*
*
חָלְפָה כְּשָנָה, בִּקַּרְתִּי שֵנִית אֶת אֲתַר הַקְּרָבוֹת כָּאן
אֵי לָמְדוּ צִפֳּרִים אֵיךְ לִפְרֹשׂ כַּנְפֵיהֶן מִסַּכִּין מְסֻכָּן
אוֹ, בַּטֹוב שֶבְּכָל הַמִקְִרים, מִגָּבִין מוּרָם
צִפֳּרִים שֶצִּבְעָן כְּחֶשְכַת דִּמְדּוּמִים אוֹ כְּאֶלַח-דָּם
[…]
בַּבְּקָרִים, כְּשֶאֵין אִיש תּוֹקֵעַ בְּךָ אֶת עֵינוֹ הַמְּצִיקָה,
אֲנִי מְטַיֵּל לִי בֶּרֶגֶל לָאַנְדַּרְטַה הַהִיא, הַיְצוּקָה,
מֵחֲלום כָּבֵד, שֶעָלֶיהַ חָקוּק בְָּגדוֹל: "לַמְנַצֵּחַ"
אַךְ נִקְרָא "לַמְרַצֵּחַ", וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם – "לַמִשְתַּכֵּחַ"
[יוסיף ברודסקי, "אלגיה" (1993), מתוך: שירים ראשונים ואחרונים, תרגם מרוסית: עמינדב דיקמן, הקדים פתח דבר: רומן טימנצ'יק, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמ' 126]
*
כבר הייתי במהלך כתיבת רשימה בה הבאתי כמה מקורות רבניים, מתוכם משתמע כי אמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" בליל הסדר אינה נוחה וודאי אינה מציינת מידה טובה (אגב, כעס ומדנים בכלל, מתוארים בתלמוד בבלי מסכת פסחים, ובספר הזהר, כיסוד עבודה זרה). עם זאת, עודי כותב התחלתי מתהרהר על עצם האמירה וחושב מה נשתנה בין אמירתה כעת ובין אמירתה, נניח לפני כמאה שנים, ימים בהם לא היתה לעם היהודי מדינה ריבונית, לא צבא משלו וגם לא גבולות בני הגנה; ברוסיה (קישינב) ובמרוקו (פאס) התארעו פרעות דמים; ובאירופה בה זכו היהודים לאמנציפציה נחזו מראות כגון משפט דרייפוס ומשפט בייליס, שניהם מסוג הדברים שהורו על כך כי עלילות הדם כנגד יהודים, עוד לא פסו מן העולם. איני חושב כמובן כי בתאוות הנקם היה טעם טוב גם לפני כמאה שנים— אבל ודאי ניתן לאהוד את החלש-הנדכא, המקלל בסתר ליבו (או בחוג משפחתו) את אלו שהרעו לו, רצחו, אנסו ובזזו, מבלי שיש לו יכולת ממשית להוציא לפועל את קללותיו.
דומני כי בימינו אנו, כאשר מדינת ישראל היא בעלת צבא חזק, מערכת ביטחון אימתנית, ערוכה היטב לכל עימות קונוונציונלי ובלתי קונוונציונלי— וראש ממשלתה אף מודיע ברבים על נכונותו לתקוף ראשון, יש משהו בלתי הולם באורח שבו מצטווים יהודים מכוח הוראת ההלכה, לקום ולקרוא לנקם ולשפיכות דמים בכל אלו המהווים איום על ישראל או על אמונת ישראל. בודאי בימים שבהם פועלים בצללי חיינו אנשי "תג מחיר" בחסות אידיאולוגיות שונאות-גויים [שו"ת אנתפאצ'ה לרב שלמה אבינר (בו כתב אבינר כי ירי כלפי ילדים מיידי אבנים הוא מצווה מהתורה), ספר תורת מלך לרב עידו אלבה, כתבי הרב יצחק גינזבורג, בכללן פסיקתו כי הפעולה בה נקט ברוך גולדשטיין היתה מסירות נפש של קדושה עליונה] מופצות בבתי מדרש ובישיבות, הזוכות לתמיכתה הכלכלית של מדינת ישראל.
ההלכה ההיסטורית, ככלל (וישנם כמובן יוצאים מן הכלל) לא הרבתה לקרוא קריאות אלימוֹת, ודאי לא להטיף למעשים אלימים. ביקורת מה על קביעתי זו, יוכל ליסד הקורא על בסיס האמירה לפיה במציאות של חיי הגולה ממילא לא היה ליהודים די כח בכדי לנקוט פעולות אלימות ו/או התקפיות, מה שגם שעל פי רוב נתקבל הדין התלמודי לפיו "דינא דמלכותא דינא" ,כלומר: יש לקבל את חוק המלכות שבתוכה חיים. מבחינה זאת, דומה כי עד לתהליכי הסקולאריזציה הגדולים למן המחצית השניה של המאה התשע-עשרה, כל שכן, עד אשר לא הותר ליהודים לעסוק בפעילות פוליטית עירה במדינות בהן שכנו, אמנם לא פעלו היהודים, על פי רוב, כגורמים חתרניים ו/או מתסיסים (חוגי אופוזיציה) כנגד השלטון במדינות בהן גרו.
אבל ישנו היבט מסויים של החיים שבו הקריאה "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוךָ" מיושמת כבר מאות בשנים—כמובן בהיבט האינטלקטואלי. מעטים מדיי הם היהודים המורים לבניהם לקרוא ברצינות ספרות שנכתבה על ידי לא-יהודים ובהּ אין התורה זוכה למעמד עילאי, ואלהי ישראל אינו להלל ושבח. מבחינה זאת, אצל רבים מבני הקהלים הדתיים, ודאי בחוגים החרדיים והדתיים-לאומיים-האדוקים, קשה מאוד למצוא ספריות פרטיות, שבהן מונה הספרוּת שאינה "ספרות קודש" (ספרות רבנית) חלק משמעותי מן הספריה. אם אספר אנקדוטה שתבהיר עד להיכן מגיעים הדברים: לאחרונה שאלוני פעמיים אנשים דתיים, משכילים וקוראים, האם קראתי אי פעם את הסיפור הזה של קפקא שבו יהודי מתעורר בבוקר והופך לחרק, ואם כן, האם יכול אני לפרש אותו. שאלת-תם שלי העלתה כי שני האנשים (שאינם קשורים אלו באלו), לא למדו מעולם את הגלגול לקפקא וגם לא נתקלו באזכורו עד שכבר חצו את שנתם החמישים ויותר. קפקא ודאי סופר יהודי הוא, אבל כמובן שיש להניח כי לא רק את קפקא, פרוסט, פרק לא ניתן למצוא בספרייתם, אלא גם את ג'ויס, בקט, בורחס, חכמת וקוובטה. לשעבר סיפר לי ידיד, רב-ומתנחל, כי גם את כתביו של פרופ' ישעיה ליבוביץ הוא מחזיק בספרייתו כאשר הם כרוכים בכריכה אטומה בכדי שהסוקרים את ספרייתו (מבקרים, תלמידים, בני הישוב) לא יוכלו לדעת כי הוא מחזיקם בין ספריו.
אלברטו מנגל בספרו תולדות הקריאה (מאנגלית: דוד שחם, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב: 2001, עמ' 31) מאזכר משום הסופר הארגנטינאי, חורחה לואיס בורחס (מנגל היה קורא לפני בורחס ספרות אנגלית בימי עוורונו של האחרון), הפגנה נגד-אינטלקטואלים שנערכה בימי הדיקטטור חואן דומינגו פרון ובחסותו (1950) שסיסמתה היתה "נעליים כן, ספרים לא". הדברים מביאים את מנגל למחשבה על אודות משטרים טוטליטריים המבקשים להפוך ספרים בכלל (או ספרים מסוימים) למותרות, ומתוך רצון לגרום לעם לחשוב, מאיימים ומטילים צנזורה, ומצד שני מעודדים קריאת "ספרות מטעם", שכמובן אינה מעיזה להביע ביקורת כנגד הלכי הרוח הקיימים, או להמליץ לאנשים לחשוב באופן ביקורתי על מצבם האישי והפוליטי.
ההלכה היהודית רואה במצוות תלמוד תורה חיוב עקרוני ורב-חשיבות. דא עקא, ספרים חיצוניים (ספרים שאינם נתפסים כספרות תורנית גופא), אפילו נניח, כספרי הומרוס (איליאדה ואודיסיאה), נתפסו כספרים היפים לקריאה רק בעתים דחוקות, אם בכלל, או כפי שמגדירה זאת המשנה (מסכת ידיים): בשעה שאינה מן היום ואינה מן הליל. עתה, אם נבדוק היטב בהיסטוריה היהודית נגלה, שלמעט בתקופות קצרות ואצל אישיים מסויימים, מיעטו היהודים להעלות ספרים באש, גם כאשר הוטלו חרמות כנגדם, או גם כאשר ספרים עוררו תרעומת. עם זאת, יהודים ששו, לעתים בקלות רבה מדיי, להדיר ספרים, ביניהם יצירות מופת של השיח האינטלקטואלי במערב ובמזרח, מחוץ לקאנון הספרים הראויים לקריאה והמומלצים לקריאה.
דבר מפליא הוא שגם בימינו אנו ניתן לראות את הלכי הרוח האלה עושים חייל בקרב ציבורים רחבים. זאת בעיקר משום שרוב השגיהם הממשיים של אנשי רוח ממוצא יהודי במאות השנים האחרונות, הושאו על ידי יהודים שקראו קריאה חוץ-רבנית רבה למדיי, אפשר אף לומר די בנקל, כי מיעטו מאוד, אם בכלל, לקרוא בכתבי הרבנים. קל מאוד כמובן להזכיר שמות כגון: שפינוזה, מארקס, פרויד, איינשטיין, קפקא, פרוסט, אבל תופעה זו נרחבת גם כאשר נתייחס ליהודים רבניים גריידא כגון: יצחק אברבנאל, יהודה אברבנאל (ליאונה אבריאו), ר' יהודה מוסקטו, אברהם כהן דה היררה, יש"ר מקנדיאה, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל), משה מנדלסון, שמואל דוד לוצאטו, ר' אליהו בן אמוזג, הרמן כהן, ראי"ה קוק, אברהם יהושע השל, עמנואל לוינס. יותר מדי יצירות מופת יהודיות, ובכללן גם רבניות, במאות השנים האחרונות נוצרו בידי אנשים שעל יסוד תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, ועל יסוד דברי הרמב"ם הסכימו 'לקבל האמת ממי שאמרהּ', ללא קשר למוצאו הדתי, הלאומי ו/או התרבותי.
יותר מכך, כאשר בוחנים את ההיסטוריה, למשל את ימיה של הציויליזציה האסלאמית, אנו מגלים כי ימי תור הזהב של ימי הביניים, עת בו היתה האימפריה המוסלמית המקום המתקדם בעולם מבחינה ציוילטורית-מדעית-תרבותית, נגלה גם כי בעצם אותם שנים, היה האסלאם פתוח בדרך כלל למגוון השפעות רוחניות, תרבותיות, ומדעיות— ותהליך זה איפשר לעולם המוסלמי את השגשוג שבפתיחות. במידה רבה נגלה כי גם באשר לדברי ימיה של התפוצה היהודית, קהילות שבהם היתה ההשכלה הכללית מחייבת לא פחות מאשר ההשכלה התורנית, הולידה שגשוג של חיי הרוח, מהלכים חדשים, ומשנות חדשות; מקומות בהם שררה סגירות דוגמטית— הביאו אמנם לשמירת שורות "המחנה" אך גררו בכנפיהם, איבון ונסיגה.
אם יש באמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" משום גזר דין תרבותי, כנגד תרבויות לא יהודיות, הלך רוחן וספרותן, הריי עצם האמירה כבר אוצרת בחובהּ את אותו איבון ונסיגה של יהדות מסתגרת, המפחדת מן העולם, ומן ההתמודדות כבדת-הראש עם האתגרים והקשיים שהלכי רוח חדשים מציבים בפניה. יהדות זו בימינו אינה אך ורק היהדות הדתית, אלא גם היהדות החילונית-הציונית, הממעטת מדיי לחנך את הדורות הבאים להיכרות עם התרבויות הערביות-אסלאמיות המקיפות אותנו, ומעדיפה לכתחילה לראות באסלאם ובמה שהוא מייצג תרבות שכנגדה בעיקר יש להתעורר בחימה (אצל הציבורים הדתיים דומני תופעה זו נפוצה עוד יותר); בנוסף, מסופקני האם במערכת החינוך דהיום יש מי שמאתגר את הדורות הבאים לחשיבה ביקורתית על אודות דוגמות חברתיות, כלכליות, אתניות, וכיו"ב. האם באמת, אני מעוניין ביושבנו אצל שולחן הסדר להידמות לה' ההולך (כך מובא בתורה) בעצם אותו חצי-הלילה להכות את כל בכורי מצריים? האם איני מבכר להידמות לאל שנאמר בו באגדה הרבנית כי בעת שבני ישראל ביקשו לשיר (את שירת הים) אחר חציית ים סוף הרעים עליהם הקב"ה לאמור: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?".
באנושות, כך כתב המשורר והאינטלקטואל האסטוני, יאן קפלינסקי, בשנת 1995, רצח-עם רודף רצח-עם, רעב רודף רעב, אתיופיה, סודן, ניגריה, סרייבו ועוד כהנה וכהנה (יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, עמ' 138, פרק 102). המוות המוקדם, הנורא, הבלתי-טבעי, הוא מדי יום ביומו נחלתם של המוני בני אדם ברחבי העולם כולו (עשרות אלפי בני אדם מתים עדיין מדי שנה בשנה ברעב). אמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", כל שכן הדרת עולם דעותיהן של תרבויות שלימות, בהנחה לפיהן הן תרבויות בלתי ראויות לעיון, ובני האדם המרכיבים אותן אינם תורמים תרומה ממשית ל"אנושות", כפי שאנו מבינים אותה, היא הלך רוח המקפל בתוכו את פשעי השנאה הבאים על כולנו לרעה, או מאיימים תמיד לבוא (בישראל דהיום). אנא, הבה נימנע מכך.
*
לכל קוראותיי וקוראיי, ברכת פסח שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן
בתמונה למעלה: Albert Bloch, Conversation, Oil on Canvas 1950
© 2012 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 