על המקוֹם

*

ליטל בר, אמנית וידידת-לב, שאני מכיר מזה כמה שנים, ואני תמיד מחכה לצעדיה הבאים. סקרנותה האינטלקטואלית, המעוף היצירתי המציין אותה; הדחף שלה להתנסות במדיות שונות; כמו-גם, יכולתהּ לנוע בין שדות שונים: ריאליזם, סוריאליזם, פוביזם, סף-דאדא, אמנות מושגית ואבסטרקטית, נסיונות דיגיטליים, הן מן המקוריות והייחודיות ביותר שאני מכיר. עם השנים היא גם פעילה חברתית מובילה ונמרצת, ואני בטוח, שגם שם, היא מתגלה כבעלת נשמה יתירה.

אני רוצה לייחד את הרשימה הזאת, לעבודת וידאו שלה: איפה אני אשב? (2008), עבודה מינימליסטית להפליא. ליטל בר שבה ושונה בהּ את המלים: "אני רוצה לשבת שם" בקצבים משתנים, בחרדה הולכת ונמסכת, המחלחלת אל הצופה (היא ממלמלת: "מה זה משנה? כל הכסאות אותו דבר; כל השולחנות אותו דבר" "איפה אני אשב?" "אפשר לשבת פה?" "יושבים שם?"). במהלך צפייתי, ובמהלך צפיות חוזרות, חוויתי סוג של טרנספורמציה מהותית מן המקום הריאליסטי-קונקרטי שאני תופס בהוויה (אם יש כזה), ובין התודעה המהותית לפיה, אין לי באמת כל-מקום, ואפשר כי לא מצאתיו מעולם; החוויה דמתה לאדם החושב כי הוא יושב בביטחה בכורסתו, ומגלה כי אין כורסא שם תחתיו, וכי גם האין-מקום שחשב שבו הוא נח למישרין, אפשר שתופס את מקומו/חללו של האחֵר. האמן בן-זמננו החשוף לכל כך הרבה סגנונות, אפשרויות ודרכי יצירה ופעולה, לא יודע מראש מה הצעד הבא, היכן כדאי לו להושיב עצמו; ואם יישב, האם יימצא שלווה? האם יחוש בבית? ליטל בר לטעמי בעבודת הוידאו שלה חותרת להציע את האמנות כממשוּת עוכרת-שלוה; כאשר תפקידו של האמן אינו לרָצוֹת את הקהל, אלא לעורר בו חוסר-נחת, להציב שורות ארוכות ומפותלות של סימני שאלה; לא להשיב תשובות. האמנות היא אחד מן האופנים בהם מתבטא הקיוּם, ובאשר קיומנו-הימצאנו בעולם מעורר פליאה, חרדה, ספק וסקרנות, כל אלו צריכים לתפוס את מקומם באופן רדיקלי (Radix, מלטינית: מן היסוד) בקידמת היצירה.

*

*

העבודה הזאת נגעה אצלי בפער הנחווה אצל האדם בין המקום (tópos) ובין האוטופיה (οὐ–tópos, אין-מקום) והדיסטופיה (Dis-tópos, שלילת המקום). מבחינת העירעור של ליטל בר על הנראטיבים והמיתוסים שאנו משמיעים לעצמנו מדי יום על חיינו (המקום שלנו, המדינה שלנו, הארץ שלנו, האדמה שלנו). העבודה הזכירה לי עבודתה את עבודת-המיצג של ויטו אקונצ'י (נולד 1940), Anchors  (עץ, מתכת, אבנים, ברזל, אודיו), שהתקיימה בגלריה פריסאית בת שתי חדרים במהלך 1972; במהלך המיצג השמיע אקונצ'י באנגלית (שפה זרה) לקהל הנוכחים את משאלתו הכמוסה שתהיה לו אחות, וצייר בפרטי-פרטים את היחסים ההדוקים שיכולים היו להיות לו עימה (לו היתה קיימת). בד-בבד, קול נשי מוקלט בצרפתית (שפת המקום) התערב שוב ושוב וביקש להזכיר, כי לאקונצ'י אין באמת אחות וכי הוא מנסה לפרוט על רגשות הנוכחים לשווא, למען רווח אישי-רגשי-אגואיסטי. גם אצל אקונצ'י וגם אצל ליטל בר העוגנים הבסיסיים ביותר, אלו שאמורים לקשור אותנו למציאות, לפשר, לאמוּן ולמובָן הם לאמיתו של דבר גם הרופפים ביותר. בסופו של דבר, גם אצל אקונצ'י וגם אצל ליטל בר השאלה המהותית אינה האם מתקיימת אחות (שכן אין ספק כי בתודעתו של אקונצ'י היא מאוד נוכחת) או האם מתקיים מקום (שאפשר לשבת בו, שנעים לשבת בו), אלא באיזו מידה אנו מכוננים את עצמינו. מה אנו מספרים לעצמנו. היאך אנו מציבים את עצמנו (כעבודה המוצבת באופן מסוים בחלל גלריה, כך האדם מציב עצמו בחיים. עם זאת, הוא תמיד עשוי להשתנות, להחליף פרספקטיבה, להתייחס למקומו בחלל אחרת, לבחון מחדש את הכוחות והתהליכים הפנימיים המניעים אותו). שום דבר אינו עומד על קרקע יציבה. זהו מקור לא-אכזב לחרדה ודאגה; זהו גם מעיין מפכה של פליאה ותום. ההבדל המהותי בין Anchors  ובין "איפה אני אשב?" נובע מכך שאקונצ'י שילב בעבודתו אלמנטים מניפולטיביים- טריקסטריים (ליצניים). ליטל בר אינה מבקשת להתל בצופיה או לבלבל אותם. היא פונה בפליאה ובתום אל הצופה באופן שבו שאלתה: "איפה אני אשב?" פוגש בשאלותיו של הצופה: האם יש לי מקום?/ האם יש להּ מקום?/ האם יש מקום כלשהו זולת דימוי של מקום בתודעה?/ לְמָה אנו בוחרים לתת מקום?/; מן האספקט הזה אם אקונצ'י הוא במידה רבה ממשיך של מגמות מושָגִיוֹת-טריקסטריוֹת, כדוגמת עבודות מאת מרסל דישאן (Duchamp) או איב קליין; ליטל בר, כך נדמה לי מתכתבת בעבודתהּ (וגם בעבודות אחרות) עם פילוסופים של האבסורד (למשל, אלבר קאמי), עם תיאטרון האבסורד (סמואל בקט) ועם יוצרים כגון הסופר הצרפתי ז'ורז' פֶּרֶק, ובמיוחד עם המימד שאינו יכול למצוא זהות ומקום קבועים ושרירים, לא באדם-גופו ולא במציאות החיצונית, ומתוך כך תוהה על הֱיות אדם ועל המצב האנושי. כעין מה שכתבה הפילוסופית הצרפתית ממוצא יהודי, סימון וייל (1943-1909) בספרהּ הכובד והחסד: 'הזולת, לראות כל בן אנוש (בצלמך) כבית אסורים שבו יושב אסיר, ומסביבו היקום כולו' [תרגם מצרפתית: עוזי בהר, ירושלים 1994, עמוד 163].  המקום והזהות הם עוגן אבל הם גם כּלא, מסביב ל-Mind  האנושי של כל-זולת סובב היקום כולו.

במיוחד בחברה שהתרגלה מדיי לריב על מקומות: טריטוריה, עבודה, תור (אמיתי או מדומין), מקום-חניה, ועם ממשלה "מקומית" מאי-פעם, שכל מה שמעניין אותה הוא האחיזה בַּמקוֹם, לא משנה את מי מנשלים, וזורקים, ואת חיי מי הורסים תוך-כדי-כך, דומה כי הפחד-לתפוס-מקוֹם, חרדה אנושית בסיסית למדיי, שעומדת ביסוד כיבוד מהותי של אחר. איזה איפּוּק-תגובתי, המוביל, בין היתר, לכך שאנשים בוטחים בלב שלם כי אם ידרכו בטעות על רגלו של אחר, הם יוכלו לבקש סליחה, באופן הוגן, ולפסוע הלאה בבטחה, מבלי שמישהו יפליא בהם מכּוֹת, או יטיח בהם קללות,  כי נדמה לו שמישהו ביקש לרמוס את כבודו, או לנשלו מד' אמותיו; דומה כי אותו פחד בריא שעומד ביסוד כל מה שמאפשר לאחר להתנועע בחופשיות במרחב, מתמעט והולך, מתמעט מאוד.

אני נזכר ברב ומקובל קטאלאני בן שלהי המאה השלוש-עשרה, ר' בחיי בן אשר מברצלונה, הכותב כי טוב יעשה אדם אם יראה עצמו כגֵר (נע ונד, חסר-מקום) בעולם הזה, ובר' ישעיהו הלוי הורביץ, רב ומקובל מפראג ובאחריתו מטבריה, בתחילת המאה השבע עשרה, שהמשיך את קודמו באותהּ התפיסה. שניהם אגב סברו כי ישנה זיקה עירה בין ראיית-עצמך כגֵר, ובין המקום אותו תעניק לסובבים אותך. עבודתהּ של ליטל היא ודאי הצהרה קיומית, הרבה-יותר מאשר עבודה פוליטית, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחשוב אחריה, על אותם אנשים ההולכים ומתבצרים מאחורי חומות ומגדלי יוקרה מאובטחים בנחישוּת, ובאחרים שאין להם קורת גג מעל ראשם, וגם לא-ערובה מה יילד יומם.
*

*
בתמונה למעלה: ליטל בר, 1 Moon, מדיה דיגיטלית 2015.

Read Full Post »

תַּוֵי גּוּף

*

—אני מִתְרחקת מהילדה כי היא צועקת

אני עפה עד הירח

 

היא כל כך מכוערת שאיני יכולה להביט

[הילה להב, עַד הַבֹּקֶר: פואמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2014, עמוד 39]

 

—ספרהּ של הילה להב הוא ספרו של הגוף הדואב; גוף, ככלי מוסיקלי, המשמיע יפחה, מחניק זעקה: העור כואב נפוח, האיברים מוכים, דוויים; כאבים של עכשיו; כאבי פנטום של טראומות עבר, השבים לפקוד. כל האנושות נדמית כמיתרים המתוחים יתר על המידה, חלקם פוקעים חלקם מחשבים לפקוע. תווים הכלואים בחמשׁה שלא הם בחרו; מנוגנים במקצב שלא תואם את רצונותיהם, באפלה חסרת הקצה הזו אנו באמת איננו מבינים מה אנו עדיין עושים פה זולת התקווה הנושנה שבכל זאת ניגע אי-פעם בשלימות או שאכן נצליח להגיע חיים עד קצה הלילה.

—הספר בנוי על יסוד המעשה המקראי של פלגש בגבעה, הנרצחת האכזריות, ונקרעת לגזרים. חלק וחלק נשלחים לכל שבט משבטי ישראל. שירי הפואמה הזו, דומים בנימתם לייסורי איוב לחנוך לוין, ודומה כאילו להב בכל זאת ממשיכה לתור גם בעמק הבכא של האלימות האנושית אחר האופן שבו הגוף המיוסר והמדוכא עשוי בכל זאת להשמיע תו או צליל או מומנט מוסיקלי בלתי כבוש; המשמר בכל זאת איזו חירות-מה.

—שירתהּ של להב הומה עברית; ניכרת ביצירתהּ רגישות לשפה; השירים מלאי הדהודים (על כל פנים, כך נתפשו בעיניי) לשירת ר' אלעזר בירבי קליר, לפיוטי הימים הנוראים, לשירת תור הזהב בספרד. ובכל זאת, להבדיל מאותם פייטנים קדמונים, שמימיהם של השירים ריקים מאלוהות ומנחמות של ישועה או גאולה או הישארות הנפש; אין אצלה לא נפש ולא נשמה. רק הגוף מדבר (האני עשוי מחוויותיו של הגוף) , המביע עצמו בעד הגוף— כאשר הגוף  פוצה את פיו הוא משמיע זעקה קיומית שאין קצה לה ואין מי שיחרישה, כי אם קצה הליל או המוות.

—אבל דומה כי הילדה שממנה מתרחקת להב היא להב עצמה. גוף הילדה הפך לגוף אשה. הבקשה להרחיק עד הירח דומה לבקשה להינתק מן הגוף, שידע אלימות; להיפדות מן העבר. לא ייפלא כי בשירת תור הזהב בספרד, במיוחד אצל שלמה אבן גבירול, היתה הלבנה סמל לשלימות השכל האנושי ולכשרון לקלוט משהו מן התבונה האלוהית שעליה נוסד הקוסמוס. Fly me to the Moon אומרת פראזה אמריקנית ותיקה, כאילו הירח הוא אוטופיה; אבל שירתהּ של להב מודעת,  לכך שאין מפלט מהטופוס (המקום): הגוף, מזעקת הילדה המהדהדת; וכל זמן שאנו בני חיים סיפורו הוא ספורינו.

—ייתכן כי אמן יאמין בכל לבו כי באמצעות אמנותו ייפדה עצמו וירפא עצמו מחיים קדומים שהצטיינו באלימות שהופעלה כלפי גופו; אדם שכזה— אין בכוחו להסב עיניו ולהביט בילדותו או בנערותו, מהן הוא נמלט מבועת, חסר יכולת להביט על שהותיר מאחוריו; מִצָּד, הוא עף כלפי הירח, במטרה להתעלות, להשתלם, ליצור; ופתע עוצר, נדהם, מן התובנה שלא משנה כמה ירחיק ועד כמה יסרב להתבונן מחדש בכיעורן של שנותיו הראשונות— בכל זאת, זעקתן של אותן שנים, וכְאֵבָן— הזורח ופועם בכל איבר מאברי גופו; אינו מרפא, ואין בכל אמנותו— בכל הנסיון הזה של הגוף לרפא את זכרונותיו— צרי ומזור ; מִצָּד, מי שאינו ניעור בזמן לשוב אל גופו ולהתמודד עימו, תועה בדרך לירח, וריאותיו כושלות מחוסר חמצן.

—השיר למעלה אפוא הוא שיר ילדים נאיבי (רק לכאורה, כי למעשה הוא מתמצת את נסיונן-חווייתן של עשרות שנים); אבל איזה מאמץ יש לעשות כדי לשוב ולהיות רגע ילד או להסב פנים אל הילדוּת עבור מי שחיים שלימים מבקש להימלט מילדותו. מבחינות רבות, השיר הזה, כמו גם הספר כולו, העלה בזכרוני את מיצג הגוף של מרינה אברמוביץ' Rhythm O, בו הציעה לקהל בגלריה להתעלל בגופהּ באמצעות אביזרים שונים וגילתה כי הם מוכנים לשתף עם זה פעולה בחפץ לב והיא אכן יצאה משם פצועה וחבולה; הוא גם הזכיר לי סיפור-מעשה שסיפרה לי ידידה יקרה על תהליך ריפוי שעברה בו דובבה את איברי גופהּ שיספרו את סיפור המכאובים שנאצרו בהם שנים על גבי שנים; בעולם מערבי פטריאכלי שאלפי שנים התנהל על בסיס התפישה לפיה הילד הוא גוף עמוס דמיון ותחושות, חסר שכל ורפה שכל; כאשר השכל (כושר הניתוח, ההפשטה, וההיסק) מתפתח באמת רק בנעורים ובבגרות. יש בשאיפה הנשית לשוב אל הגוף,החף מאידיאליזציה ומאינטלקטואליזציה של הכל, משאלה להפוך פנים ולהאיר פנים במישרין גם אל עבר הילדוּת, מכוערת ככל שתהיה; לא להתנכר לילד שהיית. קשה לומר כי הדרך שמציעות להב ומציעות יוצרות אחרות משורטטת ונהירה, ועוד לא ברור מה ייקרה בעולם הגוף המדובב עצמו בתום הליל. אבל זהו עולם, לאו  דווקא מטריאליסטי בלבד, משום שיש בו בכל זאת איזו בקשת אהבה, השלמה עם העבר, יד שלוחה אל עבר הזולת שאינה מבקשת לסרוט או להכות. ומאחוריו עומדת לדידי גישה של תום. נסיון כן למצוא בתוך העולם הסחוף, המטורף, הדווי, ובגוף שתמיד כך נדמה סוחב בשוך הכאב גם מבע של תום. ושירה בעיניי, היא זמן של תום, שבו אנחנו מסתלקים מכל האשליות, ומצויים בפכחון גדול ובתום גדול, שמתוכם אנו מבקשים להשמיע, אם זה עדיין אפשרי, למרות הכל (ואף על פי כן, נוע ננוע) את הצליל הנכון, את המלים הנכונות, הנוגעות בחירויות האמירה והקיום.

===דמות האשה-ילדה-המשוררת בספרהּ של להב, נגעה ללבי כעין הילד הנרצח שוב ושוב המתגלגל להיות מבוגר רדוף שדים, בספרו של ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר או כדמותהּ של הילדה שלעולם לא תסתגל אל עולם המבוגרים, ולאלימות הטבועה בו, בספרהּ של מרית בן ישראל טבע דומם. גם כאן מובא נסיון כן למשות את הילד האבוד, הכעור-מוכה-מוזנח, מעם אבדותיו ואבדניו, לנסות לפייסו קימעא, או למצער: להגיד אחר שנים, את המלים, שהוא לא יכול היה לומר  (כי לא חש כי עומדת לו  הזכות והיכולת להגיד) ואשר חשוב מאוד שייאמרו, שייגברו על בלימתן.  כל המלים הבלומות שהאדם נושא עליו, המכאיבות עליו את גופו, ממררות ימיו, עד שיימצא להן מוצא.

לדף הספר

*

*

בתמונה למעלה: Ives Klein, Naked in the Rain in April, Oil on Canvas 1962

Read Full Post »

אמן החֵירוּת הַפּנִימִית

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (omusM) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960  

Read Full Post »

אֱלֹּהִים הַטּוֹב

*

שיר מאת  ז'ק ברל (1978-1929), מגדולי השנסון הצרפתי;השיר לקוח מאלבומו האחרון שראה אור כשנה טרם פטירתו (מסרטן מתמשך). זהו שיר הומניסטי בעיניי יותר מאשר שיר התרסה; בקרקעיתו מתרוצצת התפישֹה לפיה האל אינו אלא רעיון המתנוצץ בליבו של האדם.  

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

הָיִיתָ נוֹתֵן לִזְקֵנִים לִרְקוֹד וַלְס בַּכּוֹכָבִים

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

היִָיתָ מַשְׂבִּיע עֲנִיִים, נִכְאָבִים

 

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים,

לֹא הָיִיתָ מַכְתִּים אֵת הָאוֹר הַכָּחוֹל בְּעָבִים

 

אָבָל,

אַתָּה לֹא אֱלֹהִים,

אַתָּה טוֹב יוֹתֵר, חֲבִיבִי,

 

אַתָּה אָדָם.              

 

[תרגם מצרפתית: שוֹעִי רז, 2012] 

*

התרגום הזה לצד תרגומים אחרים פרי עטי עתיד לראות אור בקרוב בספר אלוה היכן שהוא בעריכתי (יוצרות/ים שונות/ים), גיליון מוסף מס' 1 של מקף: כתב עת לספרוּת.

בתמונה למעלה: Yves Klein, Ant 159, Oil on Canvas 1960

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »