*
החלק החותם את הטרילוגיה של אסתר אורנר העוסקת בילדוּתה-נערוּתהּ, וביחסיה עם אמהּ, ממנה נפרדה בימי השואה, ומעולם לא נרקמה ביניהן קירבה אחר-כך: ביוגרפיה זעירה לְחלוֹם ראה אור בעברית בתרגומהּ העדין של מיכל-בן נפתלי (סדרת ושתי בעריכת עדי שׂורק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2015), המכנה את שלושת הספרים טריפטיכון, משל היו ציור בין שלושה חלקים. הנושא הספציפי של הנובלה לפנינו אינו יחסי אם-בת כבשני קודמיו, אלא יחסהּ הפנימי של המחברת כלפי שתי דמויות-אם המלוות את חייה.
מדי פעם, אני מוצא עצמי, נעצב אל לבי על שהתוודעתי ליצירתהּ של אורנר באיחור של עשור ויותר, משום שאוטוביוגרפיה של שׁוּם-אדם ראה אור בתרגומהּ העברי של אירית עקרבי כבר בשנת 2003. הספר הראשון עמוד בסימן יכולתהּ של המחברת לתאר דמות מליאה של אם, שעברה בחייה כ"פרסונה" כלומר, בתפקיד: אם, כמעט מבלי שנלוותה לכך אי-פעם קירבה נשית מהותית (שיתוף אם-בת); הספר השני סוף, והמשך, היה מכתב של הבת לאם – שנה אחר פטירתהּ. יצירתהּ של אורנר מגלמת בעיניי מופת כתיבה העירה למארג המצבים האנושיים . הבנתם, על-דרך אורנר, אינה הבנה אטיולוגית-סיבתית .אין בהתרת מערך הזיקות וההקשרים הכרוכים בעולמו של אדם כדי להתיר את חידת חייו. עם זאת, יש חתירה להבנה תוך תהליך. הידיעה כי תמיד נלוות אל מסע החיים פרספקטיבות חדשות, התבוננוית נוספת, לעתים זה נדמה כבניה וסתירה . אורנר כשלעצמה, נתפסת לא פעם, מטילה ספק בעצם זכרונותיה, ועוד-יותר– מפקפקת ביכולתהּ להנהירם, קודם כל לעצמה אחר כך לקוראיה. יפה לכך השורה המופיעה בספר החדש: מזה זמן רב אני שואלת את עצמי אם הגוף השלישי מעניק בסיפור יותר מרחק מן הגוף הראשון (עמוד 58). הצבת כל אותם רגעים מכריעים של חיים, גבישי-יסוד של זיכרון, בסימן שאלה— הוא בפירוש מה שיוצר ספרות שראוי להטות אוזן אליה. אני כותב ראוי, כי אין בספרות כזאת תבנית ודוֹגמה. אם מדובר בחקירה פנימית או בבירור פנימי הרי תוצאותיה אינן ידועות מראש (אולי גם לא תיוודענה לעולם).
כמובן, ההרהור הזה בין הגוף הראשון והשלישי הוא הרבה יותר מאשר הכרעה ספרותית. השאלה שמפנה אורנר אל עצמהּ היא שאלה קיומית. היא חווה עצמה כחיה בפער הזה של בין היות "אני" ובין היות "היא"— והדבר ניכר בספרוּת שהיא יוצרת, המתפלגת עתים בין מספרות שונות (אסתר הילדה, אסתר האישה, אמא של אסתר), ובספר שלפנינו הדברים מתבטאים גם בדמויות-האם הנוספות שהחיים גילו לפניה: מריה האם הבלגית המאמצת, שאספה אותה לביתהּ שבכפר, בשעה שהנאצים ערכו ציד אדם ביהודים; ומריה השניה— הסוכנת הספרותית/המול"ית הצרפתיה; מי שהבחינה בקולהּ הייחודי של אורנר כיוצרת. כמובן, החיים בין שתי המריות, מעלה על הדעת מן שילוש, שחוזר גם אל אותה ברירה בין גוף ראשון ובין גוף שלישי, או אולי יותר מדויק: שלשה גופים, כי הלאו הנובלה הזאת ממחישה, יותר מכל, איך אשה נושאת בקרבהּ שתי דמויות-אם, שהופכות להיות חלק מהותי בחיים הפנימיים, אם על דרך "אני" בין על דרך "היא".
הנובלה שלפנינוּ עומדת בסימן חלום שחלמה אורנר. הנה הוא במלואו:
*
אמש, היא ראתה שתי נשים שמעולם לא נפגשו. הן שוחחו ביניהן בפעם הראשונה. ואולי האחרונה. האחת מתה לפני כמה שנים. היא הייתה כנראה בת שמונים ושתיים או בעצם שמונים וארבע. היה ביניהן פער של חמש עשרה או עשרים שנה. ולשתיהן היה אותו שם— מריה.
מריה המתה שואלת את החולמת אם היא זוכרת את החתולה הקטנה שנתנה לה. בטח, ואחר כך כתבת את הסיפור על החתולה וזכית בפרס. כמה הייתי גאה בך. וזו הפעם השנייה שמריה הציגה לה את השאלה הזאת. הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים שנה, כשעדיין הייתה בחיים. היא איבדה מזמן את הסיפור ואת הפרס. היא הייתה ילדה, לא שמה לב. ולסביבה שלה היו דאגות אחרות.
אחר כך הופיעה מריה האחרת. ועד מהרה מריה, המתה, מבלי שתוצג בפניה, מספרת לה על החתולה פִינֶט ועל הפרס האבוד. או שמא זו היא, החולמת, שמספרת. נדמה שזו דווקא מריה המתה, כי החולמת לא מדברת. היא כאן, עיניה פקוחות לרווחה. מריה, החיה, חתולה שחורה על ברכיה, מקשיבה בדריכות. והארשת הקבועה שלה, שאינה מניחה לשום דבר לחדור.
[אסתר אורנר, ביוגרפיה זעירה לְחלום, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן-נפתלי, סדרת ושתי בעריכת עדי שׂורק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2015, עמ' 9-8].
*
אני לא אתעכב על פרטי החלום, אבל אתעכב על העובדה לפיה יש כאן מפגש בין שלוש נשים וחתולה (כחיה ממשית וכסיפור על אודות חתולה), שהם כולם חלקי-אֲנִי של החולמת, נוכחויות בתוכהּ. זה מוצג באופן גלוי לחלוטין, מתוך הלבטים שלה; מתוך הקושי להחליט מי אמרה מה למי מתי. מתוך כך שהחתולה פינֶט, הופכת לסיפור הזוכה בפרס על אודות החתולה, ואחר כך לחתולה שחורה על ברכיה של מריה החיה.
אותה פוליפוניה של קול אחד ויחיד, מתגלמת גם במפגש בין שתי נשים שמעולם לא נפגשו בחייהם. ובמפגש בין הילדה אסתר שקיבלה חתולה וכתבה אודותיה סיפור; בין האשה הצעירה אסתר, שנשאלה על ידי מריה המתה האם היא זוכרת את החתולה הקטנה שניתנה להּ; ובין אסתר הסופרת-החולמת השומעת את אותה השאלה מוצגת בפניה שוב מקץ שנים. החתולה השחורה כאן, כמעין חתולו של שרדינגר, היא יצור חי היושב על ברכי מריה החיה, והיא גם החתולה פִינֶט שמזמן כבר אינה בין החיים (כלומר: חתולה מתה), והיא גם סמל ליצירתהּ הספרותית של הסופרת-החולמת, המתגלמת בחתולה שניתנה לה על ידי דמות-האם המאמצת (באמצעות מתת זו נתוודעה לראשונה לכשרונה הספרותי), מריה המתה, המונחת כעת על ברכי דמות האם המאמצת השניה, מריה החיה, מוציאת ספריה של אורנר. חלל-החלום מתגלה כאן כתווך מלא קולות והדהודים, התלוי על בלימה, בין המוות ובין החיים, המבטא, בסופו דבר, את מכלולו של היחיד, ואת חלקיותהּ של המודעוּת.
והחתולים החיים-המתים, אִם כבריות חלוּמוֹת, אִם כיצירות, אִם כילדים בלתי נולדים נקרים בכמה הזדמנויות נוספות: "כבר התחלתי להשתחרר מן העצם בגרון. ימיי היו שייכים לי. בדרך אל מרכז העיירה שבה מצאתי מקלט פרצתי בצחוק. רחובות ללא נפש חיה, רק חתולים […]" (עמוד 14) "לפעמים אני שבה לחשוב על הזוג הזה חשוך הילדים המוקף בחמישה או בשישה חתולים. הם מפנקים אותם, מטפלים בהם, מדברים אליהם כמו לילדים קטנים. אלה הם ילדיהם הרכים. הילדים שהוא לא רצה. הילדים שאליהם נכספה." (עמוד 84). חתולים הם יצורים ביתיים, שעל פי רוב כמעט אף פעם אינם הופכים ממש ביתיים, או רואים בבית את ביתם. הם בעצם נוודים, הנכנסים לבית כשהם זקוקים למזון, משקה, מקור חום או קור. לא מאוד משפחתיים. הם חיים בחברת האדם, אך איש מעולם לא הגדיר אותם כידידיו הטובים של האדם.
גם החתול השחור (באחד הפורטרטים המפורסמים יותר שלו על כתפו עומד חתול שחור); גם הילדוּת שעמדה בסימן פרידה מן האם, שמסרה את בנהּ לידי ארגון הצלב האדום; גם רוב הדמויות, המהוות כמו נוכחויות או קולות שונים ומשונים, המתרוצצים בנבכי ה"אני"— הדהדו בזכרוני את הסופר היהודי-צרפתי, ז'ורז' פרק (1982-1936). אורנר מתייחסת ליצירה שהוא עמד לכתוב אבל מעולם לא הספיק:
*
סופר מפורסם, מעט לפני מותו שבו לא האמין, נסע לעשות עבודת הכנה לסיפורו "אסתר ואחֶיה". הוא יצא לדרך בעקבות משפחתו.. איש אינו יודע מה היה עשוי להפיק מזה. אולי סיפור קלסי לגמרי וללא אילוצים, הציע מרצה אחד. אבל האם זה כה חשוב לכונן לעצמך אילן יוחסין כשהחיים מסביבך התרסקו? הוא מת לפני שעלה בידיו לעשות זאת. לעשות את הבלתי אפשרי בשביל מי שאל נכון איבד את עקבותיו. ובאופן מוזר, אנשים אחרים בדורו מתו כמוהו לפני שהגיעו לשנת החמישים שלהם. מאותה מחלה בצורות שונות. הם הצליחו לשרוד למעלה מארבעים שנה אחרי שהתייתמו. לעתים מהורה אחד ועל פי רוב משניים. יש עוד להוכיח זאת. ומובן שמסוכן לראות סימנים ולקשור קשרים בין אנשים שאפילו אם נטלו חלק באותו דור מיוסר צעדו במסלול משלהם.
[שם,שם, עמוד 49]
*
אסתר, דודתו של פֶּרֶק [אחות אביו, אנדרה (יִיצֵק יוּדקוֹ) פֶּרֶק], היתה קרובת-המשפחה היחידה מפיה יכול היה להציל פרטים על קורות משפחתו. לדבריה, היתה לו אחות קטנה בשם אירֶן, שחיה רק ימים אחדים ונפטרה בעטיו של מום בקיבה בשנת 1938 או בשנת 1939. פרק גם כותב שהיה אח נוסף בשם ליאון, שזכה לשלושה בנים. פֶּרֶק לא כותב על מצבה המשפחתי של דודתו. ולפיכך, כך עולה, "אסתר ואחֶיהַ" הם אחות ושני אחים. האח האחד העמיד רק בן אחד; והאח האחר—שלושה בנים.
קשה שלא להבחין בקרבה שחשה אורנר לפרק: הפרידה מן ההורים; המשפחה הנחרבת; התייתמות מהורה אחד (אורנר) או משניים (פרק). היכרותהּ עם יהודים בני דורה ובני דורו של פרק, שנפטרו כמוהו בגיל צעיר מחמת הסרטן. עצם האזכור של הספר שמעולם לא נכתב הנושא את שמהּ של הדודה, ששמה כשם המחברת שלנוּ. במובן מסוים, ותוך הרבה היסוסים ספיקות, והתרחקויות אופייניים— היא רואה בו, בדרכו השונה, ובדרכיהם הנפרדות, לא רק בן-אותו דור, אלא, במובן-מה, אח לגורל.
*
[כותרת הרשימה לקוחה מתוך הפרק ה-23 של ביוגרפיה זעירה לחלום, עמוד 103]
*
*
הערב (חמישי) במוזיאון תל-אביב לאמנות 22:00-19:00
ערב השקה לכבוד ספרה של האמנית מאיה ז"ק, זכרון למעשה, בהוצאת Actes Sud ומוזיאון תל אביב
בין 20:00-19:00 יתקיים סיור בתערוכתהּ של ז"ק "אור נגדי" (בעקבות פאול צלאן) המתקיימת במוזיאון
בין 22:00-20:00 יתקיים ערב עיון בהשתתפות מאיה ז"ק, נילי גורן (אוצרת התערוכה), רחל ורליבטר, וד"ר אסף חזני.
אני אדבר בנושא: "גביש (Kristall) לפאול צלאן והמימד הַשָּׁבָּתִי (המחייה והממית) ביצירותיו״
השתתפות כלולה בדמי כניסה למוזיאון
*
בתמונה למעלה: Jankel Adler, Woman with a Cat, Oil on Canvas 1944
פֶּרֶא אדם חוֹשב 