Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אותיות’

zack

*

כָּל הַלָּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיך לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.

[זלדה, מתוך: 'כל הלילה בכיתי', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1985].

לפני כמה חודשים הציעה לי ידידת לב, האמנית והמרצה לאמנות בבצלאל, מאיה ז"ק, ליטול חלק בעבודה משותפת שלה עם Stuben21  בוינה, אופקים שבורים: שטיבלך בתוך המוזיאון — שמהּ, עבודה שתוצג בהמשך השנה בחללו של מוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת התערוכה גוף/ספר (אוצרים: דרורית גור אריה ורפאל סגל).  עבודתהּ של מאיה תכלול הצבת ספריה יהודית גדולה בחלל המוזיאון אשר תכלול כשמונה מאות ספרים ויותר שייצגו את תרבות הספר היהודית לכל ענפיה ורוב גווניה. מאיה ביקשה אותי בכלל חוקרים, יוצרים ואינטלקטואלים אחרים (בין עשרה לעשרים) לשלוח להּ רשימה של כ-40 ספרים יהודים שאני חושב שמוכרחים לתפוס מקום בספריה הזאת.

זה לקח לי זמן. לא רציתי לעשות זאת כלאחר יד. רציתי ליצור רשימה שיהיו בהּ כרכים במהדורות טובות, וספרים אחרים, חלקם ידועים פחות ליודעי-ספר, שקשה לי לתאר מבלעדיהן את תולדותיה של תרבות הספר בקרב היהודים.

לבסוף, שלחתי ביולי רשימה של מעל מאה ספרים. כבר קיבלתי איזה משוב על ההשקעה הרבה, וגם משוב על העבודה שאיסוף הספרים מחייבת (השאלה מספריות שונות; רוב הספרים אינם זמינים למכירה או אינם מצויים בספריות עירוניות). ובכל זאת, אני חש כי בקשתהּ של מאיה הוציאה אותי למסע בתוך עצמי, סוג של מפה של דרך אליה יצאתי לפני כ-18 שנה בעקבות אוצרות הספרוּת היהודית. עם סיוּם הרשימה והגשתהּ הדמעות ירדו מעצמן. זה נשמע מוזר, יש מעט מאוד דברים שמביאים אותי לידי דמעות. עם זאת,אני מן אדם כזה שבעבר פרץ בבכי באמצע ספריה כשהביאו לעיניי כתב יד של חיבור שנכתב על ידי ר' אלעזר מוורמס, שחיפשתי שנים; או כאשר ידיד מן האקדמיה של הלשון העברית בגבעת רם, הראה לי ספר מורה הנבוכים  כרוך בכתיבת יד תימנית מן המאה התשע-עשרה, המצוי בידו, ונכתב בערבית-יהודית בידי אבות אבותיו. אני משתף כאן את הרשימה ברשותהּ של האמנית מאיה ז"ק; קודם-כל הואיל והרשימה הזאת היא אחד הדברים המרגשים ביותר בהם נטלתי חלק בשנה החולפת, וכן, מאחר שזהו בפרוש אינוונטאר של כתבים וגם סיכום-זמני של מהלך בחיים. מרבית הספרים המוזכרים ברשימה שינו אותי כאדם, ולמען האמת, לא רק שלא סגרוּ אותי על מנעול ובריח בעולם הספר היהודי, אלא שימשו כמאיצים וכטריגרים להתעמקות בכתבי תרבויות מקבילות/ נוספות (מעמיקות/ים ודאי ישימו לב מה יש בהּ ומה אין בהּ); חלק מן הספרים ממש שמרוּ עליי בעִתים קשות. הרבה מעבר למה שאוכל למסור אי-פעם. פעם כתבתי במקום אחר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. ברשימה הזאת יש מן הבכי הזה, הארוך.  

*

  • המשנה על פי כתב יד קויפמן-בודפסט, ירושלים תשכ"ח.
  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספרית ליידן, הקדים מבוא וערך יעקב זוסמן, האקדמיה הלאומית ללשון העברית והאוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • מדרש רבה על חמשה חומשי תורה וחמש מגלות ועליו הרבה פירושים, וילנה תרל"ח. 
  • סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פטר שפר בהשתתפות מרגרטה שליטר והנס גיאורג פון מוטיוס, טיבינגן 1981.  
  • ספר יצירה עם פרשנים שונים, כולל הפירוש המיוחד לראב"ד שכתבו ר' יוסף שלום אשכנזי, ירושלים תש"ן.
  • ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי, פירוש ספר יצירה [כתאב אלמבאדי], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים תש"ל.  
  • שלמה אבן גבירול, מקור חיים, מהדורת יהודה בלובשטין ואברהם צפרוני, הקדים מבוא יוסף קלוזנר, תל-אביב תרפ"ו, דפוס צילום ירושלים תשל"א.
  • שלמה אבן גבירול, כתר מלכות, מהדורת דב ירדן, תל אביב 2006.
  • שלמה אבן גבירול, שירי החול, מהדורת חיים שירמן וחיים בראדי, הוצאת שוקן: ירושלים 1974.
  • ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות [כתאב אלהדאיה אלי פראיץ֗ אלקלוב], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים    
  • משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים [כתאב אלמחאצ֗רה ואלמד֗אכרה], מהדורת מקור ותרגום מערבית יהודית א"ש הלקין, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה.
  • משה אבן עזרא, שירי הקׂדש, יוצאים לאור על ידי שמעון ברנשטיין, הוצאת מסדה: תל אביב תשי"ז. 
  • אברהם אבן עזרא, יסוד מורא וסוד התורה, מהדורת אוריאל סימון, רמת גן   
  • ר' נתנאל בירב אלפיומי, גן השכלים [בסתאן אלעקול],  מהדורת מקור ותרגום ר' יוסף קאפח, ירושלים תשמ"ד.   
  • [אנונימי], מבחר הפנינים: דברי חכמה ומשלי חן, יוצא לאור על-פי מקורות עתיקים על-ידי א"מ הברמן, ספרית פועלים/דורון: תל אביב 1947. 
  • ר' משה בן מימון, דלאלת אלחאירין, מהדורת יששכר יואל: תל-אביב תרצ"א.
  • ר' משה בן מימון, מורה הנבוכים, העתקת שמואל אבן תיבון, עם פירושי האפודי, שם-טוב, אשר קרשקש ויצחק אברבנאל, ירושלים תש"ך.   
  • משנה תורה לרמב"ם: מדע ואהבה, הספר המוגהּ: מהדורה פקסימילית של כתב יד הונטינגטון 80 ונספחים, מהדורת ש"ז הבלין, מכון אופק וספרית פרידברג: ירושלים וקליבלנד תשנ"ז.
  • תנחום הירושלמי, אלמרשד אלכאפי [המדריך המספיק], מהדורת הדסה שי, ירושלים תשס"ה.
  • יוסף אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות: פרוש שיר השירים, מהדורת תרגום אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה' [כפאיה אלעאבדין], תרגם מערבית-יהודית: יוסף דורי, בעריכת שמואל מילר ויעקב וינסלברג, ירושלים תשס"ח.  
  • ספר מאזני צדק: חברו הפילוסוף הגדול אבו חאמד אלגזאלי והעתיקו מלשון הגרי לעברי החכם ר' אברהם בר חסדאי, מהדורת יעקב גאלדנטהאל, לייפציג ופריס 1839.
  • ר' יהודה החסיד (מיוחס לו), ספר חסידים, מהדורת יהודה הכהן וויסטינעצקי, ברלין תרנ"ב.
  • ר' אלעזר מוורמס, סודי רזיא א-ב וספר השם, מהדורת אהרן אייזנבך, ירושלים תשס"ד.
  • ר' אברהם בן עזריאל, ערוגת הבשם,  מהדורת א"א אורבך, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ט-תשכ"ג.
  • שמואל אבן תיבון, מאמר יקוו המיים, מהדורת מרדכי ביסליכיס, פרסבורג 1837.  
  • יצחק אבן לטִיף, צורת העולם, מהדורת זלמן שטרן, וינה 1860.
  • שם טוב אבן פלקירא, ספר המעלות, ברלין תרנ"ד.
  • משה אבן תיבון, פירוש על שיר השירים, ליק 1874.  
  • [ר' משה בן נחמן], כתבי רמב"ן, מהדורת ח"ד שוול, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' יוסף ג'יקטילה, שערי אורה, עם ביאור ר' מתיתיהו דלאקרוט, ורשה תרמ"ג.
  • ספר הזֹהר, מהדורת ראובן מרגליות (על פי דפוס וילנה): מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ס.
  • תיקוני זֹהר עם ביאור הגר"א [ר' אליהו בן שלמה זלמן מוילנה], מהדורת שמריה צוקרמאן, וילנה תרכ"ז.
  • ר' מנחם רקנאטי, פירוש התורה, בתוך: ר' מרדכי יפה, לבוש אבן יקרה שהוא ספר הרקנט עם ביאוריו,  הוצאת זכרון אהרן, ירושלים תש"ס.   
  • ר' לוי בן גרשם, מלחמות השם, ריווה דה טרנטו ש"ך (1560) [ישנן מהדורות צילום חדישות]
  • שלשה קדמוני מפרשי המורה [שם טוב אבן פלקירא, יוסף אבן כספי, משה בן יהושע נרבוני], ירושלים תשכ"א. 
  • ר' מנחם בן שלמה המאירי, חיבור התשובה, מהדורת אברהם סופר, ירושלים תש"ל. 
  • יצחק אלבלג, ספר תיקון הדעות, מהדורת יהודה אריה ויידא, ירושלים תשל"ג.
  • יצחק פולקר, עזר הדת, מהדורת יעקב לוינגר, תל אביב תשמ"ד.
  • ר' אליהו דלמדיגו, בחינת הדת, מהדורת יעקב יהושע רוס, תל אביב תשמ"ד.
  • יהודה אברבנאל, שיחות על האהבה, תרגם מאיטלקית: מנחם דורמן, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ג. 
  • ר' משה אלמושנינו, מאמץ כח, מהדורת שאול רגב, יד הרב נסים: ירושלים תשע"ה. 
  • עזריה דה רוסי (מן האדומים), מאיר עיניים, מהדורת דוד קאססל, ירושלים תש"ל.  
  • ר' יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, בני ברק וניו יורק תש"ס.
  • ר' אלעזר אִַזִכְּרִי, ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד.
  • ר' יהודה לוואי בן בצלאל, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, ירושלים תשנ"ח.   
  • ר' משה קורדוברו, ספר פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח.  
  • ר' משה קורדוברו, ספר האילימה, לבוב תרמ"ה.   
  • ר' מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, ירושלים תשס"ז.
  • ר' ישראל סרוק, לימודי אצילות,  מונקטש תרנ"ז.
  • ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר פאפארש, ורשה תרנ"א. 
  • ר' אפרים פאנצ'ירי, גלא עמיקתא, הוצאת זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט.  
  • ר' אברהם כהן די היררה, בית אלוהים/שער השמים, מהדורת נסים יושע, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשס"ג.
  • ר' ישעיה הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית, ירושלים תשכ"ג [שני כרכים].
  • ר' נתן שפירא, מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על  (פרשת) ואתחנן, בני ברק תשנ"ב.   
  • ר' יוסף שלמה דלמדיגו, נובלות חכמה,  באזל שצ"א (1631) מהדורת צילום, ירושלים תש"ל.  
  • כתבי ר' יצחק אבוהב דה פונסקה וחכמי ריסיפי ואמשטרדאם, מהדורת יוסף דוד ווייטמאן, מכון ירושלים: ירושלים תשס"ז. 
  • ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות,  הוצאת אהבת שלום: ירושלים תשע"ד.
  • ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003.
  • גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז.
  • אבי אלקיים, המסע לקץ הימין: בשורת הגאולה השבתאית למשורר משה בן גדעון אבודינטי, הוצאת כרוב: לוס אנג'לס תשע"ד.
  • מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשל"ג. 
  • ר' שלם שבזי, מדרש חמדת ימים על התורה, כולל ספר החול הנקרא בספר שלפנינו סוד הנקודה, ירושלים תשע"ב. 
  • ר' יהודה בן אלעזר, חובות יהודה,  מהדורת אמנון נצר, יד בן צבי: ירושלים תשנ"ה.
  • גליקל המל, זכרונות (1719-1691), תרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים תשס"ו.   
  • ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה,  מהדורת חיים פרידלנדר, בני ברק תשנ"ב.
  • ר' ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, טשרנוביץ' תרכ"ג.  
  • ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מעגל טוב, מהדורת אהרן פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ד.
  • ר' יהונתן אייבשיץ (מיוחס לו), שם עולם: אגרות ותשובות בחקירה אלהית ובחכמת הקבלה, וינה (וויען) תרנ"א.   
  • שלמה מימון, חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו, תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, הוצאת מסדה: תל-אביב תשי"ג. פורסם מחדש: הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב 2009.  
  • ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, ניו יורק תרכ"א (מהדורת צילום של דפוס וילנה 1837, 126 עמודים)
  • ר' יוסף חיים מבע'דאד, דעת ותבונה, ירושלים תשס"א.
  • אליהו בן אמוזג,  ישראל והאנושות, תרגם מצרפתית: שמעון מרכוס, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ז.  
  • אדמונד הוסרל, משבר המדעים האירופאיים והפנמנולוגיה הטרנסצנדנטלית, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1996.  
  • הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, תרגם מגרמנית: צבי ויסלבסקי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1971.
  • פרנץ קפקא, המשפט, תרגם מגרמנית: ישורון קשת, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1989.
  • פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו,  תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1998.
  • ח"נ ביאליק, שירים, הוצאת דביר: תל אביב תשנ"ח.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש ירושלים והמשען לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003.
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי (1930-1870),  בעריכת: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • ש"י עגנון, בלבב ימים, ש"י עגנון, בלבב ימים, בצירוף הערות, ביאורים ומראי-מקומות מאת שמואל גדרון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1967.
  • סטפן צוייג, העולם של אתמול, תרגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן, תל אביב 2013.
  • ברונו שולץ, חנויות קינמון/ בית-המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב, רחל קליימן, יורם ברונובסקי. הוצאת שוקן: ירושלים ותל-אביב 1979.   
  • סימון וייל,  הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר,  הוצאת כרמל: ירושלים 1994.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.    
  • ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987.
  • דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998.
  • אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011,
  • פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989.
  • ז'אן אמרי, מעֵבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994.
  • נלי זק"ש, מִדוּמָה: שירים, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם.
  • עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, בעריכת  ז'ואל הנסל,  הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגמו מצרפתית: אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994.
  • ליאו פרוץ, בין תשע לתשע,  תרגמה מגרמנית: חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993. 
  • לודוויג ויטגנשטיין,  חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1995.
  • אלזה מורנטה, אלה תולדות, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995.
  • ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978.
  • אבות ישורון, קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב תשל"ח.
  • זלדה (שניאורסון-מישקובסקי), שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1985. 
  • ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987. 
  • אדמון ז'בס,  ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1990
  • דוד שחר, היכל הכלים השבורים, ספרית פועלים: תל אביב 1969; פורסם שוב עם תיקונים: דוד שחר, קיץ בדרך הנביאים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2000.  
  • דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית-קרואטית, דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב תשנ"ד .
  • איציק מאנגער,  אנטאלאגיע פון יידישע פאלקסלידער: דער איציק מאנגער באנד [זיביעטער באנד], בעריכת סיני לייכטר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשס"ד.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.  
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  • ז'ורז' פרק עם רובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • ז'ורז' פרק, איש ישֵן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב תשס"ה.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית ספרים: תל אביב 2012.
  • אדון השלום: לקט תפילות לשלום במסורות היהדות, הנצרות והאסלאם, הכל נסדר ולוקט בידי ד"ר אבי אלקיים השיח' ע'סאן מנאס'רה והרב רוברטו ארבּיבּ: הוצאת אידרא: תל אביב 2015. 

 *

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה למעלה: Maya Zack,The Mystical Shabbat,Installation, The Jewish Museum of Vienna ©

Read Full Post »

11

1


שוטטות ללא מטרה בין ערים וכפרים היא רק פּרודיה על מסעות, על ההליכה הממוקדת והמכוּונת מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת והלאה משם, עד קצה קצהו של האל"ף-בי"ת. עצם חייו של אדם— זה מסע נואש מלידה עד מוות, לפעמים כולל תחנת מעבר בפאריז.

[דוד מרקיש, המלאך השחור: רומן אנטיביוגרפי על חיי הסופר איסאק באבל, תרגמה מרוסית: דינה מרקוּן, הוצאת חרגול והוצאת עם עובד: תל-אביב 2010, עמ' 145]

 

     תחנת המעבר בפריס היתה יכולה להאריך את חייו של איסאק באבל (1940-1894). אשתו-זוגתו נמלטה לשם עוד בשנת 1925 ונשארה שם. תחנת המעבר הצילה את חייה. באבל ביקר שם כמה פעמים. באחרונה בשנת 1935, שם נאם בקונגרס של סופרים אנטי-פשיסטיים. הוא נעצר בשנת 1939, והוצא להורג שנה אחר-כך, על ידי אנשי סטאלין.

   אביו של הסופר דוד מרקיש, פרץ מרקיש (1952-1895), היה משורר ומחזאי יידי. הוא נעצר בימי הטיהורים האנטי-יהודיים הגדולים של סטאלין שהחלו כנראה בעקבות הנצחון הישראלי במלחמת העצמאות (1949) והוצא להורג בשנת 1952.  מרקיש ראה את אביו לאחרונה כאשר היה בן עשר.

    המסע הזה בין ערים, בין תחנות במקום ובזמן, מה שנספר לחברים או נציין ב-Curriculum Vitaeאינו העניין עצמו. כמו מרבית השימוש בשפה, הוא רק הערת אגב לחיים הפנימיים הרוחשים. לשפה הפנימית הקיוּמית האידיוסינקרטית, שמעטים, אם בכלל, שותפים להּ. אנחנו ממשיכים להלך בין אותיות, לחבר אותן למלים, להביע את המסעות החיצוניים והפנימיים, את חוסר הנחת ואי-המנוח. אני עדיין לא יודע לזהות את תחנת המעבר שלי. אפשר כי היא ההרף בין שינה ובין הרגע שבו האישונים מתחילים לרטט בשנתם, ככנפי פרפר אסור, בפנים עצמם, עת ראשית החלום.

22

2

   בשנת 1951 טייל הסופר היהודי, אליאס קאנטי (1994-1905, בולגריה-גרמניה-בריטניה, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1981), בשווקי מראקש אשר במרוקו. במיוחד, הרשימו אותו פושטי יד סוּפיים באחד הכּכּרוֹת, שהיו שקועים מדיי יום כל היום בדִ'כְּר (=אזכּוּר שם אללَה באופן רפיטטבי, כעין מנטרה) עד שלא ניכּר בהם שהם מבקשים כסף, אלא ניכר בהם שהם מתמסרים לגמריי לחסדי האל, ואף רואים בנדיבים המעניקים להם מטבעות, שלוחים של החסד האלהי, ששום דבר אינו נפרד ממנוּ ואינו מקפח ולוּ אחד מברואיו. בהתפעמות מתאר קאנטי את רישום דמות אחת, נכון יותר, קול אחד, או בת קול אחת, שיצרה בעיניי-רוחו דמות-אחת, שנחזתה כצרור חסר-פנים (קאנטי כותב כי מעולם לא אזר אומץ להקימו ולראות את פניו):

 

הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב שם בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כיישותו כולהּ; אבל הוא חי, ויום-יום, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט. מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים-שלוש מטבעות. אולי לא היו לא זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בהּ את הלמד ב"אללَה" ושמו של אלוהים התקצר לו ל"א-א-א-א-א" אבל הוא חי, ובחריצות והתמדה שאין להן אח ורֵע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

[אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 95]  

 

   דווקא היושב ואינו נד— לא במקומו, לא בצליל קולו או בגווניו הוא המושך את ליבו של הנוסע קאנטי; הוא המעמיק חדור אל חדרי לבבו. הוא זה שיישא אותו קאנטי הלאה באשר יילך, אל אשר יתקדם. דומה, כי מכל קולות מראקש, דווקא אותו הדהוד רפיטטבי של "א-א-א-א-א", המושמע על ידי אדם אנונימי, חסר פנים, המסור כל-כולו להגיג יחיד; אפשר כי חי הוא בחדרי ללבו את האלהוּת, והינו אחד עם העולם, אפשר כי מדובר דווקא באדם שמשום מגבלותיו אינו מסוגל ליותר, ואם-כן, הדהוּד קולו הוא הדהודו של הסבל שלא ניתן להתעלם ממנוּ, לא ניתן להפנות לו גב.  כך או כך, אותו הדהוד חד-הברתי קדם-שפתי רפיטטיבי, שקשה למצוא בו מובן נהיר— הוא שקאנטי נושא הלאה במסע חייו. הוא לדידו, המאריך לחיות אחר כל ההגאים האחרים בכיכר.

   בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1980, עמ' 34) הביא גרשם שלום (1982-) משום האדמו"ר החסידי מנחם מנדל מרימינוב כי כל מה ששמעו בני ישראל לפני הר סיני היה רק קול גדול, שנשמע כצליל האות אל"ף שבראש התיבה 'אנוכי' ('אנוכי ה' אלהיךָ').  האל"ף אמנם קודמת לעולם אליבא דהפרשנות היהודית (התורה נפתחה בבי"ת של בראשית). מכאן כמובן ניתן להתהדהד אל האלי"ף כסמלו של הבורא אצל הסוּפים, או אל האל"ף האין-סופית של חורחה לואיס בורחס; הם עשויים להרחיב את מגוון הפירושים שניתן להעמיק לאותו  "א-א-א-א-א" חידתי, ששמע קאנטי בשוק במראקש ולא הצליח לשכוח. וכי ניתן לשכוח מסע חיים של דמות נעלמה שכל מסע חייה התבטא בתווך העדין המסתמן שבין אלם ובין שפה?

33

3  

   בספרו גזע, היסטוריה,תרבּוּת (תרגם מצרפתית: אמוץ גלעדי, עריכה מדעית: עוזי אלידע הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 73-63) חילק האנתרופולוג-הסטרוקטורליסט קלוד לוי שטראוס (2009-1908, שמו נהגה: סְטרוֹס) בין שתי אפשרויות גזורות-תרבות של התבוננות על ההיסטוריה: "היסטוריה הצטברותית" ו"היסטוריה סטטית". היסטוריה היצטברותית מתאימה יותר להלך הרוח המערבי, במיוחד האמריקני, הרואה במסע הקֶדמה את חזוּת האנושות והחתירה לעתיד. לפיכך, גם האדם רוכש בתרבויות אלו התבוננות כאילו חייו הם פרוגרס הצטברותי של רגעי חיים מסע בין נקודה ובין נקודה, מן החיים למוות, ובו עליו להשיג הישגים מסויימים: להקים משפחה, ללמוד, לצבור רכוש ומעמד. מנגד, מצביע שטראוס על תרבויות רבות ברחבי העולם הקרובות להלך רוח של "היסטוריה סטטית", קרי: חסרת-תנועה, הנשפטות על ידי אנשי-המערב באופן הייררכי כנחותות, מפגרות ו/או פרימיטיביות ולא כן הוא. אליבא דשטראוס, עלינו לתהות האם "הסטטיות" אינה אלא מדומה, ונובעת מן העיוורון השיפוטי המונע מאיתנו להבין את האינטרסים ואת הכוונות העומדים בבסיסהּ, של התנהלוּת הנראית לנו זרה ומוזרה.

   ובכל זאת, קאנטי התייר-נוסע-המערבי ממש כמו בן-דמותו של איסאק באבל בספרו של דוד מרקיש, מי שאמור לנסוע את מסע  חייו מאל"ף ועד תי"ו, מצליח לעמוד משתאה מול בת-הקול הסטטית של אותוֹ פושט-יד חסר פנים בכיכר השוק של מראקש, ונושא עימו אותו בליבו ימים רבים; אותו אל"ף שאינו רוצה להיות בי"ת, שלא רוצה להגיע לתי"ו. שלא מעוניין בתחנת-מעבר בפריז. שמעוניין לנוּח באל"ף הזה, להניעוֹ בפיו ובלבבוֹ כּל ימיו.

    ובינתיים, שטף הזמן, שטף השפה, שטף החיים (רעש סואן של עיר), ומעבר להם— הכאוטי, האינסופי, היקוּמי, הנתונים בדממתם (מבע הכוכבים במקום חשוך, רחוק מן העיר)—  מרמזים אולי על היווצרותן של מלים חדשות, אולי שפות חדשות (בינתיים ניתן להשמיע רק הגאים).

4

מחר יום שלישי 10.1.2012, בין השעות:22:00-24:00

בנווה שכטר, בית מדרש חדש של התנועה הקונסרבטיבית בתל-אביב בראשות הרב רוברטו ארביב,

 רח' אהרן שלוש 42, נווה-צדק, תל-אביב

     החל ממחר (10.1.2012) ועד חודשי הקיץ

         יתקיים מפגש-לימוד שבועי בהנחיית, מורי וחברי, ד"ר אבי אלקיים,

           בנושא: "חזיוֹנוֹת בתקופה הקדם מודרנית: דת, מיסטיקה ואנרכיזם"

         הכניסה חופשית           

  (אני משמש כרכז-הקבוצה וכמגיב קבוע במפגשים המאוחרים)

5

5

 

בתמונה למעלה:  Paul Gauguin, Where do we come from? What are we? Where are we going?, Oil on Canvas 1897

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

-א-

 

 

עוד דברים  שנשברו חוץ מחיות, רשימה חלקית: היכלות, כיסא הכבוד, קן ציפור, משיח, ארץ, מולדת, חסד, רחמים, אדמה, מלאכים, מתיבתא דרקיעא, ירושלים של מעלה, שלום, ואהבת לרעך כמוך (שם, שם, עמ' 171).

 

*

   כבר חלפו שלשה שבועות ויותר מאז שסיימתי לקרוא את ספרה של חביבה פדיה בעין החתול ועד כה התקשיתי לכתוב עליו. ישנם ספרים,ספרים יחידים, להם אני חש כי יש להם חיים משל עצמם- רצוני לומר, ספרים שיותר מאשר הכרתו של הקורא (או המבקר) פועלת בהם, הספר פועל בתודעתו של הקורא. זוהי הנקודה המופלאה של הספרות הקבלית לדידי. יותר משאתה חש כי תפישותיך פועלות על החיבור הקבלי, באם תתמסר לקריאה מדוקדקת של טקסט קבלי מתוך הבנה נכוחה של העולם התרבותי מושגי בתוכו פעל המקובל, תמצא את עצמך סחוף אחר הכרות חדשות, עולמות חדשים אליהן עשוי האדם לכונן הכרתו.

   אבהיר עצמי, איני נמנה על הסוברים, כי הקבלה הנה תורת אמת בלעדית (כטבעה של אורתודוכסיה, בתרגום מיוונית: דעה אמיתית),ובה ארוגה החכמה האלהית בגילויה האפשרי המיטבי לאדם. אני רק מחזיק בעמדה לפיה ספרות הקבלה המגוונת מאוד, לשיטות שונות ולהשגות שונות, הינה הקורפוס שהפליא להציע את המגוון הרחב ביותר של אפשרויות הכרתיות ומוקדים שונים לריכוז ולכינון ההכרה האנושית בספרות הרבנית- יהודית, חלק מהכרותיהם של המקובלים הושתתו אמנם על עולמות מחשבה לא יהודיים לכתחילה, ובמיוחד דוקטרינת ההאצלה הניאופלטונית, הנוכחת החל  בפרק קמא דספר יצירה עבור בשיטתה של חבורת ס' הזהר ושל ס' עץ חיים לר' חיים ויטאל, וכלה בחיבורי הקבלה מן המאה השמונה עשרה ואילך לגילוייהם הליטאיים, החסידיים והמזרחיים (הן בצפון אפריקה, הן בעראק, הן בתימן והן בארץ ישראל). כמו גם פרקטיקות תיאורגיות- מגיות ואקסטטיות שהורתן עוד עוד בספרות מסופוטמית עבור דרך הקורפוסים הגנוסטיים, ההרמטיים והכלדאיים, ובאסופות ניאופלטוניות משלהי הזמן העתיק, פרי ליקוטם של פילוסופים בני האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה. שעה שהקורא בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים עשוי לכונן הכרתו בין תפישות קוסמולוגיות המהוות וריאנטים על אותה מערכת מטפיסית, הציעה הקבלה לגילוייה השונים מבנים מחשבתיים השואפים להגיע עדי חויות על-רציונליות, עתים כשלב שלאחר העיון הדיסקורסיבי בספרות הרבנית ובמדעים, ועתים ללא למודים מכינים, אלא מתוך הכנה של טהרה והתקדשות. לדידי, טועה הקורא הסבור כי ספירות, אותיות, פרצופים, עיגולים ויושר הנם התפתחות ישירה של מסורת אחידה מקדמת דנא (מה שמקובל למדיי בעולם הרבני). המובהק בקבלה הוא דווקא השוני והמגוון הרעיוני הצבעוני העז מאוד, כמניפת זנבו של הטווס. השיח שנהלו מקובלים עם מסורות שונות ומשונות על מנת להביאן לידי סינתזה או על מנת ליצור מכמה שיטות שיטה חדשה, שהורתה בלימודיו בכתבי קודמיו כמו גם בגילויי רוחו, הם פרי העושר התרבותי המופלא שניתן למצוא בספרות זו. מופלא עוד יותר לגלות כי חיבור פרוזה פיוטי בן- זמננו עשוי לשוחח עם המסורת הקבלית העשירה, ולא זו בלבד, אלא להוסיף לה נופך ייחודי משלו. לא בכדי, דומני כי מארג הסיפורים הקלאודוסקופי המרכיב את בעין החתול– הרבה מעבר להיותה יצירה ספרותית יוצאת דופן, הנה, בכמה מחלקיה, יצירה קבלית עצמאית, שלא רק עומדת בתווך של הספרות הקבלית, אלא הופכת לחלק משדרתה ואבני בניינה. לא ספרות המושפעת מן הקבלה (כגון: ח"נ ביאליק, גוסטאב מיירנק, ליאו פרוץ, זלדה,דוד שחר,אומברטו אקו ויואל הופמן וכיו"ב) אלא יצירה החותרת לעמוד כחוליה בשרשרת היצירה הקבלית לדורותיה.     

   חביבה פדיה, פרופסור העוסקת בחקר הקבלה והחסידות, משוררת מוערכת (מתיבה סתומה ו-מוצא הנפש), מבקרת תרבות, הצליחה לפתוח בספרה זה צוהר לתודעת העולם הייחודית של הקבלה, ולהתמסרות ההכרה של המקובל לעבודת אלהים- אלא שחידושה הגדול של פדייה נובע מן החוג של חסידי ואנשי מעשה שמצאה לעצמה בבאר-שבע, הליכתה אל משפחת המודרים, הנדחים אל שולי החברה, אל חוג מגדלי החתולים הבאר-שבעי: נשים מבוגרות אלמנות (רוזה-חתולים), בעלי-תשובה סחופים וספק- מטורפים (ידידיה)- כולם נודדים בלווית חתולים, אוספים אותם אל בתיהם ואל ליבם, מצטערים עימם על כל שטח שנגזל מידיהם על ידי קבלנים ותומכים בהם בעת פציעותיהם. כאשר הוטרינר העירוני,קשה הלב, קורע חתולים מאת מגדליהם וחבריהם האנושיים, אלו ואלו (חתולים ובני אדם) סובבים קרועי לב כגלות שכִינה, כמו נקרע חוט החסד התלוי ועומד מעל ההוייה כולה, אשר רק מעטים עוד נושאים את זכרו. פדיה מתלווה עליהם ועתים אף מובילה אותם, כראש חוג קבלי סודי, או כאדמור"ית, המבקשת להוביל מהפכה בהתייחסותו של הישראלי לסביבה ולחי, אשר הפכו לחומרי גלם ולקרבנות של תאוות ממון של קבלנים, בעלי הון ועושי דברם, המרעילים את שותפיהם בעלי החיים בשל בצע כסף. פדייה אף מיטיבה לקשור קשר בין ההתנכרות לסביבה ולחי ובין ההתנכרות הרגשית לבני האדם, ואף למעשה מציעה, ללא כחל וסרק, בחלקים אפוקליפטיים יותר של החיבור (חלקו הראשון, המציג את פדייה כתלמידתם של נביאי התוכחה המקראיים), כי במקום בו מרעילים בעלי חיים וגוזלים את שטחי מחייתם אין מנוס אלא שבסופו של דבר יפנו את אותה אלימות כלפי האדם, ללא הבדל מין ועם.    

 

-ב-

*

דבקה בי אחר-כך אמונה טפלה שאם חתול שמעולם לא נענה למגע אנוש ואין לו רצון להיכנס לבית מגלה פתאום דחף להציץ או לפרוץ או להיכנס לבית, הוא עומד למות. […] יש חתולי רחוב שמתוך קיום יחס זהיר ומסוים של נדיבות וקשר עם אדם, נמשכים בשעת מותם אל מעונו של אותו אדם כמהות אקס-טריטוריאלית. נמשכים הם אל האדם היחיד שבתוך הזרות המוחלטת החוצצת בין החיה לאדם שנתן להם גם חיים. וכן הרצון להתקרב אל הזרות הזאת בשעת המוות, המאפיין את החתולים בדרך כלל, מבטא בעת ובעונה אחת גם את הרצון אלהתקרב אל החיים. הוא מבטא את התחושה של המוות לא רק כאין וכהעדר, אלא כיש ראשון, כמקור. מבטא תחושת הסוף כתחושת הגעגוע הביתה, הגעגוע אל החזרה. החזרה אל האם הגדולה (שם, עמ' 367-366).   

 

   דמויותיהם עזות הרושם וחדות המבע של החתולים שדר, תשע (לשעבר ג'ונג'ון ג'וניור), עדינה, האפור המלך וקונפוציוס, הולכים עימי כבר שלושה שבועות לכל מקום. פדיה מגלה כלפיהם אהבה השמורה לרעים אהובים, יותר מאשר פליטים בני עולם החי ובני חסות. פדיה מדגישה את אפיו של כל חתול, והתבוננותה בחיי החתולים מביאה אותה לא אחת לרפלקציה עמוקה על חייה ועל החיים האנושיים. על אף שפדיה מביאה בספרה מסכת מקורות רבנית וקבלית מרשימה העוסקת בבעלי החיים, בהתנהגותם, ביחס האנושי עליהן וכיו"ב, כל אלו מהווים לפדיה לא אסמכתא בלבד אלא אבני בניין לתפישתה חדת המבע. דומה כי אליבא דפדיה האדם והחי אינם אלא חוליות בשרשרת ההוייה הגדולה. פדיה כמו שבה ושונה את תפישתם של הסטואיקנים היווניים אודות הפַּנוֹיְמַה, הרוח הגדולה, הנחלקת לכל הברואים, והנוטעת בכל ברוא את תכונותיו הייחודיות, על פי התכונות המצויות באותו המין. תפישה שוויונית זו, הגורסת למעשה שוויון בין כל הברואים, באשר כל אחד מהם נוטל חלק ברוח הגדולה על פי מסוגלויותיו וכשריו, מהווה כמובן ביקורת חדה על המסורת הרציונליסטית האירופאית של הנאורות, והורתה אצל דקארט, אשר קבע כי בעלי החיים הנם יישויות מתפשטות בלבד, כעין אוטומטים או מכונות משוללות רגש ותבונה. פדיה אינה מהססת לבקר גם את האתיקן היהודי הגדול של המאה העשרים, את עמנואל לוינס, על שינק את שיטתו מהתבוננות באהבה האנושית שעשוי כלב להעניק לשבויי מלחמה כאשר האנשים סביבם מתייחסים אליהם כתתי- אדם [כוונתה לסיפור על הכלב בובי, 'הקנטיאן האחרון בגרמניה' המובא בספרו של לוינס חירות קשה, המהווה כעין אנקדוטה מימיו כאסיר במחנה שבויים על אדמת גרמניה]. פדיה טוענת כי 'האחר' הלוינסיאני נוסד, בין היתר, על יסוד התנהגותו של הכלב, אלא שכרציונליסט מערבי והוגה אירופאי, הכלב נשכח, ומה שנלמד מכלב הפך לאנקדוטה חולפת, ואולי לוינס צריך היה לכונן הכרתו לא רק עבר 'האחרים' מקרב בני האדם אלא להמשיך ולהתבונן בבעלי- החיים גם לאחר זמן. פדיה מצידה מנסה לדרכה לחזור לדרכי ההתבוננות העתיקות בטבע ובמכלול הברואים מתוך יחס של כבוד ושל פליאה, ומתוך רצון כן ללמוד מכל קיוּם הנמצא במרחב האלהי.

    אלמנט נוסף ברבדים הרבים המתגלגלים בספרה, רצוא ושוב, הוא הרובד האנדלוסי (ספרד המוסלמית). בקטע מסויים מדברת פדיה על הזיקה השוררת בין אישונו של החתול ובין הלבנה. הדבר העלה בקרבי הדהוד אסוציאטיבי לשיריו של שלמה אבן גבירול (נפטר 1058), אשר הרבה לשורר אודות הלבנה. בספרות האנדלוסית הערבית- יהודית היתה הלבנה אלגוריה לנפש הכללית ממנה נאצלו הנפשות האינדיבידואליות, ומשם ירדו אל עולמינו, ואליה (אל הנפש הגדולה, נפש העולם) הן עתידות לשוב. דומני אפוא כי החתול המתבונן באור הלבנה בערגה ובנהיה הפך על ידי המחברת למטפורה לנהייתה של הנפש האנושית המתבוננת אל מקורה וכור מחצבהּ. ברם, גם הרעיון של הפנוימה,אותו הזכרתי לעיל, מצוי היה בקרב היהודים הספרדיים בני תור הזהב. לכך תרמה מציאות ספרו של הפילוסוף הניאופלטוני המוסלמי, עבדאללה מחמד אבו סיד אלבליוסי (נפטר 1127), כתאב אלחדאא'ק (=ספר הערוגות, תורגם לעברית במאה השלוש עשרה בשם: ספר העגולות הרעיוניות), שאמנם תיאר שרשרת הוייה שלמה שבה כל המצויים ארוגים בסדר הייררכי, מחד גיסא. ברם, סדר זה לדידו הנו מעגלי וכך כל אחד מן הנמצאים הופך להיות חוליה חיונית שווה והכרחית בסדרי ההוייה וקיומה.      

 

-ג-

 

   באחד מאותם רגעים נדירים שבהם נפתח לרגע סגור ליבו והיה כתיק המקיא את כל תכולתו החוצה ובקושי נסגרו כפתוריו שוב, אמר לי, כמה ארוכה היתה דרכי עד שהבנתי שהכלים השבורים חיוניים הם, אין לנו מה לעשות בכלי מתוקנים. רק הכלים השבורים נותנים לנו את מצב המשחק הנחוץ כדי לשרוד את משך חידת היותינו כאן. ועם זאת, בני, דע לך כי אין כואב מפצע שבירתך שלך (שם, עמ' 184).

 

   בראש תהלוכה רבת- רושם של מודחי באר שבע ושל חתולי הרחוב, צעדה של יופי ומצוקה השזורים יחדיו צועדת פדיה, לא כמפגינה, לא כנביאה מילניאריסטית, אלא כפייטנית מתריסה התובעת את עלבונם של חיים מודחים ורושמת את יופיין הטבעי לאור החסד האלהי של החצרות האחוריות. לא על מודחותם של החיים הבאר שבעיים, בור האשפה ושרוול הרעל של המרכז (רמת חובב ואתר דודאים), מספרת פדיה, אלא גם על הגלות של הגלות, חיי בעלי החיים ומגדליהם, ברובם אנשים עריריים, בעלי עבר פסיכיאטרי, אך טהורי לבב, הרואים ברחמים ובחמלה על סובביהם (גם לכשהם אינם חיים ברווחה) את תכלית היותם עלי-אדמות. אלו נתקלים שוב ושוב באטימות הרשויות, האומרת שוב ושוב לדרדרם לידי אשפוז כפוי או סוף אבדני. פדיה מתארת זאת כך שבאשר כבוד האדם הפך להיות פרי של השכלה ושל סטטוס סוציו-אקונומי אין מי שיאזין לשוועת העני, כל שכן לשוועת החיות. פדיה אף מגוללת את פרשת אי היכולת של סובביה, אנשים המגדלים בביתם בעל- חיים, להבין מדוע יש האוספים בעל חיים פצוע מן הרחוב ומביאים אותו אל הוטרינר; פקידי הרשויות מוצגים על פי רוב כאדישים לכל סבל, אנושי כלבי או חתולי; המציאות, הקיום המדיני כולו, כמו אומר, אליבא דפדיה, לשרת את עשירי המרכז, לגייס את החוקים לטובתו, ולאבד מן העולם את אלו שלא זכו או יזכו לבוא בקהלם. קבלנים או סתם אזרחים עשירים וכבודים, בעלי קשרים במסדרונות השלטון, יכולים לשסות את כלביהם באין מפריע בחתולים חולפים. בנוסף לכך, הריחוק מן החתולים ומן הכלבים שהודחו מתוך הבתים החרדיים מביאים את האנשים המשתייכים לציבור זה לגילויי אכזריות או למצער לגילויי אדישות לסבלן של החיות. חלקים מבני העליה מחבר העמים מסתכלים על החיות בניכור רגשי, ואף הם מרשים גילויי אכזריות כלפיהם. מול התמונה הפסימיסטית מאוד שמציבה פדיה, בהם נותרים חתולי הרחוב חסרי הגנה נתונים לכל משיסה ופורענות שתתרגש על ראשם, היא מספרת את ספור מאבקם של אוהבי החיות הבאר-שבעיים, שאינם חדלים ממאבקם, על אף התנאים והנסיבות המורעים כל העת. באר שבע של פדיה הנה אפוא עיר בעלת יופי טבעי הולך ומתכלה, מוסר אנושי הולך וחדל, אשר רק עוד נקודות רפות של אור אנושי וחייתי מרקדות בה עדיין על שלוליות הצל.

  פדיה, כפי שכבר הזכרתי לעיל, קושרת עצמה לכל אורך החיבור לשרשרת אנושית נוספת, היא שרשרת המקובלים שלפניה. חיבתה למקובלים שוליים, כמעט מודחים, ניבטת גם פה. על אף שפדיה הקדישה אחדים מספריה לקבלת פרובנס, ולקבלת הרמב"ן ותלמידיו בברצלונה וגלילותיה. על אף שעסקה בהיבטים אחדים במחשבת הקבלה הלוריאנית ובמיוחד בתרגומים ופירושים חסידיים לקורפוסים הזהרי והלוריאני- בוחרת פדיה לדון שוב ושוב ולהעלות את זכרם של חיבורי סוד וחיבורי קבלה, חלקם חיבורים קלאסיים וקאנוניים, אלא שאתרע מזלם ואינם נלמדים או שגורים על פיהם של קהילות הלומדים, כוונתי במיוחד לתורת הסוד של חסידי אשכנז, לספר מערכת האלהות האנונימי המיוחס לרבנו פרץ מקורביל, בעל התוספות, ואינו לו, ואף על פי שר' משה קורדוברו, אולי גדול מקובלי צפת, ייחס את החיבור לר' טודרוס הלוי אבולעפיה, המקובל בן שלהי המאה השלוש-עשרה, יש המייחסים אותו כיום למי מתלמידי ר' שלמה בן אדר"ת, תלמידו הגדול של הרמב"ן. מקור נוסף עליו נשענת פדיה בהרחבה הוא קובץ החיבורים הביזנטיני האנונימי, ספר הקנה וספר הפליאה, וחיבור אנונימי נוסף מן הקבלה הספרדית, ס' התמונה. חיבורים שנותרו מעט נידחים גם בקרב המכוונים והמעיינים בספרות הקבלה. הספרים הביזנטינים הנזכרים היו אמנם יחד עם ס' הזהר מקור חשוב לשבתיי צבי וחוגו במאה השבע- עשרה, אבל דומני שזולתו לא הרבה השתמשו בהן כאבני יסוד בשיטתם (זולתי בחסידות). מורה הקבלי (הדמיוני?) של פדיה נקרא לא במקרה רבינו פרץ, כשמו המשוער של מחבר מערכת האלהות. במקום אחר מוזכר כי לר' פרץ יש אח ושמו זרח (כשני בני יהודה המקראי) ואפיוניו מלמדים כי מדובר באקדמאי שכלתני- רציונליסט מובהק, הכולא את חייו הרגשיים ומרסנם והולך שבי אחר ניתוח אנליטי קר ומנוכר. פדיה אמנם אינה חושכת שבטה מן אנשי הסגלים האקדמיים צרי העיין וקטני הלב, אלא שבאחד הסיפורים בספר 'לשון' היא מביעה את מלוא ביקורתה על הפוליטיזציה ועל הגווארדיות/קליקות של האקדמיה, הרוחצות בנקיון כפיהן ושיטתיהן שיטות של אלימות כוחנית, הדרה והשתקה. פדיה נוקטת בסיפור זה כתיבה אזוטרית ממש ורק באחריתו היא מגלה בקצרה מאוד את כוונתה ומורה על מושא תוכחתהּ.

   באחד מסיפורי הספר,מביאה פדיה כביכול ראשי פרקים בחיבור סוד משום רבינו פרץ,מורהּ,פרק זה,לדידי הוא חיבור העשוי לעמוד כחיבור קבלי חדש,מאמר מכונן באופן העיון בקבלה ומסקנותיו, או למצער (כלומר: לכל הפחות) להחליף את המאמר 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה' למייסד ענף חקר הקבלה האקדמי, פרופ' גרשם שלום (נפטר 1982), מאמר הנחשב, בעיקר על ידי תלמידיו החיים של האיש למאמר מיתולוגי ומייסד, ואינו אלא עשר הערות ערוכות על תפישתו של שלום את הקבלה כתופעה רוחנית. קריאה עמקנית בסיפורים 'השבירה' ו- 'הערה על השבירה' (עמודים 171-163) וכן בסיפורים: 'חבלים: סוד מערכת ההויה', 'בשער התוהו וכלב הזמן' (עמ' 185-179) דמו בעיניי לקריאת חיבור קבלי עצמאי אוטונומי, ששיבר את כליי, ועתה אוסף אני אותם ומחברם- מלכדם, זעיר פה וזעיר שם, מתוך כאב ויופי, לכדי מבנה חדש-ישן.      

  

-ד-

*

לאט, רק ברגעים בודדים, אנחנו מרגישים את החומר השקוף שבתוכנו, החומר השמיימי- הספירי, המקרין לפנינו את המראות הצובאות על עינינו החלודות, החומר הרואה אותנו בבהירות רבה כל-עך שגם את העומד מאחוריו רואה הוא כאילו הוא מלפניו. רוצים לשוב ולהיות צל כשבגבֵּנו האור האלוהי. מעדיפים להיות צֶלם, אם בצלמו שלו מדובר.

יושבים בתוך המערה, כמו  שיושב האישון בתוך בת העיין ומחכים לראייה.

(שם, עמ' 298) 

 

ועוד לא אמרתי דבר על חתולי- פדיה, הפועמים כבר כחודש בזכרוני, גם לא הרחבתי על הזיקות שפדיה שבה ומוצאת בינם ובין ההתנהגות האנושית, לרעיון המבריק לפיה האדם אינו צלו של הקוסמוס או צל צילו של אדם קדמאה עילאה [אדם קדמון עליון. כל הבריאה היא 'כמראה אדם עליו מלמעלה' (יחזקאל א, כ"ו)] אלא דווקא כמראה חיה (וכבר במדרשי אגדה ובספרות ההיכלות והמרכבה מצאנו כי החיה ושמה ישראל עומדת במרכז השמים), אולי כמראה חתול רחוב. גם עוד לא דברתי על סופרים ומשוררים קודמים שייחדו ספרים ושירים לחתולים. אחד הדברים שעוררוני לרכוש ולקרוא את ספרה של פדיה, משעה שנתקלתי בו, היתה העובדה, ששירים, שאני כותב (ולא מפרסם, לפי שעה), מלאים בחתולים מתרוצצים. רציתי להתבונן במשמעות שמייחסת להם פדיה. באחד הלילות האחרונים, כשטיילתי בעיר לבדי, נתקלתי בחתול רחוב לבן מתמתח על גדר, ופתע נדמה היה לי שאני רואה לפניי את האות א' העברית לבנה בוהקת כעין אור נחשך (אצל מקובלים שונים האות א' היא רמז לנאצל הראשון/הנברא הראשון, לספירת כתר בזיקתה אל ספירת החכמה, ולשֶם אהי"ה). החתול נעלם מאחורי הגדר ואני נותרתי עם האות א', מחייך בהבנה, כממתיק סוד. המשכתי הלאה בחשכה הכמעט מוחלטת במורד הרחוב והאות א' מרקדת לנגדי עוד שעה ארוכה.  

 

 

חביבה פדיה, בעין החתול, עם עובד: תל אביב 2008, 367 עמודים.

*

*

לקריאה נוספת:

חתול מסתורין: על 'בעין החתול' לחביבה פדיה

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »