Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמדיאו מודליאני’

*hugo_ball1 *

קטעים מתוך יומנו של אחד ממייסדי הדאדא, הוגו באל (1927-1886) מימי ראשיתו של  קברט וולטר בציריך; מחשבות על התרבות האירופית, מלחמת העולם הראשונה, אנארכיזם, פציפיזם, צחוק, עדינות, שירה צלילית, שליחותו של אמן, שטות ותמהונוֹת. 

*

ציריך, 11 באפריל 1916:

בסביבות חצות הגיעה לקברט חבורה גדולה של בחורים הולנדים. היו להם בנג'ואים ומנדולינות והם נהגו כשוטים גמורים. הם קראו לאחד מבני חבורתם "ברך משומנת". אותו אדון "ברך משומנת" הוא כוכב המופע שלהם. הוא עולה על הבמה ומבצע צעדים אקצנטריים עם כל מיני סוגים של העוויות, כיפופים, פיתולים, והרעדות של ברכיו. אחד אחר, בלונדיני גבוה (בחור יוצא מן הכלל, טוּב לב שופע מעיניו), נכנס אחריו ומבקש ממני "אדון במאי" רשות לרקוד מעט. הם רוקדים ומשתוללים עד המקום נהפך על ראשו מרוב מצהלות. אפילו יאן הזקן עם הזקן העשוי-היטב שלו, שערו האפור, המהווה אב בית ואחראי על חדר הגריל, מתחיל להתלהב, לרקוד ולרקוע ברגליו. הקרנבל המתגלגל הזה פורץ אל הרחוב.

*

ציריך, 14 באפריל 1916:

הקברט שלנו הוא העוויה. כל מילה הנאמרת או מושרת על-גבי בימתו, מתכוונת לומר לפחות דבר אחד:  שהדור השפל הזה לא הצליח לזכות בכך שנרחוש לו כבוד. מה כבר עשוי לעורר כבוד או להרשים בדור הזה? התותחים שלו? התופים הגדולים שלנו הטביעו אותם. האידיאליזם שלו? הוא כבר מזמן הפך למושא ללעג כללי במהדורותיו האקדמיות והפופולריות. בבתי המטבחיים הגרנדיוזיים שלו ובתצוגות הראווה הקניבליות שלו? הטיפשות הספונטנית שלנו, והלהט שלנו לכל אשליה, תמוטט אותם עד היסוד.

*

ציריך, 18 באפריל 1916:

צארה ממשיך לנדנד ביחס להופעת כתב עת. הצעתי לקרוא לו "דאדא" מתקבלת.אנחנו נוכל להיות עורכים מתחלפים,כאשר בכל גיליון ימונה כל אחד מאיתנוּ לבחור את היצירות ולערוך אותן. 'דאדא' היא 'כן,כן' ברומנית,"סוס נדנדה" בצרפתית. בגרמניה—משמעותה כעין נאיביות מטופשת,אושרן של פנטזיות יצירתיות (חסרות תכלית),ושהייה ממושכת מדיי סביב עגלת תינוק.

*

ציריך, 12 ביוני 1916:

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד.הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד,ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

הואיל ופשיטת הרגל של הרעיונות הורידה את דימוי האדם שאולהּ,אינסטינקטים ויסודות חדשים להוראת האדם עולים ופורחים באופן פתולוגי,וכאשר ניכר כי אין כל זרם אמנותי,פוליטי או מדעי הנכון להדוף את המבול הזה,הדבר היחיד שנותר הוא הבדיחה (=הדאדא, ש.ר) והפוזה תאבת- הדמים (=המלחמה, ש.ר).

הדאדאיסט שם את מבטחו בכנותם של המאורעות ואחר-כך בחכמת הבריות. הוא יודע כי הוא יכול לרתום אנשים בנקל (=להפצת הבשורה הדאדיסטית, ש.ר), גם את עצמו,הוא כולל בתוכם. הוא אינו מאמין עוד ביכולת להבין את הדברים מנקודת מבט אחת-יחידה, ובכל זאת,עדיין הוא משוכנע באחדותם של הדברים כולם, בטוטליות של מכלול הדברים, בכך שהוא סובל מאי-ההתאמות בין הדברים עד הגיעו לנקודה של התפוררות-העצמי.

הדאדאיסט מכריז מלחמה כנגד השכול ופרפורי המוות של הדור. בתגובת-נגד לכל שתיקה (=העשויה להיראות) פקחית. הוא פוקח את סקרנותו של מי שחש עדיין שמחה אפילו לנוכח צורות של מרי, אשר עודן נתונות בסימן שאלה. הוא מכיר היטב בכך שעולם הממסדים התפרק ונפרד, ושהדור הזה, עם ההתעקשות על סחר במזומן, פתח מכירות-המוניות של פילוסופיות חסרות-ערך. היכן שהמוכרים ובעלי-החנויות מסיימים להשיא עצה רעה, שם מתחיל הדאדאיסט את מלאכתו באמצעות צחוק לבבי ועידוד עדין.

*                   

ציריך, 23 ביוני, 1916:

הגיתי סוגה חדשה של שירים, שירים בלי מלים, או שירה-צלילית […] קראתי שיר ראשון כזה הערב. התקנתי לעצמי תלבושת מיוחדת לרגל האירוע. רגליי היו נתונות בתוך גליל מקרטון כחול-בוהק, עד לגובה המותניים, כך שהייתי נראה כמו אובליסק. על גביו התעטפתי במעיל מעיל גדול מקרטון חתוך, תוכו- סגול, וזהב מלבר (=מן החוץ). הוא היה מהודק סביב צווארי כך שיכולתי ליצור את הרושם של נפנוף כנפיים על ידי הרמת מרפקי-הידיים והורדתם. כמו כן, חבשתי, כובע גבוה, מפוספס בכחול ולבן, של רופאי אליל.

משלושת עברָי הצבתי עמודי-תוים פונים לעבר הקהל,והנחתי עליהם את כתובי-יד בעט אדום; עברתי בין עמודי-התוים (בזה אחר זה). צארה ידע על הכנותיי-המוקדמות ולא נזקק להציג אותי ארוכות. כולם היו אחוזי סקרנות. לא יכולתי להלך בתוך הגליל כך שנישאתי אל הבמה בחושך והתחלתי לקרוא באיטיות וביראת-כבוד:  

גַאדְגִ'י בֶּרִי בּימְבָּה

גְלַאנְדְרִידִי לַאוּלִי לוֹנְנִי כָּדוֹרִי

גָאדְגָ'אמַה בִּים בֶּרִי

גְלַאנְדְרִידִי גְלַאסְסַאלַה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

בְּלַאסַה גָאלַאסְסָאסָה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

[…]

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 

הערה: צארה הנזכר, הוא כמובן טריסטן צארה, שם הבימה/העט של סמי (שמואל) רוזנשטוק, משורר ופרחח רב-פעלים, יהודי-רומני במוצאו, 1963-1896. בפברואר 1916 הקימו צארה, באל, ריכרד הלסנבק, מרסל ינקו, הנס ארפ ואמי הנינגס (בת-זוגו של באל) את קברט וולטר כמרכז תרבות אמנותי אוונגרדי— לאמנים צעירים בציריך ובסביבותיה וכנסיון מחאה אמנותי כנגד המתרחש בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לבאל האינטרוורט, היה צארה הרוח החיה בהפצת הדאדא, ובהזמנת אמנים מחוץ לציריך ומחוץ לשווייץ לנטול חלק במופעים של קברט וולטר, ולמעשה היה הדיפלומט-האחראי להפיכת דאדא לתנועה עולמית, ולכך שעד 1917 הופיעו על בימת הקברט (שהיו בו מופעים מדי ערב בערב) עם מיטב יצירותיהם של המשוררים והציירים של אירופה באותה עת, כגון: גיום אפולינר, בלז סנדרר, פבלו פיקאסו, אמדיאו מודליאני, פול קליי, וסילי קנדינסקי, ועוד ועוד. קברט וולטר פעל לבסוף פחות משנה ונסגר בשל צו מנהלתי של עיריית ציריך שאסרה על פתיחת מועדוני לילה, ועל פעילות מרכזי בידור בעיר בזמן המלחמה, אחר השעה 22:00. צארה המשיך את הדאדא בצרפת; הנס ארפ, בת זוגו– סופי טאובר, וריכרד הלסנבק– המשיכו את הדאדא בברלין. הוגו באל ואמי הנינגס המשיכו לנדור בין גרמניה ושווייץ. ברם, שניהם אחר הקברט, התמסרו לפעילות "רצינית" יותר, אם לכתיבת שירה, אם לכתיבת הגות.  מרסל ינקו עלה ארצה מסיבות ציוניות, וייסד בראשית שנות החמישים של המאה העשרים את כפר האמנים עין הוד.

*1111 

 © 2012 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

*

1

*

   ישנם גברים רבים, חלקם או מיעוטם אוהב את המין (ג'נדר) הנשי. אהבת המין הנשי אינה תלויה דווקא בהעדפותיו המיניות (סקסואליות) של הגבר, אבל דומני כי בקרב גברים הטרוסקסואלים אהבת האישה, הרצון בחברת אישה ובשיח עם אישה, בחיים משותפים ושיויוניים עימהּ, אינה תופעה שכיחה עדיין כלל ועיקר.

אל מה אני מתכוון? כעין שירו הנפלא-מפליא של נאזים חכמת, שנכתב בשנת מותו, אשר מעת שהתוודעתי אליו הפך להמנון-פנימי, מן הסוג שתופסים אצלי רק מיעוט של שירים, ההופכים לחלק מחיי הפנימיים ממש:

*

בּוֹא הִיא אָמְרָה לִי

הִשָּאֵר הִיא אָמְרָה לִי

חַיֵּךְ הִיא אַמְרָה לִי

מוּת הִיא אַמְרַה לִי

 

 בָּאתִי

נִשְאַרְתִּי

חִיַּכְתִּי

מַתִּי

(נאזים חִכְּמֶת, 'לוֶרָה [2]', מתוך: ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 66)

  *

   מזה כמה חודשים שאני נותן את השיר לחברים לקרוא. רק אחד מהם הבין ללבי, ואפילו הקדים לקרוא את הספר, ולעמוד על גדולתו של שיר זה. היתר אינם מצליחים להבין.

   יתירה מזאת, הראיתי את השיר לכמה חברות/ידידות ואף לאשתי. כולן חשבו שיש בשיר משהו קרבני- נואש, כמו מסרבות לראות את האושר שבהליכה, שבהישארות, שבחיוך ובמוות לצד בת הזוג.

   כמו הפרפר הנמשך אל כיליונו באור, משום השתוקקותו-משיכתו לאור, כך חכמת בוחר בחיוך לללכת, להישאר לצידה של אישה בחייו ואז למות.

   הטרגיות של הגבר,אוהב הנשים, אינה בהיותו טיפוס מלנכולי-נואש, אלא דווקא ששמחת ההליכה-שבי שלו היא בלתי מובנת לרוב סובביו.

  אין מדובר פה בהליכה אחר פאם-פטאל מפתה.  מדובר בהליכה רצונית אחר האישה-האהובה, כעין "לך לךָ" שאין ממנו חזרה.  כמה חלומות הורג אדם בכדי להשאיר חלום אחד חי. חלומו החי של חכמת הם החיים לצד האשה.

*

2

*

    ועדיין דיברתי על אהבת אישה מיוחדת ולא על אהבת נשים בכלל. ברם, דומני כי ככל שאני מנסה להבין את תולדותי, תמיד העדפתי נשים, אם כבנות זוג, אם כחברות, אם כידידות, אם כמורות אם כמדריכות. החל בילדות המוקדמת ממש ואילך. במחשבה לאחור, גם במקומות עבודה בהם עבדתי נהניתי יותר כאשר המנהלת הישירה שלי היתה אשה. יש לי כמה וכמה חברים-גברים, ואף הם יודעים, כי יש לי העדפה לבנות שיח על פני בני שיח.  וכך מאז ומעולם, אני חושב,  מקיפות אותי כמה וכמה חברות-נפש, ואני מאושר בקרבתן.

*

3

*

    לאחרונה למדתי מפיה של חוקרת הסוּפיות, ד"ר ערין סלאמה-קדסי, על הבחנה שהבחין השיח' הסופי הבע'דאדי הגדול, בן המאה השלוש עשרה, עמר אלחפס שהאב א-דין א-סהרורדי (נפטר 1235), בין אפשרותו של התלמיד המבקש להשתלם בדרכי הסוּפים, ללמוד באופן עיוני מכל ספר, להיפגש עם כל שיח', ולשמוע כל דבר; אבל את התרגול הרוחני, שומא עליו לעשות בהדרכתו של שיח' אחד בלבד, שמא תתבלבל עליו דעתו, ותרגולו יתקלקל בשל ריבוי המורים.

   לא יכולתי שלא לקחת זאת אל המקום של אהבת- נשים בחיי. כל כך הרבה דעות ומחשבות ורגשות ובינת לב והתבוננויות קיבלתי מנשים בחיי,וכל כך הרבה למדתי מהן, עד שבכל הנשים הקרובות אני נוטה לראות שיח'יות שלי. ברם, תמיד בהיותי בזוגיות הקפדתי על מונוגמיה, משום שאת התרגול המעשי של האהבה יש לעשות בהדרכתה של שיח'ית אחת בלבד.

  לא ייפלא כי מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה' אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, היתה אישה. מגמת שיטתה היתה אהבה לאל ונהיה אליו מתוך ביטויים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים, ואכן לסברות מספר, היתה ראבעה' בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי. רבים מן הסוּפים הראשונים בעראק היו עולים אליה לרגל כדי להנות מתורתה ומהנהגותיה. הם לא חששו, כבר אז, ללמוד ולקבל תורתם מפי אשה.

*

בתמונה למעלה: Amadeo Modigliani ,La Jeune Bonne, Oil on Canvas 1919

Read Full Post »