Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איריס איריסיה קובליו’

dogs

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

kovalio.2015

*

תמיד תהיי חלק ממפת כאביי. מה שלא אעשה. היכן שלא אהיה. על איזו רכבת או אוטובוס שלא אעלה. בכל רחוב בו אלך. באיזה יער חשוך בו אתהלך באיבו של ליל. לא אתגבר עלייך אף פעם. אסתובב  כדמות רפאים. כמי שננטש ושוב לא מצא את ביתו. אגלגל את זיכרך כסלע במורד ובמעלה. כגלגל רפאים מוטל בשדה ללא חפץ. את לא תניחי לי. אני לא אניח לך. איך אוכל להניח.

משהו יסודי מאוד פרום לגמריי, פרוע מהווייתו, חסר תקנה. שמי הערב על סף שקיעה. תמיד הכל נדמה לי נתון בשקיעה. אני מהרהר בכל מיני דמויות שליוו את נערותי; את חלקן לא ראיתי מאז. האם הם עדיין נמצאים באיזור זה של העולם? האם הם עודם בחיים? האם הם נזכרים בי לעתים כפי שאני נזכר בהם, אם לחיוך אם לעוגמה. דרך החלון הומה מרחוק— הים. אולי כל החיים היא המולת הגלים הזאת; שאון ותנועה מכסים על דומיית המצולה. כך הזיכרון מכסה על הנשיה; היש על האין. האחרונים— נוכחים יותר מן הראשונים, אלא שאיננו מרגישים בהם תמיד. תנועתו הדקה של האישון הנדמית כעת לתנועתם של כעשרת אלפים שכירי חרב יווניים הנותנים קולם ברוח, הסותרת את צעקתם, תקותם לשוב לביתם שהיתה לממשות: !Thalatta! Thalatta כמה פעמים רצתי כך אל חוף הים וגיליתי שאין ים, רק תעתועי אור וחול; ובכל זאת, תמיד לרוץ עד אליו, כילד תמים ומוקסם, המוותר על פחדיו.

*'

kovalo.2015b

*

כלב זאב עומד לבדו על דיונות חול המובילות לים ומיילל. על מה הוא מיילל—על היום שחלף עבר? אולי זה המנון לחשכה המבעבעת מתוך הים? אולי הוא חש אותה בעצמותיו? אולי אדונו הנתון בשלשלאות נלקח שבוי והורד לים וכבר הפליג אחר האופק? אני כבר איני יכול לשבת על סיפון האוטובוס הזה. אני קם נחוש ומצלצל בפעמון הירידה. תהא התחנה אשר תהא. אני נתון בשלשלאות. כאילו נשביתי בעולם הזה. אני מוכרח להיחלץ מכאן.

אין כל סימן חיצוני לרגישויות הללו. אני נותר אדיב ומחויך. כאשר האוטובוס עוצר בתחנה לאורך כביש החוף. אני לא משתהה. אני מוכרח לראות את הים. זה כוח חזק ממני ומן החשבון שאאחר לשוב אל ביתי. זה לא הזמן לחשבונות קרים. יכול להיות שאתאחר, אתפוס אחר-כך מונית שירות דוהרת למרכז. אבל אני ממאן להמשיך לנהות אל המרכז. אני יוצא ממקומי.  בלי אומר ודברים אני מוקא אל תחנת ההורדה, כיונה ממעי הדג.

בדרך אל החוף, רוח קרה מטלטלת יבבה בשדות הקמה האפורים, אני חושב על כך שיש מי שחושב עצמו כאילו נפדה ויצא לחופשי, ובכל זאת מהלך הוא עדיין בבטנו של לוייתן. אפשר אמָצא פוסע יחידי בדרך העפר; ארד בדרך התלולה בין סלעי הכורכר ואגלה שהים היה ואינו. פעם נח שם. כעת לא. בלי מורא, מחיש צעדיי, מהירים ודמומים, אל המקום בו מסתמנת מרחוק צורת צוק ושביל יורד; אחריו אולי גם הים יבוא.

[שני פרגמנטים מתוך: שוֹעִי רז, 'השעה הסגולה', גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובין לאומית, גיליון 02: שׁטּוּט: בעריכת מירה רשתי ושירה לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2015, עמ' 175-174, 176]  

*  *

*

 היום, יום חמישי, 19.3. 19:00, מוזיאון תל-אביב לאמנות; שעתיים של אתנחתא מכל שיטוטינוּ הארציים, הנפשיים, והאינטרנטיים בערב השקת גרנטה — כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית גיליון 02: שיטוט

ננה אריאל תשוחח עִם המשוררות נורית זרחי, טל ניצן, ואיתי על שיטוטים ספרותיים (אני כנראה אכלול בדברי משורר זן יפני, משוררת מתימן וסופר צרפתי או שניים). בפאנל נוסף ידבּרוּ פרופ' גלילי שחר, יונתן לוי ודורית פלג על "שפות של שיטוט".  כמו כן, יוקראו קטעי יצירות המופיעות בגיליון. ניתן להגיע קודם הערב ולשוטט קימעא במוזיאון. דמי כניסה: 25 ש"ח.

*

ביום שלישי הבא, 24.3, 19:00, חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט, רח' שבזי 36 תל אביב, ערב השקה לכבוד ספרהּ של האמנית, הציירת והמשוררת, איריס איריסיה קובליוֹ,  מזמן לא שמעתי את טַוָּסֵי הלילה: שירים. אקוורלים, עריכה: טל ניצן, אבן חושן ספרים רעננה 2014, בהשתתפוּת המשוררות אגי משעול וטל ניצן, המוציא-לאור עוזי אגסי, המחברת, ואני. הכניסה חופשית.  

ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.

*

בתמונות: איריס איריסיה קובליו, טווסי הים, אקריליק על נייר 2015.

איריס איריס קובליו, ים, אקריליק על עץ 2015.

Read Full Post »

sea.2014

*

בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה: 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.

על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.

הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:

*

בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם

נִצָּב בַּיִת

עָשׂוּי בְּדֹלַח

*

אֶל מוּל שְׂדֵרָה

שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים

נִצָּב הַבַּיִת.

*

דָּג זָהָב גָּדוֹל

בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם

בּשָׁעָה חָמֵשׁ.

*

הוּא מֵבִיא אֵלַי

זֵר אָדֹם

שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.

*

אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה

כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר

מֵהַיָּם.

 *

תְּמָנוּן

קוֹרֵץ לִי

מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.

*

בַּיַּעַר הַיָּרֹק

שֶׁמְּקִיפֵנִי

דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –

מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת

הַסִּירֶנוֹת

מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.

*

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי

בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.

[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]

*

בספרהּ  ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.      

הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.

כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא   אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ—  ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.

*

*

בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©

Read Full Post »

kovalio.2014

*

החיים הם סוס משא

ראשו מלא בְּקשׁ

ויש לו לב קפוּא מִקוֹר

ומֹח מטוּשׁטשׁ 

[שיר עם אסלנדי, תרגמה מאיסלנדית: שלומית כנען]

 

*

*

קיבלתי בשורה מעציבה על פטירתה של מישהי שלא הכרתי, מאת מישהי שאהבה אותה מאוד.

רק בשבוע שעבר או בשבוע-לפניו, שמעתי לראשונה אודותיה, על מחלתה הממארת, על הסיכויים המתמעטים, וגם שמעתי סִפּוּר משפחתי (לא-שלי) שאירע לפני הרבה מאוד שנים, משמעותי מאוד עבור מי שסיפרה לי אותו; וככזה הוא גם הפך משמעותי מאוד גם עבורי. איני יודע מדוע, הוא השתבץ מיד כהמשכו, למצער על המשך אותו שביל של זיכּרון משפחתי (שלי), שסופר לי עוד בילדוּת, הקשור בפטירתהּ, בלא-עת, של אחות סבתי, בליטא, בתקופת מלחמת העולם השניה (היא הצילה את חיי סבתי ושילמה על כך בחייה כשנורתה למוות אגב הבריחה). מאז זה לא מניח לי; כאילו שמעתי איזה הדהוד בלתי מובן משם לכאן.גלגל חוזר בעולם. פנים אחרות; שמות אחרים. דימיון מבהיל.

שוב אני והמחשבה טורדת המנוחה על העולם כתיבת תהודה של כל מי שעברו בו אי-פעם.

*

*

במקביל, פחות או יותר, נתבקשתי להיות בין הדוברים באירוע סוּפי-יהוּדי במתחם התפילה השאד'ילי-ישרוטי בעכו העתיקה בחנוּכָּה, בנושאי הארה, והאדם המואר. חשוב לי לנטול חלק באירוע, במיוחד בימים טרוּפים המשכיחים מאיתנו אפשרות של חיי שלום, ומנכיחים רק אלימות קשה אחר אלימות קשה. עם זאת, קשה לומר שאני איש של הארה (אף שייחדתי למסורות כאלו מחקר או שניים) או תופס את עצמי כסוכן של רוחניות כלשהי. השנים האחרונות נוטלות אותי דווקא, באופן הולך ומתגבר אל צידם של מורדי האוֹר, המסתופפים בין הצללים כחתולי רחוב; הנוהים כמדומה, אל האפילה והדממה, אף כי מדי-פעם-בפעם מתירים לעצמם להתמגנט כלשהו אל הלבנה, או להקשיב איך מלמול נסתר, נשכח מלב ונעלם מעין, חסר פשר, חולף לעת ערב. ברחוב.

לבסוף אדבר שם בנושא: בקיעת האורה ונתיב ההארה אצל שלמה אבן גבירול. שכן גבירול עמוס וגדוש מוטיבים של אור ושל הארה מבלי שהוא חש את עצמו רב או גורו של מישהו. הוא היה משולל את ההקשרים הכוחניים-הייררכיים, המגיעים לא-פעם כרוכים באמתחתו של הטוען שהגיע לידיו ידע סודי. אדם שכתב (על נפשו): "הִנָּזְרִי מֵאַחֲרֵי/ תֵבֵל וְאַל תִּתְעָרְבִי!", כלומר: שִׁמרי מרחק מדוד מן הכוחני ומן הפוליטי; אל תבקשי להיות חלק מקבוצה כלשהי. על אדם כזה יש לי מה להגיד.

*

*

קטע ממכתב תשובה שכתבתי בזמן האחרון למשוררת שאני מעריך-מאוד (הוא גם נשלח) על אודות חוסר-מסוגלותי לכתוב על שירתהּ:

הפער בינינו – כמו פועל-יום הדר בעיר עִם נמל וים; חי בדירת שיכון מלנכולית ופעם בזמן הולך לנמל להביט בים שמשמחו ולמולו הוא מזמזם את שיריו או רושם רישומים פשוטים בפחם, ובין מטרוניתה שבנתה לה חווילה שקירותיה עומסים תמונות ודימויים חזותיים גדולים, צבעוניים, עסיסיים, עזי מבע. אל מול השפע המתעצם הזה מקבל הפועל הפשוט פיק ברכיים. קשה לו למצוא נקודות מפגש בין עולמה לעולמו. זה מסקרן אותו אבל תמיד גם מאוד רחוק וגדול. שירה שמבטאת עוצמות שאין בי; מצויה מעבר ליכולת ההבעה שלי, שעוסקת ברגיל בדברים קטנים; סיטואציות אנושיות וקיומיות קטנות, רסיסי זכוכית של כוס שבורה, שנשכחו תחת אחת הספות. אני תמיד נמשך לשם הרבה יותר מאשר לשיר על התנפצותה של גלקסיה.

*

*

זוהי הסיבה שמצאתי עצמי כל-כך בספרהּ החדש של ידידתי, הציירת והמשוררת, איריס איריסיה קובליו, קודם כל, משום שזהו ספרהּ של מי שמותירה את שדירת הבתים מאחוריה, ונמשכת להתבונן בגן (או בפארק) מעט בטרם יחשיך: בבעלי החיים הנמצאים בו, בצמחים החיים בו, ובהשתברויותיהם מבעד פריזמות של אור יום אחרון ואפלה נמסכת. המשוררת גם אינה יראה את שברונהּ היא. היא מגלה אותו בפני הקורא באופן פשוט וצלול. היא אינה מכבירה את עצמה. אינה מגדילה ואינה מקטינה. היא לא באה כדי לשחק במלים. אין בה כל חשש לשתף את הקוראים במבט הייחודי האידיוסינקרטי שלה. זהו מבט שאין בו מן המוגזם, והמרעים-עצמו-לדעת. זהו מבט שאינו חושש מן הפּשטוּת ביודעו כי פשטוּת היא נדיבוּת עמוקה. וכך, כמו שזה, היא יודעת ביד בוטחת לרשום קו, קיים לא-קיים, אשר דווקא משום עדינותו ומשום הרעד שבו, קורא אותי לקריאות חוזרות ונשנות, כבר חודש ויותר. ובכל פעם ופעם, איך אומר זאת, אדווה הולכת ומרחיבה מעגליה על פני אגם.

*

עֲרַבָה בּוֹכִיָּה הִיא הַמָּרְדָנִית בָּעֵצִים 
יָפְיָהּ הוּא הַיָּחִיד שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּקֵּף
בָּאֲגַם הַמַּחְשִׁיךְ

[איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טַוָּסֵי הלילה: שירים. אקוורלים, עריכה: טל ניצן, אבן חושן ספרים רעננה 2014, עמ' 18]

*

נקודת המבט: התבוננות בבבואת הנוף הנשקף על פני האגם המחשיך; בחינת זיקתו אל העולם המקדיר, המהבהב מעליו, בראשית הליל. הערבה הקרובה לפני המים, כהה ושחורה, אינה נרשמת על פני הבבואה. קיימת ובלתי קיימת. היא כעין יישות-ביניים, המצויה בעולם האמיתי; נטועה ונטויה, אך חרישית, ונסתרת. היא נוכחת שם. המרי שלה ניכר בכך שהיא כביכול אינה ניכרת ואינה מותירה כל רישום. היא נעלמת מן המבט. רק כאשר נחדד את ההתבוננות. ונאריך להתבונן אל הנמצאים המוצלים-החסויים, היא תתגלה לפנינו במלוא הדרהּ מבין הצללים. זוהי אפיפניה הנושאת בחובהּ לא רק מראה, כי אם גם רחש חרישי של רוח נושבת ומבכּה, הנושבת בעלים.

*

*

מונה הרשימות הודיע לי כי זוהי הרשימה ה-500 באתר. שש ומשהו שנים אחר שהתחלתי לכותבו. לא אכנס שוב לנסיבות שבעטיין (ואולי הודות להן) התחלתי לכתוב בלוג. זמנכן/ם יקר והיום גדול. אני רוצה להודות לכל הקוראות והקוראים עד כאן, ובפרט לכל המנויות והמנויים. אני רוצה לייחד תודה מיוחדת לכמה קוראות/ים ומגיבות/ים ותיקות/ים ששיח התגובות הממושך עימן/ם העניק ומעניק לי משנה-מרץ להתקדם אל הרשימה הבאה, ויש להם איזו יד ורגל, במה שהתפתח פה ועדיין הולך ומתפתח: מרית, ורד, מיכל, נטלי, איריסיה, חני, תמיהה קטנה, ארנסה, דודו, שרון, עידו. תודה גם לכל המגיבות והמגיבים רק מדי פעם בפעם או המצטרפים/ות לאחרונה. ותודה לכל מעניקות ומעניקי ההשראה, שנלאיתי מלציינן/ם והמה רבות ורבים. לקראת כתיבת השורה הבאה קמתי וניערתי את עצמי היטב-היטב (הזמן, האבק, החלודה אינם נחים לרגע). בכל זאת, ובמחילה מראש על הטירדה להבא, עדיין יש לי רצון להמשיך.

*

*

בתמונה למעלה:  איריס איריסיה קובליו, אקוורל, צבעי מים על נייר 2014 ©

Read Full Post »

uri.sun

*

רק כאשר אדם רואה את עצמו כסנאי שמסתובב סחור-סחור בכלובו – ואינו משקר לעצמו – הוא קרוב לגאולה [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 207]

 *

1.אתה מגלגל משהו. אולי זו אבן . אולי זו סיגריה שתעזור לך להשכיח את האבן  אותה פקדו עליך לגלגל, עד נשימתך האחרונה, בעליות; והיא תמיד במורדות.

2.תמיד זה בורח לך, אתה כבר חושב שהגעת, שזהו זה, תם ונשלם; ופתאום זה לא מרגיש מספיק שלם. אתה עוזב הכל,  שומע קול (טריבונאל פנימי) פוקד אותך לרדת  עד למטה, כמו פרספונה שגורלהּ נחרץ, אחרי שטעמה מגרעיני הרימון. דוּמה-דוּמה. אינך יכול להימלט מזה. אינך יכול לחצות את קו הגמר; אתה חוזר כמה קילומטרים לאחור, ומתחיל שוב לטפס במעלה, איטי-מדוד, משם.

3.עם הזמן, והאבן, אתה כבר לא זוכר האם אתה יורד או עולה. גרוע יותר כבר אינך זוכר מאימתי התחלת לגלגל ועד מתי תגלגל וכל מה שאתה יודע הוא שאתה מגלגל ומגלגל ללא קו אופק, ואז פתאום נגלה לך מרחוק, ,אינך יודע אם בממשוּת או רק בעיניי רוחך, רוכב בודד על חד אופן. דבר כזה עוד לא ראית מעודך. פתאום אתה יודע מה עליך לעשות וּלְמה עליך להיעשות עכשיו.

4.אתה עוזב את האבן, אחרי שנים, סוף-סוף, שומט את האבן; סומך שמישהו כבר יקים ממנה מזבח לאלוהיו. סומך עליהם שהם כבר יימצאו מישהו אחר שיגלגל בשבילם אבנים. נדמה לך שאתה שומע אחריך את ריצת האפסנאי עם הטפסים ואת דרישתו להיכנס למשרד (או לטירה) ולחתום על טפסי ההזדכות על האבן שניפקו לך לפני שנים. פעם היית נדרך ומִצטעק מפקודתוֹ. זה מכבר, זה חדל להיות משמעוּתי.

5.בערב שואל אותי חבר: "נו, היית מגלגל ונשארת מגלגל. מה זה משנה?" לך תסביר לו מדוע המשפט היחיד שעולה בי כתגובה הוא ציטוט מאדמוֹן ז'אבס: "מי שזכה להיות הוא עצמו. מָשׁוּל אושרו לאושרו של סוּס שהפיל את רוכבו." פאוזה. שורר איזה שקט. ואז הוא מטעים חרישית: "זה סוס, אי אפשר לגלגל".

 

הציטוט מתוך: אדמון ז'אבס, ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 86.

גרעיני הרימון שאכלה פרספונה בבלי דעת, חרצו את גורלהּ לרדת לשאול (האדס) מדי שנה (יש אומרים לפרק זמן של שלשה חודשים ויש אומרים חצי שנה).

 

שנה ללא לוּ ריד, חבל על דאבדין.

*

    הערב, 20:00,  בחנות הספרים והגלריה בסטסלרס במרכז המסחרי כפר שמריהו יתקיים ערב השקה לספרהּ של איריס איריסיה קובליו  מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה: שירים ואקוורלים (הוצאת אבן חושן: רעננה 2014).

הספר, מיטיב את ימיי כבר שבועיים ימים. איריסיה, במידה רבה, אחראית לכך שלפני כשלוש-ארבע שנים התחלתי לשים לבי לאקוורלים ולתוּר ציורים בצבעי מים (עד אז התמקדתי בעיקר בציורי שמן וברישום). פתע, בעד יצירתהּ, מצאתי בהם משהו המדבּר אל לבִּי. את הכתיבה שלה הכרתי גם-כן דרך האתר האישי שלה, אלא שבספר החדש קורא דבר-פלאי. אפשר כי בסיוע עריכתהּ חדת העין של טל ניצן, הצטמצמו השירים וקטעי הכתיבה וסודרו כדי שירת האיקו או טאנקה יפנית. ובאשר מדובר בספר הגדוש ממילא המיה של טבע ומלווה אקוורלים של אורות וגנים, קשה מאוד שלא ללכת שבי, וכבר לא נודע המרחק בין גן יפני ובין גן ישראלי, ובין משוררת זן יפנית ובין עמיתה ישראלית. זהו ספר קטן ומינורי, ההולך וגדל בעיניי מקריאה לקריאה, וכמתכונתם של ספרים טובים, כבר מצאתי את עצמה חוזר ומעיין בו כמה וכמה פעמים, ושואל את עצמי מה בין יפן ובין כאן.

ניתן להשיג את הספר בהוצאת אבן חושן, בחנויות הספרים העצמאיות והערב בהשקה.

*

בתמונה למעלה: אביבה אוּרי, שמש שחורה, טכניקה מעורבת על דף, ללא ציון שנה.

Read Full Post »

sea'*

ואלוהים,שרואה הכל,ראה שכל-זה לא יועיל במיוחד [ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת בבל, תל אביב 2001,עמ' 69]

*

אנרי פולאק באיזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? מאת ז'ורז' פרק, מחלק את ימיו בנסיעות מטרטרות על גבי הטוסטוס בין שירותו כמפקד-שאינו-קצין ללא-דופי בצבא צרפת ובין הרפתקאות שתיה, שירה והגות עם חבריו שבביית; כמו פרספונה המחלקת שנותיה בין האדס ובין האולימפוס. שם חותכים גורלות אדם ושם רק דנים בהם למרחוק, מקרבים או מרחיקים, מהללים או מכפישים, ללא נגיעה ממשית בגורלן של הבריות. כשחמטאי המסיע את לוחמיו על הלוח; פעמים נאלץ להקריב איזה חייל, ואף על פי כן אין בו אשם, זה רק משחק, רק עיון שבמחשבה.

ואותו החייל השולח עצמו לבסוף לאלג'יר בספרו של פרק, זה עם השמות המתחלפים שכולם מתחילים בק' ואיש לבסוף אינו שומע ממנו יותר (קרמזוב? קראטוסטרה? קאראפוץ? קראטה?). האם הוא הוא סוג של יוסף ק'. עומד למשפט לא-לו עומד לדין שאינו מעוניין לעמוד בו, הוא מנסה לחמוק ממנו כדי להישאר עם בחורה "שנכנסה לו לדם". הוא מבקש עזרה מפולאק המפקד שיעשה משהו כדי שלא יישלח לאלג'יר. פולאק מתייעץ עם החברים שבבית. הם חושבים לשבור לו יד כדי להוציא אותי מחיל המשלוח לאלג'יר. אחר-כך חושבים לתת לו כדורי שינה. ק' אינו יכול להימנע מגורלו.זה ברור לגמרי.הוא חייב לציית לחוק, למדינה. הוא יעשה את הכל כדי שמישהו ימנע ממנו להישלח אולם יעלה אל המשאית לבסוף בנפש חפצה, כמו שק' של קפקא יילך אחר שני מלוויו אל מחוץ לעיר אל המקום בו יירצח.

הספר מסתיים בעדות החברים: "ומעולם לא שמענו עוד מלה על הנודניק הזה" [שם,עמ' 83]. אולי כך הוא. אפשר גם כי אנרי פולאק נאלץ לעמוד כמפקד-שאינו-קצין-ללא-רבב במסדר המזכיר את שמות הנופלים באלג'יר. עם חצוצרן מריע, עם דגל מורד לחצי התורן, עם עמידת דום ונוח והכתפת נשקים, ולהאזין למי שקורא בשמו של ק' במסדר הנופלים. ואחר כך בלילה, אחר הנסיעה על הטוסטוס המחרחר שלו, שוב לא זכר איך קראו לו לנופל (קרטופלה? קינג-קונג? קגאמושה? קאלווינו?), ובכל מקרה, לא היה לו לב לספר לחבריו בבאר.

הצרפתים שהו באלג'יר והישראלים שוהים בשטחים (שהיו פעם מזמן-מזמן נחלת ממלכות יהודה וישראל אבל מאז נשלטו כ-1,300 שנה על ידי מלכויות אסלאמיות,והיהודים שחיו כאן חיו תחת שלטון אסלאמי דורות על גבי דורות); הגבולות בני-הגנה (ברוך השם, בני הגנה). המדינות סביבנו באמת לא סובלות את קיומינו באזור.השנאה והאלימות ממשיות,יום יומיות. זה אינו לוח שחמט. גם לא דמקה או שש-בש. למרות שתמיד מוצבים בו חיילים חדשים, ולמרות שמרבים להיזכר בצדק בדמעה בחיילים שנפלו חללים; והפוליטיקאי-התורן העומד על הפודיום מה הוא מבלבל את המח עם אמירות כמו "אם עם חפץ חיים אנו". מה הוא יודע על החיים? מה הוא יודע על המוות? הוא לא בנה במו ידיו מוזיאון קטן להנצחת חבריו ופרש לקיבוץ ולמושב ולחיים של זיכרון ושיג ושיח יומיומי עם המתים, הוא הלך ובנה מזה קריירה מחושבת ומשתמש בשמות הנופלים ובמארג זכרונותיו לקידומו האישי. מדוע יש להצדיע לו רק כי בעבר שירת בשדה הקרב? כי קוּדָם ונעשה ראש מערכת הביטחון? בחותכו גורלות— האם הוא באמת חישב עד הסוף את המהלך, האם ניסה לעשות את כל שביכולותיו כדי למנוע פצועים והרוגים משני הצדדים? האפשר כי הוא פשוט שחקן שחמט המנסה לפעול תועלתנית ואנליטית כדי שדגל הלאום יוצב לבסוף בראש הגבעה? ולבסוף, לכמה פצועים ומתים ועצורי-שווא הוא עצמו אחראי, וכמה פגיעות יכול היה למנוע? רגע אחד, אני גם יכול להפוך את מבטי, אני יכול להתבונן בו לרגעים באמפתיה ולראות בו אדם שביר, פגיע, חלש (כמוני ממש),הכואב את אבדן חבריו ולוחמיו; הכואב את כאבן של משפחות השכול ושל כולנו על החיים הארורים על החרב שאנו נאלצים לחיות כאן, כי מסיבות, לא תמיד נהירות, היהודים לא זוכים לחמלה רבה, כמעט בשום-מקום, והציונות באמת כבר לא עושה רושם כמעט על אף אחד,ובמקומות רבים בעולם לצפון קוריאה דמינו. ובכל זאת, הנה הוא מסתתר מאחורי דגל המדינה,כילד הנחבא אחר שימלת אימו,ואומר לנו לזכור(כילד-טוב עושה דבר אימו),לזכור את המתים ולמלא את הלוח שהתרוקן מלוחמים,בבַנֵינוּ (גם בבנותינו),שוב למלא את הלוח הריק בבנינוּ ובבנותינו (פתע נדמית לי האם,כאמא קוראז'),זאת אומרת,"אם עם חפץ חיים אנו"(ילד טוב משאיר צלחת ריקה).

 אני מניח שלא הייתי מרהיב עוז לכתוב את השורות האחרונות אלמלא הייתי הוגה את שמי הפרטי שלא על דרך שקראו לי הוריי אלא על דרך שנקראתי בבית שבו ביליתי חלק ניכר מן הזמן בשנותיי המוקדמות (לא בית הוריי), ובו היתה אם שאחיה נפל במלחמת יום הכיפורים (שמו היה שוֹעַ),שהדגישה פה ושם את העובדה  שעברה להתגורר בשכנות לילד הנקרא בשם דומה להפליא (הייתי בן 5), ואת שמי כנראה אני הוגה עד היום כפי שקראו לי בבית ההוא (במלעיל ולא במלרע). לא הייתי מעז לכתוב את שכתבתי לולא את תוצאות מלחמת יום הכיפורים נאלצתי לקבל כילד בבית ההורים,כי כשחושפים אדם צעיר ואב צעיר ליותר מדי אלימות ומות עלולות להיוודע לזה תוצאות אחר-כך. יתירה מזאת, לא הייתי מרהיב עוז לכתוב זאת לולא כמעט נפלתי בעצמי (ללא כחל וסרק) בראשית שירותי הצבאי (התאוששתי החלמתי והמשכתי לשרת), ואלמלא הספקתי להיות בשלב הרבה יותר מאוחר של השירות מחולץ בדקה התשעים וארבע מפאתי כפר ערבי עוין מאוד, שתושביו עלו והתקהלו (לגמריי לא למטרות שלום ולא כדי לידות בנו ביצים),על ג'יפ צבאי שהייתי בתוכו עם עוד שלשה חיילים צעירים,והייתי היחידי מתוכם שידע לתפעל ממש נשק וכבר עמד לבדו עם רובה בהכנס בין כוונות,ובכל זאת המתין (תודה ללוחמי משמר הגבול שחילצו ועל ששעו לקריאה בקשר;בלעדיהם,יש להניח,לא הייתי כאן היום). לא הייתי מעז לכתוב אלמלא בתקופת השירות הצבאי שלי תרמתי בתפקידי תרומה ממשית להצלת חיי אדם יותר מאשר בהריגתם של אחרים (באופן יום יומי).רק בשל אלו אני מרהיב עוז ושומר לי את הזכות לומר: זה לא לוח שחמט,זו לא צלחת אוכל.זה לא משחק זיכרון.לא טקס זיכרון בהר הרצל. זה לא משחק של מי יזרוק לים את מי. גם לא חבטה קטנה בכנף הימנית.

תוספת מאוחרת:  בעקבות הרשימה קיבלתי משרון רוטברד את הסטיקר הבא שהופץ בשעתו יחד עם הספר איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? 

*

perec sticker2

*

לקריאה נוספת: חלל (הבניית זיכרון)

                       הלך לו בגשם בלי אומר

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ים, אקריליק על בד 2013.

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

**

אָבִי עָל מְלָאכְתוֹ, כְּחוֹם הָיּוֹם, שׁוֹקֵד

לִבּוֹ מָסוּר כּלוֹ לְצָו הָמְּפַקֵּד,

מַעֲלֶה עֵצִים, נִלְהָב,  עוֹבֵד וּמְרָקֶּד

וְהַכְּאֵב—עָל בְּגִידָתוֹּ, נוֹקֵב, אוֹתִי נוֹֹקֵב

 

רַכֶּבֶת אוֹ אֹרְחָת גְּמָלִים, קְחוּ אוֹתִי מִכָּאן

כְּבַר לֹא אֵזְכֶּה לִגְדוֹל, גַּם לֹא—בְּחָתִימַת זָקָן

אִמִי- הִיא מַחְרִיבָה אוֹתִי, אבי— אוֹתִי עוֹקֵד,

וּכְקָרְבָּן תָּמִים אֲנִי עוֹלֶה  עָל הַמּוֹקֵד

 

וְגָם הָאָיִל הנראה הַרְחֵק

, אֲבוּד ומתפּרְקֵד,  

איני רוֹצֶה כּי יעלה אֶל חֵיק-

הָאֵל, אֶרְצֶה שיִזדָּקֵּן 

 

מן הפּסגה אֵי-שָם נִשְקָף לוֹ שדה חִטָּה

אינִי רוֹצֶה בָּאֵבֶן, אין לי צוֹרֶךְ בִּשְחִיטָה

הִוָּתְרוּ אפוא, זְקֵנִים, לשִׂיחֲכֶם המפֹאָר

אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת; לָרֶדֶת מִן הַהָר!

[שועי]

*

*

הערות:

'אמי, את מחריבה אותי':  צטוט מאחד משיריו של ריינר מריה רילקה בין השנים 1922-1913 בתרגום עדה ברודסקי. כאן הובאו הדברים בפרפרזה שלי.

'איני רוצה באבן' הכוונה לאבן השתיה היא על פי מסורת חז"ל האבן עליה התקיימה העקידה.

*

ראו גם: חסר בית על ספסל צבורי שח לחברו (על העקדה)

 

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ללא שם, שמן על בד 2000.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »