Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמסטרדם’

 

זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע

וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל יוֹם זֶה

גָּם לִי, הָיוּ פָּנִים שֶל

זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,

פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!

[בנימין פונדן, 'מבוא בפרוזה', רפאים: שירים, תרגם מרומנית ומצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2003, עמ' 89]

   המשורר, האינטלקטואל, מבקר הספרוּת וההוגה האקזיסטנציאליסטי היהודי-רומני-צרפתי, בנימין פונדן (שם העט של: בנימין וכסלר, 1944-1898), חי ופעל רוב חייו הבוגרים בצרפת (עם כי פרסם שירה בנעוריו עוד ברומניה). בפריס ובמקומות אחרים היה מיודעם של  אנטונן ארטו, לאון (לב) איסאקוביץ' שסטוב (שם העט של יהודה ליב שוורצמן), מרטין בובר וז'ן ואהל. בשנת 1931 נישא לז'נבייב טסייה; קבל בשנת 1938 אזרחות צרפתית; גויס לצבא צרפת בשנת 1940, נפל בשבי הגרמני, נמלט משביו, ואחר כך שוחרר מן הצבא. סירב לשאת את הטלאי הצהוב. נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם אחותו לינה (כונתה בחיבה: צוקה) בשבעה במארס 1944. אשתו ז'נבייב הצליחה לארגן את שחרורו בשל היוחסין שלהּ. ברם, הואיל ולא הצליחה להביא לשחרורה של לינה, סירב פונדן להשתחרר. מאוחר יותר הועבר למחנה המעצר בדרנסי, ואחר כך ב-30 במאי הועבר למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ברכבת הלפני-אחרונה שיצאה מצרפת. בשניים באוקטובר 1944 נרצח פונדן באחד מתאי הגזים.  אשתו העידה על ניצולי דרנסי ואושוויץ שסיפרו להּ כי בעלהּ לא חדל לעזור לעצורים ככל שהיה לאל ידו, ניהל עם כל המעוניינים שיחות בפילוסופיה, ודקלם בעל פה את שירי בודלר (ספרו הגדול,Baudelaire et l'expérience du gouffre, בודלר והתנסות התהום, 1941, נותר בלתי חתום). העדות האחרונה אודות פונדן היא מיום הוצאתו להורג אז נראה יוצא מן הבלוק ועולה למשאית שבאה להעביר את הנדונים למוות אל תאי הגזים. הוא תואר כמי שצעד דומם וזקוף קומה. 

   גיבור שירתו המוקדמת של פונדן הוא ללא ספק אודיסאוס-יוליסס, שדמותו רחוקה היא מאוד מדמותו של מלך אתיקה השב מטרויה, ועוברת להיות דמותו של הפליט חסר הזהות, המהגר הנצחי, בין מלחמות העולם. יוליסס זה הולך ותופס בשירת פונדן את דמותו ואת צביונו של היהודי-הנודד, ככל ששנות השלושים של המאה העשרים הלכו והתקדמו, אבל אודיסאוס היהודי הזה אינו יהודי במובן הפרטיקולרי, אלא סמל לכל המנסה להוסיף לחיות וליצור בכל עוז, גם בתנאים בלתי אפשריים, וגם כאשר אחיו בני האדם פונים לו עורף.  באחד משיריו מגולם הנווד הזה בדמותם המשולבת של צ'רלי צ'פלין ושל פונדן עצמו. זה מביע את רחשי-ליבו של זה, וזה וגם זה את גורלו של המהגר האירופי חסר המזל, הנרדף תמיד, משולל בית.

   ב-29 במאי, יום לפני העברתו ברכבת מדרנסי בצרפת לאושוויץ-בירקנאו בפולין, שִגֵּר פונדן מכתב אחרון לאשתו ז'נבייב. מכתב המעיד על אהבתו הרבה אותה, געגועיו אליה, וכן סוג של צוואה ספרותית: 

קטנה שלי, בקושי יכולתי לכתוב לך מילה, והנה עוד אחת. היי אמיצה. את יודעת, אמרתי לך, קיימים בגורלנו דברים שאין אנו יכולים לשנותם. הנוסע לא סיים את מסעו, כתבתי. ובכן, צדקתי, אני ממשיך. זה יקרה מחר וזה אכן יקרה. היי נחושה, קטנה שלי, אני בטוח כי תוך זמן קצר הכל ייגמר ואנו ניפגש. כל כך רוצה לחבק אותך, ללטף את שערך, לנשק את ידייך. זה בלתי אפשרי. אני לא פוחד בשבילי, וגם לא בשביל צוקה. אין לי שום חשש מפני העתיד. רק ההעדרות שלך היא המדכאת אותי וזה שלא יכולתי להרגיע את התייפחותך. אין לך צורך שאני אגיד לך שאני אוהב אותך, אין לי צורך לשמוע אותך אומרת את זה, אבל תשמרי בקפידה על מה ששלי ואני אעשה אותה דבר בשבילך. ברגעים של פנאי עשיתי כמה רשימות בקשר לכתבי היד שלי. אין לי זמן לחזור על כך. תקראי אותן.  חם כל כך. חם מכדי לחשוב. חם מכדי לכתוב. והנשמה דרוכה מדי. לא בשל רעיון הנסיעה אלא בשל המחשה על המרחק שהיא תציב בינינו.

ויאֶב הקטנה והחמודה שלי, היי אמיצה. קשה, קשה מאוד, אבל אחרים סבלו יותר. הזוועות שראיתי כאן. אשר לי, עשיתי כל שיכולתי כדי להרגיע, כדי להקל על הסבל הנורא הזה, אנו נדבר על כך ביום מן הימים, אולי מול האש באח, כי אני מאמין שהסוף קרוב. אמרתי לך. תמסרי דרישת שלום לכל הידידים שלנו – לליקה, סטפן, ז'אן, קורטי. ולאחרים, שאני לא רוצה להזכיר. חבקי את אלבר חזק בשמי. קשה להיפרד ממך, אחרי פירוד ממושך כל כך. היי שלום קטנה שלי, קטנה קטנה שלי.  

מיאלושוֹן (מרומנית: שה קטן) שלך.   

[בנימין פונדן, 'מכתב אחרון מדרנסי', התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מרומנית וצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006, עמ' 174-173]

דומה כי פונדן המשיך לראות בעצמו כעין-אודיסאוס, השולח לפנלופה שלו באיתיקה של פריס,  אגרת בהּ הוא מודיע לה כי שיבתו המקווה עוד תמשיך להתמהמה, ואולי זוהי פרידה אחרונה. 'הנוסע לא סיים את מסעו' כלומר, ממשיך להתגלגל מדרנסי והלאה בנתיבות הסבל והאבדן, מצד; ברם, אפשר להבין את הדברים, בקול נוסף, כעין מודעוּת פנימית לכך שהנוסע לא יסיים את מסעו בחזרה בביתו, כי אם בניכר. כל מכתבו הומה אהבה וגעגועים לאשתו, ואפשר כי מתוך דאגתו לה הוא מבקש להרגיעהּ, כי בקרוב יוכלו לדבר זה עם זו כלפנים לפני האח המבוערת בביתם (הישיבה לפני האח כארכיטיפ של בית חמים ורוגע). עם זאת משפט כמו 'אני מאמין שהסוף קרוב' יכול להיות מובן בהקשרו: סוף המלחמה קרוב. אבל משהו בנימת הפרידה החותמת את המכתב מלמד, כי אפשר כי הסוף הקרוב, אינו אלא רמז שבו מנסה פונדן להודיע לאשתו (הוא בוודאי העריך כי צנזור יקרא את המכתב עוד לפני שיגיע לידי אשתו) כי הוא יודע כי מסע חייו עצמו קרב והולך לקיצו, וכי הבית והישיבה בצוותא אצל האח, אינם אלא חלומות רחוקים, שכבר לא יתממשו לעולם.

לקריאה במוטיבים אודיסאיים-הומריים ביצירתם של פאול צלאן ושל פרימו לוי, ראו:  שוּם-איש

בתמונה למעלה: Max Libermann, Altmännerhaus in Amsterdam, Oil on Canvas 1880

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

על הספר החמישית של צ'ונג לוי מאת יואב אבני, ועל הדיסק Global Village מאת שגיא סגל – שתי הפתעות מרעננות במיוחד. 

                                                       

1

 

 
 

*

זה לפני הכל סיפור אהבה: זה כמו ג'אגלינג פרוע. בכל פעם מוסיפים עוד כדור אחד וכבר לא ברור בדיוק כמה יש בסבב. הם צבעוניים והם משמחים ויש מפגן קרקסי של ספרות-פעוּלה, המעלה מדי פעם פרצי צחוק, שחומריה הם המציאות הישראלית. זאת של עוד מעט אבל גם זאת של עכשיו. זהות ישראלית, צבא, מערכת הביטחון, מדע, הריון, חמאס, אראן, טילים, עובדים זרים, תל אביב, בתי קפה, תרבות רייטינג, תרבות סלב, משפחה, אוניברסיטה, טיול בחו"ל, קב"ן. יש גם סיפור אהבה גדול. יערה וצ'ונג, אחים חורגים, לב הסיפור, שמבעבע כל הזמן מעל ומתחת לפני השטח. סיפור אהבה כתוב להפליא ונוגע. מעבר לכל התזזית והג'גלינג וההמצאות—זה לפני הכל ואחרי הכל סיפור אהבה.  

אבל גם קצת הארי פוטר:  צ'ונג לוי הוא יתום. הוריו: מהגרת עבודה לשעבר ואוהד בית"ר ירושלים נהרגו בתאונת דרכים בדרכם להסיע את האב לשירות מילואים. צ'ונג נשאר עם צללים של הוריו: אמו הכשירה אותו לעשות צלליות אמנותיות על הקיר, היא לימדה אותו על פירמידת הצרכים של אברהם מסלו.בכל אופן במקום הזמנה להוגוורטס מקבל צ'ונג לוי בעל בית קפה תל-אביבי הזמנה לשירות מילואים מיוחד ביחידה סודית והוא מעולם לא עשה צבא. יהיה רון וויזלי דתי. וגם אם ואחות בלתי מושגת, שהגיבור יהגה יום ולילה באפשרויות ובדרכים להצליח ולחסות תחת כנפיה,ויהיה כמובן גם וולדרמורט, סוליפסיסט אלא מה, הנדמה פעם לאלהים, פעם לסיטרא אחרא, ופעם למאעכר חסר מעצורים ונטול עכבות, מן הסוג שאימץ אל ליבו באופן אובססיבי מדיי ספרים על אסרטיביות ועוצמה.

 עתיר הגיגים פילוסופיים אבל לא במידה מטרידה:  יערה האחות-החורגת, האהובה הבלתי מושגת, חוקרת באוניברסיטת באר שבע את המטפיסיקה של האושר. תשובתהּ לא תהיה פילוסופית כלל ועיקר אלא דווקא אנתרופולוגית- שפתית. היא וגם צ'ונג יידרשו לפולמוס רבתי עם גדי הסוליפסיסט.במהלכו יעמתו השניים את גדי עם קוים במשנותיהם של רנה דקארט, ברוך ספינוזה ופרידריך ניטשה. צ'ונג יתלונן על סלידתו מאפלטון, אבי 'אהבה האפלטונית'. זה נעים וטוב, אבל—לעמת סוליפסטיסט, ניתן למשל, עם ספינוזה אתיקה ד', 37 שאינו מוזכר בספר. וודאי-ודאי שניתן עם משנתו של עמנואל לוינס, אשר כולה לכתחילה מהפך פילוסופי שבו 'האחר' הוא זה שמכונן את ה'אני' ולא להיפך. צ'ונג יכול גם לתעב את אפלטון על תפישתו את העולם כמתמטיקה ואת יסוד העולם בהתאמה מספרית (טימיאוס וגם פוליטיאה), שהריי יערה אהובתו מתעבת מספרים (יש לה בעייה בלימוד ועיבוד של מספרים) והפתרון שלה לבעיית אושרו של האדם תלויה בביטול המספרים והחשיבה הכמותית, כותר הספר החמישית של צ'ונג לוי יכול אף הוא לרמז לחמשת העולמות שמזכיר אפלטון בדיאלוג טימיאוס. מבחינה זו חמישית מחמש הם אחד. ואז ניתן להבין את הכותר כעולמו של צ'ונג לוי (יערה אינה מצליחה לקרוא או להבין שברים) אף על פי שהיא מייצגת כנראה לדידו את שלבי הטיפוס בפירמידה של מסלו.

שלל השפעות וגם הפתעות: אסוציאציות: קורט וונגוט, דגלאס אדאמס, דודו גבע (מגוחך ובנו של מגוחך),אתגר קרת (ספריו הראשונים ובמיוחד סיפורי קומיקס עם רותו), יגאל מוסינזון (חסמבה), צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי (Eternal Sunshine of the Spotless Mind); דיוויד או ראסל (I Love/Heart Huckabees) וס אנדרסון; האל הארטלי (Trust); אפילו בורחס, כן בורחס, הסצנה לקראת הסוף בין צ'ונג ובין גדי הדהדה לי, משום מה, את המפגש הפטאלי בין הסיני הפלוני, יו-צון ובין אלברט, בסיום גן השבילים המתפצלים. ככל שהרהרתי בכך יותר-ויותר, גם אם המפגש בה להביע אפשרות של אלטרואיזם, יש בו משהו סתום, זה זמן רב לא קראתי רומאן ישראלי שאפשרויות הפקתו הקולנועית נראית כדאית וקורצת יותר, מחד גיסא, ומופרכת יותר, מאידך גיסא; זהו בדיוק סוד קסמו. ההליכה הוירטואוזית של הכותב בין המופרך- הנונסנסי ובין המציאותי והמיתי מרתקת למדיי. העובדה לפיה בבסיס הסיפור העמוס להתפקע הולם סיפור אהבה רגיש וקשוב, כמו לב בקופסא, מעניק לו את טעמו והופך את צ'ונג לוי למה שהוא: קומדיה רומנטית עדינה שמחה ומיוחדת, אשר על אף הפעלתניות- התזזיתית- קופצנית שלה, קשה מאוד להתעלם מן האהבה ומן הקסם הרב המדלגים בתוכה.

 

יואב אבני, החמישית של צ'ונג לוי, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל-אביב 2009, 431 עמודים.

 

 הרשימה היפה הבאה של אבני באתר שלו הביאה אותי לקרוא את צ'ונג לוי כולו. אפשר לקרוא אותה כאן.

 

 *

2

 

 

מוסיקת עולם ואוניברסליזם מוסיקלי מגוון:  בלי להזכיר שמות, יצא לי בשנים האחרונות להאזין לכמה וכמה דיסקים של ג'זאים ישראלים ויהודים-אמריקאים, ולהוציא הפקותיו ועיבודיו המוקפדים של אבישי כהן ואלבום של ביצועים ג'זאים אוונגרדים לשירי אלכסנדר סשה ארגוב שיצא בלייבל צדיק של ג'ון זורן, תמיד חשתי כי יש שם דבר-מה טיפה מקושקש. מיעוט של קטעים טובים ממש לצד ביצועים מחודשים ג'זיים של קלאסיקות יהודיות (סוג של סטנדרטים), שלא תמיד נלווה אליהן סוג של ערך מוסף וחלקם גם סבלו מניכור לא-מועט, כאילו כבר התרגלו הנגנים לכתחילה לנגן הבה נגילה ולזכות בתשואות של קהל המורכב מחבריי הקהילה היהודית המקומית Coast to Coast. כשהקשבתי לראשונה לאלבומו החדש, השישי במספר, של שגיא סגל, מוסיקאי ישראלי ופסנתרן ג'ז (רמת גני לשעבר, הכרתיו מעט בנעוריי) המתגורר זה שנים אחדות באמסטרדם, לא ידעתי למה לצפות. העטיפה הצבעונית מאוד, המצהירה Global Village, מפנה לכתחילה אל הסוגה המתכנה מוסיקת-עולם. למעשה מדובר בתשעה קטעים מקוריים של סגל ועוד אחד, מולחנים ומעובדים לעילא ולעילא, המושפעים ממינים שונים של מקצבים וסוגות מוסיקליות מרחבי העולם, כגון: מוסיקה בלקנית, מוסיקה אירית, מוסיקה איטלקית, בלוז, מוסיקה הודית, טנגו, וואלס וכיו"ב. כבר שבועיים אני שב ומאזין לאלבום תוך כדי כתיבה והוא גדל בעיניי בכל האזנה והאזנה. אלבום אינסטרומנטלי נהדר.

מגוון יצירתי, צליל חם שופע אהבה: האלבום נע בין מגוון מקצבים וסגנונות הנובעים מארצות שונות וחבלי עולם שונים, ועם זאת, לאלבום כולו יש צליל חם מאוד, ייחודי, מנוגן להפליא. באנסמבל של סגל חברים גם וסיליס סטפאנופולוס על הקונטרבאס, מרק דה-ג'ונג על כלי הקשה, ורמקו דה- לנדמטר על חלילים וחליל צד. השילוב בין חברי האנסמבל והצליל הכללי הדהד אותי מעט לאלבומים קודמים של האנסמבל של שם טוב לוי תחנות רוח, ולאלבום מופע של האנסמבל של האקורדיוניסט תובל פטר, נינו וחצי, לפני כעשור ומחצה, של שירי נינו רוטה.  ואמנם, בין האמנים שאפשר שמשפיעים על סגל ככל שהבחנתי הנם רוטה, לוי ואסטור פיאצולה. כך, זה על כל פנים נשמע לי. מגוון התפקידים וההתפתחויות המוסיקליות יוצרים אלבום מעניין מאוד וגם מרגש מאוד. כמו בספרו של אבני ניתן לחוש בלב הפועם מתחת לכל המוסיקה, משל היה מטרונום. בקטעים כמו Little Tangoו- Waltz for Lihi החותם את האלבום ניתן לשמוע גם סוג של אהבה רומנטית ממש, הנובעת מכל תו ותו. ככלל, זהו אלבום שופע אהבת מוסיקה וכדאי מאוד להכירו.

 

לאתר המייספייס של שגיא סגל ולהאזנה ו/או רכישה של האלבום, כאן.

 

Sagi Segal. Global Village. Audio C.d, Amsterdam 2009.  

 

 

© 2009 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

« Newer Posts