Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלן גינזברג’

*

1.

יונה מרוקנת את מעיה מעל הר הבית. פונה אל הכותל המערבי; יושבת בראשו. מצפה שלאחד מבני האדם הגודשים את הרחבה תישמט חתיכה מהסנדביץ או מהבמבה. לוכדת תולעת או זחל או מקק; אוכלת לשובע נפשהּ. מעופפת משם. לא משנה להּ להיכן. לא תרה שום יונה גדולה בשמים או בארץ – שתאריך ימיה, שתבטיח לה ארץ, שזרעה יהיה ככוכבי-שמים או כחול. אין לה חזיונות על שלטון היונים בעולם; לא על כך שאי-פעם כל היונים תחיינה בשלום. לא יונת רחוקים. לא יונת קרובים. היא עפה להיכן שנושאת אותה הרוח. פוחדת מעופות דורסים. פוחדת מנחשים שיאכלו את גוזליה. אין בה כל השתדלות מיוחדת לשלוט, לכלוא או להרוג.

*

2. 

*

המורה גילה בפניי את המראה של צִ'ין

שיקף את הרגע לפני שהוריי הולידוני

כיום הלימוד הושלם – ומה המצב שהושג?

הלילה משחרר תרנגול ווּגִ'י , שמתעופף באזור המושלג.

[קיזן ג'וקין, דנקורוקו (רשומות העברת האור), תרגמה מיפנית: ענבל טפר, הוצאת סטימצקי: פתח- תקוה 2016, עמוד 310].  

*

מהו מצב השלימות והמהות שהושגו אחר הלימוד? כליל המשחרר מתוכו תרנגול ווג'י שחור (תרנגול הווג'י הוא תמיד שחור). תרנגול הווג'י מגיח מתוך העלטה המוחלטת אל תוך מרחב ארצי המושלג – זה ראשית גילויו; הוא הופך ביעף מנסתר, לא-נודע ודומם, לנגלה וצועק-לעין כל רואיו. מעופו הבלתי אפשרי (תרנגול לא עף), מרמז על היותו של הווג'י השחור, עוף אגדי, כעין בן-כלאיים בין פניקס (מעופף) שנוצותיו מרפאות מכל חולי, ובין תרנגול רגיל (המוגבל לקרקע). דומה כאילו ג'וקין (1335-1268) מפיצו הגדול של הסוטו זן ביפן בראשית המאה הארבע-עשרה – ניסה לסמל את מי שסיים את לימודיו והשיג את מהותו, באותו תרנגול, כעין מי שיצא מחוק האדם הפשוט;  שוב אינו בשר ודם, אלא בן המהות הנסתרת, חובקת-הכל; הוא נושא סגולות מיוחדות, אנושיות במקצת ועל-אנושיות במקצת; במהותו הנצחית הוא דומה כתרנגול שחור מעופף בשלג, בין בני החלוף, בני התמותה. הוא בולט על רקע סביבתו; נודע בחריגותו; כל מי שייתלה בו עינייו יחוש שהוא אינו ככל התרנגולים.

יש צד שווה בין תיאורו של ג'וקין ובין מחבר ספר זהר חדש שם מתוארים הצדיקים, כאילו עתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים, ואילו האר"י, אולי בעקבות ספר הזהר, על פרשת בלק, ראה בצפורים קונקרטיות גלגול נשמות של צדיקים. אצל ג'וקין גם-כן האדם השלם (כדוגמת הצדיק) הוא איש-ציפור; תרנגול ווג'י שחור, ליתר דיוק. קשה לאותם מחברים מיסטיקונים להעלות על דעתם ציפור שאין-לה ריבון, הפועלת בהתאם לטיבהּ הציפורי הטבעי. ללא כל זיקה לאיזו ממשוּת נסתרת, או ליישות נצחית או קדושה. הם מגייסים את הציפורים להייררכיה הדתית-מיסטית של דתם או לדרכם הרוחנית. הטבע כולו מגויס לטובת הצדקת הדת, ועל כן, לתפיסה זו יונה המפזרת לשלשת מעל הר הבית, חייבת להיות מחרפת ומגדפת את קדושת המקום, שהרי לא ייתכן שהיא תנהג סתם כך בהתאם לטבעהּ, ובהתאם לכשרים שהונחו בהּ.

*

3.

*

חיים לנסקי, המשורר הסובייטי-יהודי (1942-1905), שמצא את מותו באחד מהגולאגים בזמן מלחמת העולם השניה, שיגר מכתב לסופר, יעקב פיכמן, עורך מאזניים,  בי"ב באב תרצ"ז (1937), ובו צירף פואמה בשם מעשה בעגור שנכתבה שבוע ימים קודם (ה' באב תרצ"ז). השיר שנכתב בשׂוריה ההררית (סיביר) ראה אור לראשונה רק בספטמבר 1962, בכתב העת: מולד: ירחון מדיני וספרותי, 170-169, עמודים 383-379. השיר, כעין משל, הוא מעשה בעגור החריג ובולט בכל מקום אליו הוא נאלץ לנדוד (קינו הראשון עמד בארץ פישון); מדובר בבעל חיים מלומד, אציל, נבון, המתקבל בדרך-כלל בתחילה, כאורח רצוי בחברת בעלי-החיים הזקוקה לבעלי ידע ברפואה, בכלכלה ובמדע, ואחר-כך טפין-טיפין מתחילים לרדוף אותו בשל הצלחותיו, וכך הוא מגורש שוב ושוב, נרדף עד-צוארו, והופך לעין עגור נצחי (עמוד 383). עצתו של העגור הזקן לבניו הנה: "חִישׁ בָּנִים אֶל גְּדוֹת פִּישׁוֹן/ שׁוּבוּ, בְּנוּ קִנְכֶם רִאשׁוֹן! … שׁוּב תִּצְמַח נוֹצַת כְּנַפְכֶם/ שׁוּב תִּגְדַּל דִּיצַת לִבְּכֶם/ שְׁאָר שִׁשִׁים לָשׁוֹן וָתֵשַָׁע / אָז תֹּאמַרְנָה: תִּתְחַדֵשׁוּ!/ יוֹם וָלַיְלָה קוֹל שׂשׂוֹן/לֹא יָמוּשׁ מִגְדוֹת פּישׁוֹן." לנסקי מגייס את הצפורים (העגורים –  ביפן: סמל לשלימות) למפעל הציוני-העברי המתחדש בפלשתינה, בעקבות מפח-נפשו מן הטוטליטריזם הסטאליניסטי, אם בעקבות עגוריו של איביקוס, אשר לנסקי מזכיר בשיר, ובאם בעקבות טוריו של שלמה אבן גבירול: הִנֵּה בְּנוֹת-עָגוּר אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ/ שָׁרוֹת עֲלֵי פֹארוֹת וְלֹא-לֻמְדוּ/ אֵיךְ תִּשְׁמְעוּ קוֹלָם בְּגנַּת אֱגוֹז/ הֹלֵךְ,  וְלֹא-תִּשְׁתּוּ וְלֹא תֵּחַדוּ …  [שלמה אבן גבירול, שירי החול, יוצאים לאור ע"י חיים בראדי וחיים שירמן, מכון שוקן: ירושלים תשל"ה, שיר ל', עמוד 19]. אצל גבירול בנות-עגור הן ציפורים בגן, ולא משל תורני או דימוי לחכמה, אבל אפשר כי לנסקי, שקרוב לודאי קרא את השיר באחת ממהדורות הדפוס הקודמות, צייר בדמיונו את קול בנות העגור בגנת-אגוז (שיר השירים) בתמונתם של ישראל. כך או אחרת, האדם מפקיע שוב ושוב ציפורים מציפוריותם, ומצייר אותם כמשל לחיי תודעתו או נשמתו, זיקתו לאלוהות, או כסמל לקבוצה האנושית אליה הוא משתייך או מבקש להשתייך (הבאתי דוגמאות מן הסוטו-זן, היהדות, השירה והציונות). אבל, כמו שהציפור, מעבר לכל מה שהאדם משליך עליה, היא רק ציפור יחידה; כך האדם אינו מוכרח להחיל על עצמו דוקטרינציה דתית, לאומית או אידיאולוגית, על כל הכרוך בהּ, ועשוי להתעקש להיות אדם פרטי החי את חייו על פי טבעו, ועל פי הכשרים שהונחו בו.

*

4.

*

בשבת קראתי את רובה של הנובלה, רקויאם לציפור מאת אלכס חנקין [כתבי יד – סדרה לפרוזה יפה, הוצאת קדימה: בנימינה 2017]; העלילה נסבה על יחסיהם של חוקר אקדמי, אינטלקטואל רב-ידע ואובססיבי לייצוגי צפורים בספרות (והספר אמנם עתיר אזכורים מאין-כמוהו, אפילו מזכיר שיר אחר של לנסקי; וגם כתוב בכישרון גדול) המעביר בקמפוס הר הצופים את הקורס "הציפור בעברית" בשנת 1987; קורס המשנה על הגיבור-הצעיר את עולמו ומהווה את הבסיס שעליו חייו נבנים להבא (הן מבחינת מחויבותו לספרות, בעיקר לשירה; והן מבחינת הכרת חבר עיוור, שנכדתו הופכת בת-זוגו). אותו מרצה צעיר, לאו-דווקא כריזמטי, הוא כה מופנם עד שאפילו את שמו אינו אינו אומר מציין בקולו, ועל שום מראהו זוכה לכינוי 'הצפור'.  ובכן, כאשר התלמיד-המסור בא להודיע למורו שהוא ייעדר לצערו חמישה שבועות רצופים מחמת צו מילואים לאינתיפאדה הראשונה (כאמור, השנה היא 1987). מעניק לו המרצה עותק השמור בידיו של Howl מאת אלן גינזברג ומצטט מתוכו את השורות: "The  Soul is innocent  and immortal / It  should never die ungodly in an armed madhouse". בעקבות כך התלמיד אמנם נאבק ומצליח לדחות את שירות המילואים שלו. כשלוקחים בחשבון כי הדברים נאמרים מפי "ציפור".  ניכר כי בכל זאת, יש דברים שכדאי ללמוד מציפור.

*

*

בתמונה למעלה: יונה על חוט טלפון שצילמתי ברחוב.

Read Full Post »

 

*

בשנת 1961 נמצאו, גדול משוררי ה- Beat , אלן גינזברג (1997-1926), ובן זוגו לחיים, המשורר המתחיל (דוגמן הציור, לשעבר) פיטר אורלובסקי (2010-1933), בעיר בומביי, הודו. שם חיברו יחדיו, בכתב ידו של אורלובסקי, את המכתב הממוען לצ'רלי צ'פלין. בני הזוג אמנם בילו בשנת 1957 בפריז, אך לא ידוע לי האם פגשו את צ'פלין בתקופה זו. גם אין לי מידע לגבי עצם שיגור המכתב ומוצאותיו. אני מביא את הדברים ככתבם בתרגום עברי:

  

חברנו היקר, צ'רלס,

מכתב אהבה לך. אנו, משורר אחד מאושר ומשורר אחד בלתי מאושר בהודו, מה שעושה אותנו שני משוררים.  אנו מעוניינים לבוא לבקר אותך. נחצה את כל הודו כדי לדגדג את כפות רגליך. יתירה מזאת, מלך בניו יורק הוא סרט מעולה,- אני מעריך שזה ייקח איזה עשר שנים לפני שהוא ייראה משעשע במבט לאחור. כל כמה שנים אנחנו חולמים שאנחנו פוגשים אותך.   

מדוע אינך מתקדם הלאה, עושה עוד סרט ודופק את כולם. אם תעשה, האם נוכל להשתתף כניצבים? אנחנו נהיה הבראוניס שלך בחינם.

בוא, אספר לך על גנֵש. הוא אל בעל ראש של פיל עם כרס אנושית שמנה ומשעשעת. לכל ההודים יש תמונה שלו תלויה בבתיהם. לחשוב אודותיו זו סגולה לאושר, חכמה, הצלחה, אשר הוא חולק לאחר שהוא מסיים לזלול את הממתקים שלו. הוא איננו קיים גם לא חסר קיום. הודות לכך הוא יכול להכניע כל שד. הוא רכוב על גבי עכבר ויש לו ארבע ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

   האם אתה מצליח להבין כמה הרבה פעמים צפינו בסרטים שלך בניו-יורק ובכינו בחושך בחשאי. האם אתה מצליח להבין כמה הרבה קייצים חלפו בקוני איילנד כשאנו יושבים בקולנוע- פתוח וצופים בך מתחפש לצל פנס במורד מדרגות עקומות נצח? אתה אפילו גרמת לאימהות המתות שלנו לצחוק. אז, זכור שהכל כשורה. מחכים לצעד הבא שלך, והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.  

   מה עוד נאמר לך, בטרם נמות כולנו? אם כל מה שאנו חשים יכול היה להיות מובע  זה היה פשוט יפהפה, למה אף פעם לא עשינו זאת עד כה? אני מניח שהעולם נראה לנו יותר מדיי רחב, קשה למצוא את הזמן הנכון לשכוח את כל החרא הזה ולנופף לשלום מן העבר השני של העולם. אבל ישנם בודאות מליונים על גבי מליונים של אנשים המנופפים לך חרישית לשלום מבעד לחלונות, רחובות וסרטים. אלו רק חיים המנופפים כלעומת עצמם.

   אמור למייקל לקרוא את השירים שלנו גם-כן, אם הם בכלל מגיעים אליך. שוב נאמר שיש לך את המגע המדגדג- האישי הזה, שאנו כה אוהבים.

                                                                                    האם עלינו לסיים בזה?

לא, נשאר לנו עוד המון מקום פנוי על הדף- לשפוך בו את ליבותינו. האם קראת את לואי פרדיננד סֵלין?- כפי שניתרגם מן הצרפתית לאנגלית. סֵלין מקיא גרגירי- פֶּטֵל, הוא כתב את יצירת הפרוזה הכי צ'פלינית ברוחה באירופה, ויש לו נפש מרירה אכזרית עצובה כּעוּרה נצחית וקוֹמִית, די צרכה, בכדי שתגרום לך לפרוץ בבכי.      

    תוכל גם לעשות סרט כביר על פצצת האטום!

     תקציר:

 שרת שלומפר עם שיער שיבה, אינו מצליח להבין את הוראות תרגיל ההפצצה האוירית על דיוקן, ולכן נמצא במרתף של המקום בו הוא עובד, לבדו באִיבָּה של שעת חירום בין לאומית של הפצצות אויריות, סירנות, קרמלין, מהומות, רקטות מעופפות, מכשירי רדיו שואגים, חורבן כדור הארץ. הוא יוצא החוצה ביום שאחרי, זוחל החוצה מעל ערימת גופות אנושיות, הנערמת על יד האמפייר סטייט בילדינג, ובהמשך הסרט, שעה שלימה, השרת משוטט על המרקע לבדו מנסה לגלות חברותיות אל מה שכבר אינו שם, לוגם בירה בבאר עם בחורים בלתי נראים, קורא את העיתונים מהשנים האחרונות, ומסיים בהביטו מבט ריק אל המצלמה עם ההבעה הצ'פלינית הנצחית. מביט בחוסר מבע, מרוכז כולו, אל תוך עיניו של אלהי הבדידוּת.    

הנה לך, המילה האחרונה ההולמת אותך, סיר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה- אבל המבט האחרון בסרט חייב להיות כה יפהפה, עד שזה לא ישנה באם העולם ניצל או לא.  

   או.קיי, אני מניח שאנחנו יכולים לסיים את המכתב עכשיו. סלח לנו, אם כבר ידעת את כל מה שנכלל בו קודם לכן. או.קיי,

 

            אהבה ופרחים,

                 פיטר אורלובסקי, אלן גינזברג

                                           בומביי 1961

 

 

[המכתב תורגם מתוך: City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp.  183-185]

 

 

הערות:     

קשה שלא לשים לב לכמה הקבלות בין גנש ובין צ'פלין, בעיני הכותבים. גופו של גנש בהינדואיזם מסמל את היקום ואת החכמה והאושר הארוגים בו. דומה כאילו צ'פלין מסמל עבור אורלובסקי את גינזברג את אותם הדברים ממש.

מעניין שהכותבים לא הזכירו במכתבם את ראג' קאפור (1988-1924), מלך הסרטים בבוליווד, בומביי, שנהג משחרותו לחקות את דמות הנווד הצ'פליני, ויצר לה ורסיה הודית מפתיעה (בין סרטיו הבולטים: הנווד, הנודד).

מלך בניו יורק (King in New York) היה מסרטיו האחרונים של צ'פלין (1957), והסרט העלילתי האחרון שבו כיכב. הסרט הוסרט באירופה, לאחר שצ'פלין נאלץ לצאת את ארה"ב בימי המקארתיזם (1952). סרטו זה, הכולל ביקורת חברתית נוקבת על ארה"ב הוצג בארה"ב לראשונה רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

מייקל (צ'פלין) הוא בנו של צ'ארלי. ככב באחד התפקידים הראשיים במלך בניו-יורק, כילד בן עשר.

ספרו של סלין הוא כמובן מסע אל קצה הלילה, מיצירות המופת בפרוזה של המאה העשרים; ספר פיקארסקי קונטרוברסאלי- באשר לתיאורי האלימות השופעים בו, ובאשר לעמדותיו האנושיות הבעייתיות של מחברו. ראה אור בעברית בתרגומה של אילנה המרמן (הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994).

התקציר שהציע אורלובסקי, ובמיוחד ערימת הגוויות על יד גורד השחקים, מזכירה באופן מצמרר את נפילת מגדלי התאומים (גראונד זירו), ארבעים שנה לאחר כתיבת המכתב המקורי.

   הקומדיה של סטנלי קובריק, ד"ר סטריינג'לאב, בכיכובו, הצ'פליני משהו, של פיטר סלרס הוסרטה והופצה בשנת 1964שלוש שנים לאחר כתיבת המכתב של אורלובסקי/גינזברג.

   פיטר אורלובסקי נפטר לפני כמה חודשים (30 במאי 2010) בניו-יורק.

   מי שיודע/ת האם ניתן לתרגם את המלים: Vomits Rasberries באופן שונה מכפי שתרגמתי (ראו הפסקה על ספרו של סלין), אשמח לדעת על כך.

*

הרשימה כולה פורסמה לראשונה בנובמבר 2008, בשחר ימי האתר, ובמקביל במגזין התרבות האינטרנטי "קצתתרבות".  היא מובאת כאן שוב בלווית הערות ועידכונים זעירים.  לזכר עמית אקדמי, שלא זכיתי להכיר, אשר שם לפני כשבוע קץ לחייו.

*

בתמונה למעלה: אלן גינזברג ופיטר אורלובסקי, פורטרט זוגי, 1978.  

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »