Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אליוט סמית'’

*

את ספר הפרוזה של שירה פנקס, ספר הנשים (ספרית פועלים, סיפורת: תל אביב 2020), קראתי לפני כחודשיים ויותר; הערכתי מאוד את שקראתי אולם בצוק העתים, במיוחד בעטיין של פרשות הרצח של  ג'ורג' פלויד ושל איאד אלחלאק נפל עליי אלם בכל האמור לחיבור רשימות ארוכות – ממנו התחלתי להיחלץ רק לאחרונה. אזי באו פרשת האונס הקבוצתי באילת ופרץ נסיון הרצח המתוכנן היטב של אשה בידיי בן זוגה בהר אדר, והחזירה אותי לספרה של פנקס, שבו אני רואה דוגמא מובהקת לקול נשי המבקש למחות על דיכויין של נשים בחברה הישראלית ולחתור לשינויו. אמנם, אין פנקס מפתחת בו דיון ישיר בתרבות האונס וגם אינה כותבת באופן חד משמעי בזעם על האלימות הגברית המושרשת בתרבות האנושית [למשל, כז'קלין כהנוב (1979-1917) ב-ממזרח שמש בהתייחס לסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה ובספר והסרט – התפוז המכאני]. עם זאת, פנורמת הנשים שפורשת פנקס בחיבורהּ, סובלות רובן-ככולן מהטרדה מגדרית מתמשכת, שאינה בהכרח מינית (ברבים מהמקרים היא מינית אבל ליבה היא הפניית תודעה היירכית של גברים כלפי נשים), אבל היא לגמרי מעוגנת בתרבות הישראלית (היהודית והערבית) ועומדת בסימנה של מעמדן המוחלש של הנשים בחברה ובתרבות לעומתם של הגברים. האחרונים בונים מוסדות (למשל, את תפקידי הגבר והאישה בתא המשפחתי), מתוך התעלמות כמעט-מוחלטת מהאחרוּת הנשית, ומכך שהאישה זכאית להיות יישות פעילה ועצמאית לא פחות מאף גבר, ואינה  מוכרחה להסתפק בתפקידי המאהבת, האם ועקרת הבית או כפי שהראו התגובות על הפרשה באילת: אם הנאנסת, אינה מאהבת, אֵם או עקרת בית, הרי-היא הופכת בדעתם של גברים לא-מעטים לזונה או לאישה מופקרת, אף על פי שהיא נערה בת 16.  הגדרת התפקידים המצופים – על ידי גברים, תמיד באופן תפקידני-שימושי בחיי הגבר או הסביבה הגברית, ובאופן דכאני וכוחני, היא מאושיות ספרהּ של פנקס.

למשל, גיבורת הסיפור הפותח, 'מדונה', אשה בת חמישים ואחת, שבעלה ואבי בנותיה עזב את הבית ארבע שנים לפני כן למען זוגיות חדשה עם אישה צעירה בהרבה ממקום עבודתו, יוצאת לבדה ביום הולדתה לבר ליד השוק, ופוגשת שם בחור צעיר, לו היא מספרת:

*

… אז אני ממשיכה ואומרת לו שלפני הרבה שנים הייתי סטודנטית לתולדות האמנות, והוא מסתכל עלי סקרן, מקשיב לי, אני אומרת כשהתחתנתי זרקתי את כל ספרי האמנות שהיו לי, אבל אני לא מספרת לו שכשנולדה הבת הראשונה בעלי אמר שצריך לזרוק את כל הספרים כי אין מקום לכולנו בדירה הקטנה. החיוך שלי נעלם. העבר חוזר כמו כלב פצוע, זרקתי את הספרים כדי שיהיה מקום למשפחה. הקול של הבחור הצעיר מוציא אותי משיני הכלב, אומר לי בחיוך שהוא סטודנט לתולדות האמנות ואני מסתכלת על הפנים היפות שלו והוא מראה לי ציורים אחרים של טיציאן על מסך הטלפון שלו …  

[שירה פנקס, ספר הנשים, עורך הספר: גדעון טיקוצקי, ספרית פועלים, סיפורת: תל אביב 2020, עמ' 11-10]

*

גיבורתה של פינקס בוחרת לספר גירסא מצונזרת של עברהּ, כמי שיכולה היתה להפוך לחוקרת אמנות, אבל נאלצה לעזוב את העיסוק האינטקטואלי הזה עם חתונתהּ. היא מותירה את הפרט הפצוע לפיו בעלה ביקש ממנה לזרוק את כל הספרים בשל מיעוט המקום בדירתם ולקראת הרחבת התא המשפחתי מחוץ לסיפורהּ. בעצם, מתברר מיד כי הבחור הצעיר מגלם בבחינת-מה מציאות אלטרנטיבית של חייה. אף הוא סטודנט לאמנות. הוא כבר לא בהכרח מוכרח למלא את דירתו בספרי אמנות, שדימויים מתוכם כבר זמינים כעת במדיות הדיגיטליות, והוא גם גבר – כך שאיש לא היה מכריח אותו לזרוק הצידה את העדפותיו, לוותר על חלומותיו בדבר עיסוקו המקצועי העתידי. הסיפור המתרקם ממשיך במפגש מיני בין האישה ובין הצעיר, ובפגישה בינהּ ובין אביו הצייר (מתחוור לה, כי היא מזכירה את אימו של הצעיר, שנפטרה). כשהאב מצייר אותה בעירום. מציג הבן, החי אצל האב, ואינו צריך לעבוד למחייתו, את גיבורת הסיפור, כ"סתם זונה", למרות שלא שילם לה על המין. היא פשוט חורגת מהנחותיו הגבריות על איך שהיא אמורה להתנהג לאחר שבילה איתה את הלילה. אביו דווקא מנסה להעיר לו על התנהגותו, אך לבלי-הועיל.

בעצם, התנהגותו של הצעיר, כמו מהדהדת את התנהגותו של הבעל לשעבר. אין לגברים אלה שום יכולת להעריך אישה חובבת אמנות כאינטלקטואלית, אלא כאובייקט מיני בלבד, מצד היותה אשת חיק או אשת איש בלבד. משהיא חורגת ממערך הציפיות של הצעיר היא הופכה "זונה". כמו שבעלה הקודם, דרש שתוותר על שאיפותיה/חלומותיה, ולימים נטש אותה לטובת בת זוג צעירה יותר. בעצם, מותירה פנקס את הקורא, מהרהר האם הצייר-האב מתייחס לגיבורה כאישה וכאדם, לא רק מאחר שהיא משמשת כמודל לציור עבורו, אלא משום שהיא משמשת עבורו לרגע כעין מודל חי של אשתו שנפטרה, כלומר הוא מתעקש לראות בה (מפרספקטיבה מסוימת) אשת חיק ואשת איש, ולכן הוא בוחר לכבד אותה.

*

*

הפקרתן של הנשים בידי רשת דיכוי גברית מודגשת גם בסיפור העוקב, החתולה, המתאר על-פניו מפגש חברתי בין שני גברים (סמי ואלכס) ושני נשים (לילי וגיבורת הסיפור), בערב שבת חילונית, המתחילה בקידוש וממשיכה בריקודים ובארוחת ערב שהכין המארח, אלכס השף; אלכס שהיה שף במסעדות מישלן בפריז –  לשם נשלח על ידי דודו, השחקן המוסקבאי, ומשם לאיי מרקיז (פולינזיה הצרפתית), שם קבורים פול גוגן וז'ק ברל. הנה מחשבותיה של הגיבורה על אלכס המארח, שהן למעשה מחשבותיה על עצמה. למעשה הקירבה שנוצרה ומעמיקה בסיפור ביניהם, יסודה בתחושת הקירבה וההזדהות של הגיבורה עם אלכס, מי שהיה יכול להיות שף בפריז, ובכל זאת מוצא את עצמו בגיל העמידה מבשל לדתיים בבני-ברק:

*

… הם כבר לא צעירים. אף אחד מהם, אבל עדין לא מבוגרים. הם נמצאים בתקופה של בין חלום להתפכחות, היא חושבת לעצמה, בין ניצחונות להפסדים. שום דבר לא יהיה גדול יותר. משהו נעצר. הם כבר לא יגדלו לגובה. מפּה הם רק ינסו להציל את עצמם. היא מסתכלת על אלכס. עבר הרבה זמן מאז היה בן תשע-עשרה במסעדה בפופיק של פריז. היא מנסה לדמיין אותו צעיר יותר, רזה יותר, מלא באנרגיה רעבתנית להצליח עם הכישרון שמתפוצץ בתשוקה גדולה, כמו הטעמים והתבלינים בפה. להיות שף שלושה כוכבים של מישלן. לעשות את מה שהוא אוהב עד הפסגה. אבל משהו קרה, משהו שמהילדות עלה ומשך אותו למטה לתהום, משהו אפל קרע אותו מבפנים והוא הכאיב לעצמו ולאחרים, וגם הם לא טמנו את ידם בצלחת. פצעו אותו והוא סטה מדרך המלך, דעך הכוכב שהיה. עכשיו הוא מבשל לדתיים מבני ברק ובערב שבת הוא מבשל לחברים טובים ביצירתיות. דירת שני חדרים עם מטבח קטן.    

[שם, שם, עמ' 22-21]   

*

בעצם, ביסוד הקשר בין אלכס לגיבורה עומדת שדֵרת החלומות השבורים (The Boulevard of Broken Dreams), ההכרה בכך שהחיים היו יכולים לזרום אחרת ובכל זאת זרמו בדרכם ואת הנעשה אין להשיב. מה שמזכיר לי מחשבות שלי על עצמי, מדי פעם, לגבי השאלה מה היה קורה אם לא הייתי מגמגם, או מה היה קורה אילו הייתי נולד למשפחה אחרת, או אם לא הייתי ישראלי כותב עברית אלא נולד בארה"ב כמו מרבית של ניצולי השואה המהגרים במשפחתי – שהעדיפו את ארה"ב, שעה שסבי וסבתי הפליגו מאיטליה לארץ. שנים רבות למשל התייסרתי על כך שבחרתי לכתוב דוקטורט היכן שבחרתי, וכל התנהלות המערכת שבאה אחר-כך פצעה אותי קשות. בסופו של דבר הצלחתי לסיים, לקבל עבודות ולהמשיך בדרך, אבל כמה זה היה קרוב לכך שאתקפל ואלך לעשות דבר אחר לגמרי, ואפילו לא ארגיש שהתפשרתי, ולא ארצה בכלל להביט לאחור. כלומר, לא רק הגיבורה רואה את סיפורו של אלכס משתקף בהּ, אלא שסיפורו קרוב מאוד (ומשתקף מאוד) כמעט לכל מי שחצה או חצתה את גיל ארבעים בארץ (ואולי גם לא בארץ): הדברים שאנחנו מול הדברים שיכולנו להיות.

בניגוד לקרבת הגורלות השזורה שבין הגיבורה ובין אלכס, מנכיחה פנקס שוב דווקא בעצם קירבתם, את ההיררכיה המגדרית, המפרידה אותם זה מזו.

*

היא מחפשת את התיק השחור הקטן שבאה אתו, רואה את אלכס יושב על הספה. הוא מסתכל על הרגלים שלה שיוצאות מהשמלה הקצרצרה הכחולה עם הנקודות הלבנות, נעלי בובה אדומות. היא רואה אותו מסתכל עליה עד שהיא שומעת אותו אומר לה "אני אקח אותך הביתה על הווספה", וישר היא מבינה מה הוא רוצה. החתולה האפורה איננה, כבר הלכה, השתחררה, אין לה משהו שהיא סוחבת אתה, אבל היא, היא נשארת שם בגלל מה שחונק אותה. הלילה שבלע את החתולה ועוד מעט יאכל גם אותה משתק אותה והיא לא יכולה להתנגד לזה שהוא רוצה אותה בדיוק עכשיו … 

אחרי כמה זמן הוא נעמד מאחוריה והתחיל. השפתים העבות. הידיים החזקות.  השדיים הנמחצים. זה הכאיב לה איך שהוא תפס אותה, אבל זה היה גם רך … גם הוא כבר מלא בגלל הזמן, כי הם לא צעירים. היא עושה מה שתמיד עושים … בלי להרגיש אותה, את האהבה, אולי צל של ידידות בין גבר לאישה …      

[שם, שם, עמ' 25-24, בדילוגים]

 *

קירבת הגורלות והגיל והזמינות מביאה את אלכס ליזום מין שקשה לומר אם הוא בהסכמה שלימה או רק באי-התנגדות. לא נראה לי לתאר את הגיבורה כאן כנכנעת לתאוותו של אלכס. היא משתפת פעולה אף על פי שהיא יודעת שלאלכס יש בת-זוג. היא אינה רואה במין איתו ניצול, אלא אולי סוג של המשך של המפגש החברתי או הודיה על ארוחות השף המוצלחת שהידיד בישל. אולי פרי של של שני אנשים למודי-אכזבה וקושי, שמאחר שהתנסו בייסורים גדולים ששים על חסדים קטנים שהמציאות מניחה לפתחם. המין המתואר, על כל פנים, אינו ליבידינלי או אירוטי, אלא מעט עייף בבחינת "זה מה שיש" או "זה מה שנשאר", ואולי ניתן לתמצתו באיזו תחושה של הדדיות בין השניים, או באי התנגדות מצידה של הגיבורה לגלם ללילה מושא של תשוקה. כלומר, להרגיש מרכזית וחיונית עבור מישהו בהוויה, כאשר גם המין העייף שם אותה בקונטקסט של היות יחד עם מישהו או משהו (גם כשזה אומר להסכין אם מין רק מחמת העייפות או הרצון להרגיש פחות בודדת). בבוקר, על כל פנים, אלכס לא מסיע אותה על הווספה לביתה. הוא מנשק. הוא אורז עבורה את שיירי הסעודה של אתמול. הוא אינו מוצג כמנוול. לבסוף, היא יוצאת לבדהּ אל הרחוב.

*

*

בקריאתי בספרהּ של פנקס עלתה בזכרוני הסופרת הלבנונית חנאן אלשיח' (נולדה 1945; דרה בלונדון) בקובץ הסיפורים הקצרים שלה שתורגמו לעברית אטאטא את השמש מהגגות  (اكنس الشمس عن السطوح, מערבית: רנה פלסר, אנדלוס – הוצאה לאור, תל אביב 2005. הספר ראה אור במקור בערבית בשנת 1994). אלשיח' מרבה בכתיבתהּ לעמת בין התודעה המסורתית פטריארכלית של החברה המוסלמית בלבנון ובין שאיפתן של הנשים למבע-עצמי, עצמאות, אי-תלות בעולם הגברי; לרבות, בזכות עצמאותן לחוש אהבה ולממש תשוקה; זכויות אלמנטריות שהחברה המקיפה שוללת מהן. למעשה, גם שלל הנשים העצמאיות הממלאות את סיפוריה של אלשיח' נחבטות שוב ושוב בציפיות המסורתיות, הדתיות, והגבריות מהן, הדורשות מהן לוותר על חיוניותן (לעברית תורגמו גם הרומאנים שלה: בירות בלוז, והסיפור של זהרה). אולי דבריה של אלשיח' על החברה הלבנונית, אינם רחוקים מהשקפתה של פנקס על החברה הישראלית החילונית; חברה התופסת עצמה כמתקדמת, ליברלית ואפילו מתירנית, אבל מאחוריה פועלים כוחות יסודיים שנועדו לכלוא את הנשים בשורת תבניות מוגדרות ולשמור על התלות של הנשים בגברים, אם לא על-ידי הדת, אז על יסוד גורמים כלכליים, חברתיים ומשפטיים, שנועדו לכרסם ביכולתן של הנשים לחיות חיים שבהן אינן יסוד חברתי מוחלש או מיועד מראש לתפקידים מסוימים. רואים את זה היטב למשל בתחום הספרות. יש רוב נשי מובהק בקרב קוראות הספרים ותלמידות הספרות, ובכל זאת עדיין – דומיננטיות גברית מוחלטת בתפקידי מפתח.

וכאן, עלתה על דעתי סופרת ומשוררת נוספת, מרגרט אטווד (נולדה 1939, דרה בקנדה), ובמיוחד שורות שלה החותמות את השיר הבא:

*

לַמְרוֹת נוֹצוֹתַי הַחֲרוּכוֹת

וְהַמְּגִלָּה הַמְּמֻרְטֶטֶת שֶׁאֲנִי סוֹחֶבֶת אִתִּי

אֵינֶנִּי מַלְאָךְ.

אֲנִי רַק צֵל,

צֵל הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁלָּכֶם.

אֲנִי קוֹצֶבֶת מִשְׁאָלוֹת.

עַכְשָׁיו קִבַּלְתֶּם אֶת שֶׁלָּכֶם.

[מרגרט אטווד, "די כבר עם היאוש הזה", אלה ידַי, זה העולם: מבחר שירים 2007-1966, מאנגלית: הילה אהרון בריק, עורכת התרגום: טל ניצן, לוקוס הוצאה לאור: תל אביב 2018, עמוד 176]

*

   לבסוף, שירה פנקס, מבטאת קול הניכר באחרותו; קול העומד לא רק על זכות המאבק לחירות ולשיוויון מגדרי ולזכויות הנשים, ולא רק על צדקת המאבק, אלא גם על הזכות להביע את קול העייפות ממאבק הנמתח על פני חיים שלימים. גיבורותיה של פנקס אינן סופר-וומניות. היא גם לא עוסקת בהעצמתן. היא רק נותנת קול ונפח לחיים נשיים שאינם זוכים למבע מספיק. הנשים שלה אינן מניפות שלטים. הן לא נאבקות תוך שהן קושרות לעצמן כתרים או רואות עצמן כגיבורות-שורדות. אבל תודעתן וחייהן הן מאבק מתמשך, מלא-אכזבות, שברונות לב – ועייפות הנטבעת מהם. בעיניי אין קול חירותני יותר מקול החוזר ואומר: אני מודע למאבק שנכפה עליי, אין לי רשות להפסיקו; יש לי את מלוא הלגיטימיות להביע את עייפותי ממנו. יש משהו נכון והגון לדידי בהצגת האישה בסיפורי פנקס – לא כוונדר-וומן ולא כאם כל-חי, אלא ככל-האדם (לפחות רבים מבני האדם שאני מכיר): נכאבת, עייפה, נאבקת ומליאת-ספיקות.

*

ערב השקה בַּזּוּם לספר הנשים מאת שירה פנקס

יום א' 13.9.2020 בשעות 21:15-20:00

בהשתתפות: פרופ' חביבה פדיה, נועה סוזנה מורג, שרון טל, ד"ר גדעון טיקוצקי והמחברת

באירוח חנות הספרים העצמאית "סיפור פשוט" (שבזי 36 תל אביב-יפו)  

 וכאן, קישור לזוּם 

*

*

בתמונה: Annick Redor (b. 1952), Harmonie Nocturne, Oil on Canvas, Date Unknown©

Read Full Post »