שקעו כל ערי האימפריה. באו אנשים אחרים. נבנו ערים חדשות גם הן נעלמו. אין לה פנאי להביט בכל זה. השמים מבקשים התמסרות.

הכוכבים מושכים את צווארה למעלה ומאריכים אותו. הם גם משנים את צורת ראשה. מהזווית של התמונה אפשר לראות שהראש הוא ראש אנושי כשהוא פונה שמאלה, אבל הוא ראש ציפור כשהוא פונה ימינה. הידיים הדומות לכנפיים משלימות את הרושם הציפורי.

זה יכול להיות בה במידה יצור אנוש וציפור כמו נקר. נקר המקיש בגזע החלול של החלל לבנות לו קן או להודיע, כדרך הנקרים על קיומו. כנפיו צמודות לגופו. הוא לא מתכונן לעוף, כי הוא יודע שאין לאן, בניגוד לעץ חלול, הנקישה על דלת החלל לא תשמיע כל קול. אבל הוא לא יפנה את ראשו מהעץ שלו. לאט, בהדרגה, לילה אחר לילה, הוא חוצב לעצמו קן בתוך.

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, הוצאת בבל: תל אביב 2018, עמ' 274-273]    

*

   קשה שלא לתהות על הקירבה החזותית הזאת בין המתבוננת בכוכבים החיתית, שהיא אשה ובד-בבד ציפור, אשר זקיפת ראשה למעלה ואחורה היא הסיבה לדמיון הצפורי. אין יסוד לחשוב כי רוני חדש הכירה את הפסלונים החיתיים האלה. אלמלא כמה עניינים שקצת מרחיקים אותי מאפשרות של זיכרון קולקטיבי או לא-מודע קולקטיבי, אפשר הייתי מבקש למצוא  כאן ארכיטיפ. עם זאת, רוני חדש, על דמותה הציפורית, ודאי אינה מתבוננת בכוכבים, כרעותהּ החיתית. ועל אף ששתיהן כמו מבקשות לצאת מגדרי הגוף על ידי הגוף, חדש אינה מייחלת לא לכוכבים שמעל ולא ליקום אין חקר, אבל היא מביעה את הגוף ובאמצעות הגוף מרמזת אולי לדברים שהם מעבר לגוף (התודעה ותכניה, החלום, הרעיון של ממשות שמעבר לחומר, או של היות דבר מה בלתי-חומרי) במגבלות הגוף והחושים. שלא כמו האשה החיתית, רוני חדש אינה מבקשת להינתק מן הגוף, ולהגר לסביבה יציבה יותר וחומרית פחות, שהזמן אינו יכול להשחית. את הקן שלה היא אינה בונה על סף החלל. אלא בתוך עצמה, במו גופה ונפשה, בפנים תודעתהּ. היא תרה את דרכי המבע החדשות שבנפשה פנימהּ, ולא את החיבור אל מה שמתחולל בשוך הגוף או בפגישה בין הגוף והחלל. שתי הנשים מביעות איזו נהיה אל עבר הקוסמוס. הראשונה מייחלת לגמוע את המרחק ונותרת אחוזת ציפייה כ-5,000 שנה, אולי להתאחד עם הכוכבים (בעולם העתיק רווחה התפיסה שנשמות גדולות הופכות לכוכבים); האחרונה – מודעת למגבלות הגוף, ודווקא מתוכו יוצרת אמנות, שמסמנת לה ולנו, את השלבים הבאים.

*

*   

לצפיה ביצירות בוידאו בשלימותן 

בתמונה למעלה: שתי תמונות מתוך Goofy.

Read Full Post »

bartolomeo_passerotti

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

Read Full Post »

dogs

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

Older Posts »