חזרתי מערב סוּפי שהתקיים במלון סנט גבריאל בנצרת על ידי טריקה' אלסלאם אלקאדרי, הפועלת בעיר. בערב היו למרבה הצער, יותר מדיי שירות ותושבחות של חלוקת כבודות ופחות מדיי פעילות רוחנית. הסתובבתי קודם קצת בנצרת. עיר ענקית, לברינת סבוך של רחובות וסמטאות (המון תוספות בנייה) כמו צמרת עץ עצומה, פרועת רוח, קדמונית. התושבים היו אדיבים מאוד וניסו להדריך אותי כמיטב היכולת כיצד להגיע לבית המלון האמור. אחד הרחובות היה אולי הרחוב התלול ביותר בו צעדתי בימי חיי. חווית הנסיעה שם מצריכה כנראה יכולות נהיגה של פעלולן.
אשתי הורידה אותי בנצרת והמשיכה בנסיעה עם הילדים לצפת (שם דרים הוריה). כך שנדברנו שלכשאצא מן הערב אדאג לעצמי להסעה לכוון צפון, ומנקודה כלשהי של הדרך היא תאסוף אותי חזרה לצפת. ד' אחת מהמשתתפות בערב הסכימה בטובהּ להסיע אותי בחזרה ברכבהּ עד למושב אמירים. עוד שני בחורים צעירים, בשנות העשרים המוקדמות, אמריקאים שבאו ללמוד כאן, תפסו את המושבים האחוריים. הם בקשו להגיע לקדיתא, שם אמרו עתיד להתקיים פסטיבל תיפוף- יהודי לאורך כל הלילה. הם שאלו אם אני מעוניין להצטרף אליהם. אמרתי שאשמח אם הם ימשיכו מאמירים איתנו וכי נוכל להסיע אותם ולהוריד אותם על ידי קדיתא. זה ממילא על הדרך לצפת. הם קצת הופתעו שאני מבוגר מהם בעשור לפחות ובעל משפחה.
לא הכרתי את ד' עד אז. היא הילרית כבר שנים ארוכות אבל לפני מספר שנים התחברה לסופיות הערבית. היה זה לאחר שחיפשה מורה רוחני מאז שעמדה על דעתה ולא הצליחה למצוא מישהו/הי שיפיס את דעתה. והנה לילה אחד לפני שנים מספר חלמה שעליה לנסוע לקשמיר, ארץ מוסלמית פונדמנטליסטית למדי בימינו, שם יחכה לה המורה שלה.
היא השיגה אשרת תיירות ואייכשהו הגיעה לשם. התאכסנה בבית מלון משפחתי והתידדה עם בעל הבית שהתרשם לטובה כנראה מפעילותו כמוֹדֶטִית. לאחר מספר ימים בקש ממנה ללכת לכתובת מסויימת בעיר ואמר לה שהשיח' מחכה לה שם. היא הלכה, נכנסה לחדר וגלתה שם את המורה שהופיע בחלומהּ.
היא שהתה שם עוד זמן ארוך וכיום היא אחת הנשים המערביות היחידות שעומדת בקשר עם המסדר הסוּפי שם. השיח' אף מעוניין שהיא תפיץ בעולם המערבי את תורתו. כסוּפִי אמיתי, אין לו עניין בלאומיותהּ או בדתהּ, אלא באשר בליבהּ.
אמרתי לה שהספור מדהים- לא מחמת השתלשלותו בלבד אלא גם הואיל ומנסיוני אין טעם לחפש מורה, אם נועדת לעסוק בתורה המסוימת- המורה יגיע אליך. היו לי שני נסיונות כאלה בעבר. האחד סביב טאי צ'י (אותו אדם שהה במנזרים בסין מעל עשור), השני סביב קבלה (איש חרדי אנונימי, מבוגר מאוד, בעל ידיעות תורניות נכבדות). בשני המקרים דובר בשני אנשים שפנו אליי, ואגב שיחה בקשו ממנו עדויות למה שאני כבר יודע, לאחר שהשבתי, התאמַנו או שוחחנו שעות (כמובן, שלא במסגרת חוג או שלא במתן תשלום או תרומה), כאשר בשני המקרים הגיעו שני האנשים השונים לאותה מסקנה: לפיה עליי להמשיך בדרכי לבדי, ולהמשיך ליצור באופן מקורי, השואב מתורות שונות ומקורפוסים פילוסופיים ומיסטיים שונים.
אז זהו, אין לי כרגע לא שיח' לא רב ולא מורה מסוג אחר. יש לי את נפשי לשכלל. אולי לבסוף בעוד שנים ארוכות יבוא אליי המורה הרוחני המקווה. אולי זה יהיה אני. מתוך היצירה שתתמיד ושתתפתח ומתוך גילוי תובנות חדשות.
נפרדתי מד' על ידי שער הכניסה לאמירים. שני הבחורים מן המושב האחורי יצאו עימי ואמרו שמזמן לא האזינו לשיחה כזו מעמיקה. הודינו להם. אשתי חכתה באוטו ליד. לקחנו אותם לקדיתא. הורדנו אותם בטבע (חשכה כמעט מוחלטת, ריח של מדורה, הלמות תופים מרוחקת) המשכנו לצפת. ד' אמרה לי שיש את המייל שלה למכר משותף ושאוכל ליצור איתה קשר כך. למכר המשותף, כך הסתבר, כבר אין את המייל של ד'. עם זאת, דומני שכאשר כל אחד מאיתנו מתפלל או מהרהר אודות האלהות (היא עורכת דִ'כְּר סוּפִי מדי יום ביחידות, כפי שלמד אותה השיח'; אני מתפלל תפילות יהודיות ביחידות, בכוונות ייחודיות) – אנו נפגשים בין כה על איזו דרך נעלמת, שאין לה קצה, המשתרעת מעל ומעבר לכברת הארץ הגלילית בין נצרת לאמירים.
תמונה למעלה: טקס סמאע סוּפי, אמצע המאה השבע עשרה.
© 2008 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 