Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איואן פוחיטונוב’

*
*

"זה לא יצליח", היא אומרת. "זה לא יצליח."

"למה?"

"כי אני משוגעת. אני חייבת לקחת כל יום ארבעה כדורים של אטרפון פורטה."

"אני אתן לך אותם"

"אני שומעת קולות", היא אומרת, "נדמה לי שכל העולם מדבר עליי."

"גם לי", אני אומר. "לעזאזל הקולות!"

[גִיֶּרְמוֹ רוֹסָלֶס, בּוֹרדינג הוֹם, תרגם מספרדית והוסיף הערות: רמי סערי, אחרית דבר: איוט ליוה מרטינס, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2010, עמ' 84]

*

  

*

מלחמות הטווסים של שלהי הקיץ 

זנבוֹת בּוֹעָרִים ואלפֵי עיניים

לוּחוֹת טקטוֹנִיִּים זָעִים,

כְּבָר איננו מְיֻזָּעִים

עוֹד מעט הַכָּל יזהיב,

הַכָּל יהיה מאחוֹרינוּ

 

לא שלוֹם נִצְחִי, שלווה רגעית אולי.

הלב נשבּר לִרסיסיו, המתפּזרים אי- בָּזה; 

עלי שלכת מוּטָּלִים, דּמוּיֵּי נוֹצוֹת טווס

וּממתינים לִצווחה מְטוֹרפת –

 

אל חצר בית הַמְשֻגָּעִים הִביאוּ טווסים;  

ולשפוּיים-

הִבטיחוּ מעט גֶּשֶם

 * 

 *לקריאה נוספת: טווסיםרוקד מכושף עם טווס דמיוני

*

 

*

בתמונה למעלה: Ivan Pochitonov, The Painter at the Shore, Oil on Canvas 1900

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

 

אֲנִי אָדָם; קְצָרִים יָמַי

וְעָצוּם הַלַּיְלָה

אֲבָל אֲנִי נוֹשֵׂא מַבָּט:

הַכּוֹכָבִים כּוֹתְבִים.

בְּלִי לְהָבִין אֲנִי קוֹלֵט:

גַּם אֲנִי כְּתִיבָה

וּבְרֶגַע זֶה מַמָּש

מִישֶהוּ מְאַיֵּת אוֹתִי

[אוקטביו פאס, 'אחווה', אש היומיום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, סידרת קשב לשירה: תל אביב 1998,  עמ' 62]

 

   האביב ניעור. רסיסי סביונים הולכים אל גומות אדמה מצפות. באוטובוס, הרחק מן היום הבהיר הזה, אני קורא את הספר פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו לדידיה אנזיה ומישל מונז'וז (תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן, סדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010). שכני לספסל, חרדי, מעיין בספר מבוא לתורה שבעל פה הדן באופנים שפסקה ההלכה במחלוקות שבין תנאים ובמחלוקות שבין האמוראים, מביט בתימהון בספר שלצידו ובי, כאילו היינו אורחים ממציאות אחרת, מעולם מקביל. ספר הוא אסופת רעיונות ורגשות. הקורא מעיין בהם, בוחן עצמו לאורם. יש הבוחרים לסגל את עצמם לעולם שהספר מעמיד בפניהם. לפני שנים אחדות יכולתי אף אני לעיין באותה בספר בו הוא מעיין כעת, מתוך התכוונות כנה לעשות אותה רכיב מהותי בעולם חווייתי הפנימית. היום הרבה פחות. העונות חוזרות על עצמן בגלגולן; ברם, הדברים אף פעם לא דבורים על אפניהם, משום שהם משנים את עצמם בכל רגע ורגע .

   אי שם, האביב כבר נכנס. הנה הוא מאחורי כתלנו. כמו מנהל עבודה, שבו תלוי השיפוץ בדירה שכולנו עושים בה. צביעתם מחדש של קירות המערה שאנו נתונים בה חסרי דעת, רחוצים מאשליית החורף קרבים אל אשליית הקיץ.

   אישה בערוב ימיה נגשת אליי מעט אחר רדתי, על יד חנות הירקות. פזורת דעת, בעומק עיניה פורחים כלי דם אדומים; היא במצוקה רבתי. שואלת האם אני יודע לקרוא עברית. אני עונה 'כן'. היא נראית תושבת ותיקה מאחת השכונות כאן. על יד בית הכנסת האלג'יראי. כבר שנים בארץ ולא למדה מעולם קרוא וכתוב. היא מגישה לעיניי מסמכים רפואיים שלה—מביקור הבוקר אצל הרופא בקופת החולים.היא שואלת האם הרופא הזכיר בדו"ח שלו אלימות כלשהי.  אני משיב אחר עיון, 'לא ממש', וכבר ברי לי כי מדובר באשה המוכה תדיר בידי בעלהּ, הפוחדת שמה יעיין במסמכיה בשובהּ לביתהּ. אבל אני חייב לדייק. אני מפטיר: "הוזכר כתם דם שנמצא על אחד ממסמכייך הרפואיים הישנים והוזכר כי יש לבדוק את מקורו". היא מספרת שהיא הותקפה לפני זמן-מה על ידי מאבטח בביטוח הלאומי ומאז היא חושבת לתבוע אותם. לא נשמע לי ריאלי. אני נזכר איך לפני כמה ימים בעת תרומת דם בבית החולים תל השומר, שאלני איש מד"א, במה אני עוסק. 'פילוסופיה' עניתי. 'מה יש לעשות עם פילוסופיה?' הוא השיב לעומתי. ברבע שעה הבאה בעוד דמי ממלא-והולך את שקית התרומה, דיברנו על פילוסופיה. מה מעניין בפילוסופיה, איזו חשיבות יש לתולדות הרעיונות. באיזו מידה הם קשורים לחיים. באיזו מידה הם אינם פטפוט-סתם. אני חושש שאם אתערב בעלהּ יהרוג אותה במכות. היא מודה לי על שקראתי עימה את המסמכים. אני ממשיך ללכת. השמים בהירים-תכולים, האור צהוב ונעים. אני תוהה איך האור יכול להיות כה נעים בחולפו על פני השבר.

   אמש דיברתי בכינוס של אוהבי שירה באחד הקיבוצים על אודות שירת פדריקו גרסיה לורקה. וַתִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּתְיַפֵּחַ הַגִּיטָרָה.וַתִּשָבַרְנָה כּוֹסוֹת הַשָּחַר [פדריקו גרסיה לורקה, רומנסרו צועני: מבחר שירים, מספרדית: רפאל אליעז, מהדורה שלישית, ספרית פועלים: תל אביב 1967, עמ' 70]  איי, השבר המטפיסי והקיומי הזה שבתוכו אנו עושים ומכוחו מנסים לגשש כמו גורים עוורים אחר תקווה לאחריתנו. נהיה ונהי שלובים יחדיו, חרוזים. אור חולף בעד כלים שבורים. לורקה לא חיבב שירים מודפסים. הוא ראה בשיר על דף 'גופנים מתים'. הוא בִּכֵּר לקרוא אותם לפני קהל. בשנים האחרונות, אני מבין ללבו, אבל עדיין, כך או כך, אני אוהב להיות קשוב בכל מאודי לקול הקורא או לדף האִלֵּם. אם מאזינים, אם כורים אוזן, בסופו של דבר שומעים כך את השיר (אין דבר כזה גופנים מתים או אותיות אִלְמוֹת).

   אפשר שאנו כּתוּבים; אך האם ישנה האפשרות לפענח את כתב התוהו הזה. בסופו של דבר, אנחנו בעולם, ניצבים בעולם, מנסים להבין את מקומנו בעולם, אבודים בעולם; נוהים להבין את פשר כתב התוהו; מעמידים פנים שהפשרים המזדמנים העולים על דעתנו יש בהם כדי להועיל לאחרים ולנו. (הנודד בליל בטבע רחוק ממקום יישוב, בחושך, כבר אינו יודע, ככל שהלילה מתמשך, אם הוא עדיין שרוי בגופו, או שמא הוא חלק מזרימה יקומית, נע ונד מכוחה, כבר אינו מוצא שום הבדל והפרש בינו ובין כוכבי שמיים, והיקום מתפשט והולך ואולי מתפשט ואינו).

   אני ממשיך את היום. לא חושב על אותה אישה פתאומית שביקשה שאעיין במסמכיה. ממאן להרהר בשורת הדפוס שבישרה כי על מסמך ישן שלה היה כתם דם שיש לבדוק מה מקורו. אבל משהו מציק לי. כאב רפאים שאיננו מניח. בימים ישנים הייתי לוגם דבר מה בשובי לביתי, להירגע. לפי שעה, אני מתנחם בכוסית הבורבון ששתיתי בליל חמישי האחרון במסיבת חברים, אשר פתע הקל על הגוף, על הלחץ המתמיד מאחורי העיניים, ועל פעולתה המדודה-האקורדיונית של הסרעפת. עתה, כבול לכאורה, מתקתק את פירות עבודתי האקדמית על מחשב במשרד אוניברסיטאי. אבל הנה עוד מעט, לכשהעולם יעטה שמלה סגוּלה, יבוא תרנגול הודו פראי לנקר בלבי.

*

בתמונה למעלה:  Ivan Pochitonov (1850-1923), Steppe in the Spring, Oil on Canvas

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »