Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אליזבת קאטן’

kovalio.2014

*

החיים הם סוס משא

ראשו מלא בְּקשׁ

ויש לו לב קפוּא מִקוֹר

ומֹח מטוּשׁטשׁ 

[שיר עם אסלנדי, תרגמה מאיסלנדית: שלומית כנען]

 

*

*

קיבלתי בשורה מעציבה על פטירתה של מישהי שלא הכרתי, מאת מישהי שאהבה אותה מאוד.

רק בשבוע שעבר או בשבוע-לפניו, שמעתי לראשונה אודותיה, על מחלתה הממארת, על הסיכויים המתמעטים, וגם שמעתי סִפּוּר משפחתי (לא-שלי) שאירע לפני הרבה מאוד שנים, משמעותי מאוד עבור מי שסיפרה לי אותו; וככזה הוא גם הפך משמעותי מאוד גם עבורי. איני יודע מדוע, הוא השתבץ מיד כהמשכו, למצער על המשך אותו שביל של זיכּרון משפחתי (שלי), שסופר לי עוד בילדוּת, הקשור בפטירתהּ, בלא-עת, של אחות סבתי, בליטא, בתקופת מלחמת העולם השניה (היא הצילה את חיי סבתי ושילמה על כך בחייה כשנורתה למוות אגב הבריחה). מאז זה לא מניח לי; כאילו שמעתי איזה הדהוד בלתי מובן משם לכאן.גלגל חוזר בעולם. פנים אחרות; שמות אחרים. דימיון מבהיל.

שוב אני והמחשבה טורדת המנוחה על העולם כתיבת תהודה של כל מי שעברו בו אי-פעם.

*

*

במקביל, פחות או יותר, נתבקשתי להיות בין הדוברים באירוע סוּפי-יהוּדי במתחם התפילה השאד'ילי-ישרוטי בעכו העתיקה בחנוּכָּה, בנושאי הארה, והאדם המואר. חשוב לי לנטול חלק באירוע, במיוחד בימים טרוּפים המשכיחים מאיתנו אפשרות של חיי שלום, ומנכיחים רק אלימות קשה אחר אלימות קשה. עם זאת, קשה לומר שאני איש של הארה (אף שייחדתי למסורות כאלו מחקר או שניים) או תופס את עצמי כסוכן של רוחניות כלשהי. השנים האחרונות נוטלות אותי דווקא, באופן הולך ומתגבר אל צידם של מורדי האוֹר, המסתופפים בין הצללים כחתולי רחוב; הנוהים כמדומה, אל האפילה והדממה, אף כי מדי-פעם-בפעם מתירים לעצמם להתמגנט כלשהו אל הלבנה, או להקשיב איך מלמול נסתר, נשכח מלב ונעלם מעין, חסר פשר, חולף לעת ערב. ברחוב.

לבסוף אדבר שם בנושא: בקיעת האורה ונתיב ההארה אצל שלמה אבן גבירול. שכן גבירול עמוס וגדוש מוטיבים של אור ושל הארה מבלי שהוא חש את עצמו רב או גורו של מישהו. הוא היה משולל את ההקשרים הכוחניים-הייררכיים, המגיעים לא-פעם כרוכים באמתחתו של הטוען שהגיע לידיו ידע סודי. אדם שכתב (על נפשו): "הִנָּזְרִי מֵאַחֲרֵי/ תֵבֵל וְאַל תִּתְעָרְבִי!", כלומר: שִׁמרי מרחק מדוד מן הכוחני ומן הפוליטי; אל תבקשי להיות חלק מקבוצה כלשהי. על אדם כזה יש לי מה להגיד.

*

*

קטע ממכתב תשובה שכתבתי בזמן האחרון למשוררת שאני מעריך-מאוד (הוא גם נשלח) על אודות חוסר-מסוגלותי לכתוב על שירתהּ:

הפער בינינו – כמו פועל-יום הדר בעיר עִם נמל וים; חי בדירת שיכון מלנכולית ופעם בזמן הולך לנמל להביט בים שמשמחו ולמולו הוא מזמזם את שיריו או רושם רישומים פשוטים בפחם, ובין מטרוניתה שבנתה לה חווילה שקירותיה עומסים תמונות ודימויים חזותיים גדולים, צבעוניים, עסיסיים, עזי מבע. אל מול השפע המתעצם הזה מקבל הפועל הפשוט פיק ברכיים. קשה לו למצוא נקודות מפגש בין עולמה לעולמו. זה מסקרן אותו אבל תמיד גם מאוד רחוק וגדול. שירה שמבטאת עוצמות שאין בי; מצויה מעבר ליכולת ההבעה שלי, שעוסקת ברגיל בדברים קטנים; סיטואציות אנושיות וקיומיות קטנות, רסיסי זכוכית של כוס שבורה, שנשכחו תחת אחת הספות. אני תמיד נמשך לשם הרבה יותר מאשר לשיר על התנפצותה של גלקסיה.

*

*

זוהי הסיבה שמצאתי עצמי כל-כך בספרהּ החדש של ידידתי, הציירת והמשוררת, איריס איריסיה קובליו, קודם כל, משום שזהו ספרהּ של מי שמותירה את שדירת הבתים מאחוריה, ונמשכת להתבונן בגן (או בפארק) מעט בטרם יחשיך: בבעלי החיים הנמצאים בו, בצמחים החיים בו, ובהשתברויותיהם מבעד פריזמות של אור יום אחרון ואפלה נמסכת. המשוררת גם אינה יראה את שברונהּ היא. היא מגלה אותו בפני הקורא באופן פשוט וצלול. היא אינה מכבירה את עצמה. אינה מגדילה ואינה מקטינה. היא לא באה כדי לשחק במלים. אין בה כל חשש לשתף את הקוראים במבט הייחודי האידיוסינקרטי שלה. זהו מבט שאין בו מן המוגזם, והמרעים-עצמו-לדעת. זהו מבט שאינו חושש מן הפּשטוּת ביודעו כי פשטוּת היא נדיבוּת עמוקה. וכך, כמו שזה, היא יודעת ביד בוטחת לרשום קו, קיים לא-קיים, אשר דווקא משום עדינותו ומשום הרעד שבו, קורא אותי לקריאות חוזרות ונשנות, כבר חודש ויותר. ובכל פעם ופעם, איך אומר זאת, אדווה הולכת ומרחיבה מעגליה על פני אגם.

*

עֲרַבָה בּוֹכִיָּה הִיא הַמָּרְדָנִית בָּעֵצִים 
יָפְיָהּ הוּא הַיָּחִיד שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּקֵּף
בָּאֲגַם הַמַּחְשִׁיךְ

[איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טַוָּסֵי הלילה: שירים. אקוורלים, עריכה: טל ניצן, אבן חושן ספרים רעננה 2014, עמ' 18]

*

נקודת המבט: התבוננות בבבואת הנוף הנשקף על פני האגם המחשיך; בחינת זיקתו אל העולם המקדיר, המהבהב מעליו, בראשית הליל. הערבה הקרובה לפני המים, כהה ושחורה, אינה נרשמת על פני הבבואה. קיימת ובלתי קיימת. היא כעין יישות-ביניים, המצויה בעולם האמיתי; נטועה ונטויה, אך חרישית, ונסתרת. היא נוכחת שם. המרי שלה ניכר בכך שהיא כביכול אינה ניכרת ואינה מותירה כל רישום. היא נעלמת מן המבט. רק כאשר נחדד את ההתבוננות. ונאריך להתבונן אל הנמצאים המוצלים-החסויים, היא תתגלה לפנינו במלוא הדרהּ מבין הצללים. זוהי אפיפניה הנושאת בחובהּ לא רק מראה, כי אם גם רחש חרישי של רוח נושבת ומבכּה, הנושבת בעלים.

*

*

מונה הרשימות הודיע לי כי זוהי הרשימה ה-500 באתר. שש ומשהו שנים אחר שהתחלתי לכותבו. לא אכנס שוב לנסיבות שבעטיין (ואולי הודות להן) התחלתי לכתוב בלוג. זמנכן/ם יקר והיום גדול. אני רוצה להודות לכל הקוראות והקוראים עד כאן, ובפרט לכל המנויות והמנויים. אני רוצה לייחד תודה מיוחדת לכמה קוראות/ים ומגיבות/ים ותיקות/ים ששיח התגובות הממושך עימן/ם העניק ומעניק לי משנה-מרץ להתקדם אל הרשימה הבאה, ויש להם איזו יד ורגל, במה שהתפתח פה ועדיין הולך ומתפתח: מרית, ורד, מיכל, נטלי, איריסיה, חני, תמיהה קטנה, ארנסה, דודו, שרון, עידו. תודה גם לכל המגיבות והמגיבים רק מדי פעם בפעם או המצטרפים/ות לאחרונה. ותודה לכל מעניקות ומעניקי ההשראה, שנלאיתי מלציינן/ם והמה רבות ורבים. לקראת כתיבת השורה הבאה קמתי וניערתי את עצמי היטב-היטב (הזמן, האבק, החלודה אינם נחים לרגע). בכל זאת, ובמחילה מראש על הטירדה להבא, עדיין יש לי רצון להמשיך.

*

*

בתמונה למעלה:  איריס איריסיה קובליו, אקוורל, צבעי מים על נייר 2014 ©

Read Full Post »

*

הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53] 

*

   תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.

   והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.

   ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.

   אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.

   אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים,  ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: OhBabeItain't NoLie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.

*

*

*
*

*
**

יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)

"שירת האותיות"

מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה

בלווי נגן הסנטור עדי פורטי

לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון

עלות כרטיס: 60 ש"ח

 *

*

בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917

© 2012 שועי רז

Read Full Post »