Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלמוג בהר’

*

יצא לי לעיין קימעא ביומיים האחרונים בדו"ח הביקורת המיוחד מאת מבקר המדינה מבצע "צוק איתן" : תהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני מבצע "צוק איתן" ובתחילתו ; ההתמודדות עם איום המנהרות (משרד מבקר המדינה, ירושלים: 28 בפברואר 2017, 21 עמודים לא ממוספרים, 124 עמודים, 52 עמודים עם תרגום פתח-דבר לערבית). המבקר עמד על כך שאיום המנהרות היה גלוי וידוע הן לדרג הצבאי והן לדרג הפוליטי-מדיני מאז שנת 2006, כלומר 8 שנים לפני שהודיעונו כי המנהרות הן העילה לפיה יורחב המבצע הצבאי ויועמק (על המנהרות כעורק חיים כלכלי לתושבי עזה עמדו עיתונים ישראליים בגלוי עוד הרבה טרם המבצע). הוא אף כותב שעוד בפברואר 2014 (הרבה בטרם הכניסה לעזה) הנחה לקיים ביקורת על "ההתמודדות עם איום המנהרות." מה קרה אפוא? על-פי מבקר המדינה: הקבינט המדיני-בטחוני מעולם לא הנחה את ראשי זרועות הביטחון לאסוף מודיעין או להעמיד תכנית למאבק במנהרות עד עצם ימי המבצע הצבאי. הואיל וזרועות הביטחון (ודאי אגף המודיעין) עובדות בצמוד להנחיות הקביניט המדיני-בטחוני, משלא נתנה הנחיה להכין תכנית בעניין — תכנית לא הוכנה.
הדו"ח כולל ביקורת על היערכות הצבא למבצע, על תפקוד הקבינט ועל פערים בין המודיעין שנאסף ערב המבצע על "בנק המטרות" (כך בדו"ח) ובין המציאות שנתגלתה לא-אחת כשונה מן המתואר; דיון גם מוקדש לצורך להכנה טובה יותר של העורף ולהיערכות מתאימה לקראת המערכות הבאות. עם זאת, לא מצאתי בדו"ח שום ביקורת על היקף פעילויות צה"ל בעזה: הרג של כאלפיים אזרחים, הרס שכונת שג'אעיה, והותרת רבבות אזרחים פלסטינים בלאו קורת גג. הצד הזה של הלחימה כלל אינו מבוקר. המבקר אמנם מודיע בפתח הדבר כי דו"ח ביקורת על "פעילות צה"ל בהיבטים של הדין הבין-לאומי" טרם פורסם, אך לא מודיע אם ומתי יראה אור דו"ח ביקורת שכזה.

סיימתי את קריאת הדו"ח כאשר שאלה אחת הומה ומנקרת במוחי: "להיכן נעלמו הפלסטינים?" נזכרתי בציור השבועי לילד, אותו מדור של ימי-הילדוּת בידיעות אחרונות, בו יש לאתר דמות הנחבאת ברישום שחור לבן, למצער לאתר איזו תבנית של פרצוף. דו"ח המבקר קצת הזכיר לי את הריבוע ההוא (הפיתרון לרוב היה טמון בהיפוך הריבוע או באחד השיחים). הפלסטינים היחידים השבים ועולים בדין וחשבון הם לוחמי חמאס והג'יהאד האסלאמי כנגדם לחמו לוחמי צה"ל בעוז רוח (ציטוט). ואלה תולדות אזרחיה הפלסטיניים של עזה בדו"ח מבקר המדינה –  אין להם פנים, ולא דמות הגוף ולא ישיגום משיגי-הגוף. יתירה מזאת, הדו"ח מונה בפרטי פרטים את הרוגי ופצועי הלחימה מן הצד הישראלי, לוחמים ואזרחים וגם "עובד זר" (כך במקור) – אך לא את הצד הפלסטיני שכמדומה אינו קיים. נדמה שהמבקר ממקד את ביקורתו אך-ורק בהתנהלות לחימת המדינה וכוחות הביטחון כנגד ארגוני הלחימה הפלסטיניים, מבלי להכיר בכך שבמהלך הלחימה הופגזו ללא-רחם שכונות שוקקות אזרחים. יכול להיות שהמבקר רואה נאמנות לתפקידו בכך שיבקר נאמנה רק את הצדדים הראויים לשיפור ולתיקון באיסוף המודיעין, הכנת הלחימה והעורף לקראת מערכות הלחימה הבאות. זהו דו"ח ייעול היסטורי-אופרטיבי (מי אמר למי ומתי; אילו בעיות נתגלעו; מה יש לתקן). נאמן מאוד לתפיסה לפיה צה"ל הוא צבא-הגנה הלוחם תמיד במבקשי רעתם של יהודים/ישראלים. העובדה לפיה מהלכי תקיפה רבים בוצעו כנד אזרחים פשוטים אינה טורדת את דעת המבקר. הוא מזכיר לא-אחת את הפגיעות בתושבי עוטף-עזה, אך לא ניכרת עירנותו בדו"ח זה, לכך שזירת הלחימה שאותה הדו"ח סוקר לא היתה עיר של טרוריסטים אלא כרך סואן בני אדם;  רובו משפחות המבקשות להתפרנס ולחיות. התייחסותו החוזרת ונשנית של המבקר אל עזה כאל "זירת לחימה רגילה" פשוט מגרשת (אולי נכון יותר, בועטת) החוצה כל יסוד הומניסטי ואתי, והופכת את המבצע הצבאי הזה לפעולה נורמטיבית לגמריי, אשר אומרת לשנות בסבבים הבאים ("המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה" קבע פון קלאוזוביץ' – המבקר מאמץ זאת ללא סייג). לא ניכר כי המבקר או מישהו שעזרו בחיבור הדו"ח היו מוטרדים מן הדילמות האתיות או משאלת ביצוע פשעי-מלחמה כנגד אוכלוסיה אזרחית. לדידם, פעל כאן כוח לוחם כנגד כוח לוחם ותו לאו – ויש לתקן את טעויות הצד שלנו לקראת המערכות שבדרך. ילדים, אולי תוכלו לעזור למשרד מבקר המדינה למצוא היכן מסתתרת בכל הסיפור הזה האוכלוסיה הפלסטינית? אני חושש שקריאת הדו"ח העלתה במחשבתי את דרכי ההסברה של הציונות ההרצליאנית שנטתה להציג את הארץ כריקה מתושביה הערבים או את הציונות הדתית הקוקניקית, שמאז ומעולם ניסתה לקשור בין שיבת ציון ובין הגאולה השלימה (כמובן — אין פלסטינים בתהליך, אלא רק כפורעים-עוינים). בשורה התחתונה: אין בדו"ח הזה ערבים חפים מפשע ולא פלסטינים שלא השתתפו, במידה זו אחרת, בלחימה כנגד הצבא הישראלי.  הנה הגענו לימים, כך מצאתי עצמי מהרהר בעצב, שבו חיים בלתי-נראים (כלומר, בלתי מדווחים) הם חיים לא קיימים (אם אין אזרחים פלסטינים איך ניתן לייחס לנו פשעי-מלחמה?).  כמובן, יכול להיות שהאוכלוסיה הפלסטינית נחבאת  מפני הפגזות חיל האוויר בכרך הבא של דו"ח המבקר שאולי יפורסם (כתוב בפתח דבר: טרם פורסם), מי יודע?  אולי לאחר שנעזור למבקר למצוא את האוכלוסיה הפלסטינית יקל עליו להרחיב את הדיון בפעולות ההתקפיות של צה"ל כלפיה במהלך מה שמתואר במהלך הדו"ח כמערכה ארוכה, אמיצה ו"רגילה".

*

*

בתמונה למעלה: Nabil Abu Ghānima, Oil on Canvas 2011  © הצייר הוא בן העיר עזה.

Read Full Post »

landscape_1961

*

*

בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן.  קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:

עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.

נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z  (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים. 

(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).

*

קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.

מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).

בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה

ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:

*

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

[שיר השירים, פרק ה', 16-10]

*

אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.

לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.

לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן 

הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.

*

*

כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:

מזמור, ערב דואטים—  שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן

במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.

Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

Karo

*

 

לאחרונה עיינתי בספר שיריו של אלמוג בהר, צמאון בארות (עם-עובד, תל-אביב: 2008), והנה בשיר עצות למתפללים (עת רצון להיוועץ בו בטרם ראש השנה) מצאתי את השורות הבאות:

 

[…] אִם אַתְּ לְבַדֵּךְ וְאֵין תְּפִלּוֹת רְגִילוֹת לְשְפָתַיִךְ

ולְפָנַיִךְ מֻנָּח הַלַּיְלָה, פְּרוֹזְדוֹר-אָרֹךְ, רֵיק- מֵאוֹר, כְּמוֹ-טוֹב

אַל תַּסְכִּימִי לַחֲמֹק בְּשֶקֶט אֶל תוֹכוֹ: הִתְחַזִּי לְתִינֹקֶת וְזַעֲקִי צְעָקָה- גְדוֹלָה

אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיְתָה וְכָמוֹהָ לֹא תִוָּסֵף, עַד שֶתֵּחָרֵש אֹזְנָהּ-שֶל-רָשוּת.

אלמוג בֶּהַר, צמאון בארות, תל- אביב 2008, עמ' 24.

*

אי אפשר שלא לזהות פה הדהוד מפורש למדיי, לשירו הקלאסי של דילן תומאס, ממנו אצטט כאן את ראשיתו ואת סופו בלבד:

*

Do not go gentle into that good night

Old men should burn and rave at close of day

Rage, rage against the dying of the light

[…]

And you my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas, Collected Poems: 1934- 1952, New-York 1957, p.128

 *

לדידי, אלמוג בהר לא רק נוטל משירו של תומס אלא מציע בשירו-הוא הדהוד פרשני המציג את שירו של תומאס באור חדש. מקובל לחשוב, כי תומאס הקדיש שיר זה לאביו, בעת שזה היה על ערש דווי, בכדי שזה ימשיך להיאחז בחיים. ברם, האב המוזכר בבית החותם את השיר עשוי להשתמע דווקא כאב השמיימי, האל, אליו מוסבת תפילת המשורר. אם לכתחילה נראית התחינה כפונה נרגשות לאב הביולוגי שיקיץ מתרדמתו, יברך או יקלל את הבן, העיקר שיראה סימן חיים כלשהו, אולי דמעת עיין, מבעד למסכת המוות הקרב; הריי ניתן לקרוא את הבית החותם, כתפילתו של כל-אדם הזועק לאלהיו המסתתר הנעדר, שכמו שותף מלווה הוא לאדם בחייו, במדוויו ובתפילותיו.

כעין זה, עשה לדעתי בהר, כאשר הפך את המלים I Pray  לעיקר, ולמעשה העתיק את שירו של תומאס לעולם הליטורגי של התפילות. עם זאת, אין כוונתו להפוך את השיר לתפלה, כי אם זעקת-הערר (Rage) שאינה נענית לעולם אך היא מהדהדת בחלל העולם ואינה מניחה לרשות  (לדעתי, תרגם כאן בהר את המלה Deity, משמע: אלהות). אם האל אינו מתגלה ונותר מכוסה, הריי הנפש הולכת ומתגלה ומתוך זעקתה היא קרובה והולכת אל עצמה. כפי שאני מבין את דברי בהר בהמשך:

 

פְּנֵה אֶל הָרָשוּת בִּלְשוֹן-זָכָר, עַד שֶהִיא תְּשַנֶּה אֶת מִינָהּ

עַד שֶהִיא תִּפְנֶה אֶלֶיךָ בִּלְשוֹן נְקֵבָה.

אלמוג בֶּהַר, צמאון בארות, תל- אביב 2008, עמ' 24.

 

כלומר על המתפלל לנקוט את לשון התפלה הפונה אל האל בלשון זכר, עד שיחוש המתפלל כאילו פונה אליו האלהות בלשון נקבה, ואז לכאורה דובבת הרשות את המתפלל להבין כי עיקר תפילתו אינה התיבות הסדורות לו מקדמת דנא בסידורו או במחזורו, אלא הזעקה הקיומית הפרטית שלו, כדבריו שהובאו לעיל: אַל תַּסְכִּימִי לַחֲמֹק בְּשֶקֶט אֶל תוֹכוֹ: הִתְחַזִּי לְתִינֹקֶת וְזַעֲקִי צְעָקָה- גְדוֹלָה/ אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיְתָה וְכָמוֹהָ לֹא תִוָּסֵף, עַד שֶתֵּחָרֵש אֹזְנָהּ-שֶל-רָשוּת […]. משמע, האל נותר בהתכסותו, בהעדרו, אך המתפלל מצליח להעביר את הנוסח המתוקן שנמסר לידיו ולעבדו לידי זעקה קיומית המביעה את חיי הנפש הפנימיים ביותר. אל לא לצפות להתגלוּת (תיאופניה), אלא לדממה שבה תהדהד זעקת הלב הדוממת אל אלהיה.

סימון וייל, הפילוסופית והמיסטיקונית הצרפתיה ממוצא יהודי (1943-1909), הביעה בספרה הכובד והחסד (ירושלים 1994) רעיון דומה:

 

רק כאשר אנו קוראים מעומק ישותנו לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנו, רק אז אנו נוגעים בשתיקת האלוהים.

בדרך כלל מכניס הדמיון שלנו מלים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן. אבל כאשר אנחנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כח לשחק, אז אנו צריכים מלים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה איננו מקבלים אלא דממה.

לאחר שהתנסו בכך, יש מי שמתחילים לדבר לעצמם כמטורפים. יהיו מעשיהם אחר-כך אשר יהיו, עלינו רק לרחם עליהם. אחרים, מתי-מעט, נותנים את כל ליבם לדממה.

סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית עוזי בהר, ירושלים 1994, עמ' 144-143.

 

לא ברור רק היכן נמצא המתפלל/ת של בהר לאחר הזעקה: האם בין קהל המדברים אל עצמם או שמא בקהל הנותנים את כל ליבם אל הדממה, אך ברור כי תפילתו/ה שוב אינה טקסט כתוב אלא זעקת לב מהדהדת, שאינה חומקת גם אינה פוסעת בעדנה אל תוך הליל הטוב והמיטיב.

עוד הדהוד- הרהור אישי, שעלה בי לאור זעקת המדמה עצמה להיות תינוקת בשירו של בהר. בבית-כנסת שבו התפללתי בכמה מראשי השנים האחרונות, מתפללים גם אב וילדתו (בלשון חז"ל: תנוקת). הילדה רתוקה לכסא גלגלים מחמת מחלה ומשותקת למן צווארה ומטה. מדי פעם בתוך התפלה היא זועקת לעצמה בקול. מעבר לזעזוע אשר קולהּ מעורר בי בכל פעם, ולקריעת הלב. תמיד אני יוצא בהרגשה שאם יש בבית הכנסת הזה דבר-מה שיש לו שיג ושיח עם מה שמֶעֶבֶר, זוהי זעקתהּ מלאת האנושיות והחיוניות, החודרת אל הלב. הדהוד שאני נושא עימי כל השנה. הדהוד הנענה בדממה.

 

Do not go gentle בקולו של דילן תומאס:

http://www.youtube.com/watch?v=PyWiE1vNSxU&feature=related

 

Do not go gentle  מולחן ומבוצע על ידי ג'ון קייל (באופן העוקב אחר קריאתו של תומאס את השיר):

http://www.youtube.com/watch?v=maISWZ8Tpsc

 

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »