Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אלהות’

connemara village

*

במאמר שנדפס מעזבונו הקדיש ז'ורז' פרק (1982-1936) כמה שורות משמעותיות לביקורת חותכת כלפי האוטופיות,אשר רקמו-בדו מליבם בני האדם,כאילו ההיסטוריה כולה הולכת לקראת אחרית טובה, פרוגרסיבית ומפוארת:

*

כל האוטופיות מפילות דיכאון,הואיל והן אינן מותירות מקום למִקְרֶה, לשוֹנִי, למִגְוָן. הן כולן נתונות למָרוּת שֶׁל סֶדֶר, והַסֶּדֶר מחוֹלל אוֹתן. מאחורי כל אוטופיה מסתתרת תכנית עצוּמה של מִיוּן.(בהּ יש) מקום לכל דבר, וכל דבר מונח במקומו (בהתאמה גמורה).    

[Georges Perec, Thoughts of Sorts, Translated and with Introduction by David Bellos, Boston 2009,p.122 ;תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2013, המלים המופיעות בסוגריים נוספו על ידי והן משמשות להבהרת נימת הדברים].  

*

  איני יודע מה קדם למה. הניסיון האנושי להסדיר את ההיסטוריה רצופת המאורעות-הפוליטיים זבי הדמים, בנחמה טובה,או הנסיון האנושי להסדיר את החיים ולהינחם על המוות ברעיון של אחרית טובה בעולם הבא.בין כך ובין כך, ישנו גרעין מאוד אופטימי בהכרה לפיה אפשר שהעתיד צופן לקץ הימין: פלא של מציאות מושלמת,תור-זהב של אושר ושלום, בין אם לדורות העתיד, בין אם לנשמותינו שלנו (זאת בהנחה שיש כמובן דבר כזה: עולם הבא או נשמה).

   אין פלא שרעיון כזה של תור-זהב אוטופי של אושר ושלום לעתיד לבוא יצא דווקא מבית מדרשה של הסטואה היוונית. אלו היו פילוסופים שהאמינו בכל ליבם שישנה מחשבה עמוקה המוליכה את היקום,המשגיחה על כל אחד מן הנמצאים בו ומוליכה אותו בכל דרכיו.נוכחותה של אותה אש מסתורית,פנוֹיְמַה,שיש שתארוהו כמצויה במרכז היקום,הולכת ומתפשטת בכל אתר,מעניקה לכל סוג ומין של הנמצאים את הדרוש לו,כפי הדרוש לו כדי לכלכל את חייו. ההנחה הזאת שביקום יש יסוד מוליך ומביא, מכוון את הנבראים, נותן לכל אחד ואחת כפי מתכונתו,כפי הדרוש לו בצדק,הביא את מקצת הסטואיקנים עבר המחשבה לפיה אף אם ישנם מחזורי זמן ובסוף כל אחד ואחד עולה הקוסמוס באש ואחר כך נוצר מחדש, בכל זאת ההיסטוריה כהיסטוריה מוליכה תמיד אל תור-הזהב,אל אותה אחרית טובה של צדק ושלום בעולם הזה,העתידה לבוא ולהתחדש בכל אחד ואחד ממחזורי הזמן.

   עם זאת, בזמן הסטואיקנים היו גם פילוסופים ספקניים (סקפטיקנים),שהיו ודאי משהים את מחשבתם מלהכריע בסוגיות כגון עתידו של המין האנושי; קיומה של הנשמה; קיומו של עולם הבא. קשה להיות ספקן ולהלך בין צללי אי-הודאות.לא לנבא אוטופיה,לא לנבא דיסטופיה.לא לדעת האם יש חיים אחרי החיים.האם בכלל יש צורך לדאוג לנשמה? אפילו להשהות את ההכרעה לגבי החלוף של החיים והאיוּן שבסופם.לשקול את הדברים מכל צדדיהם, מבלי הכרעה, ללא תכלית, תמיד מן המרחק.

   וכמובן,היו גם האפיקוראים,שראו לנגד עיניהם את חיי העולם הזה; ואת תווך הכרעותיהם כנע בין קטבים של הנאה-כאב, שמחה-עצבות; להתקרב במידת האפשר אל מה שמסב הנאה ושמחה,להתרחק במידת האפשר ממה שמסב עצבות וכאב. שלא בצדק היו שייחסו לאפיקוראים גרגרנות מופרזת ותאוות בשרים משולחת. האפיקוראים ראו בפורקן מיני את מה שמשחרר את הגוף מן תאוותיו הכבושות, ועל-כן פודה את המחשבה, אך סיפוקו של הגוף, בא בראש ובראשונה, על מנת שתתפנה המחשבה להתבונן בשהות בעולם, בקיום ובמעשינו בּוֹ. הם לא היו נהנתנים. הם היו אבותיהם של החושבים החופשיים. משוחררים כפי הניתן מגדרים של דת, לאום ופוליטיקה, המוטלים כשק כבד מנשוא. הואיל ולא היתה להם תפישה של גאולה, לא לאומית, לא פוליטית, לא דתית, ולא חברתית, הם גם ממילא לא קיוו להשתנות מהותית בעולם או בטבעיו של המין האנושי.

   אצל הסטואיקנים, כך נדמה, לא שרר שום הבדל בין האישי ובין החברתי והעולמי (כלומר: היקומי). הכל חבור יחדיו, מעוגן היטב, במחשבה קוסמית מוסדרת היטב, שלא ניתן לחרוג הימנה. על כן, עולם הבא ותור-זהב עתידי אינם אלא המבטיחים תמיד את כינון הסדר הטוב.

   אצל האפיקוראים שפנו עורף למחשבה החברתית, החברה ומוסדותיה כלל אינם עומדים בין היחיד ובין הקוסמוס, הם אינם אלא מכשולים גדולים בפני המבקש לחיות את חייו היחידאיים (כי כל חי חולף עובר בתום חייו) כפי נפשו והשגתו, ובמידה רבה עומדים בינו ובין אושרו. האפיקוראים, אם לצטט את ז'ורז' פרק,הותירו מקום מהותי למזל,לשוֹנִי,למגוון.עולמם אינו גזור מראש.הוא נתון לשינוי,לבחירה חופשית.לכל אדם יש את גורלו, ואת הנתיב בו הוא בוחר לעשות את חייו ולִכְלוֹת.

  והסקפטיקנים.. הספקטיקנים כרגיל משהים מחשבתם מלהכריע,קשובים פה וקשובים שם,מבינים את הסטואיקנים,מבינים את האפיקוראים.לא יודעים האם הצדק עם אלו או הצדק עם אלו. הם כמו מחכים שההיסטוריה תוביל לשם או לשם (בלתי קשורים אליה), הם כמו מחכים שחייהם ייכלו כדי לדעת האם יש משהו מעבר להם או שכל הדעות שהושמעו בעניין הם רק שלל סיפורי בדים. אם הם שחקני קלפים, הרי הם שומרים כל-כך קרוב לליבם את הקלפים. וכבר אינם זוכרים מה הם הקלפים בהם הם אוחזים, אם בכלל אלו קלפים. הם גם אינם מתכוונים חלילה למשוך קלף נוסף מן הקופה או להשליך מקצת הקלפים הקרובים לחזיהם. כל הסטואיקנים והאפיקוראים כבר מזמן הלכו לביתם(מורווחים/מופסדים) והם עדיין מחכים,לא ברור למה,בכובד ראש,כמו היו הטיטאן אטלס הנושא על שכמו את משא השמיים. לא את משא הממסדים החברתיים הם נושאים על גבם אלא את כובד הרקיע בלבד. בד-בבד, הם תוהים אם יש לשמים כלל משקל, והאם יש טעם להוסיף לשאתם.

 אתמול עלתה בי המחשבה שאני קרוב להיות סקפטיקן באשר לאלהוּת ובאשר לנשמה,שאני קרוב להיות סטואיקן באשר לאינטואיציה שיש בכל זאת איזה גורם של שכל וצדק ביקוּם (אבל איני חושב שהדבר מבטיח בהכרח התאמה או אחרית טובה, למי מאיתנו),ושעם זאת, אני קרוב להיות אפיקוראי באשר לגורל היחיד, לאתיקה, ולפוליטיקה. חסר סדר, מבולגן, אני מותיר תמיד מקום למזל (הזדמנות/מקרה),לשוני (שינוי/תנועה/תמורה) ולמגוון (ריבוי, הטרוגניות, פלורליזם, אי-אחידות, פתיחוּת). והעולם, והאדם— ישתנו או לא יישתנו?זה הרחק מעבר למקום אליו תפישתי מגּעת.אם הם  אי פעם יועילו בטובם,זה יהיה כנראה רק בהתאם למקרה, לשוני, ולמגוון.

*  

*

בתמונה למעלה: Paul Henry, Connemara Village, Oil on Canvas 1930

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

 לאחרונה אני יותר ויותר מהרהר בחוסר התוחלת שבפירוש חלומות וביאורם על פי מפתחות של סמלים רעיוניים נתונים; מעניין אותי לאין שיעור לחשוב על מרכיביו של החלום, ומהיכן עשוי אני לשאוב את מראוֹת החלימה, אם מרשמים החולפים לפני העיניים בזמן העירות, אם מדברים שקראתי או חוויתי, שהותירו בי רישומים עמקניים  מעט יותר; כמובן, בפני ההצעה לפיה החלום מורכב מרשמים בלבד המתרכבים אייכשהו כדי חלום—יש להעמיד את החלומות הנדירים יותר, המופשטים-אבסטרקטיים, שבהן ניכרת תנועה בלתי פוסקת של גופים גיאומטריים וצבעים שלא חזיתי שכמותם בהיותי  נתון בעירות.

   לפני כמה ימים העירה לי ידידה על נטייתי לדבר "על הדברים" יותר מאשר "את הדברים"; זה נכון גם לעניין החלומות. כלומר, בשעה שאנשים נוטים לתור אחר תכליתו של החלום (פשרו/השפעתו האפשרית), אותי מסקרנות לאין-שיעור המתודה והסטרוקטורה של החלום—כמובן, לא אטען, כי בחקר אלו אפשר להבין את החלום לעומקיו, אבל לכל הפחות, ניתן כאן להציע התחלות חדשות ויסודות חדשים מהם ינבעו אפשרויות-פרשניות חדשות, שאינן מבוססות מפתחות-ידוּעים-קדוּמים.

   בספרו הנפלא של הסופר הגווטמלי, אאוגוסטו מונטרוסו (2003-1921, בילה את רוב ימיו דווקא במקסיקו), מופיע הסיפור הקצרצר הבא, המבקש להציג בפנינו את המציאות כולה כחלום אלהי שמבטרם-בריאה:

 *

אלוהים עוד לא ברא את העולם; הוא עוד מדמיין אותו, כמו מתוך חלום. לכן, העולם מושלם. אבל מבולבל.

[אאוגוסטו מונטרוסו, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 74]

 *

דווקא מפתה מאוד לחשוב כי אנו-כולנו רשמים בחלום אלהי, או דמיון אלהי. האלוהות עצמה אינה מצליחה לפענח מהם הרשמים הללו המתרוצצים בחלומהּ. והחלום, כמו כל חלום, תמיד נושא בחובו את המימדים: מושלם ומבולבל.

   אבל זה נעשה מושלם ומבולבל עוד יותר, כאשר מסתבר כי אליבא דנזיר הזן והמשורר שוֹטֶטְסוּ (1459-1381) חייהם של האלים מתרכזים בליבו של האדם ולא ידוע האם הם נהנים מחיים חיצוניים-ממשיים היכנשהו לבד מאשר מלבבותיהם של בני האדם. גם אם כן, הרי שתלותם בהשתקפותם-בבואתם בלב האדם, עושה את קיומם לתלוי לגמריי בלבבות האנושיים הפועמים:

 * 

אין אלוהים

בָּנמצא

זוּלתי! –

שכּן האלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

 *

   לבסוף בלילו מוצא אדם מעט פנאי לשבת לכתוב. כל היום הזדחל כתולע וכעת הוא נדמה לעצמו על יד השולחן עם מנורת הלילה בבית החשוך ועם כוסית הברנדי המשמחת שמזג לעצמו בנדיבות, כאילו הוא סוף-סוף אפשרות של פרפר, ראשו הומה מחשבות, זכרונות, רגשות—הכל זע ונע בתודעתו כל העת כים שחור וגועש. מחושיו מתעוררים. הוא מרים עוגן ומפליג קצת. כעבור זמן, ראשו הומה מדיי, גופו עייף; הוא קצת מבוסם (מצב שבו הכל, בו זמנית, מושלם ומבולבל).

הוא מכבה את המחשב ואחר כך גם את האור בדירה (כולם כבר מזמן ישֵנים), מסיר את משקפיו, וניגש לחלום חלומות משלו, שהם אולי חלומות בתוך חלום. הוא חושב על שתי שורות משל רישרד קריניצקי:

 *

פּרפּר לילה עִקֵּש, איני יכול לעזור לךָ

אֲנִי רק יכול לכבּוֹת את האוֹר

[רישרד קריניצקי, 'איני יכול לעזור לך', נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 30]

 *

כבר לא ידוע מי הפרפר, מי אלוהים, מי החולם, האם זה חלום? הוא לא באמת חושב שזה עתיד להתבאר לו ביום מן הימים.

בחלומותיו— נטול כנפיים, מחושים, או כתרים אחרים, הוא מעופף תמיד עם הידיים לאיטו (לא ברור מהיכן להיכן, מאיפֹה לאיפֹה).

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Night. Oil on Canvas 1932-1933

*

©2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 
 
 
 

  צ'יאן מוּ  (Qian Mu, 1990-1895מגדולי הפילוסופים וחוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במאה העשרים, וממייסדי ההגות הפילוסופית בטאיוואן, דן בספרו העיוני, מחשבות רגועות משפת האגם (1948), במקומה של ההגות הקלאסית הסינית בתוך הגות העולם, ובמיוחד בסוגיית יחסהּ אל העולם המערבי המודרני, לרבות התיעוש, המדע והטכנולוגיה על השינויים המהותיים שהסבו למין האנושי ועל פניהם המאירות ופניהם האפלות. המחבר נסה להציע סינתזה הרמוניסטית חדשה בין ההגות הסינית הקלאסית ובין ההגות המערבית הרציונליסטית מתקופת הנאורות ואילך.  

   בהקדמה לספרוֹ כתב מוּ כי האירועים הפוליטיים המטרידים שטלטלו את ארצו טלטלו אף את נפשו. ברם, הואיל ומעולם לא ניחן 'בחכמה ובחוסן נפשי' על מנת לדון בעניינים הפוליטיים ולהציע להם פתרונות מעשיים,הוא יימנע מן העיסוק בהם בספרו. מנקודה זו ואילך אכן ניכר במחבר שהוא איננו אידיאולוג פוליטי אלא הוגה פילוסופי-דתי,המעוניין לדוּן במקומן של המטפיסיקה ושל האתיקה בפילוסופיה הסינית (כמורה בקי בכתבים הקונפציאניים והדאואיסטיים) בעולם המודרני המתועש, כאילו המשטרים הפוליטיים הינם חולפים-עוברים בזמן, ואילו מסורות מחשבה שונות עמידות מהן, ומלוות את אשר בוחר לנהל את חיי ההכרה לאורן,

   וכך כתב מוּ בסוגיית מקומה של האלהוּת ושל הדת שוחרת האלהוּת בעולם המודרני:

*

הבא נניח לדיון על מעורבות הרוחות בחיים ונחזור לדבר באלוהויות. האלוהויות הן ההיבט החיוני והנעלה יותר של הרוחות. העולם הזה עלוב מדיי, מנוכר מדיי, ועל כן אנו מבקשים אלוהיות שיעוררו אותו, ירוממו אותו, יפיחו בו תנועת חיים רוחנית. [אולם] העולם הזה [בלאו הכי] מתחדש מדי יום ומדי חודש, אין רגע דל, אין רגע ללא תנועה דינאמית. לשוט בין העננים ולרכוב על הערפל [כמו בני האלמוות] לעלות השמיימה ולרדת ארצה. בעבר היו פונים אל האלוהות שתחולל ניסים כאלה. ואילו היום, מסוגל האדם לחולל אותם בעצמו, לממש אותם בפועל. בתקופה כזאת, האלוהות מעדיפה להיות בשוליים, מכירה תודה לעצמה על שאינה בולטת.

אין זו טעות, המדע אכן מוטט את האמונות הטפלות שלנו, אולם המדע גם גירש את אותם דברים שכולם היו מעוניינים בהם וכולם רוממו אותם.

(צ'יאן מו, מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית גדי ישי, הוצאת מאגנס: ירושלים  2008, עמ' 119)

 

   לדעת מוּ, סוד קיסמה של הדת הקלאסית היה הפדוּת כביכול מעולם החלוֹף: מן הטבע המנוכר, ההיסטוריה המדממת, שחיתות המשטרים, אסונות הטבע, המחלות ושדות הקרב. האמוּנה באלהוּת,החיים הספיריטואליים-ריליגיוזיים,הפיחו באדם תקווה לכך שיש בעולם הרבה יותר מכפי הנגלה לעיין.אבל משעה,שבאו לעולם טכנולוגיות מדעיות אשר הרחיבו מאוד את יכולתיו של האדם להתמודד עם הטבע ועם מוראות הקיּום חלה התרחקוּת רבתי מן החיים הדתיים והרוחניים,משום שהאמונה בנסים,בהשגחה פרטית על כל אדם ואדם, התחלפו בידע מדעי מבוסס המסוגל לחולל את שנחשבו בעבר נסים (שינוי סדרי הטבע,רפואת חולים וכיו"ב). האלהוּת במצב זה כמו לקחה עצמה אל שולי שוליה של ההכרה ושל התודעה האנושית, והיא נחלת אלוּ המסוגלים לרומם אותה לא מתוך הדוגמוֹת הדתיות של הממסדים אלא מתוך הכרה פנימית שבהתבוננות.הקיוּם הדתי,שאינו נרתע מתוצאותיהן של ההתפתחויות האנושיות במאות האחרונות,לכאורה נמצאת כעת האלהוּת בשולי העשיה האנושית ואין לה עוד את המעמד המרכזי כאשר היה שמור לה לפנים. על האדם הדתי, למיטב הבנתי את מוֹ, לקחת עצמוֹ  בעקבות אלהי הכרתו, ולהתמקםֹ בשוליים, להכיר בעצמוֹ כתופעת-שוליים מבחינת עשייתו הרוחנית-דתית. לא לבקש את הבכורה, כלומר: את ההכרה העולמית בדת אמת כלשהי (מה שהיה בעולם העתיק, ואולי עד ימינו אנו, יסוד למלחמות דת ולשפיכות דמים איומה). אלא לראות את עשייתו ואת הגותו הדתית כדבר מה אישי-פנימי מאוד,עבודה שבהכרה, שבנהיה אל האלהוּת, אשר אליה הוא מבקש להידמות (Imitatio Dei) מבחינת מקומה בשולי האנושות. כמובן, שאין דימויו העצמי של ההוגה הדתי, כאיש שוליים, עשוי לגרוע כהוא זה מן הרצינות הכנה שבה הוא מתייחס לעבודות הדתיות ולהגות המטפיסית. רק אל לא להניח כי עצם המחשבות, ההכרות, המובילות אותו אל אלהי אמוּנתוֹ נמצאות הן בקדמה, בחזית העשייה האנושית. מטבען, אינן אלא מחשבות, נצוצות הכרה, המפיחות את רוחו, הבהובים של אפשרויות, צפיה במה שמעל ומעבר, שאין בהן כל אמת אובייקטיבית כלל-אנושית, אלא אמת הכרתית סובייקטיבית פנימית, צלולה, יוצאת דופן. צ'יאן מוּ רואה איפוא בהגות פילוסופית דתית במאה העשרים עשייה אינטרוספקטיבית,העומדת בשולי האנושות, אך עשויה לרומם בדרכיה, בכיווני המחשבה שהיא מעלה, את רוחו של האדם באשר הוא אדם. אפשר גם כי הגות אחת תחולל הגות אחרת. מגע של הכרה אנושית אחת בזולתהּ, בסוד שיח, כדברי מרטין בובר 'כי במקום בו שניים שרויים יחד באמת. הרי הם כך בשם אלהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשכ"ה, עמ' נ').   ֹ   

   לבסוף, נראה לי כי מוּ, בהצגתו את האלהוּת הפונה אל השוליים לנוכח התעצמותו התבונית-מדעית של האדם, מצטט או מכוון אל אחד מן הקטעים המפורסמים יותר בחיבור היסוד של הדאואיזם הסיני, דאו דה צינג (=ספר הדרך והסגולה) המיוחס ללאו צה:           

 
 

 כשהאולם מלא זהב וירקן

לא יוכל בעליהם לשמור עליהם

כשהעושר והכבוד גוררים גאווה,

הם זורעים את זרע המפלה.

כשהושלמה המלאכה

והושגה התהילה 

הפרישה לצל 

היא דרך השמיים

(לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ז, פסקה ט, עמ' 37)

 

 אם אכן קטע זה היה נטוע במחשבתו של צ'יאן מו בעת שכתב את הפסקה אודות התרחקותו הרצונית של האל כבכיכול אל שולי החיים האנושיים. הריי שהמדע והישגיה התבוניים של האנושות, אמנם מבטאים את תהלת האל. כמוהו מתבקש איש הדאו, המבקש להידמוֹת כפי יכולת האדם לנטוּל השם, להיות שרוי באפס מעשה ולהטיף באין אומר, להיות למעשה תלוי ועומד בעולם הזה, והכרתו (עין שכלוֹ) תלויה בשמיים. הדאו הוא הדרכים הצדדיות ובהן שומא על האדם הרוחני-דתי לתור אחר נתיבים חדשים ישנים של התבוננות והבנה. כימי דור אחר פטירתו של מו, רכון על ספר, על פני אותו כוכב צלא -חיים ונידח; בן לעם קטן ושולי בתולדות ימי האנושות, עתיק כימי עמו של צ'יאן מו, אבל זעיר ממנו כמותית לאין-שיעור, מחזיק בדת שמפאת קוטנה, כבר קצת נראה תלוש לחשוב שלפנים תפשה איזה מקום של כבוד בתולדות האנושות. בשולי הדת הקטנטנה הזאת, אי שם בשוליה, אני מנסה להאמין במחשבת האדם ובנכונותו להיטיב עם זולתו, משום שבכך ניכרת התהלה האלהית. אני שמח בחלקי בשולי היקום, אי שם בשולי הכל. 

 

בתמונה למעלה:  Wu Zen (Died 1340), Bamboo in the Wind, Hanging Scroll, Ink on Paper

                     

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »