Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אלפרד שטיגליץ’

   לעתים נדמה לי כי מרסל דישאן (Duchamp1968-1887) ומן ריי (ManRay, במקור: עמנואל רדניצקי, 1976-1890), בילו את ימי הדאדא הניו-יורקיים שלהם במשחקי שחמט זה עם זה יותר מאשר ביצירה אמנותית גרידא. במיוחד ככל שמדובר בדישאן, האיש הרבה להצטלם בחברת לוחות שחמט וכפי הנראה גם הרבה לשחק בכל רגע פנוי משעות היממה (דישאן אף פרש לכאורה מפעילות אמנותית בין השנים 1966-1942, לטובת לוח השחמט). לעתים נדמה לי כי ההטרונים, בת-דמותו,האמנית ררוז סלאווי (RroseSélavy) נבדתה רק כדי שיוכל לשחק נגדה שחמט. אפילו בעיטורי הכובע שחבשה על ראשהּ בתצלום המפורסם של מן ריי (ראו רשימתי "ספר האגדאדא"), ישנה דוגמא המזכירה מעט לוח שחמט. אין פלא כי דישאן מעולם לא השלים את "הזכוכית הגדולה" (,Lamariéemiseànuparsescélibataires,même , ["הכלה מופשטת ערום ועריה על ידי רווקיה, אפילו"], 1923-1915) שלו, ואילו בתצלום המפורסם שלה של מן ריי, היא מכוסה קורי אבק. דומני, כי דישאן היה שקוע רוב זמנו במשחק שחמט, פורט מהלכים אפשריים, מנסה אולי להפוך במוחו הקודח, מה פשר המשחק הזה, המוסדר כל-כך, לחוקיו, פרטיו ומשתתפיו, ובכל זאת מתיר כל-כך הרבה אפשרויות. אפשר כי המשחק הביא לחייו מובן ואת פשר, סדר ותיקון (מובנה של המלה Cosmos ביוונית), שעה שהדאדא והמצאותיו האמנותיות, מילאו את תפקיד הכאוס המבעבע בינות משבצותיו של לוח השחמט.

   שחמט הוא אכן משחק ממכר לגמריי. לפני שנים הייתי עד בעת שירותי הצבאי לשני חברים שהיו משחקים בראשם ללא לוח מהלכים במשחקים ביניהם, שהשתרעו על פני שבועות ושנים. באשר איני שחמטאי, למדתי עם הזמן (תודה למורתי פרופ' חנה כשר), כי הדרך הנכונה להתדיין אודות מורה הנבוכים לרמב"ם היא להזכיר את שם החלק והפרק בלבד (למשל: ג', י"א; או א', ל') בלא הסבר נוסף, ולהניח לבת/בן שיחי להקשות עליי על ידי ציון חלק ופרק אחר, בו נמצא דיון המפיל אור על המקור שציינתי. להשיב לו בחלק ופרק משלי  ולתת לדיון להתמשך כך, כאילו היו הפרקים כלים על לוח שחמט.

   מזרקה (Fountain1917) ה- ReadyMade הנודע של דישאן (למעשה חתום עליה ההטרונים, R.Mutt), צולמה על ידי אלפרד שטיגליץ בניו יורק בשנת 1919, לאחר שועדת האוצרים של התערוכה בה היתה אמורה להשתתף סירבה להציג אותה. עקבותיה אבדו לגמרי אחר-כך, ודישאן  יצר במהלך חייו שני דופליקטים שלה. גם אם אין באותו מָשתנה מן היחס הישיר אל לוח השחמט, אנסה להציע פרשנות כיצד עבודה זאת לא הוותה קריאת תגר או תגובה דאדאיסטית מליאת הומור על החשיבות העצמית והרצינות התהומית בה האמנות והאמנים תופסים את עצמם (מן ריי אמר פעם בריאיון כי מעולם לא היה מעורב ביצירה, אם לאו נוכח בהּ הומור) אלא אדרבה, ענתה על דפוסים יצירתיים מהותיים בעולמו של דישאן.

   מרסל ינקו (1984-1895), ממיסדיי קברט וולטר (1916), אמר בראיון שנערך עימו בעין הוד בשנת 1982, דברים האינטואיציה המהותית שעמדה ביסודה של תנועת הדאדא בציריך, ואשר התפשטה אחר-כך לכדי תנועה אמנותית עולמית:

[…] הבאנו לקברט וולטר את מחאת דורנו. מחינו נגד הכישלון ופשיטת-הרגל של התרבות האירופאית, אשר הוליכו למלחמה, הפשע החמור הזה נגד האנושות היה המניע למאבקנו: נאבקנו כדי להרוס את האמנות הישנה וכדי לבנות אמנות חדשה שתתרום לידידות בין אנשים ואומות.

[פראנסיס מ' ניומן, 'יאנקו/דאדא: ראיון עם מארסל ינקו', בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת: אנתולוגיה, בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 142]  

   אם נקבל את התפישה לפיה תודעתו האוונגרדית-אוניברסליסטית של ינקו אכן היתה משותפת למייסדי הדאדא בציריך וגם לרעיהם בניו-יורק, אזיי יש לראות ביצירה מזרקה יצירה של מחאה כנגד התרבות האירופית ונואלותהּ של מלחמת העולם הראשונה, ואחר-כך, סוג של אוונגרד אמנותי האומר להרוס את דפוסיה ומהלכיה של האמנות האירופאית הישנה, לטובת בנייתה של אמנות חדשה 'שתתרום לידידות בין אנשים ואומות'.

    כל המתייר את אירופה, יכול להיתקל בשלל מזרקות מרהיבות, המציינות ניצחון בקרבות, או מיוחדות לזכרם של נופלים בקרבות או מרידות בשלטונות עריצים; תמיד הן מעוטרות בדמויות מיתולוגיות, דגים, דולפינים, בנות ים וכיו"ב, כמו לציין כי במותם קידשו הנופלים את מיתוס נפילתם. משל, קודם היו מביאים לרצח רבתי של בני אדם ואחר-כך בונים מונומנטים נאים על מנת לציין את הניצחון ואת התוגה על הרצח ההמוני. שער הניצחון של נפוליאון בפריס,  מזרקה רבתי עם בבורדו המיוחדת לקרבנות המהפכה הצרפתית מבני המקום (כאילו שלא נערפו במירבם על ידי בני עמם) וכיו"ב. אפילו אותי, כתייר חולף, המונומנטים הללו מקוממים. על כן אני בוחר לפרש את מזרקה של דישאן כמחאה על אימי מלחמת העולם הראשונה, אותו רצח שיטתי בצעירי אירופה ובנכדיה שלא ייולדו (אני מצטט כאן בפרארזה מתוך 'גרודק' לגיאורג טראקל). משל, המונומנט הראוי לכל אותו רצח-המונים בנשק-חם, בפגזים ובגז-חרדל הוא משתנה ציבורית. לא מונומנט ענק לובש הוד. משתנה להקל את נטל השלפוחית. להזכיר לכולנו כי אנו בני אנוש חלשים ושבריריים, וכי במשתנה הזאת, איש מבין הנופלים לא יבוא להטיל את מימיו עוד.

    זאת ועוד, פעולת ההשתנה המוכרחת, מציינת את ההפוגה בקרב, את הזמנים בהם האנושות אינה יכולה להתעסק בחבלה הדדית אלו באלו; זהו זמן פרטי קצר, בין מעשים ועלילות, בין עינויים, מעשי רצח, פרנסה ויציאה לחופשה, שבו הגבר ניצב אל מול המשתנה, מסב את גבו משאר האנושות ומטיל מימיו. זהו ביטוי סימלי למחאה כנגד הפשע כנגד האנושות שביצעו ממשלות, שהשתן עלה להן לראש. מבחינת מה, אולי הקמת 'משתין בקיר' (יורש, ממשיך) בעולם שבו נקטעו חיים צעירים רבים כל כך, שכבר לא יהיו להם תולדות.

   על כן, ה-ReadyMade המפורסם של דישאן אינו רק מיזוג בין הרוח המודרניסטית והפוטוריסטית ובין הדאדא, אלא לפני הכל מחאה נוקבת על אודות פשעי הממשלות שהרגו בצעירי העולם. אפייה האוניברסיליסטי-דאדאיסטי של יצירתו של דישאן מתבטאת באמירה מהוסה אך נוקבת לפיה, בשוך הקרבות, כאשר ייבנו המזרקות החדשות לציון מסדר הנופלים, לא כולם ייצאו אליהם מאושרים ומנפנפים, מוחים דמעה בקצה העין לזכרם של הנופלים; אבל כולם (גם הפוליטיקאי וגם האיכר, גם הפליטה וגם החייל הפצוע, גם האמן וגם שחקן השחמט (משחק מלחמה) האובססיבי, עדיין יצטרכו בפשטות, כמה פעמים ביום, לקום להשתין ולהדיח את המים.

זוהי רשימה ראשונה מתוך שתיים או שלש רשימות שייתייחסו ליצירתו של מרסל דישאן בסימן משחק השחמט

נכתב בהשראת הצפירות העולות ויורדות שהתנגנו אמש בחסות תרגיל פיקוד העורף הארצי והזכירו לכולנו ממה יש לחשוש (כלומר: אל מה עלינו להתכונן) 

 בתמונה למעלה:©Marcel Duchamp Playing Chess, Photographed by Kay Bell Rynal 1952 

בתמונה למטה: Marcel Duchamp, Fountain, Ready-Made 1917, Photographed by Alfred Steiglitz

© 2011 שוֹעי רז

Read Full Post »

*  

צ'ארלס סימיק (במקור: דושאן סימיק, יליד: בלגרד, 1938; היגר עם משפחתו לשיקאגו בשנת 1954) דומה לוואלאס סטיבנס (אחד המשוררים האהובים עליי ביותר), אבל צ'ארלס סימיק. כלומר: תבניות דומות, זה כותב על ביזנטים וזה על חיתים, שניהם נוטים לתור אחר שירה הרבה-אחרי שהאופקים הפוליטים אוזלים, ומרחבים מיתיים ומטפיסיים, ספק מדומינים, נפרשים אי-שם: צהלות סוסי מוסטאנג ממלאות אותם עם נערותיהם של חמורים אצים-רצים, אינדיאני ונזיר זֶן, מקטרת-שלום ענקית וקנקן תה בספלים זעירים; ערב לא-צפוי בצהריו של יום חולין. אגב השירה העברית, סימיק מתכתב אצלי עם דן פגיס חזי לסקלי ותמיר גרינברג, כלומר: אם מוכרחים בכלל למצוא לו חברותא; בפרוזה לירית: עם יואל הופמן. זה די והותר שמות בכדי להעיד על חיבתי הבלתי-מדודה לשיריו האוצרים הומור רב, גם הומור גרדומים של עיירות בוערות, רצח עם, פליטים חסרי בית הנודדים עם שק של דמעות המוטל על גבם, אבל בד-בבד, יש בהם אמירות בלתי שכיחות על הקיוּם האנושי, ואודות חוסר היכולת לתפשו באמת, קיום חמקמק כלטאה, תמיד מותיר זנב מפרפר בידינו,  לא יותר, לא משנה אם אנו תרים אחריו אם לאו. מן הזנב המפרפר הזה, אנו מקווים ליצור שירים או מרק-זנב, כי הם אלוּ המוטלים מאחורי גבינו.

   טוב לעבודה (רגע, ציפור קטנה, כחולה כהה, נכנסה כעת בעד החלון והתיישבה על מדף ספרי השירה שלי. בחיי, סיפור אמיתי לגמריי. עוד רגע.  התיישבה לה ליד ספרי יאיר הורביץ. זהו, היא פרחה להּ), להלן שתי דוגמאות מיטביות ממהדורת התרגום הנוכחית שערך ותרגם משה דור לשירתו של סימיק. הנה למשל השיר, ההסבר החלקי:

*

נִדְמֶה שֶזְּמַן רַב עָבַר

מֵאַז קִבֵּל הַמֶּלְצַר אֶת הַזְמָנָתִי

מִסְעֶדֶת אֲרוּחוֹת-צָהֲרַיִם קְטַנָּה וּמְלֻכְלֶכֶת

הַשֶלֶג יוֹרֵד בַּחוּץ.

 

נִדְמֶה שֶהֶחְשִיךְ

מֵאָז שָמַעְתִּי לְאַחֲרוֹנָה אֶת דֶּלֶת הַמִטְבָּח

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי

מֵאָז הִבְחַנְתִּי לְאַחֲרוֹנָה

בְּמִישֶהוּ עוֹבֵר בָּרְחוֹב

 

כּוֹס מֵי קֶרַח

אוֹרַחַת לִי לְחֶבְרָה

עַל שֻלְחָן שֶבָּחַרְתִּי בְּעַצְמִי

בְּהִכַּנְסִי.

 

וְעֶרְגָּה,

עֶרְגָּה לֹא-תְּשֹעָר

לְצוֹתֵת

לְשִׂיחָתָם

שֶל טַבָּחִים.

[צ'ארלס סימיק, מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 32]

*

האם זוהי הבדידות. הבדידות המשיאה את המשורר אל שיחות לא-לו ומעלה על פנינו חיוּך? האם זוהי הסטטיות של המצב, הגורמת לנפש המשורר לשאול לו איזה יסוד דינאמי, מהותי, שיותיר אותו סביל לכאורה, אך פעיל במוּדע, עת יצותת לשיח הטבחים?  באחד הימים דיברתי עם חבר על סיפור מעשה על אודות חסיד שנסע שלוש מאות קילומטרים רק בכדי לחזות ברבו-הצדיק נועל את אנפילאותיו (נעלי הבית שלו); חזה וחזר. נעליים מגלמות קניין, אולי גם משמעת עמוקה, ציות לסדר (לא ייפלא כי בצבא עומדים בתוקף על נעליים רכוסות היטב ומצוחצחות כיאות). ובכל זאת, לשנינו היה ברור כי הסוד באותה נסיעה לא היתה חזות הרב, כי אם סיפור המסע עצמו וכל מה שעבר על הנוסע עד הגיעו לחזות ברב הנועל את נעליו. באותה מידה, ערגתו של סימיק אינה לציטוט כשלעצמו, וגם לא בהכרח לתוכן סיפוריהם של הטבחים, אלא לשיחתם. זוהי ערגה למסע, ליציאה למסע, שמגלמים תמיד סיפורי מעשה של אחרים: ברעיונות האצורים בהם, ברגשות שהם מעוררים, יש משום ראשיתהּ של תנועה פנימית של הנפש ממצב למצב. הגירה פנימית נסתרת. איש אינו חייב לדעת עליה. איש לא חייב לקבל עליה דין וחשבון, ובכל זאת היא מאירה ומעוררת עולמו של אדם. אין כאן יציאה מן הבדידות בלבד אל בדידות שבחברה, אלא העדפה של תנודות הנפש המתעוררות עקב ההקשבה לשיחם של הטבחים על פני ההתבוננות בקוביית הקרח ההופכת למים אט בתוך הכוס הנצבת על השולחן (היום כבר החשיך, איש לא עובר ברחוב, שלג יורד בחוץ).

הנה שיר נוסף, מועדון "חצות":

*

הַאִם אַתָּה הַבְּעָלִים הַיָּחִיד שֶל מוֹעֲדוֹן-לַיְלָה מֻזְנַח?  

הַאִם אַתָּה הַלָּקוֹחַ הַיָּחִיד שֶלוֹ, הַמּוֹזֵג הַיָּחִיד,

הַמֶּלְצַר הַיָּחִיד הַמְשַחֶר לְטֶרֶף סְבִיב הַשֻלְחָנוֹת הָרֵיקִים?

 

הַאִם אַתָּה מַעֲלֶה הַצָּגוֹת זִמָּה בָּשָעוֹת הַקְטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

עִם כּוֹכָבוֹת מֵתוֹת שֶל סִרְטֵי שָחוֹר-לָבָן?

 

הַאִם מִשְׂרָדְךָ לְמַעְלָה מֵעַל לְאוֹרוֹת הַנֵאוֹן

אוֹ לְמַטָּה עָמֹק בְּמַרְתֵּף הַחֻלְדוֹת?

 

הַאִם הוֹגֵי-דֵּעוֹת רוּסִים מְזֻקָּנִים שֻתָּפֶיךָ הַסְּמוּיִים?

הַיֵש לְךָ שוֹמֵר-סַף בְּשֵם דוֹסְטוֹיֶבְסְקִי?

 

הַאִם פוּ מַנְצ'וּ מַגִּיעַ הַלָּיְלָה?

וְאֶמִילִי דִיקִינְסוֹן גָּם הִיא?

 

הַאִם יֵש לְךָ בְּמִקְרֶה נִשְמַת אַלְמָוֶת?

הַאִם הִתְגָּנֵּב לְלִבְּךָ חֲשָד שֶאֵין לְךָ בִּכְלָל נְשָמָה?

 

הַאִם זוֹ הַסִּבָּה לְכָךְ שֶאַתָּה מֵטִיל זוּג קֻבִּיוֹת לְבָנוֹת,

בַּחֲשֵכָה, זְמַן רָב לְאַחַר שֶהַמְאוּרָה נִסְגְּרָה?

[שם,שם, עמ' 78]

*

כל התשובות כמובן נכונות ובלתי נכונות באותה מידה, ומרחקן אל המציאות כמו גם קירבתה אליה שוות לחלוטין מבחינת ייתכנותן. הקיום של סימיק הוא מכלול אפשרויות, שקשה להגבילן. מה הוא אומר בעצם? האם הוא עצמו קיים, ואולי זוג הקוביות הלבנות מרקדות בחשכה זמן רב כל כך, במחול הסתבּרוּיות, והימורי קוּבּיוסטוס, נהנות מן המקרים, מעצם המחול, התנודות, ההתנועעות. סימיק מצמצם מחד את הקיוּם למקרה, ומצד אחר מוכן גם לקבל את מציאותה האפשרית של נשמה בת אלמוות. גם כיועץ המיוחד לשירה בספריית הקונגרס האמריקאי, גם כזוכה פרס וואלאס סטיבנס לשירה (2007), סימיק בוחר שלא לדעת, שלא להכתיב מגמות בשירה, שלא להגביל עולמות אחרים מעולמו בחוקי-הבל או באמירות בלתי אחראיות. הייתי בא לשיר בלוז על הפסנתר במועדון הליל המוזנח של סימיק, לו ידעתי היכנהו. זה נראה לי חור אפל ומעושן כלבבי, עם בורבון ובירה מזוגה היטב (כל אדם צריך טיפת רעל), ושיחה טובה עם האיש שעל הבאר, בין אם יש נשמה בת אלמוות, ובין אם אין נשמה כלל. על כל פנים, ננגן דואט לפסנתר וזוג קוביות, כל עוד ניתן.

*

*

צ'ארלס סימיק (Simic), מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, 112 עמודים.

בתמונה למעלה: Alfred Steiglitz, Spring Showers, The Coach, New York 1902

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

                                                                                               אֲנִי.

                                                                                               אֵין מֵאָה חֲדָשָה וְלֹא אוֹר חָדִיש,

                                                                                                רָק סוּס כָּחֹל וְשַחַר

[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'נוקטורן של החלל II', משורר בניו יורק, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמ' 91]

*

איש וסוס ברוח. ציור על גבי כתוב יד מאת הנסיך המשורר הצייר, ZhaoMengfu, בן שושלת יואן (1325-1254). את הרוח אין רואים. לא ניתן לשמוע את גליה הסוערים. רק לחוש בה דרכן של הדמויות הניצבות בערבה, חשופות ומאוימות. אחרי זמן מה ברוח שכזאת, אני חושב, המחשבות הופכות מטורפות. אפשר, כי הקור משנה את זרימת הדם אל המח ועל כן את תהליכי המחשבה הסדורים; בקור גדול, בתנאי רעב נוח לאדם להיקלע את תוך סופה של הזיות.  אפשר כי לרוח חיים משלה, ובעברה בנו היא משנה אותנו לעד, מחייה ומכלה. מי שנשאר אחר שחלפה כבר אינו אותו אדם. אולי לכן עוררו עוברי אורח בהגיעם למקומות יישוב חשד. לאו דווקא מפני זרותם ופניהם השונים מפניהם של בני המקום, אלא משום שנחשבו יודעי-רוח, כלומר: אנשים פראיים, הנעים בדרכים, נתונים לחסדי הרוחות, הגשמים,  רחוקים מן הערים ומן הציביליזציה המגוננת. בבואם, ודאי נצטיירו גם לטובי הלב מבין המיושבים, כדוויים, סחופים ומטורפים.  איני ניצב לצידם של האיש וסוסו באותה ערבה, הרשומה על גבי כתוב היד, ובכל זאת רגלי השמאלית מתחילה לרעוד, בלתי רצונית, מדי הביטי בתמונה.

   האם זהו סיפור התנועה הנעלמה של הרוח (ושל הטבע) בחיינו. של הפרטים הנעלמים הגורמים לנו לצאת מאשליית הערים וזחיחותן. לחוש כי לעולם איננו בטוחים באמת גם אם ישנו מרכול, מרפאה ותחנת דלק מרחק הליכה. הקור, הכאב והמוות מצויים גם שם. אם בעבר ארבו לנו בשלוליות הצל, לצד דרכים, ביערות, מדבריות וביצות. עתה עיניהם מציצות מפתחי המרזבים, מצינורות הפליטה של רכבים חולפים, מבדלי סיגריה על סף המדרכה; מפחים חבוטים של מכונית הרוסה. מיללת המקוננות האדומה של רכבי הפרמדיקים או הכבאים. עננת עשן חולפת, חסרת-מובן, רעידת אדמה בהאיטי, יער אבוד בכרמל, מזכירים לנו שאנו עודינו נתונים לחסדי הרוחות, לשרירותן.

*

*   

   רולאן בארת [מחשבות על הצילום, תרגם לעברית: דוד ניב, בית הוצאה כתר: ירושלים 1993, עמ' 22-21] ., כותב כי לא כל תמונותיו של צלם מוכשר מקסימות אותו. לעתים הוא מחבב אך ורק צלום אחד. למשל, הוא מביא את תמונת התחנה הסופית של כרכרות הסוסים לצלם היהודי-אמריקאי אלפרד סטיגליץ (1946-1864). לדבריו, זוהי תמונתו היחידה של סטיגליץ שהותירה בו לדבריו רישום-ממושך (אני חולק על בארת). בתצלום גופו,  Terminal(ניו יורק, 1893) מופיעה כרכרה רתומה לארבעה סוסים (אחד אינו נראה בתמונה) ניצבת בשלג. הסוסים, אשר זה עתה סיימו את מסעם מנערים מעל גבותיהם את פתיתי השלג שנערמו עליהם. מפיהם עולה הבל-חם. השלג והבלי הפה החמים של הסוסים רושמים תנודות באויר. הרכב מתבונן בהם. מהסה אותם. עומד בגבו אל המתבונן בתצלום. כפור מצטבר על כובעו רחב השוליים. שוב: האדם, הסוסים, תנודת האויר שבקור. בתמונה אחרת, מרשימה הרבה יותר לדידי, Winter:FifthAvenue (ניו יורק, 1893), נראית כרכרה רתומה לארבעה סוסים, אולי אותה כרכרה שתוארה קודם כמה דקות מוקדם יותר, מתנהלת בשלג הכבד בעד מסך ערפל. המסע דומה להיות מסע-משותף של הרכב והסוסים אל עבר התחנה. מרוחקים עדיין ממקום מבטחים. בסופה העזה נדמה כי ניו-יורק נמחקה. זהו עולם קפוא. הרכב נדמה כמו נוסע על אדמת הירח. האדם והחיה מתקדמים לאיטם ברוח, חולקים באותה רוח, במובן מסוים, בני ברית.

*

*

אני עומד קרוב לחוף הים. רכס. שום סוס אינו לצידי. רוח מקפיאת עצמות. אני מנסה להחזיק מעמד. ברור לי שלא נשאר בי עוד כח חיים רב ובכל זאת אני מחזיק מעמד. אני יודע שאני הולך וכלה שם, הולך וכלה. אני נפרד מהכל בהשלמה. טרם מלאו לי עשרים. הגוף אינו שומע אותי עוד ובכל זאת אני מנסה עוד להתמיד בכל כוחותיי. כמה זמן אחר-כך אני מאבד את הכרתי. עד היום נדמה לי כי אפשר שסוס פנימי הוא שנשא אותי משם (אולי זה הויטאליוּת הקדמונית-אינסטינקטיבית של הגוף להמשיך להלך בקור ולהתמיד) עד שהתעוררתי לבסוף בבית החולים. מה שבטוח, הרוח ההיא לא השאירה אותי אוֹתוֹ אדם. סוּסִים בעת מנוחה נדמים בעיניי לילדים נרדמים והולכים, השוקעים בשלווה בשנתם.

*

בתמונה למעלה: Zhao Mengfu, Man And Horse in a Cold Wind  

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »