Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אין סוף’

*

    כבר לפני כאלף שנים ויותר היו מי שמנו את מספר האותיות המרכיבות את עשרת הדיברות בפרשת יתרו ומנו גמרו שמספרן 620.  יסוד החלוקה לתרי"ג (613) מצוות מצויה עוד בספר הלכות גדולות לר' שמעון קיארה,(מאה תשיעית לספירה), בן תקופת הגאונים, ונשנה גם באזהרות שחיבר, המשורר והפילוסוף, שלמה אבן גבירול (1058-1020) במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה. היו מי שניסו למצוא מתאם בין סכום תרי"ג ו-ז' מצוות בני נוח (בהם מצווים על-פי התורה מי שאינם יהודים) – להשוות את מניין המצוות הכללי לתר"ך (620), כמספר אותיות עשרת הדיברות, ולפיכך דגלו בכך שבעשרת הדיברות מגולמת ואצורה התורה כולה (כלל מצוותיה). לרעיון הזה היה  היבט מעשי מאוד. הרבניים הותקפו לא אחת על ידי הקראים על כך שהם עושים איפה ואיפה בין מצוות התורה ומעדיפים את עשרת הדברות על יתרת המצוות המעשיות. כאן פשוט הובא רעיון הקושר בין קריאתן הפומבית של עשרת הדברות ובין כלל המצוות לרבות מצוות בני נח הרמוזות בהן. ראש וראשון למחברים אלו היה ר' משה הדרשן מנרבונה (פרובנס, המחצית הראשונה של המאה האחת עשרה), אשר רש"י (ר' שלמה ב"ר יצחק, 1104-1040 לספ') הירבה להביא מחיבור שלו אותו כינה יסוד אשר היווה ככל-הנראה פרשנות עקבית לתפילה ולפיוטים שליווה בימות השנה, בשבת ובמועדים. בספרים המגלמים ככל הנראה את תורתו של ר' משה הדרשן, כגון מדרשי האגדה המאוחרים, במדבר רבה על פרשות במדבר ונשא (בכלל במדבר רבה נחשב במרביתו מדרש מאוחר, כפי שהראה פרופ' חננאל מאק שעסק בשתי הפרשות הראשונות וביחסן לשאר הפרשנות במדרש זה) ובראשית רבתי הובא גם כן הרעיון הזה הקושר בין מספר האותיות בעשרת הדברות ובין מניינן הכללי של המצוות המצויות בתורה.

     שלב אחר, בתולדות עולם הרעיונות היהודי, החל בשלהי המאה השתים עשרה באותה פרובנס, עם התחלותיה של הספרות הקבלית תאוסופית, שעד מהירה התפשטה וכבשה לה מקום בחייהן של הקהילות היהודיות הגדולות בממלכות השכנות, קטלוניה-אראגון וקסטיליה-ליאון. אחד הרעיונות המפליאים שהובאו בספרות זאת, על ידי פרשן קבלי, ר' משה הגולה מקייב, שחילק את חייו רבי המאורעות, בין ליטא, תורכיה וקרים, ונשבה כמה פעמים בין הטטרים. בספרו הקבלי הגדול שוש"ן סודות על-שם תרנ"ו (656) סימניו, כלל המחבר, שלדבריו השלים את ספרו ברוסיה בשנת רנ"ה (1495 לספ'), כלומר: שלוש שנים אחר גירוש ספרד, דברים מפתיעים [סימן ר"ך בספרו] אודות "ענין תר"ך עמודי אור היוצאים מי"ג מכילתין דרחמי", כלומר: תר"ך עמודי אור היוצאים מי"ג מידות רחמים. לדידו, יוצאים תר"ך אורות אלו מכת"ר עליון באופן שבו הם מתווכים בין הספירה הראשונה (כתר) ובין א"ס (אין סוף) המצוי ממעל לה, והם עצמם אם ננסה לצייר זאת לנגד עינינו יתחוור כי 620 עמודים האור הם כעין כתר-אורות שחובש הכתר, או כעין זוהרי הקוטב האופפים את נקודת הקיצון של ההשגה והתודעה, שמעבר לה עולים האורות הללו אל עבר ההעלם, שמבטא האין סוף. לא מפתיע לגלות כי ר' משה הגולה מקייב מביא בהמשך דבריו: "ותר"ך אורות אלו נרמוז בעשרת הדברות". כלומר, אף-הוא כאותם מקורות רבניים קדומים שהזכרתי למעלה, החל ממחבר ספר הלכות גדולות וכלה בר' משה הדרשן, ניסה למצוא את אותן אורות אצורים באותיות עשרת הדברות, הכוללת כזכור את מצוות התורה כולה. מעניין לגלות כי גם ר' משה הגולה, מעבר לכך שלמד אצל קראים בקושטא, והפך לבעל פולמוס שלהם כשייצג את צדקת הדרך הרבנית, מנסה כאן מצד אחד להצדיק שוב את התפיסה לפיה בעשרת הדברות מקופלות מצוות התורה כולה, ומעבר לכך – להציע הסבר ספיריטואלי-קבלי, לפיו 620 המצוות רומזות לאותה מציאות עילאית של 620 עמודי האור המאירים את כתר עליון ומניחים איזה תווך נוסף של הארה בינו ובין האין סוף הנעלם.

      כבר בדור הראשון אחר גירוש ספרד, נתגלו תוצאותיו של רעיון הזה, בספרו ראש הישיבה של גולי ספרד ופורטוגל בסלוניקי, ר' יוסף טאיטאצאק, שהיה מלומד בעל שיעור קומה, שידיו לו רב גם בהלכה, וגם בפילוסופיה ובקבלה והעמיד תלמידים הרבה (בין המפורסמים בהם: ר' שלמה אלקבץ ור' משה קורדוברו). למעשה, טאיטאצאק ועמיתו הרב והפילוסוף, ר' משה אלמושנינו, הנהיגו בסלוניקי לימודי פילוסופיה, כחלק מתלמוד התורה, וכך למעשה, זמן מה, התקיימה בסלוניקי העות'מאנית, לצד מלחמות הדת הגועשות באירופה, מרכז יהודי,  כמעט יחיד בדור (להוציא בקצת קהילות יהודיות באיטליה ובכרתים), שבהן יכול היה המעיין התורני הצעיר לקנות גם ידע פילוסופי מדעי. וזאת, על-אף שטאיטאצאק ראה בעיון הקבלי כפנימי ועילאי יותר מאשר העיון הפילוסופי, אך עם זאת ראה בהגיון ובחשיבה הרציונלית והפילוסופית, עיקר חשוב בהכשרת התלמידים והשלמתם, ובתנאי שהפילוסופיה לא תהפוך ליסוד המתגבר על אלו הגלומים בידע התורני.  

   בפירוש המיוחס לו על ספר תהלים, כף הקטורת, כתב טאיטאצאק בפירוש על תהלים י"ט:

*

ולהודיע כי הנקודה הראשונה מן האל"ף, הוא סוד כת"ר, ראש האלוהות, כי בכתר יש תר"ך עמודי אור מצוחצחים, ואין סוף. וכתרו לבד, מתעלית ונתעלית באלו העולמות, וסוד כתרו, הוא עצמותו ואלוהותו, ר"ל (=רצוני לומר) שאין בכל העולמות, מכת"ר וחכמ"ה, אלא בסוד האות הזה הקטנה, היושבת ושוכנת שם, ואם תתמה ותאמר, היאך יוכל להיות, שהנקודה הזאת, היא יסוד הכל וכוונת הכל, הסוד הוא, שכמו שבה אין שום צורה, אלא כנקודה, כך אין שום צורה כלל, שהגשמים יוכלו לצייר, לכן הדמיון כנקודה, מפני כל דבר שהוא רחוק, לא יראה, כי אם כנקודה. כן, השכל הנברא מאין, לא יוכל להביע ולידע הדבר שהוא רחוק, מידיעת השכל, כי אם בעין נקודה. וכאשר הנקודה הזאת יתפשט, באשר יחפוץ, להדמי! 'ליראי ה' ולחושבי שמו' (מלאכי ג' 16), כי בסוד שמו יו"ד ה"א וא"ו ה"א ברא את עולמותיו.

[כף הקטורת: פירוש קבלי לספר תהלים לר' יוסף טאיטאצאק, ההדיר: אריה נאמן בן-צבי, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 226-225]

*

   התמונה או החיזיון שמצייר לעינינו טיטאצאק הוא נרחב יותר, היררכי יותר, וגם שיטתי יותר מקודמו, ותכליתו לגלות מה בין המיתוס על תר"ך האורות היוצאים מכתר עליון, האופפים אותו כזוהרי קוטב ובין העולמות שנאצלו למטה מן הכתר ועד עולמנו הגשמי. טאיטאצאק קושר את מקומם של תר"ך עמודי אור, המתוארים כמצוחצחים (כלומר: מופשטים ועילאיים, כלומר: נבדלים מהאור הפיסיקלי או מאורותיהן של הספִירות התחתונות להן, ומגלמות אור שהוא בד-בבד מרוכז יותר ומופשט הרבה יותר, כמעט עד שניתן לומר על אור זה שהוא בבחינת אֲיֲן יותר מבחינת יֵש) בנקודה הראשונה הנמצאת באות אל"ף של שם אהי"ה הוא סוד כת"ר וראש האלוהות (הניתנת לגילוי-מה), כאשר האין-סוף שהוא מקורה של אותה נקודה ושל האות הוא האינסוף שאין בו ממשות או השגה. כלומר, אותה הנקודה שהיא גם יסוד הכל וכוונת הכל, היא הנקודה הרחוקה ביותר מהשגת האדם אבל היא גם נקודת הגבול העליון לכל ידע או מחשבה שעשוי האדם לשאת על אודות האלוהות. התפשטות הנקודה הזאת מטה, כלומר המשך נביעת האור  כלפי מטה, כפי הרצון האלוהי, היא שמצטיירת ונדמית ליראי ה' ולחושבי שמו כסוד שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א כלומר השם הכולל את נביעת העולמות שבתחתיתן מצוי הקוסמוס הפיסיקלי בו אנו שוכנים.      

    לא לחינם מצייר טאיטאצאק את הנקודה היחידה כמכילה תר"ך אורות. הנקודה הזאת אוצרת לדידו גם אחדות פשוטה ויחידה ואין ריבוי גדול של אורות המצויים על התווך שבין הפשטה ובין אינוּת. אליה, על פניו, המחשבה האנושית, בכל זאת, עשויה לחזור וממנה נובעים כל מה שהופך בהמשך לעולמות ולכל המונם.  זאת ועוד, כאמור אותה נקודה שהיא יסוד הכל וכוונת הכל, המהווה נקודה הקודמת לזאת שמהווה ספירת חכמה, כוללת על תר"ך אורותיה כמו שהראינו לגבי אותם מקורות קדומים שמנו וגמרו כי בעשרת הדברות שבפרשת יתרו יש תר"ך אותיות – את כל מה שיש בתורה. כך שהמקובל כאן במידה רבה מקביל בדבריו בין אותה הנקודה על שלל אורותיה המכילה את הידע אודות כל העולמות כולם ובין התורה, המובילה אל אותה הנקודה, הראשונית שאל"ף שממנה ולמטה החלה כל המציאות שאינה אין-סוף להתרקם ולהאצל.

     הפרשן שעימו אחתום סקירה זו (יש עוד רבים אך אסתפק בשלושה) הוא ר' אברהם הכהן הירירה (1635-1562), רב ומקובל, מתלמידי המקובל ר' ישראל סרוק. הירירה שהוטבל בשם אלונסו נונייס די הרירה היה ממשפחת קונברסוס. בשנת 1596 נשבה בעיר קדיז על ידי האנגלים מאחר שזוהה כספרדי ונפדה רק ככלות חמש שנים (סביב 1600) כתוצאה מתכתובת בין סולטן מרוקו ואליזבת הראשונה, שבה התחייב הסולטן לפדות אותו בכסף. סמוך לשחרורו כבר שב ליהדות, ונע ונד בין איטליה, רגוזה ואיי יוון, שם התוודע לסרוק ולקבלה. בחמש עשרה שנות חייו האחרונות דרו הוא ואשתו באמסטרדם, כחברי הקהילה הפורטוגזית שם. אז חיבר גם, בין היתר, את ספרו הספרדי, Puerta del cielo (שער השמיים), מתוכו לקוחים הדברים הבאים:  

*

על תר"ך עמודי האור והכוח הפועל, שנכללים בכתר עליון. [הצעה 28]

הספירה הראשונה מכילה בעצמה תר"ך עמודי אור וכוח פועל לפי מספר הנובע משלוש אותיותיו של שמה המסתורי, שהן כת"ר, ולפי שעשרת הדברות, שנאמרו על ידי האלוהות בהר סיני, הכילום בעצמם … ואין ספק כי הם אורות וכוחות עילאיים ושלמים מאוד, שכוללים בעצמם את עלולו הראשון של אין סוף, הסיבה הראשונה, שבהיאצלם אלה מאלה וכולם ממנו עצמו, יכוננו מספר שלם זה, שחובק בעצמו ומסבב מחוץ לעצמו את כל שאר העלולים, הן של עולם האצילות והן של שלושת העולמות שלאחריו, של הבריאה, של היצירה, ושל העשייה, והם קרויים עמודים מפני שבהיותם מוצקים, מכונסים ומסוגרים בעצמם, אין מגיעים לפנימיותם ואין רואים אותה, והן מפני שיש טעם לכך שיובחנו משערי הבינה – שהם או פתוחים או שאפשר לפותחם ובסופו של דבר אכן ייפתחו, ומנתיבות החכמה – שאף כי הם נסתרים וצרים, יש להם פתח ומעבר כלשהם כדי להיכנס ולהעביר בעדם אל היעד האחרון והתכלית המאושרת של עמודי מקדשו האלוהי של אין סוף, מלך מלכי המלכים – שהם כמו עמודים שכתרו ייתנשא עליהם ושיכוננוהו ויעצבוהו.

[אברהם כהן די הירירה, בית אלהים / שער השמים, תרגם מספרדית והוסיף מבוא והערות: נסים יושע, מכון בן צבי  לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים תשס"ב, שער השמים ספר ראשון, עמוד 301]

*

    הייתי אומר, כי הנקודות שהוסיף הירירה על נקודתו של טאיטאצאק שהובאו לעיל (קשה להכריע אם הכיר את ספריו אבל להערכתי דומה כי מורו, ר' ישראל סרוק, שהיה מקובל מצרי, שנדד במזרח, ודאי הכירם) – ניתנות להסתכם בשתי בחינות [א]. בניגוד למהלך אצל טאיטאצאק, ההולך באופן אנכי מלמעלה למטה. קרי, מאותה נקודה של נקודת גבול עליון להשגה האנושית, המכילה את תר"ך עמודי האור ואת יסוד הכל וכוונת כל העולמות המשתלשלים ממנה ולמטה, ועד העולם הפיסיקלי וההכרה האנושית; בחר הירירה לתאר את העליה במחשבה ובהתבוננות אל אותם תר"ך עמודי אור, כעין סולם עליה. כלומר, לדידו מציאותם בעולם האצילות. ולפיכך על המבקש לחזות בהם להעפיל מעבר לעולמות עשיה, יצירה ובריאה, עליו לקוות לפתיחת נ' שערי בינה ולהצלחה למצוא את אותו מעבר צר בנתיבות החכמה שיאפשרו אותו להגיע לאותו חיזיון של "היעד האחרון והתכלית המאושרת של עמודי מקדשו האלוהי של האין סוף". [ב]. הירירה כאן מתבונן כבעל תודעה ארכיטקטונית. הוא מכוון לכך שהמראה הנשגב ביותר שאותו דעת האדם עשויה להשיג היא מראה מקדשו האלוהי של האין סוף, העשוי תר"ך עמודי אור, הנושאים עליהם את כתרו. קשה שלא להתרשם, כי המראה העילאי הזה המצויין כיעד האחרון וכתכלית המאושרת של התודעה המתבוננת, הוא מראה מקדש, הבנוי כולו עמודי אור שאינו נתפשׂ (נדמה לי כי הירירה רומז במופגן ללשון ספר יצירה), והוא התכלית והיעד – אליו אמורות לדידו להינשא עיני ההכרה של אוהבי-אלוהים ולאו (או לכל הפחות, לא בהכרח) אל חידושו של המקדש הארצי בירושלים, שכן משאת-נשמתו של המקובל אינה להגשים מיתוסים פוליטיים ודתיים בארץ מטה אלא להעפיל בהכרתו, עד שיעלה בו, לו לרגע, מראה עמודי מקדשו האלוהי של האין-סוף. יתירה מזאת, עולה מכך כי כל העיסוק התורני (בעיון ובקיום מצוות) לא נועד אלא לקדם את המשיג אל אותו יעד אחרון ותכלית מאושרת, שעיקרה חיזיון מטאפיסי מופשט, ולא השגת תכליות חומריות-מעשיות.

*

לכל הקוראות והקוראים,  

אנייאדה בואינה אי קלארה!

[שנה טובה ומוארת!]

*

*

בתמונה: Shoey Raz,  Single Luminous Dot , 16.8.2020  

 

 

Read Full Post »

 

'אין מתפקידי לבנות אתיקה. אני רק משתדל לחפש את משמעותה' (עמנואל לוינס)

 'לא יכולתי להבחין בשום מקום, לא בפינות, לא בגמלונים, לא במסגרות החלונות ולא בלזבזים באיזה קו עקום או בעקבות  אחרות של הזמן שחלף' (וינפריד גיאורג זבאלד)

 

1

בספרו חלל וכו' מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק (1982-1936), את הפרק הבא:

על הקוים הישרים:

 

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

קו ישר זה – המשעול שבו ילכו הנוצרים האמיתיים! אומרים

אבות-הכנסיה.

-סמל הישרות המוסרית אומר קיקרו-

– הטוב בקווים, אומרים שותלי הכרובים.

הוא הקו הקצר ביותר, אומר ארכימדס, שאפשר למתוח מנקודה אחת לנקודה אחרת.

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

 

לורנס סטרן (טריסטראם שאנדי, פרק 240)

 

[ז'ורז' פרק, על הקוים הישרים, חלל וכו': מבחר מרחבים,  תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל, תל אביב 1998, עמ' 110]

 

   לכאורה, לדברי פרק, כל הפרק לעיל הוא ציטוט מספרו הקלאסי של סטרן, ולא-הוא. למעשה, אליבא דהמהדירים, רק השורות השלישית עד השביעית מופיעות בו (בפרק הארבעים, כרך שישי). כל היתר הוא כנראה כתיבה פרקית אפיינית.

כלומר, כאשר מותירים את דבריו של פרק המובאים סביב הציטאט מקבלים את התוצאה הבאה:

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

   כלומר, פרק בוחר לדלג מעל מקומו של הקו הישר, האמור בסדר התיאולוגי-דתי או האתי-פילוסופי. במיוחד עולה כי הוא מבכר שלא להעדיף את הדרכים הקצרות, הסלולות. למעשה לדידו, אין חפץ אמיתי בקו הישר, מלבד תועלתו, המודגמת על ידי משפטו של ארכימדס. לפיכך, הפכה הישרות לסמל חברתי-דתי. לערך בפני עצמו. אבל האם התועלת הגיאומטרית, הקצרות, ההליכה בתלם, הציות לנומוס, היא מידתו של של אדם, כל שכן מידתו של אדם, בבואו לספר את הסיפור האנושי?

   פרק מותיר אותנו בשתיקתו. לדידו, יש לנטוש את הקו הישר. יש לכתוב בקוים עקומים, הלולם של הקוים הישרים מתאים למי שחש כי העולם הוא מקום מוסדר, בנוי לתלפיות, משוכלל ומתוקן, מרחב גיאומטרי שבו באמת אפשר למתוח קו מנקודה אחת לנקודה אחרת. למי שחווה את הדיסהרמוניה ואת השבר, את חוסר האפשרות להביע את הקיום בעולם, לצד הצורך להביע בכל זאת משהו, אין אלא לכתוב בקוים עקומים, המאפשרים לספר את מקצת הדברים בלווית האורות והצללים הנעים בהם, בחובם.

2

    בראיון רדיופוני ארוך שעובד לידי חיבור דיאלוגי-פילוסופי בין פיליפ נמו ובין עמנואל לוינס (1995-1906) השמיע לוינס את דעתו היאך מתנתקת הפילוסופיה שלו, הדנה בגילוי האתיקה בפניו של 'האחר' (כל זולת), בבחינת הצו האלהי 'לא תרצח', מן המסורת הפילוסופית-האירופית של הכּוּליוּת. אליבא דלוינס, הפילוסופיה לתולדותיה התחקתה אחר הזהה, נסיון לעסוק במלאכת ידיעת-העולם, מתוך ההנחה כי אמנם 'ההויה חבוקה בזרועות האמת', רוצה לומר: ניתן להעלות בדעת את 'האמת' המוחלטת על אודות העולם. ברם, אומר לוינס, מחשבה כזו, פירושה למעשה הפיכת 'האחר' (הזולת) לעצמי. כלומר, ההנחה לפיה 'האני' עשוי להקיף את שלל התופעות והמחשבות כולן. לדידו של לוינס, דווקא רעיון האינסופי—כרוך בו רעיון האי-זהוּת. כלומר, שאין דעת האדם פנויה להכיר, להגדיר, ולהקיף את כל הנמצאים, אלא אך ורק להעלות רעיונות ומחשבות על 'האחרים', כלומר: על מכלול התופעות הנמצאות בעולם.

   כמובן, שהתבוננות כזו על העולם, כל שכן, על הזולת, 'האחר', הבלתי-זהה, שיש לו חירות למחשבותיו ולעולמו, מבלי שיזדקק בהכרח למחשבתו או להנחותיו של 'האני' אודותיו, דורשת את 'האני' לחוות את העולם לכתחילה, כמקום שבו לא רק הסופי והתועלתי מצויים, אלא גם יסוד המיסתורין, הנעלם, ידע שאינו שלם, שאינו מניח לכתחילה, כי 'האני' יכול לטעון טענות-כּוּליוֹת-טוטאליוֹת, אלא אך להעמיד את פרשנויותיו שלו אודות ההויה, מתוך הזיקה לכל אדם או לכל יצור אחר. יתירה מזו, עמדה כזאת, המתירה את נוכחות האינסופי בסופי, מניחה למעשה כי לכל 'אחר' שמורה הזכות המפורשת להתבונן בעולם ולבנות לו את פשריו, וכי על כל 'אני' לא להסתפק בקיום זכותו זו של הזולת, אלא גם להיות אחראי וקשוב, לתובנותיו של 'האחר', ולהימצא באיזה שיח, או זיקה עימו. להיענות. לא להותיר את העולם כאוסף של 'אחרים' כאוסף של מונאדות החיות איש-איש את עולמהּ הפנימי, אלא לקיים איזו זיקה בין אותם עולמות שאינם זהים כלל ועיקר.

   לוינס מדבר על החוויה הפנימית בעיבורהּ הופך האין-סוף, האי-זהה לעולם, מדבר חוּצִי ומרוחק (מושג פילוסופי- מתמטי, אם נרצה) לדיבורו הפנימי של האדם, המעניק מקום לדיבורו הפנימי של כל 'אחר', שאינו מחפש לא שלטון, ולא אחיזה באחר, אלא לחיות עימו מתוך אחריות וכיבוד, של האי-זהה, בתוך אותו עולם. את הרעיון הזה בוחר לוינס להמחיש באמצעות המוטו למחזה 'נעל האטלס' למשורר פול קלודל (1955-1868), פתגם פורטוגלי, שהוראתו: 'האל כותב ישר בקוים מפותלים'.

פסקה זו מתבססת על קריאתי בספרם של לוינס ונמו אתיקה והאינסופי (תרגמו מצרפתית אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, עמ' 82-67)  

 

 3

  מה בין נטישת הקוים הישרים, ההכרח לספר את הסיפור האנושי דווקא בקוים עקומים, אצל פרק ובין האין סוף, האי-זהה והאל הכותב בקוים מפותלים אצל לוינס? הקו הישר, אליבא דלוינס ופרק גם יחד, הוא בבחינת פתרונה התועלתי-טוטאלי של שאלת דרך המעבר הקצרה ביותר בין שתי נקודות. אבל בהעברת קו ישר בין נקודה ובין נקודה ישנה הנחה מובלעת לפיה האדם עשוי באמת להטיל קוים ישרים שכאלו גם במה שנוגע לספירה האתית. כאשר האדם בוחר במה שנראה לו כאמת טוטאלית, הוא מוחק את כל האפשרויות האחרות. יותר מכך, הוא אינו מכבד את זכותו של "האחר", כנקודה אי-זהה, לכונן את חייו בהתאם לנפשו הייחודית וכשריה. אדרבה, הוא מוחק את כל האחרים. מבחינתו, לו כנקודה, שמורה הזכות לשלוח קו אל כל נקודה, שהיא ממילא זהה (להכרתו) לו, ועל כן עשויה לציית למה שהוא רואה בו את לוז הקיוּם.  

    לוינס כשלעצמו החשיב מאוד את תנועת הליטוף, אותה הסביר כביטוי של קרבה, נוגע ולא-נוגע באחר, מאפשר לו את אי-זהותו, את שונות הסובייקטים. תנועה של ליטוף שונה מאוד מהעברת קו ישר מנקודה לנקודה. זאת דומה יותר להכרה לפיה 'האחר' מוּכל ב'אני'. הוא שלי.ומאחר שהוא בבעלותי, יכול אני לנהוג בו כאילוּ לתובנותיי/אמונותיו ישנה זיקה הכרחית אליו.  יש לשים לב, פעולת הליטוף היא גלית, עקמומית. אין דבר מנוגד יותר מאשר העברת קו ישר.

   האנושות אפוא, לגילוייה הדתיים והפילוסופים והספרותיים, נסמכה זמן רב על תהילתם של הקוים הישרים. ואליבא דפרק ולוינס, בכדי לספר את סיפורהּ המלא, בכדי לכונן עולם שבו בני האדם חיים, כאוסף של סובייקטים, הנמצאים בדיאלוג ובזיקה, ולא בהשררת מעשה- האלימות הבא, זקוקה היא לתהילת הקוים העקומים, העגולים, המפותלים. זקוקה היא לא/נשים שהאין סוף החוּצי הופך בהכרתם, בדיבורם הפנימי, לנוכחות של האיו סוף בתוך הסופי, וכאשר הם מתבוננים ב'אחר' הם מגלים על פניו הרחוקים, את עקבותיו של האי-זהה, הסובייקט שאין להכילו, במידה רבה: עקבותיו של האין-סוף.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. קבלת תורה איש-איש כפי נפשו, כשריו ומתכונתו, ומתוך תודעת אי-זהוּת, המלווה בקשב, קרבה ואחריוּת, הולכת וגדילה, בין כל האי-זהים, כולם.

 

באשר לי, על אף חיבה רבה לגיאומטריה (בחיי הפנימיים). נטשתי את הקו הישר.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מעשן הנרגילה, שמן על בד 1944.

בתמונה למטה: כריכת החוברת אל עבר האחר אשר ראתה אור בשנת 1999 על ידי מדרשת אורנים( התנועה הקיבוצית) והכילה תרגום של אחד משיעוריו התלמודיים של עמנואל לוינס בידי ד"ר אליזבת גולדווין . על הכריכה,  רישום דיוקנו של לוינס במיוחד לרגל המהדורה העברית  מאת חברנו המשורר, דודו פלמה.    

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »