לכתוֹב את הפֶּרֶק ולהשמיד אוֹתוֹ

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

 *

   קראתי שוב, אחר הרבה שנים את אדם הראשון (תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 1995) לאלבר קאמי (1960-1913). בקריאה הנוכחית התחדשו לי הקיטוב והניגוד השוררים בין שני גיבוריו של קאמי:מרסו (הזר, 1942) וז'ק קורמרי (אדם הראשון, כתב יד בלתי גמור,ראה אור לראשונה בצרפתית בשנת 1994).מרסו,צרפתי שעובד באלג'יריה,אינו בוכה בהלווית-אימו (ובכלל מתייחס לקבורתה כחובה/טורח), מנוכר מאוד מסביבתו,כאילו איזה מסך ברזל חוצץ בינו ובין האנושות; קורמרי,יליד אלג'יריה,יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה; חוזר לבקר את אימו החרשת-אילמת,ואת בני משפחתה באלג'יר;ומה שמתחיל לכאורה כמסע בעקבות האב שלא הספיק להכיר,עובר למסע רגשי בעקבות אהבתו לאימו ולדודו; קורמרי גם מתמודד עם נקיפות-מצפון על שזנח את אימו ואת אחיה החרשים באלג'יריה ונסע לבדו כדי לבור לעצמו עתיד בפריס.

   זאת ועוד,שעה שמרסו רוצח אלג'יראי-ערבי בחוף הים של אלג'יר,מפני סיבה בלתי מבוארת (שמש חזקה,פחד,עקה-רגשית) וסופו להיות מוצא להורג באותה שרירות של מכאניזם בלתי ניתן לעצירה של מערכת המשפט ושל לחץ הקהל; קורמרי דווקא מציל פועל ערבי שעובד בשוק,זאת לאחר שפיגוע של המחתרת האלג'יראית מחריד את השוק,ומביא למותם של כמה מתושביו. קורמרי דואג למצוא מסתור עבור הפועל באחת ממסעדות השוק וכפי הנראה מציל את חייו (שם,שם, עמ' 70-69). הצעד שעושה קורמרי מתואר כשרירותי לפחות באותה מידה של שרירותיות בה מתואר מעשה הרצח שמבצע מרסו. האם קאמי ניסה לומר כי מעשי האדם אינם אלא תולדה של האדם-שהוא,של מכלול הרגשות והמחשבות שהכיל בחייו, של מכלול ההחלטות שקיבל ושיצרו בפנימו את החלל ואת התווך המכילים את האפשרויות העומדות בפניו? על פניו, כל אדם עשוי לרצוח או להרוג, בהינתן תנאים מסויימים; כל אדם עשוי באותה מידה להחליט בשבריר רגע להציל את חיי רעהו, ולו גם מדובר באדם שאינו ממודעיו. קשה שלא להרהר כי כאשר מרסו לוחץ על ההדק עומדות מאחוריו שנים של הזרה רגשית,התנכרות לעברו,הימלטות מהתרגשות,מביטוי של רגשות.מעניין כי קורמרי הקרוב מאוד לקאמי-עצמו ברוב פרטי חייו,המנסה לראות בתוך אותה ילדות קשה שנפלה בגורלו גם את נקודות האור הבודדות שהאירו את שמיו, בוחר בשעת מבחן שלא להעלים עיניו מן הפועל הערבי שכבר הושם כמטרה על ידי מוכרים בשוק, ובהרף אחד מוצא לנכון למצוא עבורו מקום מקלט עד יעבור זעם.

   פרק נוסף בכתב היד של אדם הראשון מעניק משנה תוקף להבחנה שהשמעתי. זה הפרק השלישי בחלקו הראשון של אדם הראשון לצידו הוסיף קאמי את ההערה: "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו" (שם,שם,עמ' 32). זהו אכן טקסט קריטי בכל מובן, בודאי מקטעי הפרוזה הטובים יותר שכתב קאמי מעודו בעיניי. הפרק עצמו מתאר מפגש בין קורמרי ובין חבר ורע המבוגר ממנו בשנים רבות, ויקטור מאלאן. מאלאן הוא מוכס לשעבר, איש אמיד ובעל השכלה רחבה מאוד. קורמרי מתייחס אל מאלאן כאל מנטור, מורה לחיים, שנקלע בדרכו, לימד אותו הרבה מאוד, וכעת הוא חש כי הוא קשור בקשרי רעות ואהבת חברים עימו, וכי הוא "חב לו הכל". לעומתו מאלאן מכונס ומצומצם, גם קריר יותר מטיבעו. הוא מסביר לקורמרי דרך סיפור-מעשה-שאירע שאין איש שבאמת מכיר את זולתו. אחר כך כאשר ז'ק מספר לו על תכניתו לצאת ולאסוף מידע על אודות אביו,משיב לו מאלאן,כי נסיונו הורה לו כי מוטב שלא להרבות בשאלות ובאיסוף מידע על העבר, משום שהדברים שיתגלו אינם בהכרח מה שהמבקש אחריהם מבקש לגלות ועלולים לסבך את חיי ההווה. הוא מדבר עם קורמרי על זקנתו, בדידותו, על תחושת המוות הקרב המלווה אותו, וסופו שהוא מבקש את סליחתו של קורמרי על שלא תמיד ידע להשיב לו חיבה. הפרק מסתיים בשורות הבאות:

 *

מאלאן הביט אל הנברשת הגדולה בסגנון הישן שהיתה תלויה מעל לשולחן, וקולו נהיה חרישי יותר כשאמר את הדברים שקורמרי, רגעים אחדים אחר-כך, לבדו ברוח ובפרוור השומם, עדיין שמע בלי הרף בתוכו פנימה:

   "יש בי ריקנות נוראה, אדישות שמכאיבה לי…"  

[שם,שם, עמוד 38]

 *

   דמותו של מאלאן מבוססת קרוב לודאי על דמותו של הפילוסוף הצרפתי שלימד לא-מעט באלג'יר ז'ן גרנייר (1971-1898) שאמנם היה מורה רוחני עבור קאמי הצעיר שגם הקדיש לו מאוחר יותר כמה מיצירותיו. גרנייר פתח בפני קאמי היתום מאב ובנה של אם חירשת-אילמת, את שערי ההשכלה האקדמאית, התרבות והמחשבה הביקורתית, וידע לטפח את העלם שבסביבתו הקרובה לא נמצא מי שיעודד אותו להיהפך לאינטלקטואל. עם זאת, קשה שלא לחוש באיזו הסתייגות מאוחרת ונכאבת של קאמי ממורו. חיי האינטלקטואל המרוחק המנתח את עולם התופעות בלב קר הוותה פיתוי גדול לפנים, נתיב ללכת בו, ולהתרחק מן השוק של אלג'יר. לעומת זאת מסעו של קורמרי אל אותה שכונה דלה באלג'יר מתגלה כמסע המחייה אותו,המשיב לחייו אהבה ותעוזה ועל כן ויטאליות שנראה שנעלמו מחייו הבוגרים,או לכל הפחות עומעמו מאוד. דווקא האם,אחיה, סוחרי השוק,השכונה,חוף הים, הם אלו שנטעו בקורמרי (קאמי) את היכולת להימנע מאותה תחושה של ריקנות מאכלת, של אדישות מכאיבה.

   עם כל אהבתו של קורמרי למאלאן (בבואה לאהבתו של קאמי לגרנייר) קשה שלא להרהר אחר השם "ויקטור מאלאן" כשם שמאחז בחובו את "נצחון הרוע". לא משום שמאלאן הוא רע-לב או בעל מידה רעה, אלא משום שהשכלתו לא הצליחה להביאו לכדי פתיחת הלב… אל נדיבות וחמימות כלפי זולתו,והנה הוא מגיע לחלק האחרון בחייו,וחש כאילו מעולם לא הצליח להביע בפני יקיריו את החיבה שחש כלפיהם, ששקע באדישות או בקור של התבוננות על העולם מתוך איזו הזרה, ניכור או שימת התופעות בסוגריים כדי לנתחן ולהבינן במושגים רציונליים, הדוחקים את הרגשות, את חווייתן ואת הבעתן.מאלאן בסופו לא פחות ממרסו הוא אבוד מפני שלמד לאצור ולעצור את רגשותיו במידה כזאת,שפנימו הפך למקום בו שוררת ריקנות נוראה ואדישות מכאיבה. ההתנכרות אל החוץ הביאה אותו כדי התנכרות אל עצמו-גופו. שלא כמרסו נהיר כי הוא לא יתרגם תחושות אלו למעשה של אלימות. ברם, הזיקנה והבדידות המטפיסית המיוסרת, אשר מורה זה כפה על עצמו, העולה לו ככלות שנים בתחושות של ריקון ואדישות— יש בה כשלעצמה אלימות-עצמית קשה מנשוא.

  עם זאת, דומה כי אם קאמי עוד בראשית דבריו כותב בהערת שוליים לקראת טיוטת תיקונים של הרומן: 'צריך להדגיש יותר, למן ההתחלה, את המפלצתיות שבז'אק'(שם,שם,עמ' 25). הרי הולך ומתבהר ככל שהעלילה נמשכת, כי בז'ק אין שום דבר מפלצתי,וכי שיבתו המאוחרת לאימו,למשפחתו ולשכונת ילדותו רק מוציאים מקירבו רגשות ותחושות אנושיים. העובדה שלא מחה את ימי ילדותו אף-פעם מלוח ליבו ומעולם לא התנכר באמת לאלג'יר ולעממיותה,היא מה שמאפשרת לו להציל בשבריר של החלטה את חייו של הפועל הערבי, לאין שיעור יותר מאשר ספרים שקרא, דעות או אידיאולוגיות שניקרו על דרכו- ואותן אימץ לחייו.

   ואולי כן הוא; אפשר אין משקל מהותי לדעות, לאידיאולוגיות גדולות, לרעיונות שנרשמו בנו;  אפשר כי החיים הם בסופו של דבר אוסף של מפגשים חמי לב ונדיבים עם אנשים אוהבים שהותירו בנו רישום בל-יימחה. אלו הם המקורות לרבים ממעשינו; המקומות שבהם עמדנו על דעתנו להביע ולאהוב. בסופו של דבר,דמויות אחדות,מפגשים אחדים,עשויים לקבוע את דרכנו לאין-שיעור יותר מאשר שנים על גבי שנים של השכלה,ידע, והתמקצעות במשלח יד כלשהו— זה מה שאני חש כי קאמי ניסה למסור. האנשים שלימדו אותו לחייך, להביע רגשות, להיות נדיב, לסייע לזולת בצרה— הם בסופו של דבר אלו שהניאו אותו, מבלי שעמדו על כך, מלבחור בהזרה האלימה של מרסו, או בבית הכלא של התבונה (הקור הרגשי המסוגל להפגין מעט מדי חיבה) של מאלאן; ככל הנראה הם גם שהשיאוהו לכתוב את הפרק הזה מבלי להשמיד אותו, כפי שתכנן בתחילה.

 

בתמונה למעלה: Giorgio Morandi, Patio in Via Fondazza, Oil on Canvas 1958

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

אִמָּא בְּלִי יֶלֶד

*

לפעמים, כאשר אני מתיישב לכתוב את הרשימות האלה,אני עוד מכוון מעט בטרם ראשית הכתיבה לכתוב איזו רשימה עם נימה מאוד אישית,או איזו מהלך רעיוני הנד באזור הדמדומים שבין אמנות לפילוסופיה; לעתים במודע אני מתיישב לכתוב על ספר שקראתי ונהניתי לקרוא. אבל אם יש משהו שגורם לי לזנוח את רוב מטרותיי או כוונות הכתיבה המוקדמות שלי הוא שיר אחד או קבוצת שירים שנתקלתי בהם לראשונה, שהפכו קצת את יומי, שינו את מערך הקוארדינטות, הוציאו את המריונטה האנושית של מחוייבויות ולוחות זמנים מן המסלול המותווה לה מראש,כאילו יש בו בשיר אילו אטומים רוחשי חיים המסרבים להיכנע לסדר התימטי הרצוף של הקיום, מוציאים את לבי במחול של שמחה או של נהי,נדמה כאילו מחוץ לגבולותיו המדודים של היום. אז אני חש כמו מי שמדלג לרגע מעבר לכח הכבידה,פליט-לרגע,שכבר יודע שעוד מעט המציאות השגורה תשוב ותסגור עליו מכל עבר.

דבר כעין זה אירע לי במפגש ראשון עם כמה שורות מתוך ספרהּ של המשוררת האראנית פֹרוּע'(נהגה:פֹרוּג)פַרֹחְ'זָאד (1967-1935)  לידה אחרת (תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012);פַרֹחְ'זָאד, משוררת פמיניסטית אראנית,שנחשבה בחייה כפורעת סדרים,נישאה בגיל 16,הפכה אם כעבור שנה,ונפרדה מבעלהּ,שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות וכתוצאה מכך גם מבנהּ-יחידה,כּמיאר (גירושיה היו כרוכים בויתור על המשמורת, ונאסר עליה לקיים איתו כל קשר);אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי (לקתה בהתמוטטות עצבים),ואז עברה לעסוק בקולנוע; שמות ספריה כמו מעידים על אישיות נאבקת-מתריסה: שבויה (1955), הקיר(1956), מרד(1958), לידה אחרת (1964).בשנת 1962 ביימה סרט תיעודי על מושבת מצורעים בשם הבית השחור,אשר זכה בפרסים מחוץ לאראן,ובעקבותיו אימצה פַרֹחְ'זָאד את אחד מילדי המושבה,חסין מנצורי, לבן.

   מאז 1958 ניהלה פַרֹחְ'זָאד קשר רומנטי גלוי עם הקולנוען האראני הנשוי,אבראהים גולסתאן,קשר שמאחר שנחזה בפרהסיה עורר שערוריה רבתי.המשוררת הקדישה לאהובהּ את הספר לידה אחרת, בו גם כלול מחזור שירים עורגים לבן האבוד (אמו של עלי אמרה לו יום אחד, שיר בן שבעה חלקים). בשנת 1967 נהרגה פַרֹחְ'זָאד בתאונת-דרכים.אחר מותה ראה אור ספר שירים חמישי בשם: הבה נאמין בראשית העונה הקרה (שמו אינו עומד בתווך שמות ספריה האחרים). כמובן, שירתה מוחרמת מזה שנים ארוכות ברפובליקה האסלאמית של אראן, אך היא מוכרת מאוד, נקראת ומצוטטת, בחוגי האופוזיציה האראנית הגולה עד ימינו.  

מדוע ואיך שירתה של פַרֹחְ'זָאד שינתה לי את סדר היום? הנה השורות המדוברות, הלקוחות מתוך חתימת-השיר מאהבי:

*

מְאַהֲבִי

הוּא אָדָם פָֹּשוּט

אָדָם פָּשׁוּט

שֶאוֹתוֹ אֲנִי מַחְבִּיאָה

בְּשִׂיחַ שָׁדָי

בְּאֶרֶץ פְּלָאִים הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת

כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה

[פֹרוּע' פַרֹחְ'זָאד, מתוך: 'מאהבי', לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 43]

*

מדוע השורות הללו הוציאו אותי משלוותי?משום שיותר מאשר יש בהּ אהבת אהובה למאהבהּ,יש בה אהבת אם לבן האבוּד דרך מעשה האהבים עם המאהב.פרח'זאד כאן מתארת את אסיף האהוב אל חיקה,אי שם בתוך מעשה האהבה, אל שדיה ההומים להיניק (היא נפרדה מבנה בהיותו כבן שנתיים).שדיה הם אֶרֶץ פְּלָאִים משום שהם הומים אהבה ורצון להעניק, רצון של אם המעניקה חיים לבן;אבל זו גם ארץ הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת משום שהאם המינקת לא תזכה לראות את בנהּ גדל ומתפתח לצדהּ,אלא הואיל והוצא מידיה לאלתר,כל מה שהשדיים נותרו לסמל הוא את התקווה לחיים,לבאוֹת;תקווה שנותרה שבורה וגזולה,וכל מה שנותר ממנה הוא הערגה להמשיך להיניק או לשוב להיניק.

קריאה זו מתחזקת לדידי עוד יותר לקריאת שורת החתימה של השיר: כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה; האות הגדול של השיעה' האראנית,הוא האמאם עלי (עלי אבן אבו טאלב,אחיינו של הנביא מחמד; מי שמקובל על השיעים כיורשו האמיתי של הנביא מחמד;נרצח בלא-עת בעת תפילה במסגד;ובנו חסין בן עלי נרצח עם שבעים מאנשיו בכרבלא על ידי הסוּנִים).על פי אמונת השיעה,אחד מצאצאי-צאצאיו של עלי (יש האומרים,התגלמות של עלי עצמו)עתיד להתגלות כמהדי (הגואל,המשיח)באחרית הימים.אבל פרח'זאד אינה מכוונת לאסלאם השיעי ולא לממסד דתי אסלאמי או אחר בכלל;כוונתה אינה דתית כלל.היא מסבה את הדברים על האמהוּת;הדת המופלאה והטבעית של היוֹתָה אימו של כּמיאר,שנלקח מידיה,וגדל במרחק,ואין לה אלא געגוע שאין לו קצה לשובו;כי פגישתם מחדש היא גאולתהּ. דומני כי אליו היא כתבה את מחזור השירים על אימו של עלי,שהזכרתי לעיל (עלי הוא,כפי שהראיתי,קודמו של חסין).

יותר מכך,אין לראות את פרח'זאד,כמי ששבה אל שירי האהבה האראניים הטרגיים הגדולים, מג'נון ולילי (לניזאמי) ופרהאד ושירין (לפירדוסי). שם דובר באהבה טרגית הומה ערגונות של אהובים (מאהב ומאהבת) שנגזר עליהם המרחק;כאן למעשה דרך הקירבה שבאקט המיני שבין פרח'זאד ובין מאהבהּ,עולה דווקא הכאב שאין-לו-קצה על הבן האבוד,אבל דווקא התחושה הזאת,אותם זכרונות שכוחים,שאינם קשורים למאהב כלל וכלל, הם לב מה שמבקשת פרח'זאד במערכת היחסים הזאת,שכן דרכם היא חווה שוב קירבה לאהבת האם,שאי פעם רחשה בקירבהּ.

   קריאה זו שהצעתי,היא כמובן עצובה להדהים;אם גזולה נזכרת בלב מעשה האהבה בשדיה שהניקו בן,בגעגוע הנושן שאין לו-מרפא.בשורות נוספות של השיר מאהבי היא נותנת פנים נוספות לאפיונו של המאהב כמי שבעומק הדברים הינו רק הד לגעגועי-אהבתה לבנהּ:

*

הוּא בְּחֲלָלוֹ

כְּרֵיחַ תִּינוק

מְעוֹרֵר

אֶת קֶשֶׁר זִכְרוֹנוֹת הַתֹּם

כְּמוֹ שִׁיר-עַם טוֹב הוּא

שוֹפֵע אַלִּימוּת וְעֵירֹם

[שם,שם, עמ' 42]

 *

    כלומר,אם הבנתי נכון,מעשה האהבה על פי פח'רזאד,אינו אלא מן אשנב הנפתח לעולם של תום,ילדוּת, קימום חיים חדשים,יסודות בהן הוא דומה לתחושת האמהוּת לילד שזה עתה בא לאוויר העולם;במקרה הפרטי של פח'רזאד הוא נוגע באבדן ובצער אבל גם בתחושה של מגע מחודש בבנה התנוק.מצד אחר,המאהב,האיש הפשוט,הוא גבר ולא ילד,ובכך הוא הופך נושא מימד של אלימוּת.כלומר,המשוררת מודעת שיחסיה המיניים עם המאהב שלה אינם יכולים להשיב לה את תחושותיה הקמאיות כאם,ואינם עשויים גם לפצותהּ ולו על קצת-געגועיה;ברם,הם בכל-זאת הדבר הקרוב ביותר האפשרי.האהבה שהיא חווה עם מאהבהּ,מזכירה לה את תחושותיה כאם צעירה,אשר בנהּ יחידהּ נדמה היה להּ כאהוב ללא-תנאי.אני מוכרח להזכיר כאן את האופטימיות של פרח'זאד שעל אף היגון מצאה בעצמה את היכולת להיעשות שוב אם,אם מאמצת, לילד שאספה ממושבת מצורעים; ואף על פי כן, הפצע בעינו נותר.

   לבסוף,איני יכול שלא לתת לבי על כּמיאר (שם שפרושו המלולי:בר-מזל),שככל הנראה לא פגש שוב מעולם באימו.האם גדל אף הוא בתחושה שמשהו נלקח ממנו לעולם,משהו שלעולם לא תהיה לו תקנה?האם התוודע לשירת אימו או ליצירתה הקולנועית כאשר בגר?האם הפך אמן בעצמו?האם שרד את המהפכה האסלאמית ואת מלחמות אראן-עראק?האם מצא לו אשה והקים משפחה?ומה עלה בגורלו של חסין הבן המאומץ, ברבות הימים? מה קרה לו לאחר פטירת אמוֹ בלא עת? פַרֹחְ'זָאד כבר מזמן אינה בין-החיים, אבל השיר ממשיךך להתגעגע; געגוע מדבק,חסר-מוֹצָא.

*

בתמונה למעלה:  דיוקן המשוררת, צלם בלתי ידוע.

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

אמא גדוֹלה וירח

* *

הֲשִיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶלִּי

כְּמוֹ שֶהַנֶּפֶש חוֹזֶרֶת לַגּוּף

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.

[דליה רביקוביץ, אמא עם ילד: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1993, עמ' 44] 

*

רשימה על הורות, אמהוּת, ילדוּת, אימה, אמונה, ואומנה- לרגל יום האישה הבינלאומי, ועל הספר, מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי פוליטי, לחביבה פדיה.

* 

1

   ביום שישי דווחו העיתונים על התפוצצויות סולאריות על גבי השמש וצפו כי תוצאותיהן (פליטת קרינה למרחבי החלל) ישבשו את שידורי הטלוויזיה המועברים באמצעות לוויינים במוצאי שבת וביום ראשון.

בבוקר ראשון דווחו העתונים כי בשל שיגורי הרקטות בדרום התקשו תושבי הדרום לקלוט את שידורי חברת Yes במוצאי שבת. כמובן כי לא היה זכר לסערת-הקרינה מן השמש בגוף הכתבה.

  בשבע בארבעים בבוקר, ביושבי קורא בעיתון חינמי, בתוך קהל נוסעי תחבורה ציבורית לירושלים, חשבתי לי על הנטיה לתלות כל דבר במה שקרוב, במה שמרגש, במה שניתן לתלות בו אשם; אותן נקודות עיורון המונעות מאיתנו להבין דברים בהקשריהם הרחבים, בנטייה לרוץ אל הקשרם המיידי של הדברים, להיתלות במילה בקצה משפט, להיעלב; להתעלם מהקשר רחב הרבה יותר של הדברים הנתונים, מה שיחייב אותנו פעמים-הרבה לתגובות מתונות בהרבה.

   למשל, הרהרתי לי, קל לי יותר לכעוס על הוריי על דברים מסוימים שנמנעו ממני בילדותי, מאשר להבין עד תום כי הם אנשים הקבועים (אולי כמוני) במגבלותיהם, מגבלות של תורשה, מגבלות של חרדה ופחד, מגבלות רגשיות. מי יודע, אולי בימי ילדות ונערות מסוימים בהם הישארותי בביתם עמדה במבחן קשה, אירע איזה דבר שהחזיר אחד מהם אל מעגל של זכרונות קשים; אולי חלומות רעים ביעתו אותם; אולי מלחמת לבנון הראשונה, אנתפאצ'ה, מחלות, אבטלה, מצב כלכלי, ריבים עם חברים ועם בני משפחה, מיתת קרובים; אפשר כמה ימים רצופים של גשם או חמסין. אולי טילי הסקאד של סדאם חסין ומסכות ההגנה. אולי נצפו באותם ימים התפוצצויות סולאריות על השמש (גלילאו גליליי תיעד התפוצצויות כאלה כבר בשנת 1612), אולי באמצע החודש עמדה לבנה אדומה מלאה, קודחת, פוקעת; אולי היתה זו לחות בלתי נסבלת בגוש דן. אפשר, כמו בסיום הסיפור הכוכב השקט לפרימו לוי  הבחינו פתע בנקודה חסירה בשמים, ותהו האם כוכב הוא שאבד לתמיד, או מערכת אקראית שנבלעה ואיננה עוד.

   בין בהקשר הצר והמקומי ביותר בין בהקשר הרחב שבאפשר, אני מעט בספק באשר ליכולתי לשים את האצבע ולומר: זאת הסיבה האחת-היחידה; הסיבה שאין בִּלתהּ. אדם, אני חושב, בוחר במה להאמין, לעתים נשללת ממנו הבחירה, באשר הוא אינו מסוגל לראות את היצג האפשרויות והאלטרנטיבות הפרוש לפניו. לעתים דווקא ההיצע, ההכרה שאין אמת אחת, עשויה למנוע את הבחירה במה להאמין. האדם ייאלץ לכלכל ימיו לאורן של אפשרויות-קיום שונות, חלקיות, היפותיזות יותר מאשר אמונות; ספקנות יותר מאשר אמונה.

 *

2

*

   השער היפה ביותר בעיניי בספרהּ החדש,המלא וגדוש של חביבה פדיה מרחב ומקום: מסה על הלא מודע התיאולוגי-פוליטי (סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב  2011) הוא השער השני, ששמו אמונה,מסע בעקבות האטימולוגיות הדומות,והדהוד המצלולים של המלים אִמא-אמונה-אֶימה.האם כמעוררת בילד אימה ואמונה בעולם כאחד;מסעו בעולם בסימן רגע ההכלה האמהי,האוֹמְנוּת,של האם;חלוקה בין חוק וציוּת שהם ממתווי האבהוּת,ובין האוֹמנוּת,האמונה,והאימה הניעורה בתינוק מתוך האפשרוּת שאימו הניתקת ממנו לא תשוב. אמונה כחוויה, כותבת פדיה, היא "דחף להסדרת המציאות ולהשתתה על העיקרון האימהי; האמונה הראשונה היא האמונה של התינוק באימו". האם מעוררת בתינוק את האמונה ואת האימה.

   קשה שלא להתבונן במסע אליו מוציאה פדיה את קוראותיה וקוראיה בסימן-תגובה לאותה מסורת פרוידיאנית דומיננטית, שהדירה את הנשי ואת האמהי,כמעט לחלוטין במרחב ההשפעות הקמאי על הילד (ראו בהקשר זה ספרהּ של ענת פלגי-הקר:מאי-מהות לאימהות:חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט,הוצאת עם עובד: תל אביב 2005). אמנם ויניקוט ואחרים, כבר העמידו אלטרנטיבות תיאורטיות למכלול ההשפעות על נפשו של העולל בשנים הראשונות,בהן מקומה של האם כבר הרבה יותר דומיננטי. ובכל זאת, המהלך המפתיע שיוצרת כאן פדיה, היא בעצם העתקתו של שיח התיאורטיקנים הפסיכולוגיים אל העולם התיאולוגי-פוליטי של היהדות. פדיה חותרת כאן לקריאה כנגד שמרנותו של השיח היהודי-אורתודוכסי-הגברי הרואה בהם את נאות-הבית,אך למעשה מעבר לכלכלת ביתה ותמיכה רגשית בילדיה,מעולם לא נדונה השפעתהּ המהותית של האם היהודיה על עצם המושגים התיאולוגיים-פוליטיים הראשונים ההולכים, נקווים ומתגבשים, בנפשו של הילד בשנותיו הראשונות. דווקא האם, כך עולה מדיונהּ של פדיה, היא הפתח ובית-המבוא של ילדהּ אל עולם הרוח ואל עולם התרבות.

     מבחינה זאת, האם אצל פדיה,אינה "היידישע מאמע" רכת-הלב האדוקה (איציק מאנגער, ח"נ ביאליק),או התקפנית-מסרסת (וודי אלן),אלא היא דמות שהשפעתהּ על נפשות ילדיה אינה מעוטה מזן של האב,אינה מתמצה בהיותה סוכנת-ידע של החברה הרבנית הגברית (של ההלכה),אלא האם למעשה מכוונת את צעדיהם הראשונים של ילדיה אל עולם הרוח היהודי והעולמי. יתירה מזאת, הרבה באמונו של הילד בעולם ובאימה/אמון שהוא יעורר בו להבא, תלוי באותה הדרכה/הכוונה שנטעה בו אימו,אם במודע אם לאו במודע, בשנותיו הראשונות.

   כעת, אם אשוב לשדה השיח הפסיכולוגי, פדיה הולכת ומפתחת שדה שיח שייסד, עמיתו של פרויד, שנדור פרנצי (1933-1873),  במאמרו הילד הלא-רצוי ודחף המוות שלו (1929), ובו טבע את הקשר שבין יחס נוקשה והיעדר אהבה בגידול הילדים ובין תמותת תינוקות;החומקים מגורל זה אליבא דפרנצי נותרים בעלי נטיות של פסימיות והימנעות ממגע עם החיים.לאם האומנת את תינוקהּ אפוא שמור תפקיד ראשון במעלה בהתוויית אמונו בעולם,ובפיתוח יצרי החיים והמוות של הילד;–היא מהווה,הלכה למעשה,גם בתום הליך הלידה,ועוד שנים רבות אחרי-כן,שער אל החיים עצמם. פדיה אינה מזכירה בספרהּ את מאמרו של פרנצי. עם זאת, שלא מדעת, היא ממשיכה את השגותיו החיוניות ומביאה אותם אל שדה השיח התיאולוגי-פוליטי (והיהודי); פדיה מעתירה על האם-הארצית-הממשית תפקיד מרכזי ומוביל בהובלתו של הילד בשערי החיים, תפקיד שאינו מסתיים בלידה, אלא נמשך לאורך כל שנותיו הראשונות המשמעותיות, אפשר גם, לאורך חייו.

*

3

*

עוד מעט ימָפּוּ לוויינים את אדמת הירח ויימצאו שם עקבות מדודים של עגלת תינוקות ועקבות תואמים של נעלי נשים; איש לא יידע איך הם הגיעו לשָם.הרי תינוק טרם שוגר לחלל.יימצאו גם ספסל ציבורי קטן על יד אחד המכתשים שבו ייעצרו העקבות;גם יימצאו שם תפוסה תחת סלע- קליפת בננה צהובּה יחידה.

*

בתמונה למעלה: Rufino Tamayo, Woman reaching for the moon, Oil on Canvas 1946

© 2012 שוֹעִי רז

*

Read Full Post »

בשם האמהוֹת (מרים, דולורס)

1

 

בשם האם של ארי דה לוקה היא נובלה קטנה, פשוטה וטובת לב, המצליחה לגולל את סיפור הריונה של מרים, אמו של ישוע, מבלי להרגיז את הקתולים, את היהודים, ואף את האתאיסטים מבין הקוראים/ות. אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בהּ היא תפילתהּ של מרים בליל הולדתו של ישוע, כי האל ישכח את בנהּ, וייתן לו לחיות חיים אנושיים, פגיעים ופשוטים כיתר בני האדם:

מנחה? מה אני מדברת, אל-אלוהים, מה אני מדברת? מנחה? אבל למה? ולמה בן, נולדת דוקא כאן בבית של הלחם? ולמה אנחנו צריכים לקרוא לך ישוע? מה נפלט לי מהפה: לחם, מנחה? שלא יהיה לעולם, לא, אתה לא לחם, אתה אחד מהעולָלים הרבים שנובטים לעולם, אחד מאינספור שאפילו לא מנסים לספור אותם, והם רוחשים על פני האדמה. אתה לא שום דבר מיוחד, אתה יהודי קטן בלי חשיבות שלא צריך להוכיח כלום. שצריך רק לחיות, לעבוד, להתחתן, ושיהיה לו כל מה שנחוץ.

אדון עולם, ברוך אתה, הקשב לתפלת אמתך שהיא עתה אם. כשנולד ילד, המשפחה מאחלת לעצמה שהוא יהיה מישהו, אינטליגנטי, שיתבלט מהאחרים. עשה שלא יהיה כך. עשה שהצמרמורת הזאת שטיפסה בגבי, הקור הזה שבא מן העתיד, ירחקו ממנו. אני קוראת לו ישוע כרצונך, אבל אל תקרא לו לאיזו שליחות שלך. עשה שיהיה גור כמו כולם, אפילו קצת טיפש, אדיש, שלא ילמד, בן שיהיה שוליה של אביו, ילמד מקצוע, ימשיך אותו.

אנחנו נדאג למצוא לו אשה, הוא יניח על ברכי מחלקה של ילדים. אדון עולם, ברוך אתה, עשה שיהיו לו חסרונות, שלא יתעסק בפוליטיקה, שיסתדר עם הרומאים ועם כל מי שיבואו להיות בעלי בית בביתנו, באדמתנו. האם זה סימן שתיתן לי וליוסף לעשות כראות עיננו? כמובן, אנחנו נדאג לו. עשה רק שהילד לא יהיה שום דבר בהיסטוריה שלך, עשה שיהיה בן אדם פשוט, שמח בחלקו, ויתרגז רק על הזבובים.

עשה שלא יהיה יפה, שלא יעורר קנאה. הקשב לתפלתהּ ההפוכה של אמתך. איזו טיפשה היייתי שהתגאיתי בעצמי על שלמותו, על כך שהגיע לתוכי בלי זרע של גבר. טיפשה וחוטאת בגאווה כי היללתי את ייחודו. שיהיה שום-אחד הישוע הזה שלך, שיהיה בשבילך פרוייקט שלא יצא לפועל, אחד מהרהוריך שנשמטו מזיכרונך. כבר מבקשים ממך כל כך הרבה לזכור את זה ואת ההוא. שכח את ישוע.

[ארי דה לוקה, בשם האם, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2007, עמ' 64-63]

   ייצוגיו הנרחבים רבי-הפנים של ישוע בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הנוצרית הרחיבו את שביקשו האחיות המונותיאסטיות האחרות (יהדות, אסלאם) לצמצם, בהותירם את נביאם כדמות נשגבת, מרוחקת ומסתורית: דווקא אותה שניות מודגשת בנצרות בין גדולת השגתו של הנביא (או המשיח) ובין היותו בד-בבד "עבד ה' הסובל" (ישעיה נ"ג). כלומר: השניות בין ישוע, כבן האל המתעלה השמיימה, ובין ישוע האדם היותו מתהלך בקרב דייגי הגליל, נדכאי ונדחי ישראל, ובסופו של דבר משלם בעד אמונותיו בעינויים ובצליבה, הפכו אותו, כך דומה, בעיניי חלקים נכבדים מן האנושות, בוודאי במאת השנים האחרונות, לפחות כריסטוס (כוח אלהי, התגלמות האל בבשר) ויותר ישוע: הוגה קיומי, מתקן חברתי, מחפש צדק אוניברסלי. השניות הזאת, בין שגב ובין סבל, היא שהפכה את ישוע, לאין שיעור ממשה או ממחמד המחוקקים-מרוחקים, אנשי המלחמות ומפיצי הדת, לאייקון תרבותי, נגיש, המשוחח גם עם האינטלקטואל שחלליו המקודשים, כבר אינם בתי כנסיות, אלא חלליהן של הספרייה, הבמה או הגלרייה.

    ארי דה לוקה במידה רבה הוא כעין תנא דמסייע למגמה התרבותית הזאת, של סקולריזציה ואקטואליזציה של דמותו של ישוע, הרחק משיחם התיאולוגי של בעלי הדוֹגמה. לאחר בשורות מחודשות אחרות, כגון: האמן ומרגריטה למיכאל בולגקוב (תורגם תחילה לעברית כ-השטן במוסקבה), הפיתוי האחרון של ישו לניקוס קאזאנצקיס, הבשורה על פי ישו לז'וזה סאראמאגו, בחר דה לוקה לצייר את סיפור הריונה של אם ישוע, הבתולה מריים, מפיה עצמו, כביכול. הנסיון הוא מקסים בפשטותו מחד גיסא (כעין אגדת עם קסומה, כפי שמיתוס עשוי להיות), אבל מרוכך מאוד במסריו, ונדמה כמשתדל לרצות ולשאת חן בעיניי מנעד הקוראים המגוון ביותר: החל בקתולים מודרניים (דה לוקה אינו דוחה על הסף את התעברותו הניסית של מרים; אדרבה הוא מתאר אותו כהתעברות נסית על ידי העברת הזרע השמיימי על ידי זר מלאכי שנשלח למטרה זאת, באקט שמזכיר טיפול מהוקצע במרפאת פריון חדישה; ברם, ללא מגע גוף אדם, ובלא חדירה של ממש) וכלה בקוראים חילוניים ואתאיסטיים (האל כמצווה, כמעט ואינו נוכח בשום שלב בסיפור ההריון; ייצוגו של ישוע העתידי הוא כמבשר, לא ברור של איזו בשורה). אם הריונהּ של מרים הוא נסי, ושום דבר לא מכין אותה אליו, הרי הריונהּ הנו הריון נשי רגיל, חסר סממנים נסיים באורח יוצא דופן וחדל ביקורים מלאכיים. במידה רבה, הסיפור אותו מציגה מרים הינו סיפור גבורתו של יוסף הנגר, בן יהודה שבא לגליל לשאתהּ לאישה וגילה פתע כי כלתו כבר עוּבּרה. יוסף בוחר לוותר על שורת הדין המקראי רבני ולא להביא את מריים בפני זקני העיר בכדי שיסקלוה כדין האישה המאורשה שזנתה תחת ארוסהּ; הוא אף מבכר שלא להביאה בפני הכהן בכדי שלא ישקה אותה במים המרים המאררים כדין סוטה.  הואיל גם ומרים מסרבת לצאת אל השדה ולהעמיד פני נאנסת שצעקה ואיש לא שמעהּ, בוחר יוסף לשאתהּ כנגד הנומוס החברתי, אף על פי שלכאורה נתעברה על ידי גבר אחר. מעשהו זה מביא לנידויים החברתי של בני הזוג ולרדיפתם. כאן מתגלות נשות נצרת של דב לוקה כשכנות-מרושעות הולכות רכיל, ואילו הגברים כמי שכל עניינם הוא בהשררת החוק הגברי, ובחשש שמא נפרץ פרץ בחומת שליטתם בנשותיהם. מאוחר יותר בעלילה מתבהר כי אותו זר מלאכי שנראה למרים נתגלה באותו ליל ליוסף עצמו (כך הוא טוען) וביקש ממנו לקבל את גרסתהּ לפיה התעברותהּ היא מעשה אלהים ולא מעשה אדם. עוד ביקשו לקרוא לילד ישוע.  כך או כך, מפליג דה לוקה ביחסי הקירבה בין בני הזוג, בנכונותם לעשות זה למען זה. ולבסוף, לאחר ליל ראשון בו האם שוהה לבדהּ עם הרך הנולד היא אף מציגה את ישוע  בפני יוסף במלים החותמות את הסיפור: 'תיכנס יוסף, זה עכשיו בִּנךָ' (עמ' 66).

   ישוע הנעדר כמעט כליל של דה לוקה, הוא ישוע הנוכח בהכרתהּ של אימו, היא מדברת אליו, מכינה אותו לעולם, ובליל הארוך בו היא יולדת אותו בכוחות עצמה באורווה בבית לחם, אליה שבים בני הזוג מכורח צו רומי לעריכת מפקד אוכלוסין, היא שוהה עימו בתפלה לפיה אלוהי הגברים ישכחהו ולא ישבצהו בין דפי ההיסטוריה המדממת אותה הוא מגלגל. דה לוקה מתאר בין תאוריו את צעירי הגליל, הנצלבים בשולי דרכים על ידי הרומאים העריצים על כל דבר של מה בכך. הוא מתאר את חברת הגברים הרבנית כנכונה להוציא להורג אישה על כל פרשת אהבים שנקרתה בדרכה, בין אם אשמה ובין אם לא אשמה. תפילתהּ של מרים הנה במידה רבה לכך שבנהּ יימנע מחברת הגברים, כנימפת הים תטיס שביכרה לבכות ולהתפלל לכך שבנהּ אכילס לא ייצא למלחמות האכאים בטרויה או כאכילס שניסה להתחזות למשוגע בכדי להשתחרר ממעגל הלוחמים. בסופו של דבר, כך דומה משמיענו דה לוקה, הטרגדיה של ישוע באה על שום התערבותו בהיסטוריה הגברית על מעגליה הדתיים והפוליטיים וזאת החישה עליו את קיצו, כפי שהחישה את קיצם של צעירים רבים אחרים בני זמנו ומעמדו; כפי שהיא עדיין מחישה את קיצם של צעירים רבים ההומים תקוות שינוי ותיקון כלל אנושי. מן הבחינה הזאת, להבנתי את דה לוקה, הוא מכוון אל המקום לפיו אם לא צריכה לחנך את בנהּ להעלות עצמו קורבן על שום מזבח, אלא לחיות את חייו האנושיים השברירים, בלאו הכי, במלואם, על שמחתם ועצבונם. לא סימן צלב ולא סטיגמטות של מסמרים ועליה מבורכת לשמיים, אלא הליכה פשוטה בשבילים, כושלת לעתים, בשם האם, בשם הנשים, אל עבר החיים.

*

2

 

   אמהותהּ הפשוטה-הרכה של מרים אצל דה לוקה הדהדה בזכרוני את דמותהּ של דולורס [בספרדית: ייסורים] גיבורתו של יואל הופמן, אם, אולי ספק-אם, אחוזת תזזית מחשבות, בה נישאים ילדיה האמיתיים או ילדי מחשבותיה ועולמותיה הפנימיים: הילד מיכאל והילדה דַי (או דִי).

 

תאמיני לי דולורס אני יכולה ללדת גם

בלי להתעבר.

אני מכתיבה לעצמי ילדים בכחה של

הסימטריה

הכפלתי את עיניי? לא.

הכפלתי את ידיי? לא.

[יואל הופמן, מה שלומך דולורס, בעריכת חיים פסח, כתר הוצאה לאור: תל אביב 1995, פסקה 82, ללא מספּוּר עמודים]

 

   ההכתבה בכחה של הסימטריה, את השלמוּת כמבטאת את היופי שבטבע, את השלמות שאינה בהכפלה הביולוגית, כי אם ביופי האומר להוציא מתוכו יפי אחר. אולי אין זה יופי כלל, אלא איוויו של הקיים, לא רק להתמיד בקיומו, אלא ליתן קיום אחר, לכאורה מתוך הכרח. דולורס לא עוסקת כאן בלידה ביולוגית והתכנותהּ אלא במה שמניעה את האשה להוליד ולשאת עוּבּר, הילד אינו לאמיתו של דבר דופליקָט של אם, אפילו לא סימטרי, ובכל זאת אפשר כי ב"אני" נוצר איזה איווי לסימטריה, להכפלת האני, בין אני ובין אחר, הדומה לי ואינו "אני". שאיפה לא רק להתקיים אלא להביא לידי קיוּם. כמו נייר המקפל עצמו לשני חלקים שווים המחלקים עצמם עוד ועוד לאין סוף חלקים שווים, עד שהאנושות נדמית כתצרף או כפסיפס שכל הזמן מתווספים ונחסרים בו חלקים.

   דמותו של הבן נקראת פה מיכאל, אליבא דספר דניאל, הינו מלאכם המיוחד של ישראל (ראו גם מה נשמע דולורס, פסקה 90, הרומזת לאפיו המלאכי של מיכאל על ידי הדהוד ספרות ההיכלות והמרכבה) ואליבא מקצת פילוסופים יהודיים ימי ביניימיים ומקובלים, ראשון ובכור המלאכים, כעין נברא ראשון, מה שמקביל לתפישתם של ראשוני אבות הכנסיה את ישוע כ-Logos האלהי (=מלה, דבר) או כפילוסופים נאופלטוניים נוצריים שזיהו את ההיפוסטאזה הראשונה שיצאה מן האלהות הנעלמת (האחד) כישוע.  ואשר לדי (האות הרביעית), הרי היא מחד גיסא, מסמלת את הטבע בכללותו, ומאידך גיסא את הטטראדר הפיתגוראי, שסימן קדושה ושלמוּת : 1+2+3+4= 10, ואכן בספר הזֹהר, המלכות היא הספירה העשירית, היא כללות הקוסמוס הפיסיקלי ומהויותיו, והיא השכינה.

   אמנם, בכל זאת גם שאיפתהּ של דולורס הרוקדת בוגי-ווגי בשדרות נורדאו בתל אביב באשר לבנהּ אינה שונה מסיכום תקוותיה האנושיות—פגיעות-שבירות של מרים באורווה בבית לחם:

 

אני רוקדת בוגי-ווגי

מפני שאין לי כבר

זמן לווגי שבא

אחריו.

אמרתי לך כבר שאני אמךָ?

[שם,שם, פסקה 298]

 

אני יכולה לחבק אותךָ עכשיו ואני

רואה שאתה ילד קטן.

אין לך מושג כמה דאגתי מפני שהיו

דברים ששכחתי בדרך.

אתה יכול לתת לי יד ונלך הביתה.

[שם,שם, פסקה 300]

 

   בסופו של דבר, גם דה לוקה וגם הופמן השונים כל כך במהותם מייצגים כגברים אם האוהבת בן משיחי-מלאכי וכמי שלפני הכל דואגות לעולם לשלומו, לעצם חייו, ומבקשות להעבירו מצד אל צד דרך מוראות החיים (ההיסטוריה הגברית), או להחזירו לאוטופיה, אל הבית הבטוח העולה בדמיון או ברגש באין-מקום.

   אולי עצם האהבה האמהית מייצגת אצל סופרים אלו את האפשרות להיסטוריה אחרת, אולי אוטופיה (את אפשרות האהבה ואת הרכות שאינם מוענקות בתנאים של זמן ושל מקום, אלא כביכול מלווים את הבן כל ימיו, ובחסרונן עורג ונכסף הוא להן, כמו לאוטופיה), הנמצאת אי שם רוחפת בעולם הפנימי. קול פנימי, בת קול, של דברים שהיו ואבדו לעולם, ובכל זאת נוכחים, אי-שם, תמיד.

*

בתמונה למעלה:  Gino Severini, Maternity, Oil on Canvas 1916

© 2011 שועי רז

Read Full Post »