Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אירית דקל’

 

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט [האדם מתכנן (חושב) ואלהים צוחק] היא תפיסה ממוסדת לגמרי בתרבות היידית. חשוב להוסיף – אלוהים צוחק באמצעות שפע שדיו, ליליותיו, נשמותיו, מלאכיו, צדיקיו, משיחיו גלמיו ודיבוקיו; הקוסמוס, ברוך ה', אף פעם אינו ריק –  בעיניי היהודי שגדל מתוך המסורת היהודית העולם הוא פרפטום מובילה – יישות של אלוהים צוחק ואדם מתכנן (אלוהים שהאדם הוא כחומר בידיו – לש, ממוגג ומזגג, ולא ברור האם תכנון מצד הבורא או שרק מסופר שהיה אי-פעם תכנון כזה); יש שבת ומועד (תורה וקדושה) ויש חדל ורועד (כמצב קיומי קטסטרופלי), ותמיד גם יש מי שרעב ללחם, יתום, פליט, מודר, קצת טרוף-נפש, ממלמל לעצמו – ופעמים רבות מדי הם מתגלמים ממש באותה צורת אדם, שמצידה מתכתבת עמוקות עם דמות היהודי הנצחי בחברה האירופאית.

אני חושב כי זה מה שהקסים את בן הקלויז הוורשאי יצחק לוי, לימים חברו הטוב של פרנץ קפקא, כשנתקל לראשונה בתיאטרון היהודי (תיאטרון יידיש). לאו דווקא השפה היא שהילכה עליו קסם, ולאו דווקא "הפולקלור", אלא העובדה לפיה העז תיאטרון היידיש פניו כנגד היראים (חסידים ומתנגדים) להעמיד על במה לשבט ולחסד את התרבות היהודית המזרחית באירופה, כפי שהיא, על הצדדים מעוררי הכבוד, המחשבה והתוגה שבה וגם על הצדדים מעוררי הצחוק, הלעג והמבוכה. בבתי הכנסת ובבתי המדרש רגילים היו להציג רק הצגות (יותר נכון, ריטואלים) לאלוהים; הומור – היה עניין של בדחנים בבריתות ובחתונות (ותמיד נלווה אליו קורטוב מחמיר של מסורת); אדם מחופש למלאך המוות נהג לרקוד עם הכלה טרם החופה (ללא מגע יד עמהּ) – כדי לסמן את אזור הדמדומים שבין חייה הישנים ובין חייה החדשים – ואת אימת ההשגחה האלוהית, המביטה ממעל ודנה אותה גם בשעה זו, כמו בכל שעה אחרת, לשבט או לחסד. ומנגד, הצגת היידיש (לעתים על גבול המהתלה) היתה ריטואל שונה במהותו – לבני אדם על בני אדם,  בהן עולה האל כרעיון שאינו מרפה ללא הילת היראה והקדושה– נראתה לבני הדורות ההם כרעיון הגובל  בכפירה. כמובן, למתח שבתוכו חי שחקן התיאטרון היהודי התווסף הלעג של אנשי התיאטרון היהודים האירופאים, ומבקרי התאטרון, שראו בו שחקן של קומדיות (מחזות עממיים) נחותים ופולקלוריסטיים, ולא מנו אותו ממש עם מי שגילם בתיאטרון "אמיתי" דמויות של שייקספיר, ראסין, אפרים לסינג, ג'ורג' ברנרד שאו או ברטולד ברכט.  מכל אלו עולה דווקא דמות של איש תיאטרון בדמותו של הומניסט מחויך או מבקר חברתי חד, שנשאר קרוב אצל האנשים שבתוכם הוא חי; ובעיקר, לעולם אינו מתנכר לבני האדם.

לוי תיאר את מסע חייו ברשימה קצרה על התיאטרון היהודי, שהציל מפיו, קפקא. הוא היה בן למשפחה חרדית, שליבו נמשך מאז ילדותו אחרי ההתחפשות, הצחוק ולימים לתיאטרון –  הוא התחיל בהתגנבויות יחידים לתאטרון הפולני ורק מאוחר יותר מצא את התאטרון היהודי, שהלם יותר את מערכי נפשו. אולי מפני שנוצרה לו כאן איזו הזדמנוית לשטח ביניים שבו אינך מוכרח להיות יהודי-קדוש או גוי-גמור; אלא להגדיר את זהותך מחדש, שלא על העוגן הדתי ולא על על העוגן החילוני; מן עולם מעורב שבו החירות העומדת בפני איש התיאטרון היא לבוא מדי ערב בקולות שונים מאזורים שונים שבתוכו, מבלי להתחייב עד-תום לאף אחד מהם. מבחינה זו, אפשר כי התיאטרון היהודי באותם זמנים גילם איזה איזור סיפִּי, שבו אדם המציג לבני אדם, רשאי להיות לא אינטגרלי על תום (עם מכלול זהויותיו) ואף ללבוש קולות ודמויות רב-קוליות ורב-תרבותיות, מה שודאי לא עמד בקנה אחד עם מגמת הרבנים מצד ועם מגמת ההשכלה-היהודית מצד.

קפקא, ודאי שאחרי לוי, כרוך אחר התיאטרון הזה; הולך לשיעורי משנה, מבקר אצל חסידים, כותב על צדיק-הדור, על המשיח, על היחס לאחר כיחס התפילה ועל יום כיפורים הגדול של הנפש. ובד-בבד, מעיר בסרקסטיות כי קרובי משפחתו המזרחים (אוסט-יודן) דומים לעיזים, כי הנוהרים לבית הכנסת בערב יום הכיפורים מדמים בנפשם כאילו התאבדות היא לא להגיע ביום הזה לבית הכנסת. חייו של קפקא, אולי בשל כך שגדל בבית חילוני באמפריה האוסטרו-הונגרית ולא היתה לו  גירסא דינקותא; הביאו לידי כך שגם את "המקום הטבעי" שמצא לו חברו לוי בתאטרון היהודי, קפקא לא יכול היה להרשות לעצמו. הגם, שיש להניח כי בקבוצתו החברתית ולו בקרב משכילי פראג וסופריה, נתפס לוי עצמו כ"אוסט-יודן" שאינו שונה במאום מיראי השמיים וקנאי הדת, אף שהמרחק היה גדול.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה למעשה לכתוב על תיאטרון יהודי וקברט יידי הפועל מזה כשנתיים בתל-אביב סביב בית שלום עליכם. אסתרס קאבארעט, מייסודה של השחקנית והבמאית אסתר (אסתי) ניסים. צפיתי בשנה האחרונה בארבעה מופעים שונים לגמרי שלו, שעסקו כל אחד בתורו: ברוחות ושדים, פרנסה, בעלי-חיים ומשיחים; זה המופע הבימתי שאני שב אליו הכי הרבה בשנה האחרונה, ובכל פעם צוחק, דומע, ומתמוגג-ממש מהעולם הנגלה לי לפניי שם.  ומדוע? ראשית מפני שהמערכונים כתובים ביד אמן על ידי הסופר וחוקר היידיש, יעד בירן, המפליא לשזור בין מקורות תרבותיים יידישאיים ויהודיים ובין האקטואליה הישראלית שכולנו עושים בה ימינו (מה שמזכיר לעתים רגעים, מהטובים ביותר, בתכניות כמו זהו-זה או ניקוי ראש), ושורת המפגשים הבלתי-אפשריים (אולי בחינת ריאליזם פנטסטי) שהוא יוצר בכתיבתו, למשל בין חסיד יידי לשד פלסטיני; בין האיל העומד להיעקד כשעיר-לעזאזל בעקידת יצחק ובין אברהם אבינו (האיל משכנע את אבינו בתמורה הולמת לחזור לתכנית לשחוט את הבן); מונולוג של הכלב בלק על רעבונו על הנסיבות המביאות אותו לנגוס ביצחק קומר (תמול שלשום לעגנון); ריאליטי בישול שבו משתתפים בעלי החיים העומדים לעבור אצל השוחט בדרך לסיר; או מפגש בין סופר היידיש שלום אש ובין ישו הנוצרי, העוסק בגורל היהודי ובמרווח הצר שבין תיקון-עולם ושיגעון – הן בעיניי פניני-במה וספרות, שאני מקווה שגם ייזכו לצאת לאור בעתיד, שכן הם מייצגים כתיבה טראגית קומית קיומית,רבת-קולות ורבדים, לעילא ולעילא.

*

*

יש לציין גם את עבודתם של כמה מתרגמות ומתרגמים הנוטלים חלק בהעברת יצירות מהיידיש לעברית בקברט (הקברטים משולבים בתרגום סימולטני מוקרן עבור הבאות/ים שאינם שומעי-יידיש כמוני), כגון: ויקי שיפריס ובני מר, המרבים לתרגם לקברט משירת הבונד וכמו-גם משירי משוררי יידיש שלא זכו בקדמת הבמה בחייהם, וכך כבר מצאתי עצמי משתאה מול שיר יפהפה שמעולם לא הכרתי או קראתי –  תוך כדי צפייה במופע. אספקט אחר הם השתתפותם של מוסיקאים וזמרות וזמרים אורחים בקברט, למשל: אירית דקל בהווה ורות דולורס וייס בעבר. לשמוע את אירית, זמרת ג'ז ובלוז , שרה את מיליזלדה בלאדינו  או את רות שרה ביידיש על הנשמה שירדה לעולמנו, עמק-הבכא הזה, או גרסת כיסוי יידית לזומבי של הקרנבריז האיריים, הם חלק משלל ההפתעות שכל מופע קברט כזה מזמן. יתר על כן, מוכרח לציין את צוות השחקנים הפחות או יותר קבוע: אסתי נסים, לאוניד רויטמן,  מנדי כהאן, מרים טרין, בן לוין, רות לוין, אמיתי קדר, מירי רגנדורפר וויקי שיפריס, ואת עיבודיו המוסיקליים היפים של אורן סלע.

*

*

בניגוד למי שרואים ביידיש חזרה לעבר גלותי ––  אני רואה בזה הליכה גדולה קדימה. התעוררות גדולה יכולה לבוא דרך כך שנחייה מחדש את שפע התרבויות היהודיות מהן הגענו אל המקום הזה (לרבות זה תרבותהּ ולשונהּ של כל אחת מקהילות היהודים בכל תפוצותיהם); המקום הזה הפך מיליטריסטי מדי זה-כבר ומכוון מלמעלה על ידי בעלי הון ורבנים עם אג'נדה; הציונות הופכת אט לסיפור של עקידה בפקודת המדינה במקום עקידה בצו האל (ולא כדעת פילוסופים ומקובלים אחדים לפיה העקידה התרחשה בתודעתו של אברהם בלבד ולא בעולם החיצוני או שהיוותה אי הבנה של מהות הצו האלוהי). גם חלק ניכר מציבור החפץ לאיין את יהדותו המסורתית ואת תרבותו ומורשתו, מוּנע הרבה מכך שאין הוא מרשה לעצמו לראות את היֵש שיש במסורותיו היהודיות, ויותר מכך –  רבים ורעים הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני, הטורחים למנוע ממנו כל אפשרות של התבוננות פנימית ועצמית עצמאית. אני לא בטוח אם היידיש היא שפה מתה, ולכן – האם צריך להחיות אותה. עולמה הרוחני אינו זר לנו, והנושאים שהעסיקו בני אדם היו מעולם, פחות או יותר, אותם נושאים. אני משוכנע בכך שהיהודים צברו במאות ואלפי השנים שבהם דיברו ביניהם בשפות בלתי-עבריות, הרבה מאוד ידע, תרבות, ריטואלים, מיתוסים, אתוסים, חכמה וצחוק – ואני מאמין שעלינו להכירם לא פחות משאנו מכירים את מייסדי הציונות או את גדולי הספרות העברית המודרנית; ודאי לא פחות.

אסתרס קאבארט. אל תחמיצו את השעה. רוב הסיכויים שתבינו, תוך כדי צפיה, מהיכן השדים והחזיונות שלכם הגיעו.

"אסתּרס קאַבאַרעט" יופיעו עם

נישט געשטויגן נישט געפֿלויגן / משיח אחר כך

בתאטרון תמונע ברח' שוונצינו 8 תל אביב יפו

יום שישי 6.12.2019 בשעה 13:00 (מתחילים בזמן).

מחיר כרטיס: 70 ₪.   

*

בתמונה למעלה: בתמונות: דן בן ארי, מתוך הקברט הנוכחי, 2019 ©

Read Full Post »

גבעתים

*

אני חוזר עם בני בן החמש מיפו. שם הוא התוודע לראשונה לבתי תפילה של מוסלמים ושל נוצרים. בחזרה באוטובוס על יד הקריה בתל-אביב הוא מבחין במגדל משרד הביטחון ושואל אותי האם זה גם בית תפילה של איזו דת. אני עונה לו: כאן יושבים מפקדי הצבא; זה בית משרדים. פתאום אוחזת אותי מחשבה כי ייתכן שלזה הישראלים מתפללים.

אני מבין שהוא כמובן חש בדמיון שבין צריח המואזין, מגדל הפעמון של הכנסיה/מנזר והמגדל החד הזה, שתמיד נדמה לי כתורנהּ של אניית מעפילים המחשבת לטבוע. יש ביסוד הדַּמיוּת, יכולת להפוך את השונה לחלוטין לדומה או לזהה או למצער לקרב בין רחוקים (בית-צבא ובית-תפילה). יותר מכך, אני מזהה בעצמי נטיה רבה מאוד לקרב בין רחוקים, למשל: לנסות לזהות באנשים זרים או באנשים שזה עתה הכרתי משהו המזכיר לי אנשים קרובים ללבי בהווה ובעבר, באופן שאצליח לגלות כלפיהם יותר סקרנות או חיבה, שהרי כמה אנשים שבינתיים הפכו עבורי ליקרי לב היו בעבר אנשים זרים לי לחלוטין ובכל זאת אני חש כי שפר חלקי ומזלי להכירם.

יותר מכך, לפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש במקומות שאינם מוכרים לי איזה קול-פנימי הקורא לי לתור אחר דבר-מה מוכר, קוי דמיון; משהו שיגרום לי להרגיש בבית; נניח, דברים הקשורים בשכונת הילדוּת. ילדים משחקים בשכונה זרה לגמרי עשויים לקרב אותי למקום (כי גם אני הייתי ילד ששיחק ברחוב). חלון ראווה של חנות שמעורר בי זיכרונה של חנות אהובה אחרת. ארכיטקטורה דומה, אפילו דלת המדהדת זיכרון רחוק; נניח בפריז, על אף אופיו הנמלץ של מגדל אייפל, לא יכולתי שלא להרהר בו בחיבה, משום שהוא הזכיר לי את מגדל משרד התקשורת בגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שלצידה השתרעה ארץ הילדוּת (בשער הניצחון, נניח, חשתי זר ומנוכר וחשבתי רק על מלחמות).

זה נכון גם לטקסטים ולאמנות (חזותית או אקוסטית). כשאני נתקל בפריט אמנות או בטקסט עיוני אני מיד תר אחר הקירבה, אחר משהו שמעורר אצלי הדהוד של פרט אחר קרוב ללבי. איני מחפש השפעות, איני שמרן המחפש כי אותם דברים יוגשו לפיתחו שוב ושוב. אבל אני מחפש בחומת הבלתי-מוכר איזה סדק בחומת הזרוּת, משהו שיאפשר לי להביט, להאזין או לקרוא מבפנים ומתוך קירבת לב. לא להמשיך לעמוד בחוץ קופא מקור.

ובכל זאת, באיזה טיול רגלי קצר בשכונת ילדותי, אל גן ציבורי ואל ספסל מאוד משמעותי (כבר שנים אני הולך לשם מדי כמה חודשים) אני כל הזמן מבחין בשינויים. איך ככלות כעשרים וחמש שנים, כמעט שום דבר אינו כשהיה. אפילו הציפורים על העצים נשמעות שונות מכפי שנשמעו אז.  וכבר איני מוצא שם את ידיי ואת רגליי. ואני חושב על כל מני מקומות אחרים שהכרתי עם השנים, ושקצת נקשרתי אליהם, כי הזכירו לי איכשהו את הימים הרחוקים ההם. אבל לספסל הספציפי הזה ולנוף הנשקף ממנו עוד לא מצאתי תחליף. יותר מכך, לפני כשנה וחצי, כשהייתי צריך להתחיל איזה פרק חדש, אני זוכר שהלכתי אל הספסל "שלי" ומשלא מצאתיו (כנראה שהעיריה לקחה אותו לתיקון וחידוש ואני חשבתי שעקרו אותו מן המקום לתמיד) –  הואיל ושום דבר לא נראה לי כמונח במקום, יום אחר כך החלטתי סופית שלא להתחיל את הפרק החדש, אלא לקחת את עצמי לכיוון שונה לחלוטין. כמובן שאי מציאותו של הספסל לא שימשה כסיבה עיקרית, אבל בחשבון השנים, אני לגמרי לא בטוח אם היתה לגמרי שולית במערך שיקולי, כי פתאום לנוכח העדר-הספסל הבנתי כי מה שחשבתי שהוא מקומי ככל-הנראה אינו מקומי בכלל.

סמואל בקט כתב על גיבור ללא שם הלן על ספסל ולבסוף בסירה נטושה:

*

ברחוב הייתי אבוד. זמן רב לא ביקרתי בחלק זה של העיר והיה נדמה לי שהוא השתנה מאוד. בניינים שלימים נעלמו, גדרות-הכלונסאות שינו את מקומן, ומכל עֵבר ראיתי באותיות גדולות שמות של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום מקום ושהייתי מתקשה אפילו לבטאם. היו שם רחובות במקומות שלא זכרתי שראיתי שם קודם רחוב, אחדים מאלה שזכרתי נעלמו, ועוד אחרים שינו לגמרי את שמם. הרושם הכללי היה בדיוק כמו אז. נכון שלא הכרתי כל כך טוב את העיר. אולי זו היתה עיר אחרת בכלל. לא ידעתי לאן אני אמור ללכת. ניצלתי, במזל רב, כמה פעמים מדריסה. בכל פעם עוררתי צחוק, אותו צחוק אדיר ולבבי היפה כל-כך לבריאות. מכיוון שהקפדתי כל הזמן שהצד האדום של השמיים יהיה ככל האפשר מימיני הגעתי לבסוף אל הנהר. שם הכל נראה, במבט ראשון, פחות או יותר כמו שהשארתי אותו. אך בהתבוננות יותר קרובה הייתי מגלה בוודאי שינויים לא מעטים. זה מה שעשיתי יותר מאוחר, אך המראה הכללי של הנהר, הזורם בין רציפיו וגשריו, לא השתנה. הנהר במיוחד נתן לי את ההרגשה, כמו תמיד, שהוא זורם בכיוון הלא-נכון. כל זה אינו אלא שקרים. אני חש. הספסל שלי היה עדיין במקומו. הוא היה חצוב בהתאם לצורתו של גוף ישוב.

[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1982, עמוד 70]

טוב, זה עשרים שנה (אולי קצת פחות) שלא הזדמן לי ללון תחת כיפת השמים, אם לא היה מדובר בקמפינג. עד זה היה יותר נפוץ. לא מאוד נפוץ. העולם השתנה מאז מאוד. גם השכונה בה גדלתי והעיר שבה היא בלועה. כבר איני גר שם עשרים ומשהו שנים. כשאני רואה את השינויים בכל, אני חושב על הדינמיות; על האופן שבו אנשים מוחים בתים ושדות הזכורים לטוב אצל אנשים שגדלו בסביבתם, בשם יוזמת הנדל"ן המנצחת את הכל (אנשים צריכים לגור היכנשהו וקבלנים זקוקים לפרנסה). זה לא משנה. אני לא באמת מאוד מתגעגע לגבעתיים. ולא באמת איכפת לי אם זו העיר הזאת או עיר אחרת. ממילא, האנשים שאהבתי, כבר אינם גרים שם עשרות בשנים. ובכל זאת, גם אם לפעמים אני חש אבוד, ולעתים נדמה לי כי נהר החיים שלי זורם בכיוון הלא-נכון. בכל זאת חשוב לי באיזה אופן, שגבעתיים תהיה קיימת, בפרט הגן הציבורי ההוא, ושאמצא את הספסל ההוא ואת הנוף הנשקף ממנו נמצאים עדיין במקום.

פתאום אני מעלה בדעתי איש השב אל הריסות עירו (ישנן ערים כאלה ברחוק ובקרוב), והדבר הראשון אותו הוא יוצא לבדוק אינו האם הבתים עוד עומדים, אלא האם הספסל עוד עומד במקומו.
*

*

ביום שישי הקרוב, 8.5.2015, 12:30 נמל יפו, הופעה של Last os Songs, הדיסק הנהדר של אירית דקל ואלדד ציטרין. שירים מתוכו הובאו בסיום פוסטים שלי לאחרונה.

כניסה חופשית. כולן/ם מוזמנות/ים.

*

בתמונה: גבעת קוזלובסקי, גבעתיים (עם אנטנת בזק שבינתיים הוסרו ממנה משדריה), צלם לא ידוע, מן השנים האחרונות.

Read Full Post »