אל תתני שיובילו את הקיפוד לקרקס!

 

הפילוסוף הפוסט-מודרני, איש הסמיוטיקה ההרמנויטיקה והדקונסטרוקציה, ז'ק דרידה (2004-1930) הגדיר בטקסט (ראה אור בכתב עת צרפתי לספרות, ותורגם לראשונה על ידי מיכל גוברין בשנת 1999), את השירה, כסוגה המתאפיינת בשני מאפיינים מרכזיים השזורים זה בזה:

*

1.חסכנות הזיכרון: שיר חייב להיות חטוף, אליפטי (חותך), מעצם ייעודו, ללא קשר לאורכו האובייקטיבי או הגלוי לעין. התת-מודע המלומד של ההדחקה ושל הנסיגה.

2. הלב: לא הלב שבמרכזו משפטים העוברים בלי סיכון על המחלפים וניתנים לתרגום משפה לשפה … לא, זהו סיפור של "לב" המעוטף שירית בביטוי "לחקוק בלב" בלשוני או בלשון האחרת, הצרפתית (apprendre par coeur), האנגלית (to learn by heart) או אחרת נוספת, בערבית (חפט' עז ט'הר קלב) – נסיעה אחת רב נתיבית …

[זק דרידה ומיכל גוברין בהשתתפות דיוויד שפירו, גוף תפילה: קולות, מילים בכתב, שיר תפילה, עורכת הספר: דנה פריבך-חפץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 136]                                                                                   

 

לא יהיה מנוס מלקבוע כי שירה מהווה לדידו של דרידה תהליך של ריכוז והתכנסות אל תוך העצמי; מבע מילולי שראוי לכותב לזוכרו, ולחקוק אותו בלב, אך עם זאת, אינו בבחינת שפה שימושית תכליתית הניתנת לתרגום טכני פשוט משפה לשפה. דרידה, איש של טקסטים (הרכבה ופירוק), אינו חותר בדבריו על השיר לתור אחר מובָנוּת השיר. אין בדברים התנגדות לכך שהשיר יהיה בשפה לא מובנת, אידיוסינקרטית, אולי אפילו בג'יבריש. מסע המילים, לא יתור אחר קהל, ולא ינסה להתחבב ולהיות מנוגן על כל לשון, לא יהיה כמטבע העובר לסוחר.

דרידה במידה רבה מניח כי שיר אמור להלום במידה רבה את חייו הפנימיים של האדם. לכן, גם אם לא יהיה זה שיר שהמבקש לזכור הוא מחברו, בכל זאת יבקש לחקוק אותו על לוח ליבו, כמהות המבטאת את חייו הפנימיים למישרין. האדם, בתנודות חייו, ובסיטואציות הפוליטיות השונות, שבהן חולף עליו יומו, לא תמיד זוכר את מה שחשוב ויקר לו ביותר. דרידה, כמו מועיד לשיר מקום של מקום בטוח בזיכרונו של האדם, מקום המצוי על סף המודע, נטוע שם, תמיד ניתן לסגת אליו ולהיזכר. אולי גם הוא לפעמים פורץ מעצמו כדי להזכיר לאדם מה חשוב ומה מהותי בקיומו- הוא.

דרידה לא אומר זאת במפורש, אך במידה רבה – אם הדתות השונות תמיד עמלו על Credo, נוסח של "אני מאמין", לו שותפים כל בני הקבוצה [למשל, שמע ישראל  בקהילה יהודית-רבנית, ה- Symbolum  Nicaenum  ו-  Athanasian Creed , בנות המאה הרביעית, בנצרות (האחרונה, המיוחסת לאת'נסיוס, אבל הכנסיה מאלכסנדריה, נחשבת כיום רק כמיוחסת לו ואינה בודאות בת-התקופה); אלשﱠהאדה או סורת אלפאתִחה באסלאם]  ונהגו לומר בפיהם את הנוסח מדי יום, כדי לאשר את נאמנותם לאמונה ולקבוצה, כדי שלא יסור מליבם, הרי השיר אינו הצהרה המאפיינת קבוצה, אלא את העדפתו ואת נתיב חייו של היחיד. דרידה כאן כלל אינו חותר למקום של קהילת שירה או של פנתאון משוררים. אין בדבריו כל חתירה להצביע על שירים שצריכים להיות "מקודשים" או למצער "מקובלים" על כל קוראיהם.  שיר נעשה שיר, לדידו, כפרי של תהליך הפנמה. זה טקסט, שהיחיד בוחר בו משום שהוא קרוב אל רחשי ליבו, ומעורר אותו להבין ולהתבונן ביסודות המניעים אותו. כמובן, השיר אולי דומה ל-Credo מבחינת כך שהוא משמש לאישור הוויתו הפנימית של זוכרו, אבל הוא גם שונה מן ה-Credo שוני גמור, מפני שהוא אינו חותר להוות הצהרה, ואין צורך לשנות אותו כריטואל בכל פרק זמן קצוב (יממה), אלא הוא נועד להיחקק על הלב ולהיוותר בזיכרון, יותר נכון: על סף המודע, ולעלות משם רק כל אימת שהוא עולה על דעת זוכרו, או שלעתים בסיטואציות משמעותיות הוא פשוט יפרוץ משם.

על מופנמותה של הוויית השיר בחיי היחיד, אפשר לעמוד גם מהמשך דברי דרידה שם, ומכך שהוא מדמה   שיר לקיפוד בהמשך דבריו למיכל גוברין:

*

כדי לענות בחטף, חיתוך (אליפטיות), למשל, או בחירה: לב או קיפוד, היית צריכה לשתק את הזיכרון, לפרק את התרבוּת מנשקהּ, לדעת לשכוח את הידע, להבעיר את ספריות הפואטיקות, זהו התנאי לייחודו של השיר.  עלייך להלל, להעלות את זכר השִכחה, את הפראיות, האוויליות של ה"בלב": הקיפוד. הוא מתעוור. מקופד לפקעת, סמור קוצים, פגיע ומסוכן, מחושב ובלתי מותאם (דווקא כיוון שהוא מתקפד כשקרב אסון, הוא חושף את עצמו לתאונה). אין שיר ללא תאונה, שאינו נפער בפצע. אבל גם פוצע. קראי שיר ללחש החרישי, לפצע האילם שממך אני חושק לחקוק בלב … מעל הכל, אל תתני שיובילו את הקיפוד לקרקס, לסחרחרת ה-poiesis … לא עוף החול, לא הנשר, הקיפוד, נמוך מאוד, שפל, עד אפר, לא נעלה, לא חסר-גוף, מלאכי אולי, וזמני. 

מעתה והלאה, קִראי שיר לאותה תשוקה לָאות היחיד, לחתימה החוזרת ושונה את נפוצותה מעבר ללוגוס, לא אנושית, מבויתת בקושי, חורגת ממשפחת הנושא: החיה שהומרה, מקופדת לפקעת, מופנית לאחר ולעצמה, בסיכום דבר, וצנוע, חשאי, קרוב לעפר, השִפלוּת שאת מכנה בַּשֵּׁם, נשאת כך בשם שמעבר לשם, קיפוד בדיבור מושאל, דרוך עוקצים, כאותו עיוור חסר-גיל שומע, מבלי לראות כיצד קרבים פעמיו של המוות.

*השיר יכול להתקפד, אך שוב, רק כדי להפנות את חוד אותיותיו כלפי חוץ, הוא יכול לשקף את השפה, או להגיד שירה, אך לעולם אין הוא מתייחס לעצמו, לא נע מעצמו כאותן מכונות מלחמה נושאות מוות. מקרהו קוטע תמיד או משבש את דרכו של הידע המוחלט, את היש הקרוב לעצמו, אותו "שד של הלב" אינו מתרכז לעולם, אלא אובד (הזיה או טירוף) חושף את עצמו לידי הגורל, נותן לנקרֶה עליו לשסעו.   

[שם,  עמ' 141-139]

*

לקריאתי, דרידה מבחין כאן בין כתיבה אינטלקטואלית בשֵירות התרבות, הידע והספריה, ובין התנערות מכל המשא העודף הזה. התנאי לייחודו של השיר הוא היותו נקי מכל שורת הזיקות התרבותית והרב תרבותית. שיר אמור להעניק מענה חריף, פגוע ומסוכן, פראי ואווילי לרחש לבו של היוצר או הזוכר. השיר נחקק בלב מפני שהלב מוכן לו. מוכן גם להיפצע, להיות משוסע, זמני, שביר וכלה. אין הוד והדר בשיר, בדיוק ההיפך הוא הנכון. הוא גם לא אמצעי לבידור קהל ("אל תתני שיובילו את הקיפוד לקרקס") – הוא פונה לעצמי, מושפל עד עפר ומצוי נוכח המוות. הוא כמו-ערוך כנגד החברה ומוסדותיה ואינו יכול לעבוד בשירותו של איש (מובן שגם לא לקבל סמכות). השיר מגלם את תשוקתו של היחיד להישמע, גם אם אין לו שומעים, וגם אם הרצון להישמע ימיט עליו אסון, שבר מוחלט או חורבן; השיר הוא הרגע שבו כותבו עומד חשוף ומאוים מול עצמו ומול העולם.

*

*

בעניין דמותו הקיפודית של השיר ושל "שד הלב" – עולה בדעתי האפוריזם השירי הנודע מאוד של ארכילוכוס (משורר יווני, המאה השביעית לפנה"ס), שזכה לימים לעדנה בפתח מאמרו של ישעיה ברלין (1997-1909), "השועל יודע דברים קטנים (רבים); הקיפוד – דבר אחד (גדול)", שגם בו ישנה איזו הנחה לפיה כדי להיעשות קיפוד יש להימנע מצבירת ידע ולהתרכז בדבר יחיד ומהותי; בנוסף עולה בדעתי הסיפור ליאופולד מאת הסופר הגווטמלי, אאוגוסטו מונטרוסו (2003-1921), שבמהלכו יוצא הגיבור, הסופר המתחיל, לקרוא במילון לארוס הצרפתי את הערך "קיפוד":

*

קִפּוֹד ז' (לטינית: Erinaceus). סוג של יונק שמקורו בצפון אפריקה, גופו מכוסה קוצים,ראשו מסתיים בחרטום מחודד. בעל חיים לילי. ביום הוא נחבא באדמה או בין השיחים. הקיפוד אינו תוקפני. הוא ניזון בשורשים ובפירות, בשעת סכנה מצטנף והקוצים מגינים עליו מאויביו.

[אאוגוסטו מונטרוסו, הסימפוניה הבלתי גמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2000, עמ' 72-71]

*

סביר יותר כי דרידה הכיר את הערך הזה מקריאה במילון הצרפתי המפורסם, למעלה מן הקריאה בסיפורו של הסופר הגווטמלי. חשוב האזכור: "סוג של יונק שמקורו בצפון אפריקה" להזכיר שמוצאו של דרידה מאלג'יר. וכי  אולי ביקש בכלל לרמוז בקיפוד לכך שרוב סובביו על-שום השם שהוציא לעצמו רואים בו איש האוחז ידע יוצא דופן בנושאים רבים וספרויות שונות, אבל בעיני עצמו – הוא ממשיך לייצג את השיר החסכוני-מהותי; הפרא החקוק בלב.  אפשר אפוא כי לא על השיר לבדו דיבר כאן דרידה. אלא על יצירתו, כל אימת שהיא וידויית ומבקשת להביע כלשהו את מהותו. אפשר כי בקיפוד הפגיע, המסומר, המשתוקק להביע את עצמו בכל עת ,ובד-בבד חש בסכנה גדולה (או בחרדה גדולה) כל אימת שהוא עושה כן – ביקש המחבר לסמל את עצמו.

יותר מכך, נדמה כאילו דרידה, שבספרו ברית-וידוי (Circonfessions) תיאר באריכות באריכות את חוויית ברית המילה שלו כפצע עַד, צליבה ללא קץ [ולענייננו הקיפודי – כתר הקוצים של ישוע וגם מספר החיצים הרב שעיטר את גופו של סן סבסטיאן, הקדוש הנוצרי שעימו הזדהה המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה] , ואילו יום כיפור הפך לדידו ליום coupure (חיתוך), חותר פה לזיקה שהעמיד יוצרו האנונימי של ספר יצירה  בין ברית הלשון (כשירה, וכחקיקה על הלב) ובין ברית המעור (ברית המילה); גם הלשון של השירה, המפנה עורף מן השימושי והשגור, כמוה כיהודים המבדילים עצמם על ידי ברית-המלה ובעצם יוצרים איזו דיכוטומיה, בינם ובין דרך העולם; דיכוטומיה ההופכת אותם לשקועים יותר בעולמם הפנימי, לאו דווקא פונים החוצה, ואפילו ממתינים בחרדה עצורה, לפעם הבאה שבהּ שונותם הפיסית והתרבותית, תעמידם למשיסת-האומות. היהודי אפוא ממש כמו השיר הקיפודי, נכון להנמיך עצמו, אף להשפיל עצמו, אבל לא לוותר על תחושת השליחות שלו בעולם, וגם לא על תחושת הייעוד המיוחדת, גם אם היא מרחיקה אותה ממרכזי השיח האנושיים. מבחינה זאת, השיר הקיפודי של דרידה מבהיר אולי למה הוא מתכוון כאשר בברית-וידוי הוא מכנה עצמו כ"אחרון האסכטולוגים" וכ"אחרון היהודים". אפשר לשיטתו יהודי ומשורר הם בעלי גורל אחד; וכולם יחדיו מגולמים בקיפוד ז'ק דרידה.

*

*  

בתמונה למעלה: Hans Hoffmann, Hedgehog, Watercolor and gouache on vellum, Before 1584

Read Full Post »

כשמדינה בוגדת באזרחיה

*

'תפסיק לצחוק אתה!, אמר, 'זה לא בית זונות פה!'

'דווקא כן, כבוד מעלתך! זה ועוד איך בית זונות' …

[אלבר קוסרי, קבצנים וגאים, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, סדרת פאריז-דקאר בעריכת ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה/ הוצאת הקיבוץ המאוחד: בני ברק 2016, עמוד 75]

*

נמנעתי עד כה לכתוב על ספרו של אלבר קוסרי (2008-1913) קבצנים וגאים (1955), משום שרצח אשה כמעשה שלאחר-יד, המופיע בין דפיו, עורר בי אי-נוחות קשה. אפשר כי עלה שוב במחשבתי, בשל ריבוי הדיווחים על פגיעות גברים בנשים בארץ ובעולם, ובשל הקלות שבהּ מסתמא ישראלים רבים מוכנים להסכין עם גירוש מהגרי-עבודה – משהו בשיוויון הנפש הכללי החזיר אותי לקוסרי ולטענתו, כי בעצם מעבר לעוולות המזדמנים שיחידים משיתים זה על זה –  עומדת מציאות חברתית-כלכלית שלעתים מדרדרת את החברה ומשתתפיה לביצוע מעשים שכלל לא היו עולים בדעתם בנסיבות אחרות. קוסרי מעמיד במרכז עלילת-ספרו פרופסור לשעבר, הדר בשכונת-עוני קהירית בשנות הארבעים (עזב את משרתו), מכור לחשיש, המוצא את מחייתו מכתיבת מכתבים לאוכלוסיה האנאלפבייתית, ובמיוחד עבור זונות צעירות המבקשות לכתוב לבני משפחותיהם שבכפרים המרוחקים. אותו פרופסור חונק למוות בעת קריז— זונה צעירה, בשם ערנבּה, כאשר הוא מדמה בנפשו כי צמידיה הזולים עשויים זהב טהור, ויוכלו לממן לו מנות סם. יתירה מזאת, פרופ' גוהאר לא בא על ענשו. הוא אמנם מודה במעשה מיד וליבו נוקף אותו על שאירע, אולם גם חוקר המשטרה הנחוש, מגיע לאחר מספר שיחות עם הפרופסור, למסקנה שבעצם הרוצח (המודה ברצח) רק טעה מחמת ההתמכרות, ואילו הנסיבות החברתיות והעוני הקיצוני במצריים, השולחים אנשים לשלוח לערים הגדולות נערות צעירות לעסוק בזנות ולפרנס כך את משפחתן, הנתפסים כסידרו של עולם – הם הרוצח האמתי (כך אליבא דהמחבר).

למעשה מצביע קוסרי על הסדר המדיני כרצח בכוונה תחילה: ממשלה ששוכחת מדעת – את אזרחיה; משטרה שעסוקה בנטילת שוחד ובגביית Protection ; רחובות מלאים בסרסורים, סוחרי סמים, וכהני דת, המחליפים את המדינה שהתייאשה מן הטיפול בהמון האדם המאכלס את שכונות העוני בערים הגדולות ובאוכלוסיית הכפרים. יתירה מזאת, גם חוקר המשטרה המטפל בתיק הרצח, נוּר אלדין, הומוסקסואל-בסתר (המתבייש שחבריו לשירות יידעו על נטייתו המינית ואורחות חייו) מחליט לאחר שהוא חושף את הרוצח המתוודה, מבלי לנקוט כנגדו הליכים –  לעזוב את המשטרה, להתפטר מעבודתו ולחיות חיים הומוסקסואליים גלויים בשכונות העוני, בנוסף, הוא מקבל על עצמו  את פרופ' גוהאר הרוצח כמורו-להבא. בעצם, חושף קוסרי מדינה שפשטה את הרגל; שמערכת החוק שלה היא בזיון ארוך ומערכת הענישה שלה – לא מניבה צדק, אלא מרבה עוול בלבד. מדינה שאינה מניחה לאדם לחיות את חייו (אם הוא בוחר לעבוד בשירות הציבורי שלה); מדינה שמפקירה למוות, לעוני, לחולי, לבערות, לפשע ולזנות – את החיים שאותם היתה אמורה להסדיר. מדינה כזאת לדידו אין לשרת. יותר מכך, הדבר הבריא ביותר לעשות הוא לחתור תחת אושיותיה. במידה רבה, קוסרי מציג  את פרופ' גוהאר, לא כדמות מדורדרת מבחינה מוסרית, אלא כדמות בעלת פגמים ידועים, כגון: נטיה התמכרותית, אך להוציא את הרצח, מדובר בדמות שמעתירה טוב (חכמה, עצה טובה) על סובביה, אדם המעדיף חברת קבצנים שיוויונית על פני חברה מעמדית,שכולהּ עוול ועושק. תושבי שכונת העוני אוהבים את פרופ' גוהאר – הם מקבלים אותו כפי שהוא והוא מקבלם כפי-שהם.

כך למשל מתואר מפגש ברחוב בין גוהאר לקבצן ברחוב:

*

'שלום עליך', אמר הקבצן. ראיתי אותך מרחוק. חיכיתי לך'.

'סליחה', אמר גוהאר, 'אין לי כסף, בפעם הבאה'.

'מי אמר לך שאני רוצה כסף?'

'למה לא? עוד אחשוב שאתה בז לי'.

'חס וחלילה' מחה הקבצן. 'אני מתמלא אושר רק מלראות אותך. אני אוהב לפטפט איתך. נוכחותך שווה יותר מכל אוצרות האדמה'.

'אתה מחמיא לי', אמר גוהאר, 'איך העסקים?'

'השבח לאל! ענה הקבצן. 'אבל מה אכפת לי מהעסקים? יש כל כך הרבה שמחות בחיים, לא שמעת את הסיפור על הבחירות?'

'לא, אני אף פעם לא קורא עיתונים'.

'הסיפור הזה לא היה בעיתונים. מישהו סיפר לי אותו'.

'אז ספר, אני מקשיב'

'טוב! זה קרה לפני זמן-מה בכפר קטן במצריים התחתונה, בבחירות לראשות הכפר, כשפקידי הממשלה פתחו את הקלפי הם גילו שעל בפתקי ההצבעה היה רשום השם בַּרגוּת.   הפקידים לא הכירו את השם הזה; הוא לא הופיע ברשימה של שום מפלגה. הם לא ידעו מה לעשות, אז הם ביררו ונדהמו למצוא שבּרגוּת הוא שמו של חמור שנודע בכל הכפר בחכמתו. כמעט כל התושבים הצביעו בשבילו. מה דעתך על הסיפור הזה? 

גוהאר שאף אוויר בעליצות; הוא היה מוקסם 'הם בורים ואנאלפביתים', חשב, 'ובכל זאת עשו את הדבר הכי נבון שידע העולם מאז שקיימות בחירות'. המעשה שעשו האיכרים בכפר הנידח שלהם היה העדות המנחמת שהפכה את החיים לנסבלים. גוהאר התמוגג מרוב התפעלות. שמחתו היתה כה חודרת, עד שלרגע עמד והתבונן המום בקבצן. בז נחת על הכביש במרחק כמה צעדים מהם, תר ונבר במקורו אחר פיגול כלשהו, לא מצא דבר, והתעופף לדרכו.

'נהדר!' אמר גוהאר. 'ואיך הסיפור נגמר?'.

'הוא לא נבחר כמובן. תאר לעצמך, חמור על ארבע רגליים! מה שאלה בחלונות הגבוהים רצו היה חמור על שתי רגליים'.

'על סיפור נפלא כזה באמת מגיע לך משהו. שימחת את לבי, מה אוכל לעשות בשבילךָ?'

'די והותר לי בידידותךָ',  אמר הקבצן, 'ידעתי שתעריך את הסיפור הזה'.

'אתה עושה לי כבוד גדול', אמר גוהאר. 'נתראה בקרוב, אני מקווה.'

[שם, עמ' 16-14]

*

יש משהו קצת גששי (הגשש החיוור) בקטע שהבאתי; מעבר למערכון-עממי כתוב היטב, יש כאן אחווה חמה בין החיים בשולי החברה המוסדרת והחוקים שהיא משיתה (כאן, בין קבצן ובין מכור-לחשיש), שמחת-עניים של ממש, והתענגות על כל הדגמה של ריקבון ממסדי, וכל גילוי של חידלון הסדר ההייררכי  כלומר, אם החברה הממוסדת מצביעה על תושבי שכונת העוני כ'עלובי-החיים'; הרי שקוסרי מציירם דווקא כגיבורים, וזאת לעומת, האווילים ומחוללי העוול, המצויים בשכונות המבוססות יותר. כללו של דבר, מצרים, כפי שמתאר אותה קוסרי, לעולם לא  תסכים כי בראשות הכפר יעמוד חמור, אבל יסכימו שיהא זה 'איש המנגנון', הגרוע מחמור, אדם שיידאג בכל מאודו לכך שהכפר לא יתקדם לשום מקום, ושתושביו ימשיכו לקוות בלא-שחר לחיים טובים יותר. גם אם הסיפור קרוב-לודאי הוא אגדה-אגררית, בכל זאת, יש בה מנחמת-המרד, ומן התוכחה והלעג שראוי לנהוג כלפי שלטון, הטורח בכל מאודו להשחתת-הכל.

*

*

וכך אולי ראוי לומר כמה מלים על הזיקה והרחק שבין אלבר קוסרי ובין אלבר קאמי (1960-1913) – שני פריזאים, שהגיעו אליה מצפון אפריקה. במידה רבה, כתביו של קאמי העמידו שוב ושוב על אחריותו של היחיד, ועל היותו מוכרח להתקומם כאשר החברה שבתוכה הוא חי עושה מעשים בלתי מתקבלים על הדעת; קאמי ידע להתקומם כנגד הנאציזם, אחר כך כנגד הקומוניזם, אחר כך שנגד הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, ארץ הולדתו (בן לאב צרפתי ולאם אלג'יראית ממוצא ספרדי). הוא ידע להתכתש עם האינטלקטואלים הצרפתיים המוכרים והגדולים ביותר של דורו, למחות כנגד פוליטיקאים שסרחו, ולצאת כנגד עונש המוות – שתמיד זוכה משום-מה לאהדה רבה בחוגים ממלכתיים-שמרניים, אף על פי שמחקרים מראים שאינו גורם לירידה באירועי רצח. אם קאמי היה טיפוס של אינטלקטואל מעורב מאוד חברתית ופוליטית, הנכון תמיד לבחור להאבק על התיקון, וראה ברזיסטנס, ובעמדת המרד – רכיב מהותי בקיום האנושי, ובמה שהופך אותנו בני-אדם; הרי במידה רבה, קוסרי, בן קהיר שבחר לחיות רוב-חייו במלון בפריז ולהתחמק ככל יכולתו מעבודה מסודרת – הוא היפוכו המודגש, בהיותו מעמיד את קאמי 'המורד' כאדם הנכנע בכל זאת לקונוונציה החברתית הרואה במדינה את טובת הכלל.  קוסרי שנה פעמים הרבה את המוטו: 'אני כותב, כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבוד'. כלומר, בשעה שקאמי היה אמון על התיקון-החברתי ועל הפחתת-העוול שמשיתה הפוליטיקה, למקריה השונים; קוסרי – בדרכו ובמעשיו (וספרו זה הוא מופת לכך) טוען, הלכה למעשה, כי לנסיון התיקון על-ידי העמדת אלטרנטיבה פוליטית-חברתית – אין שחר.  בכדי להביא לתיקון במצב האנושי, אין צורך לתקן את מוסדות המדינה, אלא לעקור אותם מן השורש – פוליטיקה, משטרה, צבא, מקומות עבודה – בכל אלו אין-צורך, הם רק גורמים המניבים אומללות מחריפה והולכת, וראויים לכל הגחכה. בעצם קוסרי, הוא אנארכיסט או סף-אנארכיסט. קוסרי לא טוען שיש להרוס את הממסד ואת כל אשר בו (חבל על המאמץ, הוא עתידה להתפורר מעצמו), אבל טוען כי יש להימנע מלשתף פעולה עם המדינה; מדינה אינה גורם המסדיר את חיי-האדם לדידו אלא הגורם הגדול יותר להרס חיי האדם.

ניתן גם לחשוב על דמותו של מרסו של קאמי מול פרופ' גוהאר של קוסרי. שניהם, רוצחים מחמת עווית של רגע. מרסו משלם בחייו; פרופ' גוהאר ממשיך בחייו. המדינה כמגלמת התארגנות חברתית אנושית יקרה לקאמי, וגם כשהוא מכוון להטיח ביקורת במוסדותיה (מוסד עונש המוות) – הוא בכל זאת, לא כופר בהיות המדינה הגורם מעניק החוק ואוכף החוק, לכאורה: לטובת כלל-האזרחים ; קוסרי לכתחילה, עוקר תפיסה זו מן השורש: המדינה היא יסוד ההרס-האנושי, העוול, והניוול; החיים האנושיים היו מוצאים דרך לקיים את עצמם טוב יותר בלא ממסדים פוליטיים, בלא צבאות, וללא חוקים.

הספר קבצנים וגאים של קוסרי אינו רק מבוא לאנארכיזם ולשמחת-עניים של הבזים לאלו הבוחרים לקיים את חייהם מתוך ציות עיוור למדינה ונאמנים לדרכי המלחמה והעושק שלהּ (המעמדות); הקריאה בו היא מעשה-משחרר. לולא רושמו של הרצח המבעית המתארע בו, המאשר כי בעיית האלימות של האדם (ובכללהּ, האלימות הגברית) לא תיפתר גם אם לא תהיינה מדינות – הייתי זוכרו כקומדיה אנארכיסטית, מעוררת מחשבה, על קידוש המדינה ועל הלעג המתעורר נוכח זאת. ובכל זאת, בסופו של דבר, נותרתי עם רושם מעט מר וזיכרון-שיר מעזבונו של ע' הלל, שעלה לפניי מחדש:

*

וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט

 וּבִשְׁמֵי הַלִּילָךְ הַמשְׁלָגִים וְקוֹלוֹת הַפַּעֲמוֹנִים

הַגְּדוֹלִים הַנּוֹהֲרִים שֶׁל שְׁמֵי הַקַּיִץ,

שְׁמֵי חֶמֶד תְּכֻלִים כְּעֵינֶיהַ שֶׁל עַלְמָה,

וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט

אִלְמָלֵא אֹותוֹ מַבַּט רַךְ וְשָקֵט, מַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט

וְהָרַךְ אֲשֶׁר אֵינוֹ נָע וְאֵינוּ מַרְפֶּה,

מַבָּטָהּ שֶׁל הַנִּרְצַחַת.

[ע' הלל, 'שירים מהעיזבון', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 246]

*

*

בתמונות: קהיר, 1954; קהיר, שנות הארבעים המוקדמות – צלמים לא ידועים.

Read Full Post »

יותר ממולדת (המקום האנושי)

*

משהו התארע לאלבר קאמי (1960-1913) כל אימת ששב לאלג'יריה, ארץ ילדותו ונעוריו (אימו האהובה היתה ממוצא ספרדי; אביו שמת עליו בילדותו היה צרפתי. הם היו מתיישבים באלג'יריה) כאילו השיל מעליו באחת את אדרת הניכור וההתעלמות של מרסו (הזר) או את שבט-הביקורת החברתית והבחילה-העצמית של השופט המתוודה, ז'ן-בטיסט קלמנס (הנפילה), מן שימחה של ילד המַשיל מעליו את בגדיו ואץ אל הים, להתערבב בחול, בשמש, במים, בגלים, וכל האלימות, הפוליטיקה והמשפט, קצת נדחקו אחור, או נשרו ממנו ואילך— לטובת הפּשטוּת והחיים.

דווקא חוקרי קאמי, במיוחד אלו הפזורים סביב אגן הים התיכון, ביקשו לציירו כהוגה ים תיכוני, או כהוגה לבנטיני, ונכון הוא, כי קאמי הזכיר את הטרגיות השִמשִית של הים התיכון, ונכון כי במידה רבה הוא ראה את עצמו כצאצא של בני יוון, והצדק עם מי שיימנו את הציטוט: "מופלא הדבר בעיני שיכול אדם לגלות על שפת הים התיכון אמיתות וסדרי חיים העשויים לרצות את תבונתו ואת החוש החברתי שלו" [אלבר קאמי, 'אהבה לחיים', פנים וחוץ, תרגמה: עדינה קפלן, הוצאת רשפים: תל אביב 1997, עמוד 56], אבל את הדברים האלה כתב קאמי דווקא בפלמה דה מיורקה ובאיביזה מן האיים הבלאריים, בעלי המפרצים הפראיים, שבין דרום צרפת וספרד. איים שהראשונים ליישב אותם היו בני קרתגו שמוצאם היה בנומידיה (תוניסיה של ימינו). מלבד זאת, שוב ושוב הנגיד קאמי בין נדיבות הלב ואהבת החיים של בני אלג'יריה— לניכור, לפוליטיזציה, לחוש ההרס העצמי ולתאוות הבצע, האלימות והכיבוש של בני אירופה. ואכן, צרפת הגוליסטית הקימה משטר כיבוש באלג'יריה, שתבע חיי אלג'יראים רבים אף חיי צעירים צרפתיים רבים ומתיישבים. יתירה מזאת, דומה כי מול הים האלג'יראי ושכונותיה של אלג'יר איבד הפילוסוף של האבסורד את כל הגיון-ההתאבדות שלו, והיה נכון לעמוד באיזו לווית-שִמחה בחיים. דומה הדבר בעיניי, לשני פנים שונות ביוצר אחד, כדוגמת ההטרונימים המנוגדים של פרננדו פסואה (1935-1888): אלברטו קאיירו, המשורר-רועה, הנאטורליסט-הפגאני, המתעב כל שיטה פילוסופית וכל אידיאולוגיה, ואוהב את השמש ואת החיים; וחבירו-תלמידו (כביכול), אלורו די קאמפוש, מהנדס מכונות, מודרניסט מסור, איש-הקידמה המכור לניקוטין; היודע לזעום יותר מלהביע אהבה. קרוב בעיני לדמות את קאמי בעת ביקור באלג'יריה או שיטוט בזכרונות אלג'יריה שלו, כמי שמעשן פחות, מר פחות, נוקב וכואב פחות; פתאום מוצא איזה מוצא; בבחינת מחילת-סתרים, המובילה מן מבוך הלברינת האורבני הארור של אירופה, בחזרה אל החיים עצמם.

הנה למשל, מתוך שתי תשובות שכתב קאמי לחבר הפרלמנט הצרפתי וחבר ממשלת דה גול, עמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי (1969-1900), איש המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מהן עולה עומק השבר, ותעודתו העצמית של קאמי כאיש תרבות-הנגד לכל מה שמבטאת אירופה שלאחר מלחמות העולם:

*

ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל-כך רק משום שהאינטיליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב.

[…] אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו […] ישנה ההיסטוריה, אבל יש גם דבר אחר – האושר הפשוט, תשוקת בני האדם, היופי טבעי – שורשים שההיסטוריה מתעלמת מהם, ומכיוון שאירופה איבדה אותם היא כיום מדבר שממה

[אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדימה מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 153,159]

*

אליבא דקאמי אין ביכולתו של דה גול, ובודאי לא של הקומוניסטים, לתקן את המעוות באירופה. אירופה היא מולדתם של אינטלקטואלים ואנשי מעשה שבגדו במורשת החיים והתבונה, והמירו אותה בניכור והתעלמות לכל מה שמבטא את האושר הפשוט, התשוקה והיופי. אלבר קאמי רואה עצמו במידה רבה כמי שניצב כמעט לבדו מול המון פוליטי רב, אנשי ימין ואנשי שמאל, ששכחו מהו אנוש ומהו אדם, ועל כן לא יצליחו לתקן את שנחרב. כל מי שיבקש להמשיך את המורשת הפוליטית מקדשת המלחמה, הכיבוש, ומחנות המעצר של המאה העשרים— יעמיק את קברהּ של הציבילזציה אותהּ הוא אומר לקומם ולתקן— אליבא דקאמי, לא הנאצים והפשיסטים לבדם הטביעו את אירופה בדם, אלא כל אירופי שהסכים לתת יד למלחמות הכל-בכל, למעצרים רחבים של בני אדם; כל מי שהאמין כי במחי קיומם של אינטרסים פוליטיים אלו או אחרים ניתן לפלוש לשטחים ריבוניים, לנשל אנשים מאדמתם, להוציא מן החוק מתנגדים ולהעלימם. את העוולות האלו, את ההרס האנושי הזה שבשמו הפכה אירופה לדידו למדבר שממה, לא אותם פוליטיקאים יצליחו להשכיך, מפני שמי שרמס חיים ורמס זכויות-אדם, ממילא עבר לשרת את הכוחני, תאב-הבצע, העיוור לכאב ולסבל, ולא הוא יוכל לתקן את שנשבר.

קאמי מצייר עצמו כאן כאיש תרבות-הנגד, איש הרזיסטנס, איש הנלחם מלחמת-מאסף כנגד דרכם הנפסדת-פסולה של הממסדים האירופאיים שאיבדו את דרכם ואת אנושיותם.

קשה שלא להשתהות אל מול השינוי הנלבב שחל בקאמי כאשר הוא כותב על אותם הדברים ממש בנופה של אלג'יריה בשנת 1950:

*

אני מוכן להודות כי אופטימיזם מסוים אינו לפי טבעי. ככל בני האדם גדלתי גם אני לקול הלמות תופיה של מלחמת העולם הראשונה; מאז ועד היום אין ההיסטוריה שלנו רצופה כי אם רצח, עיוות הדין ואלימות. אבל הפסימיזם האמיתי, הרווח, פירושו להגביר אכזריות וחרפּה. אשר לי מעולם לא חדלתי להילחם בחילול-כבוד מעין זה ואיני שונא אלא את המתאכזרים. באופל ליבו של הניהיליזם שלנו חיפשתי לי עילות להתנשא אל מעבר לו. לא בשם טוהר המידות, גם לא מתוך גדלות נפש בלתי מצויה, אלא מתוך נאמנות אינסטינקטיבית לאוֹר שנולדתי בו, שם, זה אלפי מאות בשנים, למדו בני-האדם לקדם בברכה את פני החיים, לרבות הסבל הכרוך בהם. אייסכילוס, לא אחת, מקרין ייאוש; אף-על-פי-כן הוא מאיר ומחמם. במרכז עולמו אנו מוצאים לא את אי-המובן המדולדל כי אם חידה, כלומר משמעות שאיננו מצליחים לפענחהּ כראוי משום שהיא מסנוורת. צאצאיה של יוון אשר שרדו במאה הכחושה שלנו והמתעקשים לשמור אמונים למכורתם למרות שאינם ראויים לה, גם הם סבורים כי צריבת ההיסטוריה שלנו היא לאין-נשוא, ובכל זאת נושאים בה משום שיש ברצונם להבינה. במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי-נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על-פני המישור והגבעות.

[אלבר קאמי, מתוך: 'החידה', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 98-97]

*

   את אור השמש המחייה אותו מציב קאמי נוכח השמש השחורה משחור של הפסימיזם והניהליזם. השמש אינה מזוהה כאן בלעדית עם אלג'יריה כי אם עם אגן הים התיכון; בכל זאת, כותב קאמי "האור שנולדתי בו" כמובן שאין כוונתו לאומית וגם לא לאומנית (קאמי למשל התנגד לטרור של ה-FLN כנגד הצרפתים, וחשב ששומא על מאבקם להיות בלתי אלים) –  אלא הוא נוהה לשיבה אל מקום טבעי יותר ואל מצב טבעי יותר, שבו אדם אינו לכוד בתוך ממסדים חברתיים, לא בן-ערובה של מדינות, של ממשלות ומדיניותן, אלא אדם החי את חייו בסביבה טבעית, חש את השמש ואת החיים; אוהב את שכניו כי הם שותפים עימו במסע החיים ובמשא החיים; משתדל לחיות עימם בהוגנות וביושר, ואינו הופך פניו מהם בשמן של אידיאולוגיות, דתות, או תפישות עולם מעוותות. הרצח, עיוות הדין האלימות (רמז עבה למדי למדיניות הסטאליניסטית או להמשך מדיניותן הקולניאליסטית של מדינות מערב אירופה באסיה ובאפריקה) נתפסים אצלו כעילה למאבק, וכאתגר לשימורה והפצתה של אנושיות בלתי-ממושמעת-פוליטית, הנאמנת לאדם ולחיים. בעצם, קאמי תר-צדק, אבל זהו אינו צדק המצוי בספרי חוק או בבתי פרלמנט או בקתדרות אקדמיות, או בשיחות סלון על צדק, אלא זהו צדק פשוט ומצוי — צדק שבשותפות ובערבוּת ההדדית בין אנשים המכירים בכך שהם עומדים בחיים, מקדמים אותם בברכה על אף הסבל הכרוך בהם, ומקדשים את השהות בחייהם הסופיים-והפגיעים תחת השמש המאירה דרכם (לעניין זה, ראו גם: קאמי, 'הקיץ באלג'יר', כלולות, תרגמה מצרפתית: אביב ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 32-31).

שלוש שנים קודם (1947) כתב קאמי:

*

וכאשר מדובר באלג'יריה, אני חושש תמיד לפרוט על המיתר הפנימי הכובל אותי אליה, מיתר שאני כה מטיב להכיר את שירתו הנעלמה והכבדה. אבל איני חושש לומר כי היא מולדתי האמתית; באשר אהיה על פני האדמה, אוכל לזהות את בניה, את אחי, על פי הצחוק הידידותי האוחז בי בחברתם.

[אלבר קאמי, 'מדריך קצר לחיים ללא עבר', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמוד 86]

*

זוהי אלג'יריה המולדת, אך זוהי גם הרבה יותר מאלג'יריה המולדת. זהו המקום שבו אדם מזהה בעצמו בת-צחוק ידידותית, שעה במקומות אחרים עם אנשים אחרים בת הצחוק הזאת אובדת ונדחקת, או שאין לה מקום, כי הסובבים אינה מבינים אותה גם לא יבינו. בסופו של דבר, אלג'יריה הזאת היא כל מצב ומקום שבו האדם יכול להיות נאמן לחייו ולחיי זולתו, בלא שאנשים אחרים ינסו להתנכל להם, לכרסם כל שביב תקווה כמו טרף. המפתח להבנה היכן מקומך עובר דרך תחושות ותובנות של אמון, תום, וצחוק מלב אל לב (לא כבוש; לא חנוק). שם המולדת. שם המקום האנושי.

 *

במוצאי שבת (16.5 בשעה 20:00, גלריה משרד, זמנהוף 6 תל אביב) יתקיים ערב שירה ושיחה לכבוד תערוכת הציורים הימיים, "גלי קול", של הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו בהשתתפות משוררות ותיקות גם צעירות. בין היתר יהיו שם: נורית זרחי, אגי משעול, מיה בז'רנו, שולמית אפפל, ועוד-ועוד רבות וטובות. גם אני נקלעתי לרשימת הקוראים, וכך אקרא קטע פרי עטי, שיהיו בו ים, אמנוּת וכמה זכרונות.

*

ביום רביעי, 20.5, 20:00, אוזן בר, מופע להקה של רות דולורס וייס. כל המלצה קטנה למידותיה. בּוֹאוּ. 

*

*

*

בתמונה למעלה: Pierre Bonnard, In Summer, Oil on Canvas 1912

Read Full Post »