הלכתי בשלוליות השחורות של שוק הקצבים

*

The Butcher's Share

    ספרהּ של מרית בן ישראל, בנות הדרקון, ראה אור לראשונה לפני כ-16 שנה, ושב לחנויות הספרים בעריכה מחודשת של תמר הוכשטטר, לפני כשנה וחצי, ושוב כחלק מהוצאת הטרילוגיה בנות הדרקון בשלימותה (ספר האבות, ספר המשאלות, כל הילדות) בספטמבר 2022. רשימה זאת לא תתעכב במיוחד על עלילת הספר או על הערכתו (מרית בן ישראל היא מספרת סיפורים מחוננת, וכותבת בעלת תיבת-תהודה אינטלקטואלית עמוקה) אלא דווקא על שורה של אסוציאציות שעלתה לנגדי, במהלך קריאת חלקו הראשון של החיבור. אין לי מושג אם אליהן  כיוונה המחברת או לא. אולם, מצאתי בספר כמה וכמה הדהודים הן למאבק על זכויות הנשים באירופה בשלביו הראשוניים, ובעיקר – לדברים שכתבה אחת המרטיריות שלו; לצד, כמה זיקות לדברי ימיה של היהדות האירופאית, במיוחד במרחב הפולני והרוסי, במאות התשע-עשרה והעשרים. הואיל ועוד בשנת 1936 תוארה פולין בספר לימוד גיאוגרפיה צרפתי כ"ארץ ביצות שחיים בה יהודים" – והם אכן נמצאו שם בהמוניהם (90% מהיהודים בעולם היו מרוכזים ערב מלחמת העולם השניה באירופה ובארה"ב, ורובם היו יהודים ממוצא פולני או רוסי או גרמני, מה שמסביר גם את הדומיננטיות שלהם במוסדות הציוניים שהקימו את מדינת ישראל) – טענתי היא שבעצם סיפור-המסגרת של עלילת בנות הדרקון חתום בחותמן של מסירות נשים וילדים לרשויות או לבני- סמכא על מנת להמשיך לקיים את הקהילה בכללותהּ, כאילו שישנם בעולם אילו שיירי-אנוש או אנשים שמהם ראוי להיפטר. מה שנראה כמו אגדה מיתית מסויטת, מעוגן היטב בהתרחשויות היסטוריות (בעבר כתבתי כאן על התרחשויות ממשיות כאלו, כגון: פרשת הקנטוניסטים, צבי מגדל ופרשת חטיפת ילדי תימן).

 יש שיר מאת  הסינגר-סונגרייטר,האמריקני-ברלינאי דניאל קאהן, The Butcher's Share, המתבסס התפיסה, לפיה כל חברה בנויה על כך שמי שחי על הסכין (The Butcher) יקבל את החלק שלו. כלומר, תפיסה ריאליסטית-פסימיסטית,לפיה על מנת לקיים חברה מתפקדת, צריך להאכיל את הכוחות הטורפים בהּ  הפשע, הפוליטיקה, ההון והמסחר; ראשי מערכות הביטחון והצבא) לשובע; משום שאם הם אינם שבֵעים הם עלולים לדרדר את מצב הקהילות התלויות בהם, מה שעשוי לעלות בדמים רבים עוד יותר. ההתקוממות כנגד התפיסה לפיה ישנן אנשים (בספרה של בן ישראל, ילדוֹת) המוּעדִות/ים לפגיעה, לדיכוי ולרצח, בשם קיום הכלל (The Greater Good) – פוגשת אותנוּ כמעט באופן יומיומי גם במדינת ישראל העכשווית: החל בקורבנות-האלימות, המוחרמים והשוּלִיִים, בבתי-הספר ובצה"ל, המשך בדיווח הקורבנות היומי (היהודי והפלסטיני) על קיוּם הכיבוש, שמוצג לציבור כמפתח-הישרדותי לקיוּמהּ של ישראל, וכלה – במקרי האלימוּת נגד נשים, ילדים וישישים, בעלי-מגבלוֹת ונפגעי-נפש, ההולכים ומתעצמים בשנים האחרונות. אבל אנו אף פעם לא נגיע לדוּן בזה לעומק, כי איזו סלבריטאית גורשה מבית קפה תל-אביבי או איזה חבר כנסת צייץ דבר-מה פוגעני או כי הכי חשוב – זה להקדים רפואה למכה, ולהילחם בכוחות-הדיקטטורה, בין אם הם אמיתיים ובין אם הם מדומיינים.         

*

*

אולאמפּ דה גוּז' ובנות הדרקון

    התחנה הראשונה שבהּ אעצור, היא דמותהּ של אולאמפּ (אולימפיה) דה-גוּז' (1793-1745), אלמנה והוגה צרפתית (עזבון-בעלהּ איפשר לה להתמסר לחיים של כתיבה ופעילות פוליטית); לוחמת זכויות-הנשים, אשר סברה כי המהפכה הצרפתית (1789) תקדם בשם ערכי השיוויון, החירות והאחווה, שנחרטו על דגל הטריקולור – את זכויות הנשים, ואילו בפועל – המהפכה, ועוד יותר – עליית נפוליאון בונפרטה לאחריה, הובילה להסגת זכויות-הנשים בצרפת כימי-דור או שניים אחורנית. בחיבור שכתבה, ההצהרה על זכויות האישה והאזרחית (1791) דרשה דה-גוּז' מהנהגת המהפיכה: שוויון זכויות לנשים, וזכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההנהגה הפוליטית – אך הקימה את חמתם.  יתירה מזאת, היא הואשמה בתמיכה בכוחות המתונים של המהפיכה, בחתירה לסילוק עונשי-המוות כנגד לואי ה-16, מארי אנטואנט ובני משפחתם, ובכך – בחתירה כנגד מוסדות השלטון הלגיטימיים ובפילוג-העם. לבסוף – בהוראת רובספייר היעקוביני וחבר-מרעיו כנגדם התקוממה – נערף ראשהּ בגיליוטינה.

    במודעת קיר פריזאית אנונימית, מנובמבר 1792, שנחתמה בשם Polyme, המיוחסת כיום חד-משמעית לאולאמפּ דה גוּז' (בשל העובדה שהחתימה מהווה אנגרמה חלקית של שמה הפרטי ובשל הרמז, כי בשמה יש משהו שמיימי (רמז להר האולימפוס, משכן האלים היווניים), נכתב כך:

*

תחזית על מקסימיליאן רובספייר מאת חיה אמפיבית. דיוקן מדויק של בעל חיים זה …

אני בעל חיים שאין דומה לו; לא גבר ולא אישה; יש מלוא אומץ הלב של האחד ולפעמים החולשות של האחרת; יש בי אהבה ושנאה רק לעצמי; אני גאה, פשוטה, נאמן ורגישה.

בדיבורי כל מעלות השוויון; בפיזיוגמיה שלי תווי החירות; ובשמי, משהו שמימי.

על פי דיוקן זה, שאינו מלוטש ואינו מיופה, אפשר לתת אמוּן בדבריי. הקשב, רובספייר, אליך אני הולכת לדבר. שמע את פסק דיני ודע את האמת.

אתה מכריז על עצמך כעל מחוללהּ הבלעדי של המהפכה, לא היית, אינך – ולא תהיה לעולמים אלא החרפה והתועבה שלה. לא אתייגע במאמצים לתאר אותך בפירוט; במלים ספורות אאפיין אותךָ – נשימתךָ מבאישה את האוויר שאנו נושמים; העפעף הרועד שלך מבטא, חרף רצונך, את נוולתה של נשמתך, וכל אחת משערות ראשך – נושאת פשע …. היית רוצה לפלס לך דרך על ערימות מתים ולטפס ופסגה במעלות ההרג והרצח! קושר שפל ובזוי שכמותך! שרביטך, שרביט מוות; כס מלכותך, הגרדום; גזר דינך, של רבי-פושעים. תקן דרכיך, אם לא מאוחר מדי.

אשר לשמי, אני מסתירה אותו ממךָ; זו תוכניתי; אך נשקי בידי, אגלה לךָ אותו. 

אני משליכה לךָ כפפה של אזרחוּת טובה, האם תעז להרים אותה?

רשום על מודעה זו את היום, את השעה, את מקום המאבק, אתייצב שם!

… ואתם אנשי פריז … הרפובליקה הצרפתית חייבת לכם את השתחררותה; הגנו על מעשה ידיכם והישמרו לכם מלהיכנע ולו לרגע לדברי שיסוי נפשעים. אנשים סוטים אלה, שניפצתי זה עתה את מסכותיהם, מכינים לכם אזיקים חדשים אם תיחלשו.

הקץ לחירות, שוב תהיו תחת עול-העריצים וכל המחוזות של הרפובליקה ינתקו את כל הבריתות איתכם. פריז תהיה למשכנם הצחיח של קניבלים. מכל העברים יתקבצו לירות על תושביה כמו על חיות טרף.

…רובספייר ומארה הביאו על עצמם ללא ספק תיעוב-כללי … שני מלהיטי הרוחות מטורפים אלה, שכדי להשביע את נקמתם יתאוו, אולי, להבעיר מלחמת אזרחים ולהרחיב את שורותיהם, מפיצים שמועות שווא נגד הפטריוטים וטוענים שהם הרוצחים.

הו חבריי האזרחים! הבה נהדוף נגע זה! אני פסקתי; תבחרוְ; תיבת פנדורה נפתחה.

[נורית עילם, תימהון רדיקלי: שיעורים פוליטיים מאת אולאמפ דב ג'וז', הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 210-207, מצוטט בדילוגים]     

*

     תחילה, כמובן, יש לציין כי תחת-שלטון הטרור היעקוביני שהשתולל בפריז באותהּ עת, שאופיין במערכת של הלשנה והפעלת משטרה חשאית, היתה מודעה כזאת, משולה להליכה לקראת הגיליוטינה בעיניים פקוחות, ואכן – בקטע מחתימת המכתב, טענה הכותבת, כי היא מודעת לכך, ומוכנה להיתפס על ידי רובספייר ואנשיו בכל עת, ואף למוּת ללא חת וללא חרטה. רק חשוב להּ שיידעו תושבי פריז, כי היא אינה מתחבאת מפני איש ואינה פוחדת למוּת כשם שמתו רפובליקאים פטריוטים על לא-עוול בכפם עוד-לפניה.

    הדבר עליו רציתי להתעכב בדברי דה גוז', הוא על החלפת הגוף הנשי אצלה, בגוף חייתי – בעל-חיים שאין דומה לו, לא גבר ולא אישה, המבטא את החירות ואת הקריאה לחירות. בין השנים 1767-1764, כלומר בהיות אולאמפּ כבת עשרים, נפוצה ברחבי צרפת האגדה על החיה (או המפלצת) מז'בודן, אזור עיירות בדרום-מערב צרפת (במחוז טולוז), בו הותקפו למוות כמאה פעמים, רובן הסתיימו במוות, בני אדם, בתחילה בעיקר נשים צעירות – על-ידי זאב/כלב ואולי צבוע אימתני, שלפעמים תואר גם כאיש-זאב. באיור של המפלצת, על-סמך עדי הראיה, החיה נראית, כאילו הנה סוג של בובת-ענק או פוחלץ-אימים הנעה על התווך שבין דרקון לזאב ענק – ואמנם זאב ענק כשני מטרים אורכו נורה שם על ידי צייד-המלך (לואי ה-15), פרנסואה אנטואן, ואחר כך, משלא חדלו ההתקפות, נורתה חיה נוספת בידי הצייד, ז'אן שסאטל – ובעקבות כך הושם קץ להתקפות. ברם, לגבי החיה שצד שסטאל, טענו עדי-ראיה, כי לא ראו חיה דומה להּ מעולם. על נסיכות המסתתרות בתוך פרוות  או בעור החמור כתבה מרית בן ישראל בעבר. אני כתבתי כאן בעבר  שבתרבות הגרמנית של ימי הביניים – כונו אנשים אשר חיו ביער, מחוץ לערים שביטאו את החוק ואת ההשגחה האלוהית, "מזדאבים", וטענתי כי אנשים אלוּ הפכו בתודעת אנשי ימי הביניים לאנשי-הזאב, שעליהם הילכו אגדות רבות, אף שכנראה היו נוודים או שודדי-דרכים, שהעדיפו שלא לחסות תחת מונארךְ כלשהו או חוק כנסייתי, גם אם יהפכו למנודים ובני מינם האנושיים – יחדלו לראות בהם בני אדם (שותפים ציבילטוריים). להערכתי, אולאמפּ, הכירה את אגדת החיה מז'בודן, והתכוונה על-ידי הצגתה העצמית כחיה אמפיבית (דו-חיים; כאן, זו שנעלמת בהמון ובד-בבד זו שפועלת בנחרצות לכלות את שלטון הטרור) שאין דומה לה, להמחיש את זהותה החריגה – כמי שנרדפת על ידי החוק ופועלת כרזיסטנס של אשה-אחת כנגד ראשי שלטון הטרור, בידיעה שהיא לא תוכל לצאת בחיים מהמאבק, אבל תוכל להיאבק בהם כל עוד רוח חיים בהּ. וכן, את העולם ההפוּך בתוכו היא ורפובליקאים פריזאים אחרים חיים – מציאות שבה השלטון הפך לטורף המבקש נפשם, ולפיכך כניצודים – עליהם להפוך לציידים,  ולפתוח את תיבת פנדורה – בהּ בנוכחות כל הפחדים והחרדות והסיוטים, התקווה העולה לבסוף מהתחתית – באמת נראית כחיה חריגה למדי, שמקומהּ לא יכירנה.

    בספרהּ של מרית בן ישראל: מרתה, אמל, נועה ולילי, כולן אמורות להפוך למשרתות-הדרקון ואחר כך להיות לטרף בין שיניו (לילי לא פוגשת לבסוף בדרקון, אך פוגשת בלהקת זאבי ענק תוקפניים בלב-יער). הדרקון דורש אחת לשנה מתושבי "עיר האושר" ומראש העיר הנוכחי, אדוניס בלקינד, ילדה מגיל 11-8, האמורה לשרתו במשך שנה (בשלל עבודות סיזיפיות) ולהעביר במועד נקוב לראש העיר, שלשכתו מצויה בראש 12 מדרגות, רשימת דרישות שיש לקיימה במלואה, הכוללת משרתת מתאימה לשנה הבאה; אזי להיטרף-חיים לעיניי הילדה הבאה שיורשת את מקומהּ. אדוניס בלקינד וסגנו סרח בן תולע, המעוניינים לרצות את הדרקון, מפעילים בעיר האושר (גם-כן אושר) מערך של מלשינים ומרגלים, שתפקידם ללכוד ילדות תועות או לשכנע הורים דלים, חלושים וקשי-יום לוותר על אחת הבנות תמורת תשלום מתאים. הם גם מצליחים פעם-אחת לשכנע ילדהּ להתנדב לתפקיד, לאחר שאביה הרופא נעלם, והדרקון הוא כידוע – רואה נסתרות, ואולי היא תוכל לגרום לו לומר להּ מה עלה בגורל אביה, ולאחר מכן לשכנע אותו לוותר על זלילתהּ.

    כל אחת מבנות-הדרקון מבטאת בדרכהּ מרד בדרקון (המכונה אבא'לה) ומרד בחברה ובתרבות המסואבת, שמנהיג אדוניס בלקינד ביד רמה. חלקן זוממות לרצוח את הדרקון; חלקן זוממות גם להגיע לאדוניס בלקינד ולעוזרי ולהיפרע מהם. מרתה למשל מנסה באמצעות עטיית עור דרקון ונשיפת אש מתוכו, לקדם תוכנית שבסופהּ גם תיפרע ממי שהעלו אותה לעולה, כקורבן-אדם, וגם להקים חברה של ילדוֹת, נערות ונשים, שתהיינה חופשיות מכל הרוע האלים והמושחת, שמייצגת התרבות שבתוכה גדלה. מרתה, העוטה גוף אחר, מתחפשת ומתחזה, ובעצם תרה נקם בחברה הנשענת על הסגרת ילדוֹת לעבודה בפרך ולמוות, והמבקשת לייסד חברה אחרת לגמרי– היא בבואה אפשרית של דמותהּ ההיסטורית של אולאמפּ דה גוּז', היוצאת להתעמת ללא-מורא, בכוחות הפוליטיים האלימים שהשתלטו על פריז, שהיא כבר עומדת מראש על כוונתם להמיתהּ. בעולמה של מרתה –היעקובינים, מקסמיליאן רובספייר וז'ן פול מארה (האחרון נרצח בדקירת סכין בלב בזמן שרחץ באמבט על ידי שרלוט קורדי, רפובליקאית מתונה, כאולאמפ דה גוּז', שיצאה לנקום את מות רבים מחברותיה ומחבריה, שנפלו טרף לשיני "הועד לשלום הציבור" שייסדו רובספייר ומארה; רובספייר סיים, לאחר ניסיון התאבדות לא-מוצלח, תחת להב הגיליוטינה) מתחלפים בדרקון עצמו ובראש העיר, ויותר אני לא מגלה.      

*

*

מרדכי חיים רומקובסקי ואדוניס בלקינד   

    תחנה נוספת מגולמת בדמותו של "זקן היהודים" של גטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי (1944-1877), מנהל בית יתומים בעברו ואיש "הציונים הכלליים" (לימים התנועה הליברלית שלבסוף נבלעה בליכוד) זכה בזכויות-יתר מפליגות לעצמו (הוסע ממקום למקום בריקשה) למשפחתוֹ ולמעריציו המסוּרים מהגרמנים, הואיל וראש הממשל הנאצי בלודז', הנס ביבוב, הפך אותו לממונה יחידי בגטו. רומקובסקי היה רב-אמן בלמכור לציבור בּוּלשיט. עד כדי כך, שכאשר הוא טבע מטבעות ובולים עם תמונתו ודיבר על ביטחון וחירות — הציבור הריע; וכשהוא ביקש את הילדים והזקנים, כי צריך לשמור על פריון-העבודה בגטוֹ ועל התוצר, ולפעמים פשוט צריך לזרוק מטען עודף כדי שהספינה המיטלטלת לא תטבע כולה – הילדים והזקנים נמסרו על-ידי הוריהם לטרנספורט (הוא כבר ידע בעת ההיא כי הילדים הולכים למוות). וכך גם שלח מדי פעם פועלים שאיבדו את היכולת לעבוד למוות, וטען כי טוב לכל הגטו שהוא יקבל את ההחלטות בשביל כולם (ומי שחשב אחרת מצא את עצמו על הטרנספורט הבא).    כשעד תום 1942 התברר כי רוב היוצאים בטרנספורט הם אנשים בגילאי העבודה (בניגוד למה שהבטיח קודם רומקובסקי) — הוא המשיך לפרסם בכרזות ושלטים (כפי שהראה החוקר הפולני, פאבל מיכְנָה) ולכנס נאומים בהם אמר: כי הכל מתנהל על פי התכנית, ורק פריון-העבודה יבטיח את עתיד הגטו. פעם כשנשאל על ידי גרמנים מהם עשרות אלפי יהודי הגטו בשבילו; ענה להם: אוצר של זהב; וכשהבטיח הנס ביבוב לנוסעים האחרונים בטרנספורט מהגטו, כי הם הולכים לעבוד במערב, בשל הצטיינותם רבת-השנים; הוא לא פצה פה וצפצף.

*

*

רומקובסקי ומשפחתו  הגיעו לאושוויץ-בירקנאו בקרון נוסעים נאה ובתנאים משופרים – אל הרכבת הובלו, לדברי עדים אחדים, בכרכרה עם אפיריון מוזהב. לא ברור עד היום, אם רומקובסקי נרצח, עוד ביום ההגעה (28.8.1944), על ידי הגרמנים או על ידי אסירים יהודיים שזיהו אותו. ממשפחתו (אשתו ובן מאומץ) לא שרד איש.  בין היתר, נכתבו אודותיו ספרים, מסות ועבודות מחקר שכותרתן: "מלך היהודים", "מלך הגטו" או "שליטו של גטו לודז'" (סטיב סם סנדברג, אווה ששון, פרימו לוי ושמואל הופרט; לוי התוודע לדמות, הואיל ומטבע מגטו לודז', טבוע בחותמו ונושא קלסתרו של רומקובסקי, הגיע לידיו). לאחרונה זכיתי לשוחח עם אישה, כבת-גילי, שאמהּ שלהּ היתה תינוקת בגטו לודז' והוריה, שכנראה היו מהפועלים היעילים בגטו, הסתירו אותה, כנראה בידיעת רומקובסקי. המשפחהּ – מטבע הדברים, חושבת כי רומקובסקי פעל את המיטב בתנאים בלתי-אפשריים, למרות שניצולים אחרים (מרביתם) חושבים את ההפך הגמור לגביו, וחלקם אף העידו לא רק על שחיתותו החומרית, אלא אף ציירו את דמותו (כך בספרו של סנדברג), כתוקף מיני סדרתי של ילדים.   

      בספטמבר 1942, בתחילת ימי הפעלת "הפיתרון הסופי", עמד רומקובסקי מעל במה מוגבהת בגטו לודז' ונשא את נאום השתדלנות הבא:

*

מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על היקרים ביותר שיש לנו – הילדים והקשישים. הייתי צריך שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות, מסרו לי אותם! -אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!

*

    כמו אדוניס בלקינד, ראש העיר של עיר האושר, המספק ילדוֹת דבר שנה בשנה לדרקוֹן, הפך רומקובסקי לשתדלן-מרצון על מנת לספּק ילדים למפעל ההשמדה הנאצי, כדי לכאורה למנוע מכלל-הציבור פורענוּת ולהעניק כביכול לפועלים רבי-התפוקה, איזושהי תקוות הישרדות וארכה. תירוצו הרשמי היה דומה מאוד לתירוץ שמושם בפי אדוניס בלקינד: הצורך לקיים את "עיר האושר"; הצורך לא להרגיז את הדרקון  ולהאכילו בכל אשר יבחר. ממש כמו רומקובסקי, גם בלקינד, באיזה טוויסט שלא נרחיב עליו כאן, מועבר לבסוף, לחדר הנידונים של אלוּ האמורים להימסר לידי הדרקון ועוזרו לשעבר מפטם  אותו במאכלים ממאכלים שונים בכדי שבשרו ייערב לחכו של הדרקון, כאשר יושלך אליו. אף על פי כן, סופו של בלקינד – שונה מקיצו של רומקובסקי.  

    לאחרונה, גיליתי עדות, שלא הוזכרה אצל חוקרי גטו לודז', על גורלו של רומקובסקי. ד"ר אלברט מנשה, רופא יהודי סלוניקיאי, שהיה בתחילה נגן חליל באחת התזמורות במחנה אושוויץ, שתפקידן היה להצעיד את העובדים עם שחר, לבסוף כשלא נותרו כמעט עובדים – הפך עובד בעצמו , הוצעד מהמחנה בצעדות המוות,  — הפך לראש ועד ניצולי סלוניקי אחר המלחמה. מנשה כתב ממואר על שנותיו במחנה (במחנה לנדסברג המשוחרר – סניף של מחנה דכאו, בקאופרינג בדרום גרמניה, על יד שוויץ – ממאי עד יוני 1945). זהו טקסט יוצא דופן בבהירותו האנליטית, המציג שורת תהליכים ותופעות – בהן נתקל. במהלכו הוא מביא עדות פה של אחד מאנשי הזונדרקומנדו (עובדי המשרפות) הסלוניקאים, על גורלו של רומקובסקי, כחודש ימים לפני מרד הזונדרקומנדו בבירקנאו, אז פוצצו את משרפה מספר שלוש (מתוך ארבע פעילות); רובם-ככולם נספּוּ בדליקה או מאש-מקלעי הגרמנים.

    הנה דבריו:   

*

כאשר הגיע אחד הטרנספורטים, אנו נוכחים לדעת כי העת הסלקציה עומדת קבוצה בת ארבעה או חמישה אנשים הנלווית אל רופא הלאגר וזוכה ליחס מיוחד. לאחר זמן, נודע לנו כי היו אלו נשיא קהילת לודז' ובני משפחתו. היינו בטוחים כי בתמורה לשיתוף הפעולה בלודז' יינצלו הללו ממוות. אולם, עד-ראיה, איש "הזונדר-קומנדו", סיפר כי ראה את נשיא יהודי לודז', מלווה בבני-משפחתו, מובל אל משרפה מס' 1. שם הועמדו כדי לצפות בשריפתם של יהודי לודז', אשר זה עתה הורעלו בגז. אחר כך נזרקו הם – האב, האם וילדיהם – אל התופת בעודם בחיים.

[אלברט מנשה, "בירקנאו – זכרונותיו של עד ראיה", בתוך: יהדות יוון בחורבנה – פרקי זכרונות, הוצאת המכון לחקר יהדות סלוניקי, תל אביב תשמ"ח, עמוד 207].  

*

 

*

הורים וילדים

     מנהל מחלקת ילדים בבית חולים ישראלי, שמתמחה בטיפול בילדים שחוו התעללות, סיפר לי לפני כעשור, שעל-פי ההערכה המקצועית, רק כ-20% מעבירות ההתעללות (הפיסיות, הרגשיות או המיניות), בחברה היהודית, לכל היותר, מדווחות – חלק גדול מהן נסגר בתוך המשפחה. לפיכך, ניתן לבחור האם להתייחס לספרהּ של בן ישראל, כספר פנטסיה, הדואה על כנפי-הדמיון. המחברת עצמה, התייחסה אליו באי-אילו ראיונות כראי חיי-הנפש שלה. ברם, לי נדמה הסיפור, כלא-מודע קולקטיבי מודחק ומושתק העשוי להתייחס לקבוצה גדולה של דוברי-עברית, שגדלו בבתים שבהם היו הורים שידעו להכאיב, ולהסב כאב קשה, עמוק, ומתמשך. אף תירצו לעצמם את המעשים שהם עושים, כמי-שהתחייבו מילדוּת עצובה ומתוחה תחת חסותם של ניצולי שואה נכאבים, דכאוניים, וסרוטים, שהתגעגעו למשפחות שאיבדו וחיו מתוך תחושת שכול מתמשכת. על-כן,  חוו ילדיהם תחושת מחסור באהבה בילדוּת. אולי גם מפני שחיו בצלן של השפלות שספגו בילדוּת (בשל היותם ילדים של ניצולי-שואה)  – ופנו להעבירן אל מי שנתפס בעיניהם, כמצוי נמוך יותר בהיררכיה (הילד) או "כילד שמשום-מה בולם את הצלחתם כמבוגרים" – גם אם דובר בילדיהם-עצמם. העולם מלא אנשים תועי-דרך (דחופים, סחופים ומטורפים). לא פעם, כל מה שנותר, ברבות השנים, הוא לסלוח להם, או למצער – לכעוס פחות, לא על המעשים שעוללוּ, הסיגריות שכּיבּוּ או המלים שיירקוּ כאש או יידו כסכינים, אלא על שהדחיקו רבים ממעשיהם; בּחרו לא לזכור; וכעת מצפים להעביר את שנותיהם האחרונות בעולם— מוקפים בבני משפחה דואגים, משמחים וקשובים ולהיפרד מכל מה שצריך להיפרד ממנו תוך תחושת השלמה הוליסטית.  גם בכך שהשנים הנוקפות נטלו חלק-ניכר מהאלימות המתפרצת שהיתה שם משכבר – עשויה להימצא כנחמה פורתא אצל ילדיהם. ואולי גם הוֹדאה מאוחרת של הילדים, בדבר העובדה שבכל זאת גדלוּ וגילוּ שגם בחברה הסובבת, אלימות והפניית תודעה היררכית אלימה ומדירה, כלפי מי שנתפסים בטעות, כנפסדים יותר, או  ירוּדים, לפי איזשהו סולם הייררכי מדומיין, היא מידה מאוד-מצויה, וכי המעבר ממשפחה פוגענית לחברה פוגענית הוא, כמטבע העובר לסוחר, אלא שלפעמים  מגלה אדם, כי על המטבע הזה חקוקים פניו של איזה רומקובסקי (או יורשיו הפוליטיים הנוכחיים) או שאיזה רומקובסקי-אחֵר זכה בפרס-ישראל או מונה לתפקיד נכבד, ופתאום לא נראה עוד, שדווקא בימי ילדוּתו, נאלץ להיאבק על קיומו, באופן הנחרץ או המכלה ביותר.

*

*

מרית בן ישראל, בנות הדרקון – ספר ראשון: ספר האבות, עריכה: תמר הוכשטטר, הוצאת עם עובד: תל אביב 2022, 351 עמודים.

הספר ראה אור לראשונה בשנת 2007 בשם, בנות הדרקון,  בעריכת דנה אולמרט בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

כותרת הרשימה לעיל היא ציטוט מעמוד 277.

לקריאה נוספת: הקנטוניסטים וילדי תימן, בראשית היה החורבן .         

*

בתמונות:Szeder László,Monument of  the Gévauden Beast, Photographed in Aurvers, France 29.7.2007© ; Ghetto Litzmannstadt: Chaim Rumkowski tests the soup at one of the many soup kitchens run by the Judenrat, Photographer Unknown, Date Unknown.

Read Full Post »

הַבַּארוֹקַאִי

*

למשל, נופלת עליך ביוגרפיה של 868 עמודים על ז'ורז' פרק (ועוד כמאה ויותר עמודי ביביליוגרפיה ומפתחות), שהוא בהחלט אחד הסופרים האהובים עליך אבל בכל זאת הביוגרפיה נופלת עליך כמשקולת של 500 ק"ג (אתה לא מוצא זמן כבר עת-מה לקרוא טקסטים קצרים בהרבה), ואתה אומר לעצמך – כבר קראתי אותה באנגלית לפני עשור ולא זוכר ממנה שומדבר. מסתבר שחלק מן הדברים זכרת לגמרי הפוך, אולי כדי לא לפגוע בדימוי שלך של פּרק, שחשוב לך שיישאר כמות-שהוא, והרבה מאוד עמודים מן הביוגרפיה החדשה, לפחות אלו שעוסקים בפעילות הפוליטית (נעורים קומוניסטיים), ביחסיו הסקסואליים, במצב שיניו —  נדמים לך טפלים לגמריי. לא יודע למה מישהו חושב שזה אמור לעניין אותי, אתה חושב בתוך עצמך, ומצפה לקטעים הטובים יותר שבדרך הארוכה והמתפתלת, שבסופהּ נפטר אחד הסופרים האהובים עליך בלא-עת, בתוך כחודש מן הידיעה על גילוי מחלה חשוכת-מרפא.

תוך כדי קריאה עולה בך מחשבה על פּרק כיוצר בארוקי. כמי שלכתחילה שאף ליצור כתבים ארוכים מאוד, טקסטים כמעט חסרי אופק מרוב אורכם, ומרוב שצף מליהן (האינטואיציה הזאת אכן הוציאה לבסוף את החיים, הוראות שימוש: רומנים). מה שהביוגרפיה של דיוויד בלוס מגלה ללא ספק הוא שגם ספריו הראשונים של פּרק היו חלקים מרומנים ארוכים הרבה יותר. לעתים, יחידה ספרותית, שנפרטה או נפרקה או נקטעה, מתוך טקסט ארוך הרבה יותר. אין ספק, פּרק נזקק מאוד ל-OuLipo , "הסדנה לספרות פוטנציאלית". אלמלא הכביר על עצמו תנאים ומגבלות תנועה, ספק אם היה יודע או היה מסוגל לשים לעצמו נקודה, או להבין מתי יש להיעצר.

יוצרי הבארוק אף הם כתבו יצירות גדולות היקף; מכתבים של אין-תכלה. לעתים דומה כי ביקשו להכניס בכל כותר חדש את כל כתביהם הקודמים.  לפֶּרֶק יש את התכונה הזאת. אמנם, הוא לא רכב חלילה על גבו של טרנד ספרותי כיוצרי בארוק רבים, אבל פֶּרֶק היה אדם שנושא את זכרונו על מכלול הפרטים שנאצרו בו לכל מקום. הוא לא חשש מחזרה על תימות. כפי שמראה דיוויד בלוס ישנן גם דמויות השבות ומופיעות בין כתביו השונים (לא קל לשים לב לזה). ובכל זאת, בידיעה שהדברים (בבירור) ו- איזה טוסטוס קטן עם כידון עם ציפוי כרום בקצה החצר? (אולי) — הם חלקים שהופרדו ונותרו לבדם מחיבורים גדולי-היקף הרבה יותר, כלומר היו אמורים להיות חלקים מספרים גדולים מאוד, שלא פורסמו –  לא מעוררות אצלי הרצון לברר מתוך מה נחתכו. הן יצירות נהדרות בקוטנן ובמינוריות שלהם. קשה לי שלא לחשוב אפילו על החיים הוראות שימוש: רומנים,  כספר טוב בהרבה, אילו נשתיירה בו  רק כמחצית [ומבלעדי האילוץ השחמטאי, אשר פֶּרֶק מעמיס על גבו –  של מהלך סוס (פרש) בין הדירות, מה שהפך אותו בלי-ספק לאביר ה-OuLipo].

יותר מכך, גם בלוס וגם חוקרי פֶּרק אחרים טרודים באיזו אובססיה משונה – לחפש בכל טקסט וטקסט היכן הצפין פרק בכל טקסט משמעותי את זכר הוריו (שניהם יצאו מחייו עד היותו בן 6). זה לפעמים מזכיר את האובססיה של אותם רבנים דתיים האמונים על שיטת הדילוגים במקרא. פּרק אכן הצפין את הוריו במקומות רבים בכתביו, ובכל זאת לטעמי משמעותי הרבה יותר להתמקד בז'ורז', הילד היתום וחסר-הזהות, שמנסה לכל אורך כתיבתו לתת מלים למה שלא דוּבּר ולא יכול היה לדבור (או להישמע) במשך ילדותו ונערותו-הצעירה, מאשר להמשיך ולחפש את הצפנות התאריכים והשמות כביכול.

וכאן, נכנסת גם אחת מאי-ההסכמות שלי עם הביוגרף שלטעמו כל סצינת הפרידה של ז'ורז' הקטן מאימו ססיל (צירלה) בתחנת הרכבת  כפי שסופרה ב- W היא מדומיינת לגמרי (עמודים 109-103). בין היתר, משום  שאירעה כשנה לפני התאריך שציין פרק ומשום שחוברות קומיקס של שארלו (צ'רלי צ'פלין) בדמות צנחן, חוברת המתוארת כמתנתהּ האחרונה של האם לבנהּ, יצאה לאור ב-1935 ושוב מחדש רק אחרי 1945, ולא יכולה היתה להימכר בשום-מקום בצרפת של 1942-1941. מה זה משנה לכל הרוחות? שאלתי את עצמי בקוצר רוח, אגב קריאה. יכול להיות שהיתה זו פרידה סתמית ואקראית יותר, אבל כך בחר פּרק לזכור – או שכך בחר שייזכרו אותו ואת סיפורו. לא יכולתי שלא לחשוב שבנקודה זאת עושה הביוגרף לפרק עוול ממש, כי פּרק הוא סופר ולא עֵד. הוא לא ניצב בפני טריבונל, אלא בפני זכרונותיו-הרגשיים; בפני רגע הקריעה הגדול של חייו. כל המלים שיינתנו לכך, יסכמוּ את מגבלותיו של המחבר ובד-בבד את גאון-רוחו, מה זה משנה אם היה או לא היה כפי המסופר שם? , כשאנו יודעים שהיתה זו פרידה אחרונה של אלמנה צעירה מבנה, בטרם נלקחה לדראנסי (משם הובלה לאושוויץ-בירקנאו). עיוורונו של הביוגרף לקושי לתת מלים לסיטואציה כזאת היא בלתי-מובנת. בפרט, כשמדובר ביוצר, שבלוס עצמו מעיד עליו, שהתקשה מאוד בביטוי זכרונותיו הרחוקים, ניסה לא לדבר עליהם, תמיד היה מעדיף להתלוצץ במקום, ונהג לומר לחבריו, ששאלוהו על נטייתו להתרחק ממבע רגשי: "רגשות תמיד בסוף". ראוי גם להוסיף כי בלוס מזכיר די קרוב לפתיחת החיבור כי דודתו (אחות-אביו) של ז'ורז', אסתר — במידה רבה, הדמות הנשית הדומיננטית ביותר בחייו הצעירים, וקרובת המשפחה הקרובה ביותר שהיתה לו, נהגה לומר לו על עצמה כי "דרושה יותר מתקופת חיים אחת על מנת לצאת מהגטו אל האור".  זוהי אמירה כבידה וטעונה מאוד –  בודאי אם נער צעיר שומע אותה, ואולי היא כשלעצמה מבטאת את המהלך הקשה והטעון בתוך פֶּרֶק-עצמו להעניק לדברים החסויים, המסתתרים, החבויים בכל זאת איזה קצה-אור של ביטוי.

עוד כמה נקודות אור בביוגרפיה הזאת שפגשו אותי קרוב:  [1]. דוד פרץ, סבו של ז'ורז'-ז'וז'ו, שהשגיח עליו רבות בינקותו, אולי שר לו את שיר הערש הפולני, "אה, איי, קוֹטְקִי דְּוַוא' (שיר על חתול) –  בלוס טוען כי נינתו המבוגרת ביותר, אחייניתו של פֶּרֶק, סיפרה לו שזה היה שיר הערש אותו נהג דוד פרץ לשיר, ועבר הלאה במשפחה (עמוד 85); על כל פנים, אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא של  סבי מדקלם-שר לי את השיר הזה (הלחן מונוטוני) לפני שנפלה עלי שינה (תמיד חשבתי שהוא ברוסית) או שאולי הוא דקלם אותו לאחותי ואני רק הקשבתי. זה אחד הזיכרונות השמיעתיים הראשונים שלי. מזה קשה להתעלם. [2]. פרק הצעיר כותב למו"ל בשנת 1959: "קראתי את מובי דיק. אין טעם בכתיבה אם אינך שם לך למטרה לכתוב יצירה מסדר גודל זה" (עמוד 270). ובכן, גם מובי דיק היא יצירה בארוקית, שיכולה היתה להתקצר משמעותית, לולא בחר מלוויל לשתף את קוראיו בידע הנרחב שלו על אודות לווייתנים, כלי שייט, וחיי הסיפון והתמקד בעלילה ובדמויותיו. המובי דיק של פרק הוא ללא ספק החיים, הוראות שימוש  שבסופו מוצא את עצמו ברטלבות מת לפני הפאזל הארבע מאות שלושים ותשעה (מתוך חמש מאות), אוחז בחלק החסר בו; כמי שלא ישלים עוד לעולם את המשחק האובססיבי להרכיב את הפאזלים שנוצרו על בסיס האקוורלים הימיים שצייר לפני שנים רבות, רק כדי להמיס אותן לבסוף לגליונות נייר גדולים ריקים; ברטלבות' אינו רק הדהוד של ברטלבי כפי שמציע בלוס (וכאן הוא פוסק), אלא גם במידה רבה— הוא הדהודו של קפטיין אחאב. משום שהוא מעוניין לבסוף לעמוד מול לווייתן (נייר) לבן מת. גם אחאב כמו ברטלבות' נפטר כשהוא אחוז פיסית במושא האובססיה שלו. שניהם מתים וחצי תאוותם בידם. [3].  המאמר של פּרק על אמנות וחרדה, יותר נכון: מאמר הגנה על קְלֶה (Paul Klee), ספק אם הייתי יודע עליו לולא הביוגרפיה הזאת. פֶּרֶק כותב: "קלה מפריע מפני שהוא מופרע" (עמוד 280) אבל פֶּרֶק מזהה את החרדה שהוא רואה בציוריו של קְלֶה עם חרדתו שלו. הוא רואה בחרדה כגורם המזין ומכונן את הרגישות שלו ככותב וכאמן. קְלֶה עבורו הוא אמן שלא חושש לשים על הבד את פחדיו הגדולים ביותר. כאן מצהיר פֶּרֶק שדווקא בחיים עצמם הוא זקוק מאוד לדברים 'בטוחים', ואילו הכתיבה או האמנות היא הזירה שבה הוא נכון שלא לכבוש את פחדיו וחרדותיו, כן: גם זכרונותיו. מבחינתי כקורא, גלומה כאן הצהרה של אמן-צעיר על הכתיבה כהרפתקאה ללא קרקע יציבה תחת הרגליים. מה שמתנגד לדידו לאינטואיציה הקיומית הבסיסית שלו המשוועת לביטחון ויציבוּת. [4].לא ממש הסכמתי עם קביעותיו של בלוס, לפיהן איזה טוסטוס קטן הוא בדיחה ארוכה (עמוד 427) או שאיש ישן  נכתב אך ורק כמזכרת מתקופה דיכאונית שירדה על פֶּרֶק בנעוריו (עמוד 467). אני יכול להבין שהמחבר מעדיף את הפרסים הספרותיים שהומטרו על הדברים ועל החיים, הוראות שימוש –  וגם מעמיק וסוקר תסכיתים, פאלינדרומים, וחיבורים של פֶּרֶק שטרם תורגמו לעברית –  אבל דווקא היחס האגבי שבו הוא מטפל בשתי היצירות הללוּ, הבהיר לי עד כמה  אנו רחוקים זה מזה, בהבנת יצירתו של פֶּרֶק, וכל כמה שבלוס מעוניין להציב את יצירת פֶּרֶק על רקע אירופה, ובמיוחד צרפת, של המחצית השניה של המאה העשרים; אני מעוניין בפֶּרֶק הקיומי והקומי, שאינו חושש ליצור נובלה שהיא קולאז' (עמודים 465-464) מהרבה מאוד יצירות אחרות (איש ישן) ובכל זאת להפוך אותה למשהו סינגולרי לגמרי. בעניין זה ראוי היה אולי לעמוד על כמה זיקות אפשריות בין פֶּרֶק ובין דאדא בּרלין (תסכיתיו של פֶּרֶק זכו עוד בשלהי שנות השישים להצלחה גדולה בגרמניה) –  הן מבחינת השירה הצלילית (קורט שוויטרס) והן אשר ליצירה קולאז'ית [ראול האוזמן, חנה הוך, ג'ון הארצפלד (הארטפלד) ועוד] – כולם, היו ממתנגדי הנאציזם והמיליטריזם האירופי. פֶּרֶק כמובן לא היה אמן פלסטי, אבל קשה למשל שלא לשים לב לזיקה בין יצירותיהם האנטי-מלחמתיות של הארצפלד או שוויטרס ובין איזה טוסטוס קטן, וכן – בין הקולאז'ים הקיומיים (לאו דווקא הפוליטיים) של הדאדאיסטים ובין איש ישן של פרק.                         

לבסוף, הביוגרפיה הזאת העלתה בפניי בחדוּת את השאלה האם יש ערך לגלות עוד ועוד פרטים ופנים בדמותו של פֶּרֶק, שבין כה וכה, העניק לחייו ולהדהודים מחייו מקום נכבד ביצירתו. יתירה מזאת, אם לפּרק היתה הנטיה לחשוף ולגלות ובד-בבד להעלים ולטשטש, חשתי במהלך הקריאה כי דיויד בלוס, הביוגרף והמתרגם,מנסה לחשוף את המטושטש, אבל בד-בבד כמעט לא מעניק אינטרפרטציה דייקנית לפן הוידויי-התמים במקורות הפרקיאניים, אלא נוטה להציע כי פֶּרֶק לעולם מציע אוטוביוגרפיה בדיונית ותחבולות מתחבולות שונות, שאינן גלויות לב ממש (הכי רחוק מתום-לב), אם מפני קשיים רגשיים ואם מפני שניסה להימנע מרגשנוּת. בלוס אף מכביר בבדותות שונות שגילה פרק על עברו באזני חברים ומכרים לכל אורך חייו (אך במיוחד בחייו הצעירים) ונדמה לי שזיהיתי אצלו איזו הנאה מוגזמת ללכוד את אי-הדיוקים או את החריגה מהאמת (כאילו שאין הדבר מאפיין את דרכם של צעירים מבולבלים וקצת אובדי דרך בכל מקום שהם). למרות שהביוגרפיה הזאת לא יכולה היתה להוסיף עוד לחיבה הרבה שאני נוטה לפֶּרֶק ממילא, ואולי אפילו קצת פּגמה בּהּ (אבל רק מעט, בעיקר כי מדרכן של ביוגרפיות מודרניות, יש כאן לא מעט אספקטים שנתפסים על-ידי כרכילותיים). וגם אם עוררה בי מידת-מה של אי-נחת, עד כדי כך שלפרקים תפסתי את הביוגרף כבר-פלוגתא ממש, בכל זאת העשירה מאוד את ידיעותיי על יצירת פֶּרֶק ועל מקומהּ בחיי התרבות הצרפתית והאירופאית במחצית השניה של המאה העשרים. עם כל אלו, התחייכתי למקרא היכרותם של פֶּרק ובת-זוגו המאוחרת— הבמאית, קתרין בינה; וכשהגעתי לעמוד החותם, המתאר את מותו של פֶּרֶק בגיל 46, כחודש ימים לאחר שאובחן לראשונה כחולה סרטן, מצאתי את עצמי גם דומע מעט.

 *

דיוויד בלוס, ז'ורז' פרק, חיים במילים: ביוגרפיה, מאנגלית: יניב חג'בי, הוצאת בבל: תל אביב 2016, 967 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: אן דה ברונהוף, ז'ורז' פרק והחתול דֶּלוֹ, 1978.

 

Read Full Post »

סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה

 

על ספר שיריה של דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015], ועל ילדוּת, שסע, געגוּע וברית. 

*

1

*

בתים. נושא טעון לדידי. במשך שנים נסתי מכל בית. אשתי אומרת שאין לה מושג איך הצלחתי להישאר. היא צודקת. משהו פצע אותי  עוד בשנותיי הראשונות בעולם. בית בשבילי הייתה דלת סגורה שנצבה בקומה מעל, ומי שהיוו עבורי בית, באמת בית, כבר לא דרו שם. לפעמים הייתי מסתובב בחצר ומנסה כוחי בלחשים מאגיים כדי להחזיר את הזמן לאחור. אחרי הפעם החמישים שזה לא ממש עבד, הפסקתי לקוות לגאולה שתבוא.

על-כן, ספר שיריה של דיתי רונן, שִׁיבת הבית ונדודיו, היווה עבורי איזה מסע-מה אל תוך-תוֹכֵי רעיון הבית שבתוכי; אידיאל החומק מהתממשות. נמצא במרחק נגיעה. לעולם חסר-נגיעה. (אחרי 18 שנים בביתי קניתי נעלי בית לראשונה— אולי יש תקווה).

רונן דנה באספקטים שונים של מושג הבית ורעיון הבית, דרך בתים שונים בהם עברה בחייה, דרך ביקור באוקראינה; דרך ילדיה ההולכים ומתרחקים משפתהּ ומביתהּ, כמו-גם בעד זכרון קרובי-משפחה שאושוויץ היה ביתם האחרון או תחנתם האחרונה. בעצם, הספר כולו כמו בוחן את חיי האדם כעין  תנועה המלווה את האדם כל חייו מן מבית אל בית. תנועות מדודות של נסיעה, מסע ונדוד. אולי זה בעצם מקצב או תנודה הנשמעת כמקצב, תנועת-נדוד בין- דורית, כמו לב פּוֹעֵם, המתאר את יחידותו של האדם, אשר נושא אותו בחזהו; אך עם זאת, אוצר הוא משהוּ מפעימת החיים של הדורות הקודמים ושל הדורות שיתכפו.

רונן כותבת באחד משירי-המפתח של הספר (שירי-מפתח, במובן שהם מאפשרי איזו הצצה לאכסדרת הבית שבנפש המשוררת):

*

כָּךְ הָיוּ הַדְּבָרִים: / תְּחִלָּה הָיְתָה מִלְחָמָה. / אַחַר כָּךְ הָיְתָה אַהֲבָה. / חַיִּים חֲדָשִׁים נִבְרְאוּ / בְּכָחֹל וּבְלָבָן. / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ אַחְדוּת וּתְקוּמָה / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ מִשְׁפָּחָה / הֵרָיוֹן וְלֵדָה. // אַחַר כָּךְ בָּאָה שִׁגְרָה. / נִדְמֶה הָיָה לַחְשׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגָּע. / שֶׁיָבוֹא שָׁלוֹם / שֶׁלֹא תְּהֵא עוֹד מִלְחָמָה. /  אִישׁ מַגִּיעַ עָיֵף / אִשָּׁה מְחַפֶּשֶׂת רִגּוּשׁ. / אִישׁ תָּשׁוּשׁ / אִשָּׁה בְּיֵאוּשׁ. //

אַחַר כָּךְ הָיְתָּה עוֹד מִלְחָמָה / אִישׁ הָלַךְ לַצָּבָא / אִשָּׁה נִשְׁאֲרָה. / וְשוּב הָיְתָה אַהֲבָה / בֵּין אִישׁ אַחֵר לְאִשָּׁה / וְחַיִּים שׁוּב הָיוּ רְצוּיִים / וְהָיְתָה שוּב סִבָּה. / וּמַה שֶּׁהָיָה קֹדֶם – נִמְחָה. //

אַחַר כָּך בָּאָה שִׁגְרָה / נִדְמֶה הָיָה לַחְשֹׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגַּע. //

אַחַר כָּך הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה. / אִישׁ כְּבָר לֹא הָלַךְ לַצָּבַא / אִשָׁה כְּבָר לֹא נִשְאֲרָה / וּכְבָר מִזְּמַן לֹא הָיְתָה אַהֲבָה.//

אַחַר כָּךְ הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה.   

 [דיתי רונן, 'צירי פתיחה 2', שיבת הבית ונדודיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמוד 69]

*

זאת אינה ההיסטוריה הישראלית בלבד, אלא בזעיר-אנפין—מעין קרום-מעטפת בתוכו נחים חיי המשוררת, In Nuce (בקליפת אגוז). העולם כמו איבד לכתחילה את חזון השלום, של תהלים ושל חז"ל, לטובת מודל הפּוֹלֶמוֹס היווני-הלניסטי-הראקליטי, של מלחמה ומלחמה, כגורם הקובע את ההתפתחות האנושית ואת השינוי שיחול בהּ . זוהי תמונת עולם עגומה, משום שאם דור המייסדים המתואר בשיר עוד האמין בכל מאודו באחדות, תקומה, ושלום שיבוא— בני-הבנים כבר לא מאמינים, וכך ובמקום שדילוגם יהא אהבה, הם מדלגים ממלחמה למלחמה בעולם נטול אידיאלים גדולים, שכן כל שנותר מאותה מדינה צעירה—הוא אידיאל 'החיים על החרב'; כמו כל החיים אינם אלא מה שמנסה להתנהל בהפוגות שבין מעגלי האלימות.

ובכל זאת, באותה מציאות לוחמנית-כאוטית, שֶׁבהּ לאהבה אין על מה שתסמוך, נמצא לילדה התל-אביבית הצעירה בית, מכון-תקווה (מקום בו מכוננים תקוה), אלא שאין זה בית הוריה:

*

אֲחָדִים מֵהַבָּתִים הָיוּ מַרְתְּפִים אֲפֵלִים / אֲחָדִים הָיוּ סוֹרְגִים / וְכֻלָּם הָיוּ עֲצוּבִים // הָיָה בַּיִת אֶחָד גָּדוֹל וּמוּאָר / וְהָיְתָה בּוֹ מוּזִיקָה וְהָיָה בּוֹ יֹפִי / אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הַבַּיִת שֶׁלִי. 

ובהמשך:

כְּשֶׁהָיִתִי בָּת חָמֵשׁ / נִמְסַרְתִּי לְמִשְֹׁפַּחַת רֶוַח / וּלְמֶשֶׁך שָלֹשׁ שָׁנִים הָיָה לִי בַּיִת. / הָאָב הָיָה סַוָּר שְׁחוֹר מִדּוֹת / עִם אוֹפַנוֹּעַ סִירָה גָּדוֹל. / הָאֵם בִּשְׁלָה אֹכֶל עִם רֹטֶב אָדֹם / בְּסִיר אָלוּמִינְיוּם גָדוֹל. / בַּבַּיִת הָיוּ שֻלְחָן עָגֹל / כִּסְאוֹת שֶׁהִסְפִּיקוּ לְכֻלָּם / יָדַיִּם חַמּוֹת / וְרֵיחַ חָזָק /שֶׁמִלֵּא אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה. // מֻתָּר הָיָה לְדַבֵּר בְּקוֹל, לִצְחֹק.

[שם, עמודים 82-81]

*

יש משהו שובר לב בסיפור על בית-ילדוּת שלא היה בית-הורים; סיפור על מי שמוצאת את הדבר הקרוב ביותר למשפחה מכילה ומאפשרת– בבית שאינו קשור למשפחתהּ הגרעינית-ביולוגית. אלו שלש שנים המקנות חוויה של בית תקין, בית שיש בו 'מוסיקה ויופי' ש- 'מותר לדבר בקול ולצחוק'; עם זאת, זהו בית שבו הילד נטוע כאורח, תמיד כאורח; היודע שיש גם בית אחר ממנו נלקח ואליו ישוב: בית שממלא את רוחו  בעצב; בו האוכל לא-טעים, הידיים אינן מושטות, ואסור-אסור (לדבר בקול, לצחוק).

זהו מעין קיום כפול ומפוצל, בין בתים, ובין שתי חוויות "אני" שונות במהותן: העצמי בבית ההורים והעצמי בבית ההוא.

השהות בבית משפחת רווח הפכה עבור המשוררת למודל לחיים. אין לוותר על השׂמחה, החמימוּת, הדיבור והצחוק. זוהי בחירה מדעת בחיים, בחירה של הישרדות. מצד אחר, קשה להעלות על הדעת את עצמת הגעגועים של ילדה, שבסופו של דבר, נגזרת מן הבית המאמץ, שבו ידעה חיים – ושבה אל בית שבו היא חווה (אולי בשל קשיי ההבעה של הוריה) עצבות אין קץ ודַכְּאַנוּת.

מה שמעגים באמת הוא שרושם בית-ההורים אינו מחיק. הוא מלווה את המשוררת, ויש בו משהו טורדני ומעיב; לא רק שבלתי-אפשרי לתקן את העבר; אלא קשה מאוד לתקן את הניתוק, הגעגוע, השניוּת, ואלוּ מלווים את המשוררת באשר תלך:

*

לִפְעָמִים הַבָּיִת בָּא אֵלַי

מִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם

וְאַז מַשְׁפִּיל מַבָּט.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

עֲזֹב מַה שֶׁהָיָה

בּוֹא נַאֲמִין

נַגִּיד שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן

וְאָז נִזְכֶּרֶת בָּאָטָד

וּבַתְּאֵנָה

וּבְהָלוֹךְ הָלְכוּ הַעֵצִים

וּבְכָל הַבְּעַל-פֶּה שֶׁל מְשַׁל יוֹתָם

וּמַשְׁפִּילָה מוּלוֹ עָמֹק

אֶת מַבָּטִי 

[שם, עמוד 124]

*

בלבו של השיר עומדת תחושה של שבר מוחלט, ויותר מאשר ההדהוד למשל יותם המקראי (שופטים ט' פס' 20-7),  הנראה על פניו, כמביע את אי-התוחלת שבנסיון לפייס את העבר (ולתקן את חוויית ההווה בכל עת בהּ היא פונה לעבר), נדמה כי אל השיר מתלווה הדהוד-פנימי יותר בין מה שבמשל העצים שביקשו למשוח עליהם מלך ובין 'עץ-המשפחה', שאינו כדאי להצמיח צמרת שופעת ופֵירוֹת, ודומה לאטד קוצני. המשוררת ניצבת מול עברהּ מבוישת. מבוישת— כי כך חוותה. מבוישת— כי לא ניתן לשנות את העבר ולא את זכר בית ההורים. יתירה מזאת, זאת אינה רק תחושה מבוישת כלפי העבר, אלא תחושה קיומית חרידה, של ראיה-עצמית כצאצאית חוקית של אילן משפחתי מפואר, שבעיקרו של דבר, נסיונהּ בו היה מר. הרגישוּת הזאת של לא-להיעשות-אטד והידיעה שהנךָ צאצא של קיּוּם אטדי (כך חוויתָ את הוריךָ)— הוא דבר שקשה מאוד למצוא בו ממשות של פיוס והשלמה או להיישיר אליו מבט.

*

2

*

באחד מחלקיו המאוחרים של הספר נוסעת המשוררת לאוקראינה, אולי למסע-שורשים (משפחתי או יהודי), אבל גם הנוף האוקראיני אינו נושא בשורה מהותית, ומתגלה בפגימותיו:

*

עַל הַבִּצוֹת רוֹבְצִים עֲנָנִים

מֵעָלֵיהֶם רוֹבֶצֶת שֶׁמֶש

מֵעָלֶיהָ אֵין שׁוּם אֱלֹהִים.

הַכְּנֵסִיּוֹת כְּבָר שֻקְּמוּ

כָּפּוֹתֵיהֶן צֻפּוּ זָהָב

אֲבָל אֱלֹהִים עֲדַיִין לֹא כָּאן.    

[שם, עמוד 141]

*

   כאן, עולם מלא כמו רובץ בעומק-מדמנה: על הביצות רובצים עננים; על העננים השמש; גם מראה הכנסיות המשוקמות-חדישות אינו מרחיב את הלב. זהו קיום המושך-מטה, מכביר כבידה (ושאיבה) אל קרקעית ודומן; זה עולם הכבד כמשקולת, שאין בו חלל פנוי, והוא חף מקלילותו של משב-אוויר— על כן חסר-חסד, ומעליו ממילא,אין-אלוהים,ואין לצפות להתגלותו.  

השיר העלה בזכרוני שני שירים אחרים של משוררים יהודיים בני המאה העשרים. הראשון, המשורר היידי-ניו-יורקי,יעקב גלאטשטיין (1971-1896), שכתב על בית כנסת קטן בקרבת ניו-יורק: כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה / עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד / הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים. / עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם / נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים / לִפְעָמִים.  [יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]. גם אצל גלאטשטיין בשירו אין מרחב ומרווחים ; זהו חלל דחוס, כולא; שואב אל תוך-עצמו שאינו מציע כל תקווה או עתיד. אף הוא מרוקן מאלוהים. בשיר אחר של המשורר והמסאי היהודי-רוסי-אמריקני, יוסיף ברודסקי (1996-1940) מובא תיאורו של כפר רוסי אופייני מפיו של תייר אתאיסטי: בִּכְפר הַאֵל לֹא בְּפִנוֹת רוֹחֵשׁ, / כִּסְבָרַת לֵיצָנִים. בְּכָל מָקוֹם הוּא, / כְּלֵי בַּיִת וְקוֹרוֹת גַּג מְקַדֵּשׁ  / וּמְחַלֵּק לְמֶחֱצָה הַדְּלָתַיִם. / בַּכְּפָר הוּא בְּשֶׁפַע. בְּדוּד בַּרְזֶל / בְּעֵרֶב נְזִיד עֲדָשִׁים מְבֻשָּׁל הוּא, / עַל הַאֵשׁ מְנֻמְנָם מְכַרְכֵּר הַאֵל, / וְקוֹרֵץ לִי כְּמוֹ לְעֵד הַמֶּלֶךְ [יוסף ברודסקי, ללא שם, עקדת יִסַאק, מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמוד 69] . שירו של ברודסקי תורם לדידי בהבנת שירהּ של רונן, שכן השיר של ברודסקי נסב על מתבונן-משועשע בעולם הרוחש יראת שמים של כפריים רוסיים (נצרות מזרחית-אורתודוכסית), עד שלכאורה אפילו האל הבלתי קיים מתגלה שם, מנומנם ושוחק, מפני כל הכבוד שנעשה לו. רונן לעומתו, רואה את אותו מרחב כפרי (או הדומה לו) כריקן לגמריי מאלוהות ובלתי משעשע. זה עולם שכל הודו יצא ממנו; בִּיצה שלא ניתן לשתול למרגלותיה דבר. מסע-השורשים הזה אינו מצליח לחשוף שורשים ולא מקורות— אבל הוא מעמיד את המשוררת בהכרה לפיה את התקווה ואת הטעם לחייה עליה להמשיך ולתור— לא בעבר. אין אל-מה להסב ראש.

את השלב הבא של המסע נוכח הבית מעבירה המשוררת אל הפְּנִים; לא אל הזכרונות הקונקרטיים, אלא אל החלומות הנקווים בסדקי הבית. כאן במרחב שניתן להיעלם בו (עמוד 165), שכולו חרוש רמזים (עמודים 167-166), ומרחבים אינסופיים (עמוד 167) ניתן למצוא את מה שאינו הגוּי אולי גם לא אירע אף פעם (בממשות הקונקרטית)— אבל דווקא שם נקווּ לכתחילה התקוות, משאלות-הלב והגיונותיו— מאז הילדוּת. המסע המוצע כאן אינו פנטסטי ואינו מִבְדֶּה או דמיון— זוהי פניה לרובד העמוק-הנסתר, הנושא לא רק את שאירע בפועל בעולם הממשי, אלא את אסופת הרגשות והמחשבות שהוּסוּ במשך החיים. משם אפשר כי לא צומחת לאדם רפואה או ישועה, אבל פתע, כאשר הוא מתעורר להיות אינטגרטיבי יותר, למצוא את חוט החסד והאופטימיות שבכל זאת נצץ שם לאורך ימיו, הוא נעשה שלם-יותר; שוב לא פדרים-פדרים ואיברים-איברים. דווקא מתוך ה-אִינְזִיךְ ("בתוך עצמו") הזה, הוא מוצא מעין בית-מרפא (או מחסה) העשוי מן התקוות ומן הפתיחות ומן החירויות (משום שאורכן כמשך חיי האדם) – משם גם נובעים השירים (ממקום הפְּנים  והבלתי-נאמר), כדברי המשוררת במלים המסיימות את מחזור ההליכה לפנים-העצמי: "בַּעֲרוּצֵי הַסְּדָקִים זוֹרְמִים / מַיִם חַיִּים/ מֵהָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וַחֲזָרָה./ בֵּין עוֹלָמוֹת שֶׁל מַטָּה / וְעוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה / סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה" [שם, עמוד 172].

הברית הזאת הפנימית, עם הבית שבנפש, לקראת תום החיבור, מובילה את הספר אל השער החותם אותו, שיש בו איזה אמון מחודש בחיים הפשוטים המתרוצצים בפתחי עיניים, ובסופו של דבר גם בזוגיות, במשפחה ובאנושות. זהו סיפור על פצע ועל שסע, ועל חוסר היכולת לאחותו, וגם על ברית מחודשת ואומץ להפנות מחדש פָּנים שוחקות לָעולם. כך או אחרת, דיתי רונן כתבה את אחד מספרי השירה הקיומיים ביותר שקראתי בעברית בעשור הנוכחי.

  

*

*

בתמונה למעלה: Isis Olivier, Strait of Gibraltar, Diptych 2009  © .

הדימוי המובא לעיל מופיע על חזית הספר

Read Full Post »

הצד האחר

*

 *

1

 *

דַּרְכִּי נִכְנָסִים לְעִיר הַכְּאֵב הַחַד

דַּרְכִּי נִכְנָסִים לַיָּגוֹן שֶׁלָּעַד לֹא יוּקַל

דַּרְכִּי נִכְנָסִים לֶהָמוֹן שֶׁאָבַד

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור ג' טורים 3-1, עמ' 46]

 *

  שלהי מארס. גם יום השיויון חלף עבר לו. עוד מעט יתחיל אפריל האכזרי בחודשים, כך על-פי ט"ס אליוט. אפשר משום שבימי אפריל הראשונים (בין ה-5 ל-10 באפריל או בין ה-8 וה-14 בו), התארע מסעו האנכי הפנימי של דנטה אליגיירי עם וירגיליוס מדריכו אל תוככי התופת, המשתרעת תחת הר ציון בירושלים, ופתח היציאה מתוכה, המוביל אל הר הפרגטוריום, מצוי כביכול בנקודה הנגדית בצידו האחר של העולם

   יש משהו קצת מגוחך, או לפחות קוֹוה חיוך עקמומי, ברעיון להקדיש רשימה לקומדיה של דנטה אליגיירי (1321-1265). להמליץ עליה, לכתוב בשבחהּ— הריי לנוכח כל א ותם אינספור צטוטים, אזכורים ומחוות בתולדות התרבות המערבית בשבע מאות השנים האחרונות, דומה הדבר, למי שמכריז כי טעם יש לעיין בשאה נאמה לפירדוסי במת'נוי לג'לאל אלדﱢין רומי או בכתר מלכות של שלמה אבן גבירול או להמליץ על היכרות עם המונה ליזה או תקרת הקפלה הסיסטינית. ובכל זאת, דנטה הוא משורר נהדר, גם בתרגום העברי החדש של התופת (הראשון מחלקי הקומדיה) מאת יואב רינון, תרגום המסיר מעל דנטה את המחלצות המשובצות של לשון השירה העברית בימי הביניים שבהן הקפיד המתרגם, עמנואל אולסבנגר/אולשוונגר (1961-1888) לעטות את דנטה. רינון לעומת קודמו (בתווך תרגם את הקומדיה גם אריה סתיו), הקפיד ברוב המקרים, על החרוז ועל המקצב. נאמן יותר לרוח הקומדיה (במקור קומדיה נטתה לעממיות ואילו טרגדיה— נועדה לאליטה מצומצמת), הוא משתדל לעשות שימוש בעברית מדוברת או נקראת, מבלי להידרש לעברית מקראית, לשון חז"ל, או ספרות עברית של ימי הבינייים. יש בזה כמובן אי-אילו יתרונות ואי-אילו חסרונות, ולמרות הנאתי הרבה מן המהדורה החדשה, בכל זאת הפואטיקה האינטלקטואלית (תיבת התהודה, הקורעת אשנבים למישלבים קדומים של העברית) של תרגום אולסבנגר חסרה לי.

כעשרים שנה לא קראתי בקומדיה קריאה סדורה-תימטית [הכינוי "הקומדיה האלוהית" ניתן רק קרוב לאמצע המאה הארבע עשרה על ידי המשורר ג'ובני בוקאצ'ו (1375-1313)], ובקריאה חוזרת גיליתי עד כמה ידיעותיי על עולמם התרבותי וההגותי של בני ימי הביניים העמיקו בינתיים; אף כי קריאתי בחיבור השתנתה מן היסוד; שכן אם בראשית שנות העשרים שלי קראתיה כמי שקורא סוג של קלאסיקה מערבית, שאי אפשר לו לקורא-משכיל, מבלעדיה; הרי עתה שבתי לקרוא בחיבור, בתור החיבור שהוא; נטול פניות, בקיא יותר בספרות ימי הביניים ובשירה בת-הזמן; גיליתי כי אם בעבר קראתיו כאפוס קדום, שבמוקדו הירידה אל השאול, וההתעלות דרך הפרגטוריום (כור המצרף/הטוהר) אל העדן, ומן השטן במעמקי התהום עדי השילוש הקדוש בעומק רום; הרי כעת אני קוראו באופן רנסנסי משהו (מייד ארחיב). כאילו הקומדיה לחלקיה, ודאי "התופת", מלמדים בראש ובראשונה, על מערכי נפשו (רגשותיו, מחשבותיו) של המשורר ועל אופקיו האינטלקטואליים הנרחבים. כמו גם, על חוויית גלותו מעירו האהובה פירנצה, אליה לא יכול היה לשוב עוד.

יהודה אברבנאל (1530-1460) מחשובי ההוגים ההומניסטיים של הרנסנס האיטלקי כתב בספרו דיאלוגי ד'אמורה (שיחות על אהבה) כי המשוררים הקדומים נטו להצניע בשיריהם את זרעי-המחשבה שלהם; לפיכך לגבי דידו, הקריאה בהם אינה אך ורק חוויה פואטית, אלא אף חושפת בפני הקורא את הלכי הנפש והמחשבה הכמוסים של היוצר. באופן דומה, הנהיר ההומניסט הצרפתי מישל דה מונטין (1592-1533) בסנגוריה על רמון סבונד כי הפילוסופיה אינה אלא שירה מתוחכמת, וכי המשוררים הקדמונים היו למעשה פילוסופים, כי הם עסקו בפילוסופיה באמצעים פואטיים. הקריאה הזו של ההומניסטים הרנסנסיים, מתיישבת יפה  עם קריאתי העכשווית בדנטה, שממנה נותר לי מעט מאוד מן המיתוס של הירידה לשאול (מיתוס מכונן, המתבטא למשל במיתוס השומרי בסיפור ירידתה של איננה או במיתוס היווני, בירידתו של אורפאוס, או בירידתה של פרספונה), והרבה יותר מסמלת בעיניי את דמותו של דנטה המשורר-פילוסוף, שהפך נרדף וגולה, המתאר את מר נפשו; מתחיל את מסעו מטה כאשר הוא מצוי בפחי נפש, על סף שימת קץ לחייו, ומתאר את התהליך הפנימי שעבר, ואשר בסופו הוא שב אל מעגל-החיים, ומוצא תקווה ותעודה בשנים שעוד נותרו לו לעשות בעולם.  בעצם, דומני כי אף פרימו לוי ופיקולו ידיד-נפשו, בשיחתם על אודות הקומדיה, בימי שהותם במחנה הריכוז אושוויץ (הזהו אדם, תרגם יצחק גרטי, עמ' 121, 123) עמדו אף-הם על היסוד האתי-פילוסופי, שהעמיד דנטה בפני קוראיו. פרימו לוי מעמיד במוקד דבריו שם ציטוט מן הקאנטו העשרים וששה מן התופת: רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ/ לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר/ כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת! (תרגום אולסבנגר, קאנטו 26, טורים 120-118, מצוטט מתוך הזהו אדם) לעומתו, במהדורת התרגום של רינון: לְזַרְעֲכֶם אַל תִּהיוּ אֲדִישִׁים,/ לֹא נוֹצָרְתֶּם לִחְיוֹת כִּבְהֵמוֹת אֶלָּא/ כְּדֵי שֶׁסְגוּלָה וְיֶדַע תִּהְיוּ מְבַקְשִׁים (הקומדיה האלוהית: תופת, ירושלים 2013, מזמור כ"ו טורים 120-118,  עמ' 324). ראוי לציין, כי אחד הראשונים שערכו עיבוד ספרותי לחלק התופת, עוד סביב שנת 1330, היה המשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי (1330-1260), במחברת התופת והעדן (המחברת העשרים ושמונה).  מעשה שירי אחר, מעין תיאור של השאול מפרספקטיבה של נשמה, הביא המקובל האיטלקי ר' משה זכות (רמ"ז, 1697-1620),  בשירו תפתה ערוך . שיר הנדמה כאלטרנטיבה לשירו של הרומי. וכך, יצירתו של דנטה, הפכה חתומה ברוחם של דורות של יוצרים יהודים איטלקיים בני תקופות שונות.

 *

2

 *

כָּאן נִגְרוֹר אוֹתָם, וְעַל פְּנֵי הַיַּעַר הֶעָצוּב

יִהיוּ מֻטָלִים הַגּוּפִים שֶׁלָּנוּ,

כָּל אֶחָד —  לַשַׁיח שֶׁל צִלוֹ כְּעֹל יָשׁוּב

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור י"ג טורים 108-106, עמ' 170]

   *

   היער רווי האפלה בו כביכול נד דנטה בראשית מזמור א': באמצע הנתיב של חיינו/מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה/כי דרך הישר אבד ואיננו [שם, עמ' 22 טורים 3-1], המביע הלכה למעשה את דכאונו הגובר, הדומה חסר קרן אור וללא מוצא, הופך במזמור י"ג, בתוככי התופת, לחורשה של עצים מעוותים עטורי פקעות וקוצי רעל; עצים השותתים דם אדם כל אימת שגודמים את אחד מענפיהם. זהו יער של טורפי נפשם בכפם. דנטה פוגש שם בדמות עץ בפיירו דלה וינייה, יועצו הבכיר ואיש סודו, של הקיסר פרידריך השני (1250-1194, שלט בגרמניה, איטליה וסיציליה), שהואשם במעילה, נדון לניקור עיניו, ושלח יד בנפשו בהיותו במעצר. פיירו אומר לדנטה כי מעולם לא בגד באמונו של הקיסר, אף לא ציפה כי גורל נשמתו של המתאבד (מה שנראה לו כמוצא של כבוד) יהיה כה נפסד.  בעצם, המפגש בין דנטה ובין פיירו מהדהד את גורלו הפוליטי של דנטה עצמו שנבחר בשנת 1300 לאחד מששת חברי ממשלת העיר, ובחודש מארס 1302, לאחר שנתיים של מהפכים פוליטיים בפירנצה, נדון דנטה למוות שלא בפניו, באם ישוב לפירנצה (העיר נשלטה בידי מתנגדיו הפוליטיים). הוא בעצם הפך בעצם אותו חודש מארס לגולה פוליטי לכל חייו, בלי יכולת לערער על עונשו או להוכיח בפני בני עירו את צידקתו. יש להניח כי במצב זה תקפוהו מחשבות אבדניות, המתוארות אולי בשורות הפתיחה של התופת. הכניסה עם וירגיליוס אל תוככי התופת (מסע פנימי) שראשיתו בימי אפריל הראשונים, מבטא אפוא את ראשית התנועה להוסיף ולחיות על אף הכל. המפגש עם פיירו דלה וינייה בעיבורו של המסע החשוך בעמקי השאול מורה דווקא על כך שדנטה כבר אינו רואה באיבוד עצמי לדעת את המוצא למכאוביו ומוצא של כבוד מנפילתו-תבוסתו הפוליטית, אלא דווקא מבטא את ראשית איתורו של הנתיב החדש העובר דרך התופת, ירידה צורך עליה. במהלכו ייפגוש שוב דנטה באהובתו המתה ביאטריצ'ה (נפטרה בשנת 1290 בגיל 25-26; דנטה התאהב בהיותם בהיותם 18, אך הם נישאו לבני זוג אחרים ולא ידוע האם כלל השיבה לו אהבה) שתחליף את וירגיליוס המשורר בכור הטוהר ובעדן, אך היא עצמה תוחלף בפתאומיות ברום העדן על ידי סנט ברנאר מקלרבו (1153-1090), אב כנסייה ונזיר שנודע בעדינות אורחותיו, באי אלימותו (אף על פי שהטיף לטובת גיוס למסעי הצלב), בנסיונו להטיל שלום בין ערי איטליה וכן בהתבוננותו הפנימית ברזי השילוש. להורות כי על-פני  פילוגי הפוליטיקה, השירה והאהבה הארצית, נעלה בעיני דנטה הגולה, השלום בין הערים וההתבוננות הפנימית באור האלוהים.

[רשימה ראשונה]

*

לדף מהדורת התרגום באתר ההוצאה

לדף כרך הפירוש באתר ההוצאה

*

*

וגם פוסט נהדר של  נטלי מסיקה:  זיגפריד

*

בתמונה למעלה: Gustav Klimt, Obstgaten am Abend, Oil on Canvas 1899

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

תּקוּעים כּעצם בָּגרוֹן

*

א .וו.ג. זבאלד  (2001-1944) כתב לגבי מה שקרא בספר אוסטרי על חקר הים הצפוני:

בספר על חקר הטבע בים הצפוני שיצא לאור בוינה ב-1857, קראתי שבחודשי האביב והקיץ עולים מִליונים של דגי הֶרינג מן המעמקים האפלים כדי להשריץ בשכבות זה על גבי זה במימי החופים ובמים הרדודים. ובסימן קריאה מצוין שכל נקבת הֶרינג מטילה שבעים אלף ביצים, שלפי החישוב של בּוּפוֹן היו מסתכמות עד מהרה בכמות דגים גדולה פי עשרים משטח הפנים של כדור הארץ אילו התרבו כולם באין מפריע. הרישומים מתעדים שוב ושוב גם שנים שבהם דֵיג ההרינג כולו בסכנת חיסול בשל הצפת דגים קטסטרופלית ממש. אפילו דווח שלהקת הרינג עצומות נסחפו אל החופים עם הרוח והגלים, הושלכו אל היבשה וכיסו מיילים שלמים מן החוף לעומק כמה רגליים. תושבי האזור יכלו לגרוף ולסחוב בסלים ובארגזים רק חלק קטן מיבול ההרינג, השאר הרקיב בתוך ימים מועטים והציג את המראה הנורא של טבע הנחנק בשפעתו שלו.

הטבע הזה הנחנק בשפעתו שלו, כמו מעלה סימן שאלה גדול, אשר לתבונה השוררת בקוסמוס; כלומר, על פניו, לו המכניזם הקוסמי היה פועל למישרין לא היינו אמורים להעלות בדעתנו, אלפים ומיליונים של דגי הרינג מעלים רקב על פני היבשה.

ב. הדגים המרקיבים במליוניהם, משום מה, מעלים בדעתי שדות קרב, מחנות מעצר, ריכוז והשמדה— אותם מקומות שבנו בני אדם כדי לאבד או לדכא את בני מינם במיליוניהם.

ג. היו שחשבו כי התבונה והמידה הטובה יוכלוּ לסכור את התופעות הללו. ידע ביולוגי-ימי וידע במדעי האוקיאנוס עשויים לצמצם בעזרת תכנון נאות ומחשבה בהירה תופעות כגון זו המתוארת על ידי זבאלד. מחשבה ליברלית, דמוקרטית, קוסמופוליטית עשויות לבלום את הפשעים כנגד האנושות שמבצעים משטרים שונים. אך האם זה כך? האם מירב בני האדם באמת היו עושים מאמצים, נניח, כדי להעביר מיליוני דגים בו-ביום לתושבים רעבים ביבשת אחרת. אינדיבידואלים רבים ודאי רוצים בכך, אך הממסדים הפוליטיים האנושיים עוד רחוקים מכך. שהרי עדיין מיליונים מתושבי כדור הארץ מתים מדי שנה מרעב, ורבים פי כמה חיים בבורות ובעוני, ובכל זאת מהדורות החדשות מתעקשות לעסוק בפוליטיקה הצרה, בתוצאות הספורט, בגורל הסלבריטאים, ובבתי קפה בהם ניתן לרכוש ספל קפה מהביל בחמישה שקלים חדשים.

ד. האם לנוכח כל אלוּ הפרוייקט התבוני-סוציאל-דמוקרטי-ליברלי,אינו אלא קולם של חולמים, המקווים לראות עולם אחר ומוסיפים להתעקש על כך, גם כאשר המציאות האנושית היומיומית טופחת קודרנית על פניהם, ורוב הסכמי השלום נדמים כהכנה לקראת המערכות הבאות.

ה. יוסיף ברודסקי (1996-1940),המשורר והמסאי יליד פטרבורג/לנינגראד/סטלינגראד, שמצא מקלט מדיני בארה"ב ובאירופה, כתב באחד משיריו ברוסית: דגים תמיד שתקנים/מחמת אִלְּמוּת לשון/שירים על דגים, כמו דגים – / תקועים כעצם בגרון. כשנתקלתי בשיר לראשונה, צחקתי בשל הסיומת שלו (היא גורמת לי לחייך גם כעת). כאשר קראתי את המסה של ברודסקי פחות מאדם הפותחת את ספר המסות מנוסה מביזנטיון  נוכחתי בכך שאחד מזכרונות הילדות העזים של ברודסקי הוא צפייה בלהקות הדגים שגדשו את נהר הנייבה, ואז צפייה בהמון האדם המשוטט מנוכר ומפוחד ברחובות עיר ילדותו, הפוחדים לפצות פה שמא ילקחו למעצר. בספרו המאוחר חותם מים  דימה עצמו ברודסקי לצלופח באלטי בתעלות ונציה, דג שלמד לדבר, שלימד עצמו לא לשתוק, שביקש לשחות ולשחות עד שידע חירות.

ו. בטרקטט התיאולוגי-המדיני כתב שׂפינוזה (1677-1632): דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה . יש להדגיש כי אליבא דשׂפינוזה אין הדגים יצורים תבוניים ולפיכך הם מתפשטים במרחב, אולי אף נהנים מריגשות מסוימות, אך ודאי לא מתהליכים רציונליים ואינטלקטואליים. הזכות הטבעית הזו מצויה במין הדגים, אך לא במין האדם המסוגל לילך לאור התבונה והמעלה הטובה, כדברי שׂפינוזה באתיקה: הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הינו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה; הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים. כאן בולט מאוד הבדל שבין זכותו הטבעית של הריבון במדינה כלוויתן בין הדגים אצל תומס הובס (1679-1588),ובין השאיפה של שׂפינוזה, כי בכח התבונה תיפקע מידת הטורפנות והדורסנות הטבועה באדם עד שתשכך.

ז. הוא בא משם והלך לשם, ואט-אט רבתה רשימת השָׁמִים שאליה נדד. אני יושב בחדרי ומנסה להרכיב את מפת נדודיו, כאילו שאם רק היא תעלה לנגד עיניי יסתמן לי מתוכה איזה איתות סודי. משהו שלא נאמר בכתביו במפורש.

אפשר תמיד היה עובר-דרכים. לא חש לטלטול או לסכנת-הדרכים, בלי ששם על ליבו כי אט-אט נתפסות הערים בעיניו כמלכודות או מצודות דגים, המחייבות אותו, לכל הפחות, לחלוף בתוכן במהירות, כאילו מבקשות לסגור על צוארו את מלתעותיהן הפרושות כנגד השמים. איך כוכבים ממרחקיהם מביטים בטורי השיניים הפרושֹים על הארץ, דמויי גורדי-שחקים. אפשר כי לעתים היה מרשה לעצמו רק לחנות בתוכן בטרם המשיך בדרך.

לפעמים הוא התחזה לסוחר בין-לאומי, לעתים— לאינטלקטואל הנודד בעקבות כתבי יד; היו תקופות שבהן גורש ממקום מושבו, ואז לבש פנים של מהגר-פליט. לכן, היו כאלה שטעו לחשוב שהוא רואה בעצמו קורבן או שהוא זקוק לישועה או נואש לגמרי. כל אלו היו רק מלבושים ותפאורות, על מה שידע היטב והכיר בעצמו— הוא מוכרח להמשיך לנדוד משָׁם לשָׁם. גם בעת שאני כותב את הדברים כעת, אני מבחין בו כמדומה מכבה את המחשב, מוסיף ומתרחק מעל שולחן הכתיבה אל עבר דלת הכניסה, מגשש חרישית, גם באישון לילה בתנועה מוכנית אל אם-הדרך. נזכר בשורות שכוחות שכתב פילוסוף על אודות הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה. מחייך לעצמו, חיוך חיוור, כמעט עווית. סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.

 המקורות שצוטטו:  

וו.ג.זבאלד, טבעות שבתאי, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2009, פרק III, עמ' 61-60

יוסף ברודסקי, מתוך: "דגים בחורף", עקדת יסאק, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 15.

ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162

ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפטים 37-36, עמ' 314-313.

 *

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma, Mer, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

Oh Babe It ain't No Lie

*

הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53] 

*

   תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.

   והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.

   ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.

   אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.

   אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים,  ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: Oh–Babe–It–ain't No–Lie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.

*

*

*
*

*
**

יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)

"שירת האותיות"

מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה

בלווי נגן הסנטור עדי פורטי

לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון

עלות כרטיס: 60 ש"ח

 *

*

בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917

© 2012 שועי רז

Read Full Post »