Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמיר גלבוע’

Jaffa

*

1. איני יכול לומר כי ישעיהו ליבוביץ' נמנה עם אבות העיוּן שלי. עם זאת למדתי מפי כמה מתלמידותיו ותלמידיו, והכרתי גם כמה מבני משפחתו. אתמול בבוקר, מדוכדך מן הרגיל לנוכח ההרג המתחדש שוב בין יהודים ובין מוסלמים, ישראלים ופלסטינים, נזכרתי בקריאתו של ליבוביץ', למעשה ציטוט בפתיחת שולחן ערוך חלק אורח-חייים לר' יוסף קארוֹ, "יִתגבֶּר!" – אלא שבמקום  "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבוד את בוראו"  שנמצא במקור, נדמה לי ה- "יתגבֵּר" כמוסב על אימֵי העת הנוכחית, שעליהם יש להתגבּר. אף שליבוביץ' עצמו טבע את המוטו הזה בבחינת מחויבות לקיום המצוות, הרי שבמידה רבה  הוא נאלץ "להתגבֵּר" בימי חלדו על שורות מאורעות היסטוריים-פוליטיים אלימים ועקובי-דם, בכללם: עליית הנאצים (אגב, המשוררת לאה גולדברג הצילה ככל הנראה את חייו של ליבוביץ'. היא התגוררה אצל חותנתו של ליבוביץ' ונאצים הגיעו לחפש אותו שם; היא טרחה לידע אותו וכך נמלט); המרד הערבי, דיר יאסין, פּעולת קיבּיה (אותה פעולת נקם בפיקודו של אריאל שרון שבה נטבחו כ-70 אזרחים פלסטינים ובהם נשים וילדים), הממשל הצבאי בתחומי יהודה שומרון ועזה, מלחמת יום הכיפורים, התגבשות "גוּשׁ אמוּנים", העליה לסבסטיה, מלחמת לבנון הראשונה והרחבת ההתנחלויות ב-300% בין השנים 1987-1983, האנתפאצ'ה הראשונה. הרבה-הרבה להתגבּר עליו, ולהמשיך לדבוק ביהדוּת שיש בהֹּ מחויבות אמיצה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים; יהדות שבהּ לא העם היהודי הוא הריבון על הארץ ואלוהים הוא רק תירוץ להתעמר בלא-יהודים, אלא יהדוּת שבהּ  'לה' הארץ ומלואהּ', ועל כן יש לעובדו מבלי תקוות שכר , ומבלי השתררות על בני אדם אחרים. הרבה צריך אדם להתגבר אם כבר חזה בעיניו בעבר בתרבות פורחת אחת נכחדת לגמרי מפני טירופם של מיליטריסטים-טרוריסטים-לאומניים. ליבוביץ' ראה את זה קורה שוב, נוכח עיניו, בשלושת העשורים האחרונים של חייו. ניתן להבין בדיעבד את "היודונאצים" שלו, לא כפרובוקציה משולחת כל רסן, אלא כאמירה נכאבת של מי שבעבר כבר חזה בתרבות ליברלית קורסת ההופכת תוך זמן קצר לשלטון אימים.

*

*

2. וו"ג זבאלד חתם את הסיפור אמברוז אדלוורת מתוך ספרו המהגרים במלים הבאות:

*

הרישום האחרון ביומנו של דוד-אמי אמברוז נכתב ביומו של סטפן הקדוש. קוסמו, כתוב שם, לקה לאחר שובנו לירושלים בקדחת קשה. אבל הוא הולך ומחלים. מלבד זאת הֵעיר הדוֹד, שבשעות אחת הצהריים המאוחרות של היום הקודם החל לרדת שלג ושהוא, כאשר צפה החוצה מבעד לחלון המלון של העיר הלבנה במרחפת בחשכה היורדת עליה, חשב רבות על זמנים עברוּ. העלאת זכרונות, הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב למטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים.

[וו"ג זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, כתר הוצאה לאור: ירושלים 2002, עמוד 139]

*

לעתים נדמה לי כי לא רק המעלה זכרונות על ירושלים עשוי ללקות בסחרחורת אלא גם מי שמהרהר בעתידהּ. סוג של ורטיגו על עברי פי פחת. אני נזכר שפעם מזמן שאלה אותי מישהי מדוע איני אוהב את ירושלים, ועניתי לה (הייתי אז צעיר בהרבה) שמאיזור שער הגיא אני מתחיל להריח את הדם.

נצטרך עוד להתגבּר על הרבה מאוד זכרונות רעים כדי להגיע למציאות שבה תחדל האלימות, והעמים יוכלו לחיות בהשקט ובבטחה את חייהם היומיומיים. דא עקא, כפי שהראו מחקריהם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי (ואני נוטה לקבל את מסקנותיהם), אנשים זוכרים לטווח ארוך לאין-שיעור-יותר את הפגיעות שחוו, את הכאב, היגון והחרדה. הרבה יותר מאשר את רגעי השיתוף, הרוגע, והערבוּת ההדדית. המסקנה הזאת כשלעצמהּ מעוררת סחרחורת. יותר מאשר הסדרים מדיניים אלו-או-אחרים או רצון טוב. עתיד האזור יעמוד תמיד במבחן הנכונות להתגבּר על העבר כדי לשנות את העתיד.

*

3. דודו גבע וקובי ניב העלו בכמה מקומות בכתביהם את חשיבותה של מכָּה (פעם פטיש פלסטיק של יום העצמאות; פעם עץ נבקע שעל צמרתו יושב קהל המבקש להציץ באישה עירומה דרך חלון), כלומר של תחושת כאב, כדי להתחיל להעלות נשכּחוֹת. ממש-כאילו כל כאב מתארע, מעורר את סאת-כל-הכאבים-הנרדמים ואת הזכרונות הנלווים אליהם. על כּל פָּנים, יש משהו בהיקלעות אל תוך סופת זכרונות שמרחיק את האדם מן ההווה, לא ממש סחרחורת כמו שמתאר זבאלד, אלא הליכה בתוך ערפל כבד, שבו אינך רואה ממטר את עצמך או את זולתך, ונאלץ להתבסס על מראות של דברים שכבר מזמן חלפוּ. יש אנשים שמצליחים לחיות בהווה, וכמעט אינם נזכרים. יש אנשים שהמרחק בינם ובין ההווה הוא תמיד כל-כך ארוך ומשמעותי, שספק אם הם מצליחים להגיע להווה ממש. להבין שחייהם הם מה שמתארע עכשיו. שהמשקה שהם שותים אינו המשך של כל המשקאות שכבר לגמו אלא הוא המשקה היחיד שהם לוגמים עכשיו. יש אנשים שצריכים התגבּרוּת על-עצמית, כמעט טרנספורמציה, כדי להגיע להווה לרגעים יחידים, ולזכּור כי הוא עשוי לסלול להם נתיב חדש.

לפעמים אני מסוחרר, עייף, מהלך בתוך ערפילי-זכרונותיי, כמו בלברינת (מדי פעם גם פוגשים מינוטאור). מישהי שדיברתי איתה לאחרונה אמרה לי שנראה לי שאני נדמה כשרוי בתהליך אבלוּת מתמשך. על מה אני אבֵל? על קוצר היד להימנע מאלימות. על המעגל הלא-נגמר שבו אנשים אלימים יוצרים עוד אנשים אלימים כדי שייצרו בבוא העת עוד אנשים אלימים. אני רואה את זה כמעט בכל מקום רוב-חיי, מאז ילדוּתי. וגם על זה צריך להתגבּר, כי יש מספיק דברים ביומיום שלא ייתנו לי לשכוח מזה בחיים.

*

4. פרוע' פרח'זאד כתבה באחד משיריה האחרונים (נהרגה בתאונת דרכים בגיל 32):

*

חֲצַר בֵּיתֵנוּ בּוֹדֵדָה

חֲצַר בֵּיתֵנוּ בּוֹדְדָה

כָּל הַיּוֹם

עוֹלֶה קוֹל רִסּוּק מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת

וּפצוּץ

שְׁכֵנֵינוּ כֻּלָּם בּמְקוֹם פְּרָחִים שׁוֹתְלִים בְּאַדְמַת גִּנָּתָם

מַרְגְּמוֹת וּמְכוֹנוֹת יְרִיָּה

שְׁכֵנֵינוּ כֻּלָּם מַנִיחִים מִכְסֶה

וְהַבְּרֵכוֹת הַמְּעֻטָּרוֹת

שֶׁלֹא בּרְצוּנָן

נֶהְפָּכוֹת לְמַחְסְנֵי אֲבַק שְׂרֵפָה

וְילָדֵי הַסִּמְטָה מְמַלְאִים

יַלְקוּטֵיהֶם

בִּפְצָצוֹת קְטַנּוֹת

חֲצַר בֵּיתֵנוּ הֲמוּמָה

[פֹרוּע' פרח'זאד, מתוך: 'אני מרחמת על הגנה', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמ' 40-39]  

*

פרח'זאד כך נראה מתארת את האווירה בשלהי שנות הששים באראן של השאה' (בעלת ברית גדולה של ישראל וארץ שקלטה הרבה מן הייצוא הבטחוני שלהּ), שהלכה והתחמשה (מפני הרוסים ומפני העראקים), הלכה והצרה צעדיהם של מתנגדים פוליטיים אנשי דת ואנשי שמאל מרקסיסטיים וסוציאל-דמוקרטים ליברלים באמצעות משטרה חשאית עניפה (ساواک) שאומנה בין היתר על ידי אנשי המוסד הישראלי. מה שמתארת פרח'זאד הוא את מטמוני הנשק שאזרחים צוברים בבתיהם להגנה-עצמית או למהפכה עתידית, ובעצם את הפיכתו של הטבע התם, למקום מסתור והצפנה של אמצעים הרסניים וכלי נשק שנועדו להרוג ולפצוע. ובעצם חברה גברית מאוד החיה על מצבורי הנשק שלה, שבהּ מקומן של האמנות והשירה הופכות נדָּחוֹת, עניין של שולִיִּים.

ובעצם, הפוליטיאה שמתארת פרח'זאד באראן של ימיה יותר מאשר דומה לישראל ופלסטין בנות זמננו. שבהּ כל נוף או גינה עשויים להפוך בן-רגע לזירת אירוע רב נפגעים, והלוחם נחשב בהרבה מן ההוגה והאמן. בהּ כל אנתפאצ'ה כבר מבשרת את המבצע הצבאי הבא שבתורו מבשר את האנתפאצ'ה הבאה שבדרך. גם מזה עוד נצטרך כרגיל למצוא דרך לאסוף עצמנו; להמשיך להינחם על הרעה ולהתגבר מאוד.

*

*

סדנת לימוד בת עשרה מפגשים "יוצרות ויוצרים על זכרון, זהות ושכחה"

תיפתח

ביום שני הבא 19.10, 19:00

בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנוה צדק (רחוב שבזי 36 תל-אביב)

הרבה משובים ותגובות נכתבו על הסדנאות הקודמות שהעברתי והן הוגדרו על ידי הבּאוֹת/ים כחוויה בלתי מובנת מאליה, מקורית, רב קולית/תרבותית, פתוחה מאוד, מעט כאוטית, אחרת בתכלית

ככל-כנראה בשל הקשב שאני מקדיש לדברי הבאות/ים, למחשבותיהן/ם ולחיווייהן/ם, וגם בשל המגמה שלי להתחיל ולחשוב על מושגים שגורים לעייפה באופן חדיש ומתוך נקודות מוצא שונות.

גם הסדנה הזאת כמו קודמותיה תתנהל בתווך שבין ספרוּת, פילוסופיה ואמנוּת

ובין היתר, נקרא בּטקסטים מאת סמואל בקט,  יסמין גאטה, אדמון ז'אבס, בּרוּנוֹ שׁוּלץ, דנילו קיש, אלזה מורנטה, חנה ארנדט, ז'ורז' פרק, ז'קלין כהנוב, ויקי שירן, ארז ביטון, נעמי שהאב נאיי וטל ניצן.

אין צורך בידע מוקדם ולא יהיו שיעורי בית.

אני מקווה שכל הבאות/ים יימצאו בעצמן/ם, בעקבות המפגשים, כיוונים חדשים וקולות חדשים.

מה ניתן לעשות? להירשם ולבוא // להפיץ ולשתף עם מי שיכולים למצוא חפץ בסדנה הזאת, וגם לזרוק מילה טובה אם יתאפשר // להיאנח אנחה שבורת-לב, שארית מבריאת העולם, ולחכות לגוֹדוֹ // לשכוח מהכל   

מחיר הסדנה: 1,550 ₪ (אפשרי בתשלומים)

לפרטים נוספים, הרשמה ובירורים

info@sipurpashut.com
03-5107040
 

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, נוף יפו, שמן על קנבס, שנה לא צוינה.

 

Read Full Post »

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »