Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איזדורוס’

 

שְעַת עִוּוּתֵי הַזֵיתִים, הָעִיר הַכָּבַה

הֵגִיפָה אֶת בְּרִיחַ הַצֵּל.

נוֹשֵאת טַחֲנַת-הָרוּחַ אֶת כֹּבֶד צְלָבָהּ.

מִתוֹךְ גֶּדֶר הַתַּיִל חָלַם

הַגּוֹסֵס מַלְאָכִים גְּדוֹלִים עַל סֻלָּם

מִתְעַצְמים מִשָּלָב לְשָלָב,

לוֹהֲבִים לִקְרַאתוֹ וְנוֹשְׂאִים אֶת הָאוֹת

וּפוֹרְצִים בַּשָּחוֹר הָעוֹמֵד מֵעָלָיו

שַעַר גָּבֹהַּ, חֲלַל יְשוּעוֹת

 

[דן פגיס, הסֻלָּם, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק: ירושלים 1991, עמ' 36]

 

1

   דומה כאילו השיר נחלק לשנים. האחד, אכספוזיציה של זמן ומקום. השני, מבע עז-רושם של התעלותו של הגוסס בחלומו השמיימה בעד השער הגדול, חלל הישועות (כמו שמיה של טולדו בציורו של אל-גרקו, ראו כאן). אף על פי כן, אין כל הכרח כי שתי השורות הראשונות כרוכות קונקרטית בחולם. כלומר, את טחנת הרוח ואת כבד צלבהּ ניתן לראות בתוך התמונה בקרבת-מה לגדר התיל עליה עושה הגוסס כאיל בסבך או כישו על הצלב את רגעי חייו האחרונים. אבל קשה להבין היכן בתמונה היא שעת עיוותי הזיתים. האם זוהי עת סערה לעת חשיכה בחורש של זיתים, אשר משב הרוח הקר סומר את צמרותיהם, והחשכה הולכת ומתגברת עדי עלטה? או שמא מדובר במציאות נפשית של הגוסס החולם-חווה את התרחקותו מן העולם שהכיר ואת המעבר כביכול למציאות השמימית בעד הזיתים המתעוותים, והעיר המגיפה את צלהּ, כדלת הננעלת לתמיד, עת השער השמימי נפתח?

   איזדורוס בישוף סיביליה (המאה השביעית) נתן בלילה הממהר לרדת שבעה סימנים (תקופות): ערב לעת רדת השמש ועד שקיעתהּ: דמדומים- לאחר שקיעת השמש, אור דועך, שקט שורר, עד שחשכה עומדת בעולם; טבור הליל: תקופה שאינה מתאפיינת בכל פעילות, יפה לשינה, ולמנוחתם של הדברים; שעת קריאת השכוי: המבשרת את עלות השחר, בוקר: מעת היגלות רביבים ראשונים ועד עלות השחר; זריחה: עת השמש מתחילה לשלוח קרניה ולהפיץ אור.  היכן מתרחשת אפוא שעת עיוותי הזיתים?

2

   דומה כאילו ליבו של השיר הינו חלומו של הגוסס, ולא כך הוא בהכרח. הגוסס מעדיף לחלום, ליצור בקירבו דימוי של סולם עליו מלאכי אלהים מתעצמים משלב לשלב. כאילו בשורתו של יעקב 'מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֳלֹהִים, וְזֶה שַעַר הַשָמָיִם'(בראשית כ"ח 17, וראו תיאור החלום למן ראשית פרק כ"ח] הינה בשורת כניסתו של הגוסס בשערי שמיים. כל אותה עת, נתונה לו כמובן החירות, להמשיך ולהתבונן בשעת עיוותי הזיתים, בעיר המגיפה את בריח הצל, ובטחנת הרוח הנושאת את כבד צלבהּ – מראות ההולכים ומתרוקנים מממשותם, מראות הולכים ונעלטים, קולות הולכים ואילמים, דעוךְ-הכול. משא טחנת הרוח הינה המראה הקונקרטי הראשון בשיר. השוזר בין שתי התמונות הראשונות ובין תמונת הגוסס, שהיא ככל הנראה מציאותית אף היא. עם זאת, אין כל הכרח לראות דווקא בתמונה המסיימת את השיר את שיאו, ניתן לראותו דווקא בשתי השורות הפותחות. אם הינן מראות פנימיים המתרחשים אך ורק בהכרתו של הגוסס, שני מבטים אפשריים על עולם שנחתם. הריי ניתן לראות בישועת האור ובעליה השמיימה מעיין פייטה נוצרית; מוצא שהוא מן אי-הידיעה, מן התוהו הנמסך, מן המקום שבו אין צללים ואין כל אור, רק רשמים הולכים ונחלשים של החושים. אבל מדוע דווקא לבכר את המראה הדרמטי אפוף-האור של מלאכים לוהבים ומתעצמים? השעה היא עדיין שעת עיוותי הזיתים, העיר נרדמה זה כבר, וצילהּ סר ממנהּ, הדברים הולכים ומתרחקים. הגוסס כמו בוחר באשר מאפשר לו (לכאורה או בממש) להמשיך הלאה במסעו, להשתחרר בשוך הכל ממשא הקיוּם (ומכח הכבידה המתבטא בטחנת הרוח),כאילו מדובר רק בקטע-מעבר, דילוג משוכה קליל מאפילה לאורה.

*

*

בתמונה למעלה:  Pieter Bruegel De Oude, De Val Van Icarus, Oil on Canvas 1558

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »