תנאים של שִׂנאה

*

התכתבות הבוקר  עם ידידתי, אשת הצילום והגרפיקה היפואית, ורד נבון , על אודות הסימאון התודעתי (אפשר, העיוורון) המאפיין חלקים ניכרים מן הציבור היהודי ישראלי אשר להיקף ההרג, הפצע וההרס בעזה, כמו-גם אודות הדֶהומניזציה הרווחת במקומותנו כלפי הפלסטינים, כאילו מדובר במזיקים שיש להדבירם ולא בבני אנוש המבקשים לחיות, העלתה בזכרוני מכתב תשובה שכתב המוסיקאי היהודי, הקומפוזיטור הא-טונאלי, ארנולד שנברג (1951-1874) , לגבי הזמנתו על-ידי הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1866)להשתתף בסגל בית הספר של הבאוהאוס לעיצוב בוויימאר (1923). קנדינסקי ציין כפי הנראה בהזמנה, כי ככלל, יהודים הם בלתי רצויים (unerwünscht) בסגל, אך במקרה שלו הם מוכנים לחרוג מן הנוהל הקיים. הנה דברי שנברג :

*

...כשאני מהלך ברחוב וכל אדם מביט בי כדי לראות אם אני יהודי או נוצרי, אינני יכול בשום פנים לומר לכל אחד מהם שאני האיש שקאנדינסקי ועוד אחדים נוהגים איתו לפנים משורת הדין, הגם שאותו ברנש, היטלר, אינו מסכים עימהם, כמובן. וכך, אפילו דעה נדיבה זו עלי לא תועיל לי הרבה, לו גם אכתוב אותה, כקבצנים עיורים, על פיסת קרטון, ואתלה אותה על צוארי כדי שהכול יקראו […] אני שואל: מדוע אנשים אומרים שהיהודים כמוהם כסוחרי השוק השחור שבתוכם? האם אנשים אומרים גם על האָרים שהם דומים ליסודות הגרועים ביותר שבּקרבּם? מדוע דנים את האָרים על-פי גיתה, שופנהאואר וכיוצא באלה? מדוע אין אומרים שהיהודים דומים למאהלר, אלטנברג, שנברג ורבים כמותם? […] ואף על פי כן, אתה נותן ידך לדבר מהסוג הזה ו"דוחה אותי כיהודי". וכי מעודי הצגתי את עצמי לפניך? וכי אתה סבור שאדם כמוני מרשה לעצמו להידחות? וכי אתה סבור שאדם היודע את ערכּו מעניק למישהו את הזכות למתוח ביקורת אפילו על תכונותיו הפחותות ביותר? ובכלל, מי הוא זה שתוכל להיות לו זכות כזאת? […] איך יכול אדם כקנדינסקי להסכים שיעליבו אותי; איך הוא יכול לקשור עצמו לפוליטיקה המכוּונת ליצור את האפשרות להרחיק אותי משטח הפעולה הטבעי שלי; איך הוא יכול להימנע מלהילחם בהשקפת-עולם שמטרתה היא לילות-ברתולומיאס אשר בחשכּתם לא יוכל איש לקרוא את השלט הקטן האומר שלי יש חסינות! […]האם קשה כל כך להעלות זאת בדמיון? אתה מסתפק אולי בשלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים. בכך ודאי ייפטרו מאיינשטיין, ממאהלר, ממני ומעוד רבים. אבל דבר אחד הוא בחזקת ודאי: לא יוכלו להשמיד את היסודות הללו הקשוחים הרבה יותר שבזכות כח הסבל שלהם התקיימה היהדוּת באין-עוזר במשך אלפיים שנה על אפה ועל חמתה של האנושות כולה.           

[ארנולד שנברג לוסילי קנדנסקי, אביב 1923, מצוטט מתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי-כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמ' 170]

*

מדוע נזכרתי בזה עכשיו? אולי מפני שכבר נתקלתי לא-אחת בסיפורים מכלי-ראשון על גופים אקדמיים בישראל, העשויים לשלוח למועמד לא-יהודי לתואר מתקדם מכתב לפיו אין למוסדנו מדיניות לקידום מיעוטים. במקומות אחרים, בודאי שבשבועות האחרונים, שמעתי, לא אחת, דברים מלומדים מבני אדם שאני נוטה (או נטיתי) להחשיב כהגונים/ות, על האלימות הטבועה אצל הערבים; על השקרנות; על אי כיבוד הסכמים. לא שמעתי מאז פרצה המערכה המלחמתית ולו ישראלי אחד, החושב כי בין ההרוגים בעזה עשוי היה להימצא קומפוזיטור-לעתיד, מדען פורץ דרך, או הוגה פילוסופי חשוב (כאלו הלאו כבר נמצאו בין בני ערב בימים ההם ובזמן הזה). לעומת זאת, שמעתי הרבה על כך שטבעם של הדורות הצעירים בעזה ממילא להיעשות גנבים ורוצחים בעתיד, כאילו אין שום ברירה אחרת; כאילו זו הגזירה שהושמה בחוקם מקדמת דנא.

אני בטוח שכאשר קנדינסקי קרא את מכתבו של שנברג הוא חש פגוע עד עמקי נשמתו. איך הוא מעז? אני, אנטישמי? הריי אני מזמין אותו לסגל במוסד נכבד; הריי אני נכון ללכת בשבילו מעל-ומעבר לנוהל ולתת לו חלק ונחלה במוסד החדש, והוא מעז להאשים אותי בשיתוף פעולה עם פשעי שנאה? אני לא משוכנע האם קנדינסקי קרא בתימהון את דבריו של שנברג בדבר האלימות, ההדרה והג'נוסייד אליו צועדת החברה הגרמנית, שהריי בשנים קודמות אישים יהודיים מקדמת הבמה, כגון: קורט אייזנר (1919-1867), גוסטב לנדאואר (1919-1870) וולטר רתנאו (1922-1867), נפלו קורבן בידי מתנקשים שבאו מתוך אנשי מילציות ימניות שהורכבו מלוחמים גרמניים ותיקים שביקשו למוטט את ההיבטים הסוציאל-דמוקרטיים, האנרכיסטיים והקומוניסטיים בתרבות הגרמנית ולהעלות על נס את שלטונו המיליטריסטי של  הרייך [(כבימי הקנצלר אוטו פון ביסמארק (1898-1815)]. אני רוצה להניח כי קנדינסקי היה אחוז תדהמה למקרא דברים הקושרים בינו ובין אותם רוצחים ופושעי שנאה (שנברג גם מזכיר במפורש את היטלר). על כל פנים, לימים קנדינסקי ושנברג התפייסו. שנברג מעולם לא נעשה חבר סגל בבאוהאוס, אך זכה למקום באקדמיה הפרוסית (על אף המחלוקת הנמשכת על אודות המוסיקה הא-טונלית). שנברג ובני-משפחתו נמלטו על חייהם מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשילטון, שעה שהיה נתון בעיבורי כתיבת האופּרה המקראית משה ואהרן.

על כל פנים, ראיתי לעצמי לשֹים את המכתב הזה מחדש לעיני קוראות וקוראים, משום שלמיטב-הכרתי, עשוי הוא להדגים היטב את אותו סימאון תודעתי התוקף חוגים נרחבים של ישראלים בימים אלו. אני יכול לדמות כבר את כל אותם אנשים, הכרוכים אחר הקונצנסוס, שלו היה קוראים את מכתבו של שנברג, היו מסתפקים לחלוטין בלראות בו עוד עדות לאנטישמיות הנבערת כלפי בני העם היהודי ולעומק סבלו ההיסטורי, אולי גם נבואה לגבי השואה. אלו ודאי ייקראו וייראו את דבריו של שנברג, כמצביעים על חוסנו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. את טענת שנברג כי האנטישמיים נוטים להכליל את כל בני העם היהודי על פי הצדדים העברייניים המצויים בין שורות העם בשיעור מועט (שהריי היו יהודים רוצחים, גנבים, סרסורים, סוחרי אדם, וספסרים בשיעור מסויים אך נמצאו גם יהודים שוחרי טוב רבים) הם ודאי יימצאו כנכוחה ומאירת עיניים לשנאתם; שהריי ראוי להחשיב פוטנציאל של כל-יהודי כאילו ראוי הוא להיעשות אדם-גדול. לעומת זאת, עיניהם לא ייראו (אזניהם לא יישמעו) כי בעצם ימים אלו הם דנים את העם הפלסטיני על-פי אותם תנאים-של-שִֹנאה. העובדה לפיה נמצאים בעזה כמה אלפי מחבלים (הנכונים להצדיק כל אלימות בשם דת או אידיאולוגיה) מוכללת על כשני מיליון אזרחים החיים בעזה וברפיח. אלו אינם מוכנים לשמוע, כי ישנם גם רופאים, דיפלומטים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, ובעלי מלאכה ישרים בקרב הפלסטינים. כל ילד שנהרג או נפצע הוא או בלתי נראה או טרוריסט-לעתיד שקופד ראשו, כפעולת הגנה לגיטימית. ולהיכן הדברים מובילים? ככל הנראה למשפט החשוב ביותר בעיניי במכתבו של שנברג לקנדינסקי: "אך לאן תוליך האנטישמיות אם לא למעשי אלימות?". העובדה לפיה ישנה אנטישמיות (אנטי-ישראליות) במדינות ערב (וגם בגדה ובעזה) לא אמורה להתיר לישראל להיות ערב רב המתחקה אחר אותם תנאים-של-שׂנאה,הנוהגים זילות חריפה בחיי אדם, ומכלילים חברה אנושית גדולה ומגוונת כאילו כולהּ מושתתת על רצח, שֹנאה ואלימות. המשכהּ של תרבות השִֹנאה ההולכת ומתרבה בישראל, תוביל להגברת מעשי האלימות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית. אלימותם של גורמי ההתנגדות הפלסטיניים יש להניח, תתמיד. בלי שנשים לב, נמצא את עצמנו שקועים באלימות וטרור עד צואר. אפשר אנו כבר שוקעים.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, View of Murnau, Oil on Canvas 1908

Read Full Post »

אש בַּלָּילה

*

המשורר הסוּפִי-תורכי, יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), היה אנארכיסט-רוחני שהעז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת הרחוקים כל-כך (כך חשב) מאלהים. הוא  כתב כחולה ירח על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונפרט אל עולמנוּ; עלה שלכת בוער, סינגולארי ויחידאי, ושמו יונוס. לדידו של יונוס, משעה שעמד על דעתו ונזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא בוער מרוב כיסופים לאלוה ומרוב געגועיו למורו המת. זוהי עצבות חסר מוצא, זוהי שמחה שאין לה סוף, זו קדחת שאין לה מרפא:

*

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר

הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם

לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת

פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים

פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת

רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד

הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב

נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי

אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ

כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע

רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים

הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי

רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו; עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]

*

  תרגום השיר לעברית מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה. משורר-עממי, מהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום המוסיקליות האצורה בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם מאז הִתלבה באש אהבת-אלהים, כלומר: מאז נזכרה נשמתו כי היא חלק שנפרט מן האלוהות. ובעצם אש זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לרגשות מהוסים, לתקוות כמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה. והלאו אדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב; זה מה שעשתה לו האהבה. המשורר לא מבקש נפשו למות על אף כל מדוויו ומכאוביו. הוא מבקש להמשיך לשאת את חוויית נשיאת האש האלוהית בליבו– כל ימי חייו וכל ימי מותו.

   במידה רבה מזכיר מהדהד שירו של יונוס את שירת האהבה הבלתי אמצעית לאלוהים של מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, שהעזה לכתוב שירי אהבה לאלוהים בביטוים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים. יש אומרים כי, ראבעה בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי.

   כמו-כן, מזכיר לי יונוס את אחד מראשוני הסוּפים ד'וּ א-נון אלמצרי (נפטר בשנת 860 (, שהיה צעיר נוּבי (ככל הנראה שחור עור), נווד שחיפש במדבריות דרכים להתקרב לאל. בסוריה, בערב הסעודית (חג'אז) ובעראק— שם עוּנה ונגזר דינו למוות בידי התיאולוגים, שראו בהתמסרות המוחלטת שלו של נפשו לאלוהים, ואת העדפת הקשר הבלתי אמצעי של הנפש אל הבורא, לאו דווקא באמצעות הקוראן ומלמדיו, סוג של מינות וכפירה. הוא נחלץ בעור שיניו לאחר שענשו הומתק ברגע האחרון. אחר כך הפך לתלמידן של נשים שסבבו במדבר, נשים חצי מטורפות שקיבלו על עצמן את בקשתו של האהוב השמיימי, משולל הגדר.

    משתלהבים-מאוהבים אחרים: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג')–כמובן, שהרמב"ם מדבר על אהבה אינטלקטואלית ודביקות שבמחשבה, הבאה לידי מעשה (בקיום המצוות, בתלמוד תורה ובכללם המדעים הפילוסופיים, ברדיפת חסד צדקה ומשפט); אלוהיו של הרמב"ם הוא טרנסצנדנטי במוחלט. לא האדם ולא נפשו הינן חלק מן האלוהות; האדם אם בכלל עשוי להידמות בתבונתו לשכל, שהוא הכח המניע והמחולל את התהליכים בקוסמוס. אבל האדם אליבא דהרמב"ם הינו שכל הנתון בחומר, ובעצם לעולם לא יוכל להשתחרר מן החסר החומרי הזה.

  איש ההלכה הספרדי-תורכי-צפתי, ר' יוסף קארו (1575-1488), גילה ביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים שנמסר מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי המדבר מתוך גרונו), את רצונו להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה' לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד– את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בְּשׂמים (השוו: ספר הזהר חלק א' דף ק"כ ע"ב ביחס לעקידת יצחק), כמו שלמה מולכו לפניו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). הרמב"ם אוהב בשׂכלו (אולי משולהב אך אינו מתלקח) ורואה בפעילות האינטלקטואלית ובעשות חסד משפט וצדקה בארץ (מורה הנבוכים  חלק ג', נ"ד) את החיים האנושיים המושלמים; קארו–רואה את האקט של קידוש השם, של היכולת לאהוב את האל עד כדי מסירת נפשו עליו, להיעלם כולו מן העולם לעוצם אהבתו את הבורא, היא לדידו מצווה וזכות גדולה— אפשר מבקש הוא להידמות לאליהו הנביא (שעל פי ספר מלאכי עתיד לשוב לימות המשיח) שכמסופר התעלה במרכבת אש השמיימה או לשלמה מולכו, שידע למסור נפשו על אהבת בוראו (אחרי עלותו על המוקד בעשור הרביעי של המאה השש עשרה, עוד נתקיימו אגדות על כך שגופו נעלם כליל בטרם אחזה בו האש).  כמובן, מהדהדים דברי קארו גם את האגדה התלמודית על קידוש השם של ר' עקיבא, שקרא את פסוק שמע ישראל והוציא נשמתו ב"אחד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס') .

    משולהב אחר, איש ההלכה והמקובל הליטאי המתבודד, ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה (1798-1722), כתב בפירושו על ההיכלות בס' הזהר (זהר חלק א' דף מ"ג ע"ב) כי הקרבנות והתפילות בבית המקדש היו כעין מזון שקיים את עולם ומלואו, וכמו שאדם צריך כדי שתי ארוחות ביום "ואם לאו אזיי נשמתו שורפת את הגוף", כך מיום שנחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות "אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה". שכן העולם יצא מאיזון; העולם מזה-רעב, עני וחסר, נשמתו שורפת את גופו. מבחינה זו תפילות ישראל היא נחמה פורתא, פליט ממלט נפשו. שום דבר לדידו של ר' אליהו מווילנה, לא ישוב באמת למקומו, לאיזונו, ולתואמו עדי בניין המקדש והשבת עבודותיו על כנן [על-פי: ספר היכלות הזוהר עם ביאור הגר"א, קניגסברג 1857, דף כ"ז ע"א].   

   פעם שמעתי כי משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית; וכי החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת אלקדר (ליל הגורל) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). ובכל זאת, איזה הבדל יש מחשבתם של יונוס, של ראבעה ושל ד'ו א-נון, ובין מחשבתם של אנשי ההלכה היהודיים או המחשבה האורתודוכסית האסלאמית. האחרונים (יהודים ומוסלמים כאחד)— תכליתיים-שיטתיים, מבקשים תמיד ללמד על התועלות העולות מאהבת אלוהים וקיום מצוותיו לבני הקבוצה או למין האנושי כולו. החיים לדידם הם תיקון עולם מתמשך, והמוות המובחר הוא פסגת חיי האמונה. לעומתם, יונוס וחבריו, מהלכים בצדי הדרכים. אין להם ספרי קודש, לא גמול, לא תקנה ולא תכלית. הם אינם מבקשים גאולה ולא מזור, כי אין למחלתם רפואה, ודרכם איננה דרך הקהילה או העם. הם חיים וכלים דוּמם באהבת אלוהים. בידיעה כי כיליונם הינו רק שיבתו של חלק הנפרט-הנפרד, שהיֹה היתה נפשם-נשמתם, אל האחד; מותם אינו דילוג של אמונה, אלא חיבור מחודש; כיבוי כל הגעגועים. רק סוף הנהיה.

*

ידידי המשורר הסוּפִי בן העיר נצרת, ע'סאן מנאסרה, מזמין לסדרה של סעודות אִפְטַאר (=סעודת מוצאי צום הרמדאן)  המלוות במוסיקה, שירה ושאר רוח:    

 

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire at Night, Oil on Canvas 1956

  ©2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

חיילים שבורים

*

על מאבקם של יחידים לשמור על יחידותם בחברה תומכת לחימה.

*  *

בסיפרה אנארכיזם ומאמרים אחרים (ניו יורק, 1911) כתבה המנהיגה האנארכיסטית האמריקנית אמה גולדמן (1940-1869), את הדברים הבאים:

*

היחיד (האינדיווידואום) הוא הוא הממשות האמיתית בחיים. הוא עולם ומלואו בפני עצמו. קיומו איננו למען המדינה או למען ההפשטה המכונה "חברה" או "לאום", שאינם יותר מאשר מקבץ של יחידים. האדם, היחיד, תמיד היה והוא בהכרח המקור היחיד והמניע של כל התפתחות וקדמה. בציוויליזציה הריהי מאבק בלתי פוסק של היחיד או של קבוצות יחידים נגד המדינה ואפילו נגד "החברה", כלומר: נגד הרוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. מאבקיו הגדולים של האדם נוהלו נגד מכשולים מעשי ידי אדם ונגד קשיים מלאכותיים שהוערמו כדי להקפיא את גדילתו והתפתחותו. המחשבה האנושית תמיד סולפה על ידי המסורת והמנהגים ועל ידי החינוך המעוות שהיו בשירות אלה שבידיהם הכוח וזכויות היתר, כלומר המדינה והמעמדות השולטים. הסכסוך המתמיד הזה הוא המרכיב של ההיסטוריה האנושית. 

[אמה גולדמן, מתוך: אנרכיזם: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור, מהדורה מחודשת, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 139]

*

  גולדמן, ילידת קובנה, היגרה עם משפחה לארה"ב בשנת 1886. קיבלה בילדותה חינוך יהודי מסורתי, ובארה"ב—בצד עבודה ב"סדנאות היזע" של התפירה, ריכזה בהדרגה פעילות הסברתית אנארכיסטית עניפה; בנוסף, היתה פעילה בנושא שחרור נשים ושיוויונן; בשל מחאתהּ ופעילותהּ הציבורית, שעוררה הדים, בגנות מלחמת העולם הראשונה, גורשה מארה"ב לברית המועצות בשנת 1919, ואולם יצאה ממנה  עד מהירה ואף פרסמה את הספר אכזבותיי ברוסיה (1923), שנכתב במפח נפש גדול על תולָדותיה של המהפכה הקומוניסטית, וחוסר הצדק הנוהג שם.

   שני ספרים טובים, ראויים לציון, שקראתי בזה אחר-זה בשבוע שעבר, כמו עומדים בסימן דבריה של גולדמן לגבי יחסי היחיד והחברה. הראשון, ציפורים צהובות לקולין פאוארס (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, בסדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2013); האחר: המאחרים לאגוּר שיף (הוצאת עם עובד: תל אביב 2013). שניהם עוסקים בדמות החייל השבוּר, הפוסט-טראומטי, המבקש להיעלם מן העולם, להיאסף אל חבריו המתים. למעשה, אליבא דפאוארס ושיף, לא ניתן באמת לשוב ולהיות, אחר מוראות המלחמה, חלק מחברה אנושית, הרותמת את יחידיה שוב ושוב לפעולות אלימות, והחומסת מהן כל אפשרות לבחור בעדינוּת, בטוּב לב, ובחמלה. דווקא חברות דמוקרטיות ליברליות (ארה"ב, ישראל), עולות בספרים אלו, כחברות המפעילות על היחיד, כל יחיד, מארג לחצים בלתי-אפשרי של תחרותיות ושל כיבוש, ושל קניין, ולבסוף מפנות אותו כנגד עצמו, לעשות כמצוותן או להימוג.

   סיפרו של פאוארס, שחלקו הגדול מתאר את הלחימה האמריקאית בעראק, מצייר את דברי ימי הלוחמה בשטח בנוי ככניסה לתופת כאוטי: בתים נחרבים, מכוניות תופת, הפצצות, חלקי גופות שרופות ומסורסות. כמו אצל דנטה אלייגרי (תופת, קאנטו שלישי), כל הנכנס מתבקש לזנוח כל תקוה לצאת לעולם—  ואכן, דומה כי גם מתי-המעט היוצאים מספרו בחיים, נותרים בבחינת מתים –חיים, נטושים ודרוסים על ידי המדינה ששלחה אותם לשדה המערכה, אבודים לעולם בתוך עצמם;  לעומתו, סיפרו של שיף מתרכז בדברי ימי נישואיהם של מיקי וליאורה כרם; הראשון, צנחן שנפגע מקליע בראשו במערכה על שחרור הכותל במלחמה ששת הימים, שוהה בתרדמת עת ארוכה; ואחר שהוא מתעורר מאבד את חישקו המיני (הוא וליאורה יישארו חשׂוכי ילדים) , את כושר העבודה ואת היכולת לעמוד בלחצים. מרבית הסממנים הגבריים מאצ'ואיסטיים שאפיינו אותו בעבר, נעלמים ממנו לגמריי. כל איזכור למלחמה או הרג גורם לו להתרחקות ולשקיעה בעצמו. זוגתו, נשארת לצידו במשך כשלושים שנה, עד פטירתו, גם כאשר קשריו עם בני משפחתו ורוב חבריו מן העבר מתנתקים והולכים, שכן הם רואים בו מי שהיה יכול להיות ממנהיגי המדינה והפך לצל-של-עצמו, טיפוס מתבודד ותמהוני. כמה שנים אחר פטירתו, בימי מלחמת לבנון השניה (2006), מחליטה ליאורה להתנקש בחיי הרמטכ"ל, שבעצם מזכיר לה את בעלהּ, ערב צאתו למלחמה, שאותו דווקא ולא את האדם שהפך להיות אחר-הפציעה, היא מעוניינת למחות מחייה, משום שבמשך שלושים שנה חשה את הבוז העצמי לרעיה שהרשתה לבעלהֹ לצאת להרוג ולהיהרג כחלק ממשחק הדמים הפוליטי-מדיני-חברתי, ולהקריב את עצמו לטובת שחרור/כיבוש ירושלים.

   בשני הספרים כאחד, ביקשו המחברים להתמקד בפרט וביחסו לקבוצה, שעל מטרותיה כביכול יצא להגן, אבל אחר-כך משנפצע או משלקה בנפשו, מי יגן עליו? יותר מכך, מה יעשה אותו חייל שאיבד משהו מהותי ביכולתו להשתייך, להימנות על קבוצה, לחוש עצמו כמזדהה עם ערכי הקבוצה. שתי הדמויות, טוראי ברטל של פאוארס, ומיקי כרם של שיף, הולכים ומוחים עצמם בכל יום שעובר מעל לוח העולם. אם הם נותרים פה, הרי זה מתוך רצון כן שלא להכאיב עוד יותר לבני משפחותיהם. מבחינתם, האויב המהותי, אינו האויב מבחוץ; לא הערבי-מוסלמי (בשני הספרים), כי אם תרבות הרוב במדינתם, אותו רוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. גם ברטל וגם כרם נחרדים כל אימת שהם מוצגים כגיבורי מלחמה, או מתבקשים להתנהג ברבים כבניה הטובים של המדינה. עם זאת, הם יוצאים מן המערכה כה שבורים ומרוסקים עד שאינם יכולים לשוב ולפעול חברתית או פוליטית לתיקון המצב; אף-לא להצטרף לתנועות מחאה כאלה ואחרות.

   ליאורה כרם היוצאת להתנקש ברמטכ"ל לא מייצגת אף אחד אלא אך ורק את כאבהּ האישי ואת כאבו של מיקי כרם שבינתיים הלך לעולמו. היא עושה את המעשה משום שהיא מבינה כי הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי. בעצם, מתוך הייאוש מאפשרות של שינוי חברתי עמוק, היא בוחרת לפגוע (היא אינה מתכוונת להמית, ועד תום הסיפור לא נודע האם הרמטכ"ל מת מפצעיו) במי שמסמל לדידה יותר מכל את מי שמערים מכשולים מעשי ידי אדם כדי להקפיא ולקפד את גדילתו העצמאית של הפרט מתוקף הכח וזכויות היתר של בני המעמדות השליטים. ברור ונהיר מדוע החברה רואה במעשה זה, אקט קיצוני ומטורף. עם זאת, סיפרו של שיף שב ופורט לכל אורכו את המציאות החברתית המטורפת, הדוויה,למודת הסבל, שבה אנו נאלצים לעשות את ימינו, ומונה ופורט את מארג הלחצים שבה אנו חיים ומתבקשים להתחרות ללא רחם, או ללחום ללא רחם. קשה להצדיק את האקט היעקוביני-האלים של ליאורה כרם (לאור צדדים מינוריים בעלילה ובמיוחד ביחסי הזוג כרם, יש בהתפתחות הזו דבר-מה גרוטסקי), ושיף נזהר מלהצדיקו, אבל בעצם, הוא מבהיר עד כמה ברמת העומק של הדברים, הפעולה הזו היא פרי התפתחות ארוכה, של סבל עמוק, ואין בה שום-דבר מטורף או אקצנטרי, אלא זהו אקט רדיקלי של סלידה מן הפוליטי-והצבאי,השב תמיד לדרוס ולבלוע את מאוויי היחידים, לפורר את חייהם, לשבר את זהותם, להניא מן החירות לבור בכוחות עצמם את החיים אותם יהיו נכונים לחיות, לקפד את האפשרות לפיה היחיד הוא שייקבע מה תהיה מערכת הזיקות שיקיים עם יחידים אחרים.

   סיפורה הדמיוני של ליאורה כרם הדהד בזכרוני את סיפורו הלא-ייאמן של פרידריך אדלר (1960-1879), מי שהיה מחבריו הטובים ביותר של אלברט איינשטיין בימי לימודיו בפוליטכניון בציריך, דחה קריירה אקדמית בפיסיקה (1908), ודרש כי יישכרו את איינשטיין הצעיר במקומו (איינשטיין תיאר בצעירותו של אדלר, בנו של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, כאידיאליסט, טהור לב, יוצא דופן במידותיו הטובות). והנה כעבור שנים אחדות, ב-21 באוקטובר 1916, בכהנו כחבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי,ירה אדלר למוות בבית מלון וינאי, במהלך ארוחת צהריים, בפוליטיקאי הותיק, ראש הממשלה, הרוזן קרל פון שטורק, האיש שהכניס את אוסטריה-הונגריה למלחמת העולם הראשונה כאשר פלש לסרביה, ואשר דחק כל-העת להרחיב את  גיוס הצעירים לחזית. אדלר קץ במנטליות של הובלת הדור הצעיר אל מותו כבשר תותחים, כדי להמשיך ולקיים את האינטרסים של המדינה האוסטרו-הונגרית. הוא נידון למוות, ענשו הומתק; ולבסוף, ישב בכלא כשמונה-עשרה שנים, ואחר-כך היגר לארה"ב. איינשטיין לא דיבר עימו מעולם אחר 1916, וככל הנראה, גם לא רצה שיזכירו את אדלר בפניו.

אפשר כי אדלר פשוט ידע יותר מדיי מתים; צפה ביותר מדיי חיילים פצועים, שבורים ונטושים. ככל הידוע לי, אדלר מעולם לא הצדיק את מעשהו ולא עודד אלימות פוליטית דומה. כליאורה כרם הבדויה של שיף, הוא יצא להתנקש בסמל של מדינה, שמדיניותהּ לדידו רומסת את זכויות הפרט והאזרח של יחידיה, ולא זו בלבד, אלא במודע בוחרת לאבדם מן העולם.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית, ליל שאין לו סוף 

*

*

בתמונה למעלה: © John Walker, Broken Soldier, Etching 1998

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

רומן וי(ל)נאי

*

על הספר, רומן וינאי, מאת דוד פוגל. 

*

1

*

האביב במלואו כבר היה בארץ. העיר ואוכלוסיה היו כמגוהצים בכוונה מיוחדת. הנשים נמצאו נאות ביותר. חמודות בשמלותיהן מצבעי הלילך והסגול. מרפסות בתי הקפה היו מלאות הולכי בטל מגוהצים, אדונים על זמנם ומעשיהם, שהבוקר היה שלהם והצהריים והערב, באין לזרים חלק בם. רובם השתייכו לאותה שדרה חברתית של אנשים הדואגים לקיומם הנבוב, לרווחתם ולתענוגיהם. הכָּל נעשה בשבילם בידי אחרים והם עצמם לא עושים כלום. לרוב היו אכולי שיעמום נוקב שאין מנוס מפניו המותר כבר היה ידוע להם למדי, ומקצתו של האסור גם כן. והנה היו מיושבים אחר צהריים של אביב על מרפסות בתי הקפה, הלהקה מנגנת לתוך שיעמומם וָלְסִים מתוקים-מלנכוליים, והם מחפשים למלא ערב ריקני איזה תוכן מגרה מחמת חידושו.

[דוד פוגל, רומן וינאי, בעריכת לילך נתנאל ויובל שמעוני, הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, עמ' 40]

 *

   השתהיתי זמן ארוך מלקרוא את ספרו החדש של דוד פוגל (1944-1891), שנמצא כרוך בעזבונו בארכיון "גנזים". פוגל היה אחד המשוררים והסופרים שהשפיעו עליי עמוקות בשנים המעצבות של שלהי לימודיי התיכוניים. אז קראתי כבר מספר פעמים את בבית המרפא ואת חיי נישואים וגם את לעבר הדממה שהשיאני גם אל ספר שיריו הראשון של פוגל לפני השער האפל, דרכם התוודעתי גם למבואות המקיפים היפים שייחדו דן פגיס ואהרן קומם לפוגל וליצירותיו. בראשית השירות הצבאי שלי נתוודעתי אף לקובץ תחנות כָּבוֹת, אליו אסף העורך, מנחם פרי, את הנובלות העיקריות ואת יומניו הגנוזים של פוגל; כמו גם רומן קטוע אשר תורגם מן היידיש, ולא נודע לציבור עד אז, שהוא כעין ממואר של פוגל מימי שיבתו במחנות מעצר צרפתיים (כנתין גרמני), עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הואיל וכך הוא, קצת חששתי לקרוא ברומן הביכורים הגנוז, שמא אתאכזב מרה. יותר מכך, פוגל ואהבותיו הטראגיות-אפלות, לעולם מזכירות לי נשכחות אודות בן הנעורים, שהייתי פעם— זיכרונות הכרוכים בכאב. לשמחתי, הקריאה ברומן וינאי מוצדקת ומהנה ומדובר לדידי בחיבור האופטימי ביותר של פוגל, שלעולם מקדירה מעל כתביו, עננה שחורה.

   את עלילתו המז'ורית של רומן וינאי ניתן לתאר כמעט כבנאלית: פרשת אהבים מינית ההולך ונטווית בין צעיר, מהגר ממוצא יהודי, רודף נשים, המבקש להיעשות סופר, המתפרנס ממלגה שמעניק לו מנצנט עשיר כקורח, ובין בעלת ביתו האוסטרית,המבוגרת ממנו כדי עשור ויותר, גרטרוד; ופרשת אהבים שניה, זכה ותמימה, בין אותו צעיר, אשר תום הנעורים עוד לא פג ממנו לגמריי, ובין בתהּ בת העשרה של בעלת הבית, ארנה (תחילה נוטרת לו ואחר כך מתאהבת בו); עד שחמת האם בוערת בה מקינאה. פרשת אהבה וינאית דמיונית זו היא בת-קול של פרשיית אהבים אמתית שניהל פוגל הצעיר בוילנה שבליטא עם בעלת ביתו היהודיה (צ', מערכת שהושתתה ברובה על סקס) ועם בתהּ בת העשרה, חניה (חנה, היתה תלמידה של פוגל; ואהבתם היתה אפלטונית בלבד), פרשה המתוארת ביומניו מן השנים 1916-1913. פוגל אף הוסיף לקיים עם הבת התכתבות ארוכה גם לאחר שעקר מוילנה לקומרנא ואז לוינה, ולא פעם השתעשע במחשבות על חיים משותפים עימה בעתיד. ברם, ככל שהתבגרה והפכה בעיניו דומה לאמהּ (היא שיגרה לו תמונות), כך דעכה אש אהבתו, עד ששככה. זמן קצר אחר כך הכיר את אילקה, צעירה יהודיה מוינה, חולת שחפת, נמוכת קומה, בעלת חזות נערית, עיניים שחורות חודרות, ובעלת מעוף יצירתי ניכר. לימים הפכה אילקה לגב' פוגל, וסבלה עימו רעב ומחסור שליווהו כל ימיו. אילקה אושפזה בסניטריומים שונים לחולי שחפת חמורים החל בשנת 1920, וכאשר מצבה הוטב בשנת 1925, הובילו הדברים לגירושין בפריז בשנת 1926, או מעט אחר כך. פוגל נטר לאילקה על שראתה בעצמה חכמה ויצירתית יותר ממנו—אף על פי שממקומות מעטים ביומנו משתמע כי הוא הכיר בכך, והתענה בשל כך, משום שהדבר היקשה עליו לנתק את יחסיהם. לימים נישא פוגל בשנית לעדנה נדלר, ונולדה להם ביתם-יחידתם, תמר.

   צדוֹ המרתק של רומן וינאי לדידי מתבטא דווקא בעלילה המינורית-שולית של הרומן: בסדרת מפגשים שמקיים מיכאל רוסט, גיבורו יפה התואר של פוגל, עם שורה של טיפוסי שוליים וינאיים, רובם: יהודים כמוהו, קצתם יהודים דתיים, קצתם ספסרים ואנשי פשע, חלקם יהודים מומרים עשירים — זהו מסע דילוגים בין מקומות ופרצופים בין שולחנות מסעדות היוקרה ועד בתי הזונות; בין מסעדת "אחדוּת" הכּשרה ובין שולחנות בתי קפה וינאיים מהודרים, שהכל בהם זר ומנוכר להוויה היהודית, ויושביהם היהודיים נאבקים בין חלקי זהותם, אלו היהודיים מבית ואלו המבקשים להיעשות אירופאיים, ולהיבדל-להתנתק מן הקהל היהודי כליל. מיכאל רוסט הגבּור, שמחשבות האהבים שלו אינן יוצאות מגדר הרגיל, מתגלה דווקא בקטעים הללו כאיש קשוב, המהווה בפני עצמו— דמות סִפִּית, נטולת זהות גדורה, המהלך בין עולמותיה של וינה של מעלה ווינה של מטה, ומאחדן בדמותו, כאחת. בעצם, אף היענותו לאם למרות החיבה הראשונית לבת (האם מפתה את רוסט לכתחילה), מבטאת אף היא את רוסט כדמות סִפִּית, ששהותה הממושכת בחברת השוליים הוינאית, הביאוהו כדי טשטוש-גבולין או הימלטות מכבלים של מעמד, חוק חברתי, ומשמעת הייררכית. רוסט מקשיב למגוון הקולות המקיפים אותו, שבעים כרעבים, עשירים כעניים, מכופתרים כמופקרים. הוא נכון להיות קשוב, להתנסות, ולחוות רעיונות חדשים, לשאת מורכבויות רגשיות. שיחותיו-התבוננותיו אל דמויות השוליים המקיפות אותו  הינן לדידי הצד המרתק ביותר ברומן.

*

2

*

"איני ירא את המוות, תאמין לי" אמר מישה. "אבל לא עכשיו ולא כאן. לימי שיבה שוב לא אגיע. כבר דאגו לכך. ולאיזה צורך, שמה יכול אתה להגיד לי? עשרים ושמונה, שלושים, ואם בגבורות: שלושים וחמש— כלום לא די? אולם לבדי לא אלך מכאן, אני מבטיחך" […]

[שם,שם, עמ' 200]

*

   אנקר חזר, ושלושתם עזבו את המקום. בחוץ נקרשה דומייה שלאחר חצות. לצדי הרינג היו הרכבים מצומצמים גולמיים על דוכניהם כחלק מן הדומייה. הסוסים עמדו רכוני ראש כמתוֹך צידוּק הדין. מעין עצבות שקטה, לא דואבת, נסוכה היתה בחלל. עתים נתגלה חרמש ירח מבין הבתים ונעלם וחזר והתגלה, תלוי על בלימה. החיים נדמו כלוטים צעיף דק, שקוף. בהביטך בעד צעיף לילה זה על יום המחרת הקרוב ועל שורת הימים שלאחריו, עד אין קץ, התפעם לבך לקראת התמורות וההפתעות שגנזו לך.

   לא כן פריץ אנקר, זה פחד להביט אל הימים, לוֹ נגלו כתהום שחורה, מאיימת. פחד מפני המכאובים שעלול היה לגרום לעצמו בעל כורחו, מפני כל התמורות שוודאי לא לטובתו תהיינה, חזה הכל במהופך, כאילו נגוע היה באיזה מום נפשי. כיפח צעד ברחובות הנבובים, מלא ייאוש. דימה להבחין הדי צעדיו לחוד, בדולים לעצמם, בלתי מתלכדים עם צעדי בני לוויתו.

[שם, שם, עמ' 192]  

*  

בין מסעיו של רוסט בין השדרות הוינאיות, מתבלטות שתי דמויות גבריות, אשר לדעתי מאירות פנים שונות באישיותו רבת הזהויות של רוסט, אבל יותר מכך: של פוגל עצמו, שבאיזה מקום מסוים בליבו חש כלפיהן זיקה עמוקה, קוים אחדים מכל אחד מהם אמנם מוזכרים ביומנו האישי של פוגל מימי שיבתו בוינה, אשר מנחם פרי זיכהו בכותר קצות הימים [תחנות כבות, עמ' 326-371]. האחת, דמותו של מישה האנרכיסט, המחזר אחר המוות בלא מורא, חש סלידה עמוקה כלפי חוסר הצדק השורר בחברות האנושיות, חווה שותפות גורל עם העניים, הרעבים והמדוכאים— ואת מלחמתו בממסד הוא רואה כמלחמתם; האחרת, דמותו של פריץ אנקר, יורש מיליונים, בן למשפחה יהודית מתבוללת, תלמיד פילוסופיה, שניחן במראה לא-מושך ובאישיות מסוגרת-מופנמת-מרוחקת; לעולם חסר ביטחון בכך שסובביו מחבבים אותו בשל אישיותו, ולעולם חש כאילו הם נפגשים עימו רק בשל כספו. אפשר כי מאחורי דמות זאת עומדת דמותו של לודוויג ויטגינשטיין הצעיר (1951-1889), בן וינה, שהיה בנו-יורשו של תעשיין הפלדה הגדול ביותר באוסטריה בתחילת המאה העשרים, יהודי שהמיר לנצרות. יש להניח כי פוגל מעולם לא הכיר את ויטגינשטיין הצעיר (שעתיד היה להיהפך לקצין מעוטר בצבא האוסטרי במלחמה הגדולה וליפול בשבי), אך יש להניח כי שמועות על יורש המיליונים המבריק, שאמנים צעירים סובבים אותו, ונהנים מתמיכתו הכספית עשתה לה כמדומה כנפיים. כך גם דומה כי עלילת רומן וינאי מתרחשת כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, תקופה המתאימה לזיהוי האפשרי בין היורשים.

   פוגל הירבה לכתוב ביומנו הוינאי על חוסר המורא שלו מפני המוות, ועל קשיי הפרנסה הקשים, החולי והרעב התוכפים עליו, ועל ייאושו העמוק מכך שהדברים יישתנו אי-פעם. על ריחוקו-ניכורו-הסתגרותו של פוגל מלמדת עדות לפיה לאחר שעלה ארצה (1929, הוא עתיד היה לעזוב את הארץ בתום מספר חודשים) השתדלו עבורו לגבי משרה להוראת ספרות בגימנסיה בתל אביב, ופוגל ענה על כך בחיוך ובשתיקה— כאילו כל מלאכה שאינה יצירה ואמנות, איננה לפי-רוחו, וכמובן לא נטל את המשרה, מה שכנראה החריב את סיכוייו להשתקע בפלסטינה כליל. גם ברומן היידי הקטוע שלו מימי מחנות המעצר בצרפת, כותב גיבורו, בן דמותו, וייכרט, כי הדבר הקשה עליו ביותר הוא שכל ימיו טרח על בידול ורחק מחברת בני-אדם, ואילו עתה נגזר עליו לחיות בתוך בלילה אנושית, אשר בה כבר קשה להפריד בין "אני" ובין "אתה"

   פוגל הפתיעני בכך שאף דמות בספרו לא נרצחת, נפטרת בחטף או מקפדת את פתיל חייה ברגע של ייאוש, דיכאון, או בהירות אפיפינית שבה נגלים החיים במלוא ריקנותם. מבחינה זאת, זהו ודאי חיבורו האופטימי ביותר של פוגל. עם זאת בכמה וכמה תימות הדהד לי רומן השחרות הזה של פוגל את רומן השחרות (יותר נכון, נובלה) של ולדימיר נאבוקוב (1977-1899), מרי (1926, רוסית, יצא תחת שם העט של נבוקוב, ו' סירין), שם מנהלת הדמות הראשית, הקצין הרוסי לשעבר, המהגר בברלין בהווה (לאחר מהפכת 1917), גאנין, פרשיית אהבים עם לודמילה רבת החשקים, אך עורג בזכרונותיו אל דמותה של אהבתו הראשונה הנערה מרי ואל תמימותם-ההיא. הוא מגלה כי שותפו לפנסיון, דייר חדש, גולה רוסי בשם אלפיורוב, נשוי לאותה מרי מזה כמה שנים, והיא עתידה להגיע בתוך כמה ימים לדור עימם בפנסיון. תום שתי העלילות (פוגל, נאבוקוב) גם הוא דומה מאוד ברוחו, כאשר גם רוסט וגם גאנין מקבלים את ההחלטה שלא להתמכר לעבר אלא להמשיך בנדודיהם עבר העתיד.

   פוגל דומה לנאבוקוב גם בחיבתו הגלויה לנערות צעירות המראות ניצני-נשיות, אך טרם יצאו מידי תומתן-ילדותן. בכך שניהם דומים דומני לאמן כתיבה נוסף, היפני יאסונארי קוובטה (1972-1899).שלשת אמנים הכתיבה האלה פעלו בחברות פטריאכליות שמרניות, מבכרים לעתים באופן גלוי לגמריי את הדומיננטיות הגברית, ובכל זאת הנשים דווקא (אצל קוובטה במודגש: היופי הנשי, המתגלה במיוחד אצל נערות) הם המוליכים/מסחררים את גיבוריהם הגברים, שוב ושוב. עתים הם מצליחים להיחלץ מהן; רק האיבוד העצמי לדעת או הרצח מצליחים לפדות אותם כביכול מן המלכודת אליהם נכנסו פקוחי עיניים, לבלי הועיל.

   כמו אצל נאבוקוב וקוובטה, גם על יצירתו הפרוזאית של פוגל שורה חומרה קודרנית, וכולם דומה מהלכים באיזה איזור גבול/דמדומים שבין שירה ובין פרוזה. ובכל זאת גם פוגל וגם נאבוקוב הצליחו להפיח ברומן נעוריהם איזה רוח של אופטימיות-מה , החסירה בחיבוריהם המאוחרים.  הופתעתי מן הפגישה המחודשת עם פוגל. עוד יותר, מכך שלא סיימתי את רומן וינאי אבוד ומדוכדך, כפי שדימיתי בתחילה, שקוע עד צוארי ולמעלה ממנו, בזכרונות נעורים – רמצי אש השבים פתע לבעור.

*

דוד פוגל, רומן וינאי, בעריכת לילך נתנאל ויובל שמעוני, אחרית דבר מאת לילך נתנאל, הערה על הנוסח מאת יובל שמעוני ולילך נתנאל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, 300 עמודים.

למבקשות/ים להרחיב עוד, ראה אור: לילך נתנאל, כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה, סדרת אופקי מחקר בעריכת אבידב ליפסקר-אלבק, הוצאת אונ' בר אילן, רמת-גן 2012. הספר עוסק רובו ככולו במחקר כתביו של פוגל, בגילוי רומן וינאי בעזבון, ובתהליך העבודה על הספר— ההדרתו ועריכתו.

*

*

*

הערה: בוידאו, המבצעים הם האנסמבל של דוראדו שמידט, מחשובי ממשיכיו של דז'נגו ריינהרט, בסוגת הג'ז הצועני, ולא כפי שמעלי-הסרטון כתבו.

  בתמונה למעלה:  Gustav Klimt, Philosophy, Ceiling Painting, The University OF Vienna 1900, Destroyed by Fire 1945.

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

הצבּעה

*

*

בְִּגְנֵבָה, בְּאֹרַח דִיסְקְרֶטִי

אֲנִי מֵרִים מֵהַשְבִיל אֶת אָחִי הַבְּכוֹר,

הַחִלָּזוֹן,

בַּל יִדְרֹךְ עָלָיו אִיש.

 

מְבֻגָּר מִמֶּנִי לָבֶטַח מִילְיוֹנֵי שָנִים.

אָח לְאִי הַבִּטָּחוֹן שֶל הַקִּיּוּם.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד אֶינֶנוּ יוֹדְעִים,

לְשֵם מָה נוֹצַרְנוּ.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד רוֹשְמִים שְֵאלוּת אִלְמוֹת,

כָּל אֶחַד בָּכְּתָב הָאִינְטֶימֶי בְּיוֹתֵר שֶלוֹ:

 

בְּזֵעָה שֶל פַּחַד, בְּזֶרַע, בְּרִיר.

[רישרד קריניצקי, 'בגנבה', נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 67] 

*

   לפני חמש מאות שנים בדיוק הוצג דימוי בריאת האדם הנודע של מִיכֵּלאנג'לוֹ מעל גבי תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (1512), לאחר שציור התקרה הושלם. האלוהות והאדם הוצגו בו כפי שעומדים תמיד על סף מגע; לעולם ללא מגע; ואף על פי כן בזיקה ובממשק, שאולי מגיע עדי נקודת השקה דמיונית, התלויה אי-שם בחלל, קיימת ובלתי קיימת. שנה אחר-כך ראה אור ספרו של ניקולו מקיוואלי הנסיך (1513), מבשרן של המדינות המודרניות, ושל המשטרים הכלכליים הקפיטליסטיים. האדם בו מוכפף למרות החילונית של המונארך, היודע מה טוב עבור נתיניו; מבחינה זאת, ודאי היתה בספרו של מקיאוולי תגובת-נגד לכנסיה ולהפחדות האינקוויזיציה; מצד שני, הבשורה החילונית של מקיאוולי היה בה (לפחות בהתבוננות לאחור מן הפרספקטיבה ההיסטורית-פוליטית) בכדי ליתן משנה-תוקף אידיאלוגי להשתררותו של היחיד-האמביציוזי על חייהם ועל חירויותיהם של עמיתיו, אם ביושרה אם בהונאת-דברים, הנסיך צודק תמיד— משום שלו נתונה האחריות המהותית להולכת החברה, הכלכלה והתרבות, והוא מתווה אותן כפי רוחו, באשר שלטונו וממשלו מזוהים עם טובת המדינה ועל כן עם טובת נתיניו.

    דווקא אלהיו של מיכֵּלאנג'לו אינו ניכר כמשעבד, וניכר כמי שמרותו אינה מכבידה במיוחד, ואף מקיאוולי במקום שיימצא ליברטור גדול של חירויות-אדם, נתן תוקף לשיעבוד האדם, כאשר הכביר בסמכותם-מרותם של אידיבידואליסטים-אמביציוזים- יחידים. אני זקוק כאן לאינקוויזיציה הכנסייתית, מחד גיסא; ולמקיאוולי, מאידך גיסא— על מנת לקרוא את הדימוי המפורסם-מדיי של מיקלאנג'לו כסוג של נסיון להביע איזה מתווה של חירות אנושית (ברוחו של ההומניזם האיטלקי) המצביע כלפי אלהים, חותר למגע עם אלהים, אך לעולם אינה מגיעה בפועל עדיו.

   לא בטוח כי לכך התכוון מיכלאנג'לו. יש שיגידו כי הצבתו של האל המצביע אף היא סוג של שיעבוד. האדם מכוון הוא אל האין-סוף או אל שלימות של ידע ודעת— הוא אינו זקוק לאלהים בתוך המשוואה הזאת; דיי לו בטבע ובפיענוח איטי של רזיו על ידי המדע ו/או על ידי אינטואיציות גאוניות של יחידים/ות, המקדמים את המין כולו בהשערותיהם המשונות על אופיים ומהותם של הדברים.

   באופן אבסורדי, יש הרבה מן הדמיון בין הדימוי של מיכלאנג'לו, ובין הגותו של המסדר הקתולי-ישועי, שנוסד בשנת 1535 בצרפת, על ידי הספרדי, איגנסיו דה לויולה ושישה מחבריו. הישועים, היו זרם שניסה ליתן מענה-נגד הרפורמציה (ג'ון קאלווין, מרטין לותר), וכנגד האנדרלמוסיה הדתית שניעורה באירופה, וכוונה כנגד קריעת הסמכות האפיפיורית והדוגמה הקתולית באשר-היא. דה לויולה וחבריו נשבעו להפיץ את האמונה הנוצרית בכל חלקי העולם, ולקדם את הכנסתם של המדעים החדשים תחת כנפי הנצרות. מבחינה זאת, איש הרוח הנוצרי מכוון תמיד אל עבר ההשתלמות בדעת עליון, ולעבר השלימויות האנושיות, אך לעולם אינו שוכח את מקומו בצל הצלב והאמונה במשיח (בן-אלוהים, בן דמותו של אדם הראשון) העומד לשוב אל עולמו, ולכונן בו את מלכות שמים. דומה כי מסר זה חודד בעיקר כנגד הקאלוויניסטים שראו באדם יצור חוטא ומוּעָד, רחוק מאוד משלימוּת, ומאלהוּת. לעומת זאת, הישועים רואים במלומד הקתולי נברא החסר רק במעט מאלהים; כלומר אינו אלהי, וגם לא ייעשה בן-אלוהים, ובכל זאת שוררת ביניהם איזו קירבה, כמעט מגע.

   ממשיכיו של דה לויולה בספרד ובפורטוגל הצליחו להעמיד בתוך כמאה שנה כח פוליטי-דתי מהותי, שלא פעם חטא ממש בשאיפות אימפריאליות. למשל, בעיבורי המאה השבע-עשרה הפכה פרגוואי אשר בדרום אמריקה, לארץ-נחלה ישועית, והישועים שלטו שם ללא מיצרים, ויד קשה כלפי אותם "עובדי אלילים" שלא הצטרפו למיסיון וקיבלו את מרותם; קשה היה לאותם כובשים להבין את האינדיאנים הכופרים המפנים עורפם לאמת האלהית. בכפיית הדת הם ראו כמו שמצילים את הנשמות החוטאות ומביאים אותם כדי קירבת אלהים; המרתם בכפיה של האינדיאנים גם סימלה עבורם את הגדלת כוחה הפוליטי של הנצרות הקתולית, אות המבשר כביכול, את ביאתו השניה של ישוע הקריבה לבוא.

    באופן פרדוקסלי לא פחות, מצטיירת הקירבה הממשית בין  הגותו של מקיאוולי ובין הלכי הרוח של ההומניסטים האיטלקיים בני הדור הקודם לו, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, ומרסליו פיצ'ינו, שראו דווקא בחכמה האנושית בכל מקורותיה ואופניה, אמצעי העשוי לקדם את האדם עבר שלימותו האינטלקטואלית, המוסרית והדתית. דומה כי מקיאוולי שאב מלוא-חופניים מן הרוח ההומניסטית ומן המקום שהיא העניקה לתהליך הקידמה וההתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה האנושית בכלל. כמובן, גם פיקו וגם פיצ'ינו ראו את הנצרות כאמת העילאית, הניכרת מכל הדתות ומכל ההגויות הרבות שהם קראו ופירשו. מקיאוולי כמו עשה צעד נוסף חילוני-פוליטי, ואצלו אמנם הפכה היזמה הפרטית, ההתקדמות, והחכמה המדינית-פוליטית, לעיקר גדול המאפשר את ההתקדמות האנושית בכלל.

      לעתים צאצאיהם וממשיכיהם-פרשניהם של הגויות קודמות מתחקים אחר נדבכים רחבים של דברי קודמיהם אבל מתרחקים מאוד מן הרוח המקורית שציינה אותם; הישועים קיבלו עליהם לבסס את מלכותו של ישוע הנוצרי. הם השתלמו במדעי תקופתם ולמעשה ניסו לבסס סוג של נצרות נאורה, של דת פתוחה ומזמינה את כל באי עולם, ההולכת לכאורה לאורו של ישוע של האוונגליון. עם זאת, הם לא נרתעו מעוולות, רצח, גריפת הון, כיבוש, ומהשררת יד-ברזל לשם הגשמת מטרותיהם הפרוגרסיביות ולהשגת יציבות קתולית באירופה (כחלק מפעילותם נגד כוחות הרפורמציה). מקיאוולי, כהוגה סקולארי (חילוני), ביקש ליצור תורת מדינה יציבה, שבה יש מנהיג ומושל על נתיניו, ותכליתו להוביל את היחידה הפוליטית בראשה הוא עומד, להישגים המבטאים לא רק את האינטרס האישי שלו, אלא את טובת כל האזרחים; עם זאת, הכח העודף המוענק לשליט-הגאוני במשנתו, הוא פתח לאי-צדק ולהשתררותו של המנהיג על נתיניו, הכפופים ליזמותיו, כמעט בלא אפשרות ריאלית להצר את צעדיו. מבחינה זו האדם-השלם אליבא דמקיאוולי הוא בן-דמותו של האל האומניפוטנטי-המחוקק-מצווה, שכל נתיניו כפופים למרותו, וכל מעשיו נכונים (גם אם פסולים מבחינה מוסרית) מלכותו שלימה וכיסאו נכון, ואין לערער על פעולותיו, גם כאשר ניכרת טעות שאין להשיבהּ.

    איני יכול שלא להיזכר בדבריו החדים של האנארכיסט מיכאיל באקונין, שכוונו כנגד קרל מארקס ומשנתו: "חירות ללא סוציאליזם היא אי-צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש—הריהו עבדוּת". דברים אלו יפים לדידי לכל מגוון המשטרים הפוליטיים ולכל הדתות, גם בימינו, ודומני כי הן מהוות פרשנות נאה גם למהות היחסים בין המדינה ואזרחיה, ובין קהילה דתית ובין ראשי הקהל, וגם למתווה היחסים שבין אדם ובין אלהיו ו/או בין אדם ובין ערכיו.

   יותר מכך, אני מהרהר, אולי ניתן לפרש את הדימוי של מיכלאנג'לו ברוח דבריו של באקונין. כך, שהחירות והסוציאליזם (מגמות הליברליזם, אינדיבידואליזם והשיתוף חברתי) מצביעות זו על זו, יוצרות בינותיהן נקודה אידיאית, מבלי געת זו בזו;  משום שכאשר החירויות והרווחה (המתגלה כאשר האדם מגלה אחריות חברתית) חוברות אלו אל אלו ומשפיעות אהדדי, האדם אכן יכול לראות בעצמו כמי שזכה לראות עולם, לנשום אוויר.

   גם ככלות חמש מאות שנים, בני האדם ממשיכים לחוש זה בקיומו של זה: מצביעים, מדברים, מביעים, מקלידים, מקליקים; בסופו, של דבר תחולתן של חירויות האדם ושל הרווחות (החומרית והרוחנית) בקרב כל באי עולם— היא עדיין האתגר הגדול מכל העומד בפני המין האנושי בכל אשר ייפנה.

בעקבות קריאת הרשימה לעיל, חיבר ידידי, המשורר והצייר, דודו פלמה,  שיר נהדר, והעלה אותו  לאתר שלו: "יורים ובוכים ואחר כך אומרים שירה"

*

*

בתמונה למעלה: Michaelangelo di Lodvico Buonarroti Simoni, The Creation of Adam, Between 1508-1512

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

הקרנבל המתגלגל הזה פּוֹרץ אל הרחוב

* *

קטעים מתוך יומנו של אחד ממייסדי הדאדא, הוגו באל (1927-1886) מימי ראשיתו של  קברט וולטר בציריך; מחשבות על התרבות האירופית, מלחמת העולם הראשונה, אנארכיזם, פציפיזם, צחוק, עדינות, שירה צלילית, שליחותו של אמן, שטות ותמהונוֹת. 

*

ציריך, 11 באפריל 1916:

בסביבות חצות הגיעה לקברט חבורה גדולה של בחורים הולנדים. היו להם בנג'ואים ומנדולינות והם נהגו כשוטים גמורים. הם קראו לאחד מבני חבורתם "ברך משומנת". אותו אדון "ברך משומנת" הוא כוכב המופע שלהם. הוא עולה על הבמה ומבצע צעדים אקצנטריים עם כל מיני סוגים של העוויות, כיפופים, פיתולים, והרעדות של ברכיו. אחד אחר, בלונדיני גבוה (בחור יוצא מן הכלל, טוּב לב שופע מעיניו), נכנס אחריו ומבקש ממני "אדון במאי" רשות לרקוד מעט. הם רוקדים ומשתוללים עד המקום נהפך על ראשו מרוב מצהלות. אפילו יאן הזקן עם הזקן העשוי-היטב שלו, שערו האפור, המהווה אב בית ואחראי על חדר הגריל, מתחיל להתלהב, לרקוד ולרקוע ברגליו. הקרנבל המתגלגל הזה פורץ אל הרחוב.

*

ציריך, 14 באפריל 1916:

הקברט שלנו הוא העוויה. כל מילה הנאמרת או מושרת על-גבי בימתו, מתכוונת לומר לפחות דבר אחד:  שהדור השפל הזה לא הצליח לזכות בכך שנרחוש לו כבוד. מה כבר עשוי לעורר כבוד או להרשים בדור הזה? התותחים שלו? התופים הגדולים שלנו הטביעו אותם. האידיאליזם שלו? הוא כבר מזמן הפך למושא ללעג כללי במהדורותיו האקדמיות והפופולריות. בבתי המטבחיים הגרנדיוזיים שלו ובתצוגות הראווה הקניבליות שלו? הטיפשות הספונטנית שלנו, והלהט שלנו לכל אשליה, תמוטט אותם עד היסוד.

*

ציריך, 18 באפריל 1916:

צארה ממשיך לנדנד ביחס להופעת כתב עת. הצעתי לקרוא לו "דאדא" מתקבלת.אנחנו נוכל להיות עורכים מתחלפים,כאשר בכל גיליון ימונה כל אחד מאיתנוּ לבחור את היצירות ולערוך אותן. 'דאדא' היא 'כן,כן' ברומנית,"סוס נדנדה" בצרפתית. בגרמניה—משמעותה כעין נאיביות מטופשת,אושרן של פנטזיות יצירתיות (חסרות תכלית),ושהייה ממושכת מדיי סביב עגלת תינוק.

*

ציריך, 12 ביוני 1916:

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד.הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד,ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

הואיל ופשיטת הרגל של הרעיונות הורידה את דימוי האדם שאולהּ,אינסטינקטים ויסודות חדשים להוראת האדם עולים ופורחים באופן פתולוגי,וכאשר ניכר כי אין כל זרם אמנותי,פוליטי או מדעי הנכון להדוף את המבול הזה,הדבר היחיד שנותר הוא הבדיחה (=הדאדא, ש.ר) והפוזה תאבת- הדמים (=המלחמה, ש.ר).

הדאדאיסט שם את מבטחו בכנותם של המאורעות ואחר-כך בחכמת הבריות. הוא יודע כי הוא יכול לרתום אנשים בנקל (=להפצת הבשורה הדאדיסטית, ש.ר), גם את עצמו,הוא כולל בתוכם. הוא אינו מאמין עוד ביכולת להבין את הדברים מנקודת מבט אחת-יחידה, ובכל זאת,עדיין הוא משוכנע באחדותם של הדברים כולם, בטוטליות של מכלול הדברים, בכך שהוא סובל מאי-ההתאמות בין הדברים עד הגיעו לנקודה של התפוררות-העצמי.

הדאדאיסט מכריז מלחמה כנגד השכול ופרפורי המוות של הדור. בתגובת-נגד לכל שתיקה (=העשויה להיראות) פקחית. הוא פוקח את סקרנותו של מי שחש עדיין שמחה אפילו לנוכח צורות של מרי, אשר עודן נתונות בסימן שאלה. הוא מכיר היטב בכך שעולם הממסדים התפרק ונפרד, ושהדור הזה, עם ההתעקשות על סחר במזומן, פתח מכירות-המוניות של פילוסופיות חסרות-ערך. היכן שהמוכרים ובעלי-החנויות מסיימים להשיא עצה רעה, שם מתחיל הדאדאיסט את מלאכתו באמצעות צחוק לבבי ועידוד עדין.

*                   

ציריך, 23 ביוני, 1916:

הגיתי סוגה חדשה של שירים, שירים בלי מלים, או שירה-צלילית […] קראתי שיר ראשון כזה הערב. התקנתי לעצמי תלבושת מיוחדת לרגל האירוע. רגליי היו נתונות בתוך גליל מקרטון כחול-בוהק, עד לגובה המותניים, כך שהייתי נראה כמו אובליסק. על גביו התעטפתי במעיל מעיל גדול מקרטון חתוך, תוכו- סגול, וזהב מלבר (=מן החוץ). הוא היה מהודק סביב צווארי כך שיכולתי ליצור את הרושם של נפנוף כנפיים על ידי הרמת מרפקי-הידיים והורדתם. כמו כן, חבשתי, כובע גבוה, מפוספס בכחול ולבן, של רופאי אליל.

משלושת עברָי הצבתי עמודי-תוים פונים לעבר הקהל,והנחתי עליהם את כתובי-יד בעט אדום; עברתי בין עמודי-התוים (בזה אחר זה). צארה ידע על הכנותיי-המוקדמות ולא נזקק להציג אותי ארוכות. כולם היו אחוזי סקרנות. לא יכולתי להלך בתוך הגליל כך שנישאתי אל הבמה בחושך והתחלתי לקרוא באיטיות וביראת-כבוד:  

גַאדְגִ'י בֶּרִי בּימְבָּה

גְלַאנְדְרִידִי לַאוּלִי לוֹנְנִי כָּדוֹרִי

גָאדְגָ'אמַה בִּים בֶּרִי

גְלַאנְדְרִידִי גְלַאסְסַאלַה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

בְּלַאסַה גָאלַאסְסָאסָה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

[…]

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 

הערה: צארה הנזכר, הוא כמובן טריסטן צארה, שם הבימה/העט של סמי (שמואל) רוזנשטוק, משורר ופרחח רב-פעלים, יהודי-רומני במוצאו, 1963-1896. בפברואר 1916 הקימו צארה, באל, ריכרד הלסנבק, מרסל ינקו, הנס ארפ ואמי הנינגס (בת-זוגו של באל) את קברט וולטר כמרכז תרבות אמנותי אוונגרדי— לאמנים צעירים בציריך ובסביבותיה וכנסיון מחאה אמנותי כנגד המתרחש בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לבאל האינטרוורט, היה צארה הרוח החיה בהפצת הדאדא, ובהזמנת אמנים מחוץ לציריך ומחוץ לשווייץ לנטול חלק במופעים של קברט וולטר, ולמעשה היה הדיפלומט-האחראי להפיכת דאדא לתנועה עולמית, ולכך שעד 1917 הופיעו על בימת הקברט (שהיו בו מופעים מדי ערב בערב) עם מיטב יצירותיהם של המשוררים והציירים של אירופה באותה עת, כגון: גיום אפולינר, בלז סנדרר, פבלו פיקאסו, אמדיאו מודליאני, פול קליי, וסילי קנדינסקי, ועוד ועוד. קברט וולטר פעל לבסוף פחות משנה ונסגר בשל צו מנהלתי של עיריית ציריך שאסרה על פתיחת מועדוני לילה, ועל פעילות מרכזי בידור בעיר בזמן המלחמה, אחר השעה 22:00. צארה המשיך את הדאדא בצרפת; הנס ארפ, בת זוגו– סופי טאובר, וריכרד הלסנבק– המשיכו את הדאדא בברלין. הוגו באל ואמי הנינגס המשיכו לנדור בין גרמניה ושווייץ. ברם, שניהם אחר הקברט, התמסרו לפעילות "רצינית" יותר, אם לכתיבת שירה, אם לכתיבת הגות.  מרסל ינקו עלה ארצה מסיבות ציוניות, וייסד בראשית שנות החמישים של המאה העשרים את כפר האמנים עין הוד.

*1111 

 © 2012 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

שִכּוֹר, בּצֵל עץ, בְּבֹוקֶר קר

*

כמו בלון שאוירו אוזל, אני מִטָּלטֵל אנה-ואנה באוירו הקר של הבּוֹקר. לא משוכנע אם יש לאן להגיע, לא זוכר לאן יש להגיע, אם אמנם יש להגיע, ואם אי פעם הגעתי בכלל.

   שמח על כך שאיני נתון יותר בצרורו של מוכר בלונים, המעניק לילדים עם שמחת הבלון גם עצבוּיות עתידות של פרידה (בלון פורח מן היד הקטנה) פקיעה (פיצוץ פתאומי) או גויעה אטית מול עיניים העצובות של ילד מאוכזב (חור קטן, שממנו שורק האויר ואוזל, גם בבוקר הקר).

  כולם שואלים לאחרונה, מנסים לברר, היכן אני עומד; אבל הלאו, כבר אמרתי, איני עומד, אלא מִטָּלטֵל בעולם.

   אולי זהו האביב הקרוב, אני רואה לאחרונה יותר ויותר צבעים, מגלה את התגוונויותיהם מדי יום, בכל מקום, זה נפלא. יכולתי לדבר על זה שעות, אבל אני חושש שאז יוּבָן עד כמה אני תָּם.

   עצים נוגעים ללבי יותר ויותר. ההתפצלוּת, המעבר המדוּמה בין אחד לריבּוי, ואיך ריבוי הענפים והעלים הופך כמעט להפשטה, כבר אינו עץ כלל ועיקר, משהו נע בתווך, על קצות-התפישֹה. כחתול המתבונן חרישי, מהופנט מן הירח המלא, המדגים לו את המעגל ומחוגוֹ; את המעגל הבלתי נתפשׂ (מעולם לא ראיתי חתול חג במעגל).

   ובכל זאת, גם הבוקר, נהג מקלל את חברו בלב שלם, וקללתוֹ מהדהדת כמו צופר של משאית בכל הרחוב; הכל פּורח מסביב, ראשיתו של לבלוּב. ברם, כבלון שאוירו אוזל, איני פורח, ועוד לא צונח, נהנה מרגע ארוך של חוסר משקל, שבו דומה שכח-הכבידה תש כוחו, או שלרגע ארוך (אך סופי) מחק אותי מעל ספרו אשר כּתב; אולי שוב אינו רוצה לשמוע מאומה עליי.

   ז'וליה קריסטבה כתבה כי חווית הזרות עשויה לפתוח את האדם אל המימד האוניברסלי (אינו מוצא את מקומו בשום מקום ולכן שייך לעולם ומלואו). מלים יפות, מלים הן רק מסכה. אבל ככל שזה נוגע בי, אני מבכר להאזין, היכן שאני, לשריקת האויר האיטית ממני והלאה, כאילו מספר בדיחה המובנת רק לי, או שורק שיר ישן.

   אני מדמה שאני צף רגע ארוך באוירו הקר של הבוקר, אבל לאמיתו של דבר, מעבר לאשליה הזאת, אני מִטָּלטל-סתם בעולם. אף פעם לא אדיש, וגם אף פעם לא מבין, וכבר לא כל כך מוקדם, אבל רחוק מלהיות מאוחר.

   קוף מדבר, מלאך קצוץ כנפיים, עובד-זר שנולד כאן. יושב לעת זריחה בצל עץ. מקשיב לציוצן של ציפורים הממלא את הצמרות (שהן על גבול ההפשטה). כבר זמן ארוך זה מעניין אותי יותר מכל מהדורות החדשות; המהדורות אינן מגלות דבר על מסעי בָּעולָֹם, ואילו ציוצי צפּוֹרים נדמים לי כּנבואה.

*

בשבוע הבא, אני מהרהר ומכרכר בציבור בשתי הזדמנויות:   

1. בין הארה וּנאורות:–על מושג השכל הפועל והתגוונויותיו בכתבי יוסף שלמה דֶלְמֶדִיגוֹ: ההרצאה תתקיים במסגרת מושב אקדמי שיזמתי,"אור,מִספּר ואין סוֹף בתקופה הקדם-מודרנית",בתוך הכנס השנים-עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים שייערך ביום ראשון הקרוב, 11.3.2012, במוזיאון המדע ,גבעת רם, ירושלים; המושב המדובר יתקיים בין השעות 11:30-9:30 בבוקר ויכלול גם את הרצאתה של עידית צ'יקורל על תורת המספר אצל שלמה מימוֹן ואנליטיות המתמטיקה;את הרצאתו של ד"ר אלעד ליסון (יו"ר),על תפישת האינסוֹף אצל לייבניץ וזיקתה להגדרת האל בהגותו;ואת הרצאתוֹ של ד"ר אחמד אע'באריה על גבולות החשיבה המדעית בביאורו של המתמטיקאי והאופטיקאי הערבי, אבן אלהית'ם על ספר היסודות לאוקלידס; הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.

 2.  הגותו הדאדאיסטית-אנארכיסטית של הוּגוֹ בּאל בתקופת קברט וולטר:=מפגש זה יפתח את הסימסטר השני של חבורת המעמיקים ע"ש הצייר נדב בלוך ז"ל. יום שלישי 13.3.2012, נווה שכטר (בית מדרש תל אביבי של התנועה הקונסרבטיבית), רח' אהרן שלוש 43, נוה צדק, תל אביב בשעה 22:00, כניסה חופשית; רצוי להביא אורחות/ים

*

*

בתמונה למעלה: Lucio Fontana (1899-1968) ,Spatial Concept, Oil On Canvas 1956

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

בטלן (האפשרות הרביעית)

 

אֶת דוּ פ'וּ פָּגַשְתִּי מְטַיֵּל בֶּהָרִים

כּוֹבַע קַש לְרׂאשוׁ פָּנָיו בּוֹעֲרִים

הַרְשֵה לִי לוֹמַר שֶרָזִיתָ מְאֹד

הַאִם שַבְתָּ לִסְבֹּל מִכְּתִיבַת שִירִים

[לי באי, 'מוקדש לדו פ'וּ, בצחוק', בתוך: 108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001, עמ' 74]

 

1

 

   נמצאתי בסיטואציה משונה. ליוויתי סיור בנווה צדק עם בתי וחברותיה לרגל בת המצווה של בתי. בראשית האירוע ערכו המדריכות (מן המדרשה הציונית במזכרת בתיה) חידון טריוויה קצר שנושאו היה דברים הקשורים בחייה של בתי. בין היתר, נשאלו המשתתפות מהו תחום עיסוקי המקצועי. נתנו להן שלוש תשובות אפשריות:

 

א.      רופא

ב.      מדען

ג.       חוקר את תורת הקבלה

 

   הופתעתי לגלות כי מרבית הנוכחות סימנו ג' ואחדות סימנו ב'. אני אמנם חוקר קבלה, בין היתר, ובשנה ומשהו האחרונות זהו גם משלח ידי העיקרי, אבל מעולם לא התייחסתי אל עצמי ככזה; אדרבה, הדוקטורט המקווה-להסתיים שלי עוסק דווקא בהגות פילוסופית גריידא יותר מאשר בקבלה; ורוב מאמריי האקדמיים והרצאותיי בכנסים הוקדשו, עד כה, דווקא להיסטוריה ופילוסופיה של המדע יותר מאשר למיסטיקה או לתיאוסופיה הקבלית. הופתעתי עוד יותר כאשר גליתי כי אשתי היא שנתנה לשואלות את התשובה "חוקר את תורת הקבלה". הופתעתי כי הדברים התחברו לי עם כמה שיחות שניהלתי בחודש האחרון בכמה ספריות אקדמיות (אונ' תל אביב ובר אילן) עם א/נשים שלא הכרתי ושזיהוני כנראה מתמונתי בבלוג, ואשר התברר לי שהם נוהגים לקרוא כאן אם בקביעות אם מדי פעם בפעם. על כל פנים, מן השיחות עלה כי מירבם/ן מתייחסים את האתר הזה, כאתר העוסק, בראש ובראשונה, בקבלה ובתורות רוחניות שונות. אני חייב לומר שלחלקם אמרתי שלתומי חשבתי כי אני עוסק ברוב רשימותיי בשירה, ספרוּת, אמנוּת והגוּת, בכללהּ הגות קבלית או בהגויות אסייתיות, אך לאו בהכרח. אדרבה, גם את התורות הרוחניוּת השונות אף את הפילוסופיה הרציונליסטית אני מבכר לבחון לפני הכל כיצירות אמנות והגות, אפנים של רוח האדם.  כלומר, להכרתי אני משתדל לעסוק בהתבטאויות שונות של רוח האדם יותר מאשר באילו תורות רוחניות מובחנות; עם זאת, באם אסתמך על ההתבטאויות של סובבי בחודש האחרון, הרי שאני חוקר קבלה, העוסק גם בפעילותו החוץ-אקדמית, בכתיבה אודות קבלה, רוחניוּת ומיסטיקה. הפערים בין האופן שבו אני מבין את עצמי ובין האופן שבו אחרים מבינים את עיסוקיי הוא בהחלט הזמנה למחשבה.  כמו כן, מציק לי שאף אחת מן המשיבות לחידון לא הניפה את התשובה א' (רופא). קרי: כנראה לא התברכתי בחזות של רופא; אפשר כי אף לבנות שתים עשרה נהיר כי כשרונותיי המעשיים מוטלים בספק. ואולי, מי יודע, פשוט איני נראה אדם המסוגל לרשום מרשמי תרופות, וניכר בי, משהו בארשת פניי, שאני מן הסוג המעדיף לצאת לטייל בחוץ לפנות ערב, לראות את האור המשתנה והולך: תם, מתרוקן וכחול, על פני שהייה בחללים סגורים בתורנויות בבית החולים.   

 

2

 

ובכל זאת בספרון היפה והשכוח עיירה יהודית לי"ח בילצקי (ספרית פועלים: תל אביב 1986), המתאר את הווי החיים בעיירות פולין-ליטא בראשית המאה העשרים, מצאתי תיאור מדויק ונוקב של תחום העיסוק המקצועי שלי, אשר לא שיערתיו מלבי עד עתה:

 

גם הבטלנים ראויים לפרק משלהם.

נאמר: "אמר ר' יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנים נידון ככפר [=תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג' ע"ב]. כיון שבא הקב"ה (=הקדוש ברוך הוא) לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה בטלנים מייד הוא כועס."  

בטלנים הם אלה, שבבעיות הבריאה ותכלית קיומו של העולם העסיקו את מוחם יומם ולילה.

בנימין מטודילא מספר, כי במסעותיו מצא בית כנסת על שם עשרת הבטלנים. הם היו חלק מהנוף היהודי. אנשים שלא ידעו צורת מטבע, והאמינו בתום לב, כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא.  

הם היו עריקי המציאות. חיו על פי סולם ערכים משלהם. רבים נחשבו ליודעי ח"ן (=חכמה נסתרת). "בטלן" לא היתה מלת גנאי, אלא מציון תואר כבוד שהסתייגות בצדו.

[י"ח בילצקי, עיירה יהודית, איורים: משה ברנשטיין, עיצוב גראפי: מיכל לשם, ספרית פועלים: תל אביב 1986, עמ' 45]   

 

   איני משוכנע עד כמה אני מאמין בתום לב בהווייתו הפרוזדורית של העולם הזה. אולי הוא כל מה שיש. אני ספקן מכדי להאמין ללא שום ספק בעולם הבא. גם אם אפשר לקוות איזו אפשרות קיום המשכית כלשהי להוויתינו בעולם לא ניתן לדעת עליה דבר. עם זאת, רוב אפיוניהם האחרים של הבטלנים קולעים במידה רבה לאפיוניי: 'עריק המציאות'; 'חי על פי סולם ערכים משל עצמו' ואפילו 'העסקת המוחין בשאלות של בריאה וקיום יומם ולילה'— הם בהחלט אופנים בהם הקרובים לי בבני האדם עשויים לאפיין את התנהלותי. עתה, גם אם טרם מצאתי בכרך תשעה בטלנים שכמותי, וודאי שלא בבתי הכנסת, עדיין מקרא שורותיו של בילצקי על אותם בטלנים ותיקין, כמו הכניסה אותי לשושלת עתיקת יומין, שמתני כיורשם האפשרי של אותם בטלנים יחסנים. ניתן אפוא להוסיף לשלוש האפשרות של חידון הטריוויה שנמנו לעיל גם אפשרות רביעית, תשובה קולעת יותר. אלא שעדיין איני יודע כיצד לשלב את תחום העיסוק המקצועי שהתחדש לי במפתיע בקורות החיים (CV) שלי. על כל פנים, אם יש על דעתכם להעסיק "בטלן" במשרה מליאה, וטרם פרסמתם מודעת דרושים, אנא הודיעוני על כך, קורות חיים והמלצות יישלחו על פי דורש. אם יותר לי, אבקש כי תינתן לי במהלך ראיון העבודה המטלה להסביר את אפשרויות כינונה של הבריאה ואת אפשרויות הפרכתן בעת ובעונה אחת. כך, כמו טימון (325-235 לפנה"ס), בנעוריו רקדן ואחר כך משורר, מחזאי ופילוסוף סקפטיקן שתום עין (רוב כתביו אבדו), אני מעדיף לחשוב ולחזור לחשוב, ולא להשמיע דעות מוחלטות, שאיני יכול לדעת אם יש בהן ממש.  גם על הקושיה עד כמה יכול אדם להשקיע מחשבה וקריאה בעניינים כל כך בלתי מעשיים, אני יודע להשיב כבר מזמן: גם הנשימה היא בלתי מעשית מכמה פרספקטיבות, ובכל זאת, איננו מסוגלים לחדול ממנה, ועל-כן נוטים לראות בהּ הכרח.

 

לקוראיי המוסלמים, בפרוס عيد الفطر, חג שמח, מדי שנה תחזוּ בשלוֹם ובטוֹב!

 

 

בתמונה למעלה: מרסל ינקו, מסיכה (פורטרט של טריסטן צארה), 1919.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »