Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנגליה’

*

נוכח הכיכר הסואנת בליסבון ובה פסלו נורא ההוד של המרקיז דה פומבאל, מלווה באריה, שהוא סמל מלוכה פורטוגלי מובהק, דימיתי בתחילה, כי מדובר במצבת זיכרון למלך-המשיח, דוֹם סבשטיאו (נולד 1554) אשר נעלם בשוך קרב יבשתי נגד מרוקו בשנת 1578; גופתו של המלך לא הושבה על ידי המרוקאים מעולם. הם לא ידעו מה עלה בגורלו. היו שטענו שראו את גופתו; היו שטענו כי ברח משדה המערכה לאחר שהופל מסוסו; היו שטענו שנמכר לעבדות.  פורטוגל רעשה וגעשה מאז העלמותו, בימי הכיבוש הספרדי של פורטוגל (1640-1580), ובמרוצת כל המאה ה-17 משמועות על הופעתו המחודשת, ועל שיבתו הקרובה לכס מלכותו, עת ינהיג את פורטוגל (שהיתה אז מהמעצמות הגדולות בעולם) לשלטון בעולם כולו. למשל, בכתבי בן התקופה, התיאולוג הישועי הפורטוגלי, אנטוניו וייארה (1697-1608), Historia Da Futuro (היסטוריה של העתיד), הובע הרעיון לפיה קץ ההיסטוריה בא. מלכות פורטוגל האחרונה עתידה לקרום עור וגידים בעתיד קרוב, באמצעות דום סבסטיאו או התגלמותו, ולפיכך חשבתי כי הפסל שהקים את האנדרטה צייר את דום סבשטיאו בדמיונו , באופן אנאכרוניסטי, כבן המאה ה-18, עטור פאה מתולתלת אופיינית. עוד במאה העשרים, לא נדמו רחשיה של המשיחיות-הסבסטיאנית. למשל, המשורר פרננדו פסואה (1935-1888) היה מן הדוגלים בתפיסת המצפים לשובו של המלך, אשר גם יתמהמה בוא יבוא, וינהיג את פורטוגל לעתיד גדול.

את סיפורו של המרקיז דה פומבאל (סבשטיאו דה מלו, 1782-1699), שמעולם לא נשא תואר מלכותי, דתי, או משיחי, אבל היה ראש ממשלה משכיל ופעלתן בליסבון של אמצע המאה ה-18, אני מעוניין לפתוח דווקא בתיאור איתן הטבע, שבהתמודדות עימו כרוכה תהילתו הרבה. ב-1 בנובמבר 1755 פגעה בליסבון רעידת האדמה המתועדת החזקה ביותר בתולדות האנושות; כך תיאר אותהּ למשל ביל ברייסון (נולד 1951) בספרו: ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל:

*

אולם מבחינת הרס מוחלט וממוקד, רעידת האדמה העזה ביותר בהיסטוריה המתועדת היתה זו שזיעזעה – ולמעשה ריסקה לרסיסים – את ליסבון, בירת פורטוגל, ביום כל הקדושים (1 בנובמבר) 1755 מעט לפני עשר בבוקר הכה בעיר זעזוע צדי שעתה מעריכים שהיה בדרגה 9.0 בסולם ריכטר וטילטל אותה טלטלה פראית במשך שבע דקות תמימות. כשפסקה לבסוף התנועה, נהנו השורדים משלוש דקות בלבד של שקט  בטרם הופיע זעזוע שני, חמור רק מעט פחות מהראשון, ובעקבותיו התחולל זעזוע שלישי ואחרון. הכוח המטלטל היה עז כל כך עד שהנמל התרוקן ממימיו, ואלה חזרו אחר-כך בצורת גל, 15 מטרים גובהו, שתרם גם הוא את חלקו להרס. בסופו של דבר, הגיע מנין ההרוגים לשישים אלף, וכל בנין בטווח של קילומטרים הפך לגל אבנים. לשם השוואה, רעידת האדמה בסן פרנציסקו בשנת 1906 היתה בדרגה 7.8 בסולם ריכטר ונמשכה שלוש דקות.    

[ביל ברייסון, ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, מאנגלית: יכין אונא, הוצאת דביר: חבל מודיעין 2016, עמוד 256]

*

ההרס הנורא, גרם למלך הפורטוגלי לנוס על נפשו מן העיר והותיר רישומיו בכל רחבי אירופה. הפילוסוף הפרוסי, עמנואל קאנט (1804-1724), כתב חיבור קצר על רעידת האדמה בליסבון, שהזכיר ולטר בנימין עוד במאה העשרים כחיבור מייסד בחקר הגיאוגרפיה והגיאולוגיה; המשכיל והסופר הצרפתי, וולטר (פרנסואה מארי ארואה, 1778-1694), הקדיש לאסון פואמה ארוכה, חודשים אחדים אחר רעש האדמה, בעיקר משום שהאסון היטיב לבטא את תפיסתו לפיה, העולם רחוק מלהיות 'הטוב שבעולמות האפשריים', ולפיכך אין שחר לתיאודיציאה (הצדקת-האל) – לה היו שותפים רבים מהוגי הזמן, בין אם סברו כי האל נעלה על הטבע בחסדו (לייבניץ הקתולי) ובין אם סברו כי העצם האחד בעל אינסוף התארים (האימננטי) אינו יכול לטעות, מפני שפעולתיו הכרחיות, באשר תבונתו זהה לרצונו (שפינוזה). וולטר יש להניח, חש עצמו, כמוצא שלל רב (עם כל הצער הכרוך בכך) על הרס העיר, הנוצרית אדוקה, שנחרבה כמעט כליל ב'יום כל הקדושים'; מה שודאי לטעמו העיד על מגבלת האמונה ואי-הצדק הגלום במשמעת לאוטוריטות הדתיות, המתנהלות כאילו ירדו לסתרי עולם, אך לאמיתו של דבר, אינן יודעות דבר. כל שכן, ראה בחורבן ליסבון סיבה לדחות את הדאיזם האופטימי שרווח בחוגי האינטלקטואלים של דורו בדבר שלטונה המוחלט של התבונה בקוסמוס, ולפיכך – גם דברים הניכרים כהפסדים, עתידים להתבהר כאילו התארעו לטובה. הצד המשותף בינו ובין הדאיסטים היה עם זאת, תפיסה הגורסת כי האדם אינו רע או מושחת מיסודו, וכי האנושות כולה עשויה להתאגד סביב מוסר אוניברסלי, שתועלתו לרבים תיוודע לכל באי עולם.

וולטר כתב כך:

*

הֶעָצוּם בַּמֹחוֹת כְּלוּם יוּכַל לְלַמְּדֵנוּ?/ לֹא; סִפְרֵי הַגּוֹרָל סְגוּרִים בְּפָנֵינוּ/ עַל עַצְמוֹ הָאָדָם לֹא יוֹדֵעַ דָּבָר.// מִי אֲנִי וְהֵיכָן, מֶה עָתִיד, מֶה עָבָר?/ אֲטוֹמִים סוֹבְלִים עַל כָּדוּר שֶׁל אָבָק,/ לַמָּוֶּת מָזוֹן, לַגּוֹרָל כְּלִי מִשְׂחָק,/ אַךְ אֲטוֹמֶים חוֹשְׁבִים, וְלָהֶם עֵינַיִם,/ שֶׁלֶמְּדָה מַחֲשַבְתֵּנוּ לָמֹד הַשָׁמַיִם;/ רוּחֵנוּ נָסְקָה אֶל אֵינְסוֹף הֶחָלָל,/ אַךְ הַכֵּר אֶת עַצְמֵנוּ לָעַד לֹא נוּכַל.// הָעוֹלָם, זִירַת רַהַב, וּשְׁטוּת וּצְוָחָה,/ מָלֵא אֻמְלָלִים הַמְּדַבְּרִים עַל בְּרָכָה.// הָרְדִיפָה אַחֲרֵי אֹשֶׁר, כֻּלָּהּ אֲנָחוֹת, / אִישׁ לֹא שָׂשׂ, לֹא לָמוּת, לֹא לָשׁוּב וְלִחְיוֹת.// […] עַגְמוּת הֶעָבָר אֶת נַפְשֵׁנוּ תַּרְעִיד / מַה נוֹרָא הַהֹוֶה, אִם אֵין לוֹ עָתִיד, /  אִם לֵיל קֶבֶר יַחֲרִיב הֲוָיַת מַחֲשָׁבָה / יוֹם יָבוֹא כֻּלוֹ טוֹב, הֲלֹא זֹאת הַתִקְוָה […] 

[וולטר, מתוך: 'פואמה על שואת ליסבון, או בחינה של האקסיומה: הכל לטובה', בתוך: דן דאור, משתה לאדם בודד: הרבה תרגומים, מעט מקור, כמעט הכל שירה, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2011, עמ' 247-246]   

האדם במהותו, לדעת וולטר, הוא אגנוסטיקן (מי שיודע שכל ציפיותיו לדעת תעלינה בתוהו). הוא כמעט אינו יודע דבר על זולתו, ועל עצמו יודע מעט מדי, אם בכלל. דומה כי בכל האמור לידיעה – הוא אינו הצלחה ניכרת. אמנם, זכה האדם בקידמה מדעית לעומת ימי קדם, אך גם זאת, על אף שהצליחה להעמיד מושגים מטפיסיים, קוסמולוגיים, ואסטרונומים, שלא שיערו הראשונים, בכל זאת לא הצליח לקדם באמת את ידיעת האדם את עצמו ואת מהותו. זאת ועוד, העולם האנושי לדידו, סואן הפגנות של רהבתנות, שטות וצווחה, כך שקשה להגיד כי התבונה שולטת או מוליכה את מגוון התנהלויותיו. יותר מכך, הוא הומה אנשים המהללים את ברכת האל וחסדו, בלי לתת לעצמם דין וחשבון על המציאות גופא ועל המתארע בה, ומוכנים ליחס לאל גם את המאורעות הגרועים ביותר. העולם שמתאר וולטר כמוהו כתיבת פנדורה; עולם סחוף-פורענויות, רשעה וטמטוּם, שהתיאולוגים מתעקשים להטיל עליו את ברכת האל המדומָה. האדם, בעמק הבכא הזה, כבר כלל לא יודע אם ברצונו לחיות, למות, או לשוב ולחיות (הוא לא נהנה מחייו הנוכחים אך אין לו אחרים). עם זאת, בתחתית התיבה, מליאת המוראות, נמצאת התקווה, שגם אם לא מובטח שתתקיים, בכל זאת יש בכוחה להוליך את האדם בתפיסה כי משהו עתיד להשתנות, להתארע אחרת, והאדם יחיה פעם חיים נאותים יותר.

לא רחוק בעיניי כי סבשטיאו דה מלו, המרקיז דה פומבאל, בפכחותו המעשית, בשנאתו למסדר הישועי, שזכה להשפעה אדירה בליסבון, לפני ואחרי החורבן, דמה מאוד בהשקפותיו לאלו של וולטר. הואיל ונחשב אנגליופיל (בצעירותו שירת כשגריר פורטוגל בלונדון), יש להניח כי גם הכיר את משנותיהם של האמפיריציסטים ושל התועלתנים האנגלים. הוא בנה את ליסבון מחדש מתוך כלל אותו חזר ושנה: "אנו קוברים את המתים ומרפאים את החיים".  יושם אל לב, כי אין בדבריו הודיה לאלוהים, אלא סוג של אמירה של איש מנהל חילוני, המנסה לעשות כמיטב יכולתו, לשיקום העיר ולרווחת תושביה, ואינו תולה זאת בחסד האל או בתפילותיהם של חוסיו. כאן יש להעיר, כי פורטוגל של המחצית הראשונה של המאה ה-18, עמדה בסימן השתלטות רבתי של אנשי המסדר הישועי על מוסדות הכוח; כך, נטלו לעצמם חברי המסדר נכסים רבים בליסבון ובסינטרה (השכנה) – ותפיסתם, שגם הודגמה בציורים, בני הזמן, היתה כבני שבט יששכר, העוסקים בלימוד ותפילה, שעה שעל הסוחרים העשירים ועל בית המלוכה מוטל, כבני זבולון, יורדי האניות, לפרנסם ולכלכלם, משום שאת הצלחותיהם הם נוחלים מכוח תפילותיהם ולימודי התיאולוגיה של בני המסדר (מה שדומה מאוד להסדר עם עולם התורה החרדי ועם ישיבות ההסדר במדינת ישראל הנוכחית). אחרי ששיקם את ליסבון, פנה המרקיז דה פומבאל למיגור הכח הישועי. הוא גירש אותם מליסבון וסביבותיה, ולמעשה שבר במו-ידיו, ובתעוזה רבה, את אותו סטטוס-קוו של יחסי דת-ומדינה שפגעה קשות באוכלוסי פורטוגל הדלים, שנאלצו, עד אז, לעמוד לימין הישועים או לרעוב. בנוסף, תיקן המרקיז שורה של רפורמות כלכליות, שהגבירו את הייצור בפורטוגל עצמה, מה שהעניק עבודה לפורטוגלים המשתקמים, וגרם לצמצום התלות ששררה עד בייבוא מן הקולוניות מעבר לים. כיוצא באלה, הוא ביטל את חוקי הדם, שלמעשה אסרו על לא-נוצרים לשבת בפורטוגל; ואסר את העבדוּת ואת סחר העבדים בתוך פורטוגל.

אחריתו של המרקיז חוזרת אף היא לפואמה של וולטר, על כך שאין איש יודע את גורלו. הוא נאלץ להתמודד עם שלוש פלישות רצופות של כוחות משולבים ספרדים וצרפתיים בשנת 1762, מהן נחלצה פורטוגל. הרבה מהצלחותיה היחסיות התבססו על פעולות של איכרים שיצאו להילחם בצבאות מאומנים וחמושים יותר, בכח תמיכתם הפטריוטית בארצם, במלכם ובממשלתם. לאחר מכן, התמודד עם מתיחות ימית הולכת ומחריפה עם אנגליה, שבאותן שנים חיזקה מאוד את צי הים שלהּ, ואת עוצמתה בנתיבי הסחר הבין-לאומי. אחר-כך, בשנת 1777, המלך ז'וזף I, מיטיבו של המרקיז נפטר, ועל מקומו הוכתרה בתו, מריה, שהיתה קתולית אדוקה ותומכת מושבעת של המסדר הישועי. מריה מיהרה לפטר את המרקיז מכל תפקידיו ולגרום לו לפרוש לאחוזתו. היא כה תיעבה אותו עד שהוציאה צו שאסר עליו להתקרב אליה עד למרחק של קילומטרים אחדים, וכך למעשה, הוא יכול היה להיכנס לליסבון רק בהעדרהּ. כל-שכן, בחולפהּ על יד אחוזתו, הוא היה נאלץ לקבל הודעה מוקדמת על כך, ולצאת עם פמלייתו ליעד אחר עד תעבור השיירה.  מריה, מטבע הדברים, השיבה לישועים את כוחם וסמכותם, וכן את אותן הטבות כלכליות שלהם זכו בעבר. ככל שמצבה הנפשי של המלכה התדרדר לאחר מות בעלהּ ובנהּ בשלהי שנות השמונים של המאה ה-18, כך הישועים היטיבו את אחיזתם, עד שטקסים של המדינה נדמו למשתתפים בהם, כמיסות כנסייתיות. אורחים בארמון נאלצו לחזות וגם העידו אחר-כך, על התפרצויות הזעם הבלתי אפשריות של המלכה על עובדיה , שהרעידו את קירות הארמון (גם כאן ניתן להרהר על הקבלה אפשרית לאקטואליה הישראלית). המרקיז נפטר באחוזתו חמש שנים אחר עלותה של מריה לכס המלכות (ובטרם מצבה הנפשי התדרדר) לאחר שניטלו ממנו כל סמכויותיו. העובדה לפיה דווקא הכיכר על-שמו הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם ליסבון ופורטוגל אינה מובנת מאליה, ומבטאת הכרה מאוחרת בתרומתו הגדולה לפורטוגל המודרנית, ולכך, שבניגוד להבטחות הסרק המשיחיות של המסדר הישועי רודף הבצע, המרקיז הציע דרך בטוחה, ריאליסטית ומליאת תקווה, המודעת למגבלותיו של האדם, ועומדת לימינו ולזכות זכויותיו וחירויותיו, לאורך חייו הארציים.
*

*

בתמונה: Marquis of Pombal Monument, Center of Lisbon, Photographed by Shoey Raz, 25.6.2018

Read Full Post »

young-girl-and-man-in-spring-1911.jpg!Large*

*

לְחֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

מִתְפַּלְּלִים בָּרַע ;

וּלְאֶלֶּה כָּל עֶרְכֵי הַטּוֹב

מוֹדִים בְּהוֹקָרָה.

*1

חֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

הוּא אֱלֹהִים הָאָב,

חֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

הוּא אִישׁ, בֶּן טִפּוּחָיו.

*

כִּי יֵשׁ לַחֶסֶד לֵב אֱנוֹשׁ

לַחֶמְלָה פְּנֵי בָּשָׂר-וָדָם,

לָאַהֲבָה, דְּמוּת-אִישׁ בְּצֶלֶם אֵל,

לַשָּׁלוֹם, לְבוּשׁ אָדָם

*

לָכֵן כָּל מִי שֶׁמִתְפַּלֵּל,

בָּהָר אוֹ בַּשְּׁפֵלָה,

פּוֹנֶה לְצֶלֶם אֵל וָאִישׁ,

אַהֲבָה, שָׁלוֹם, חֶמְלָה.

*

אֱהַב כָּל צֶלֶם אֱנוֹשִׁי –

יְהוּדִי, תּוּרְכּי, פָּגָן ;

הֵיכָן שֶאַהֲבָה וָחֶסֶד,

אֱלֹהִים שָׁם גַּם.

[ויליאם בלייק, 'בצֶלם', הֵלךְ מטורף: מבחר שירים, תרגמה מאנגלית: חנה ניר, הוצאת כרמל: ירושלים 2015, עמוד 30]

*

    קשה שלא להתרשם מן הסממנים הנוצריים הפזורים בשירו של בלייק (1827-1757). בלייק אכן ראה בעצמו אישיות ריליגיוזית עמוקה, בעלת-מימד נבואי. הוא לא היה דתי במובן הממוסד; הוא ואשתו נהגו להתהלך בעירום בגנם כנגד המוסכמות-החברתיים של זמנם; אולי גם כדי להתריס שהם כביכול נפדו מעם החטא הקדמון ומן הנפילה מעדן. בלייק הכביר מאוד בייעודיו הרוחניים של האדם. הוא גם סבר כי ירושלים החדשה עוד תִבָּנה ותִכוֹנן באנגליה [בכך המשיך במידת מה את קודמו האנגלי, ג'ון מילטון (1684-1608)], אבל בניגוד למילטון שבכתביו הדגיש את המיתוסים הדתיים— מבטא בלייק איזו הליכה מכתבי הקודש ואילך, ומגמה לפיה הקדוּשה כלל אינה מצויה באינסטיטוציות או בקונסטיטוציות של הדת והמדינה; גם את אלוהים עצמו אין לאתר באמצעותן. עקבותיו של האל מצויות באדם, למעשה אין שער לאלוהות אלא באדם, ואין זאת אלא שהאדם עצמו הוא כעין אל בעולמו על שום כושרו לאהוב, לחמול ולכונן שלום בעולם.  בכך שונה בלייק לחלוטין מן הנוצרים האנגליקנים של זמנו וקרוב יותר לרוחם של הרנטרים, אנשי הרוח החופשית, ושל הקוויקרים, שהאמינו כי רוח הקודש שופעת עליהם (על כל אדם בפנימו מנצנצת רוח הקודש; כל אדם בפנימו הוא ישוע)  גם בלא ממסד מתווך. אלו גם אלו, כבלייק אחריהם הדגישו את השלום, ואת השיוויון בין בני האדם, וראו בחברה המונארכית-מעמדית את יסוד העוול, הואיל והיא קובעת את האדם להתבונן על בני-אדם כמותו כאויבים, או כרמים ממנו או נחותים ממנוּ ועל כן מאבד את יכולתו להכיר באחֵר שותף,רֵע, עמית; אדם שאלוהים מתגלה גם כן בפנימוֹ.

    הדברים בולטים עוד יותר כאשר משווים בין השלום, והחמלה, כאידיאות אנושיות הנובעות מבחירתו של אדם לאהוב את כל האדם אצל בלייק, ובין מושג השלום, למשל בשירתו של המשורר הנוצרי אנגליקני, בן תקופת הבארוק המוקדם, הכומר ג'ורג' הרברט (1633-1593), שלום. בשירו תר הרברט אחר השלום ואינו מוצאו בשום מקום בטבע. לבסוף הוא פוגש ישיש (Old Man) המספר לו על על נסיך העיר שָׁלם, שחי באושר, עד אשר גברו עליו יריביו. מתוך קברוֹ עלו תריסר שיבולים ואלו התפשטו בכל קצוות תבל וכל מי שטועם מהן או מן הלחם הנאפה מהן מוצא שלום. את השיר חתם הרברט במלים:

*

 מִזֶּרַע זֶה שֶׁבְּגַנִּי לִבְלֵב, אֱסֹף מַלְקוֹחַ

לְךָ הוּא מְלַבְלֵב.

עֲשֶׂה מִמֶּנּוּ לֶחֶם; וְאוֹתוֹ שָׁלוֹם, מָנוֹחַ,

שֶׁאַחֲרָיו כָּל-כָּךְ אֲתָּה אָחוּז

בְכָל מָקוֹם, וּתְחַפְּשׂוֹ בְּיֶתֶר אֲדִיקוּת וְטֹהַר-לֵב,

רַק בּתוֹכוֹ גָּנוּז.

[ג'ון הרברט, 'שלום', בארוקו: אנתולוגיה משירית אירופה במאה השבע-עשרה, בחר, תרגם וערך: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 382]

*

אין ספק כי משלו של הרברט מוסב על הכנסיה ועל המעבר מישוע (נסיך שלם) אל שנים-עשר השליחים ואל אבות הכנסיה שהפיצו את בשורת הנצרות בעולם. לדידו, רק אדם שטעם מלחם הקודש ולו באופן מטאפורי, כלומר נוטל חלק בחיים הנוצריים— עשוי למצוא שלום ואושר בעולמו; כאשר דומה כי יתר באי-עולם לדידו מסולקים מהן. זאת כמובן, בניגוד מוחלט, למגמתו של וויליאם בלייק בשירו— ההופך את השלום לנחלה כלל אנושית שאינה מוגבלת בדת או בהשתייכות קבוצתית כזו או אחרת, אלא בנכונותו של האדם לבחור להתייחס לסובביו במידות האהבה, החסד והחמלה.

   יתירה מזאת, אצל הרברט הדרך אל השלום מותנית בהצטרפות לקהילה הדתית, באמונה ללא סייג במושיע, בכך שדרכו ובו לבדו מתגלמת ישועת אלוהים; דרכו של בלייק שונה לחלוטין. הוא פונה לכלל האדם באופן שיוויוני. אין הוא דורש אותם להאמין בשום דבר על-טבעי וגם לא להשתייך לשום מוסד או ארגון באופן הכרחי; הוא גם אינו מכיר במתווכים. לדידו האלוה מתגלם באדם האוהב את זולתו, והמשתדל בכל-לבב להיטיב עימו. זהו לב החיים האנושיים והאלוהיים כאחד, ואין למעלה מזה. אם אצל הרברט אין כל סיכוי להשיג את השלום בדרך הטבע (דרוש עזר על-טבעי), אצל בלייק אין טבעי יותר מאדם המתבונן בחברו או בחברתו כרֵעִים אהובים השווים לו בכל. זוהי חכמה של שלום שאינה נצרכת לא למדינות (ולכן לא למדינות), לא למנהיגים (האדם מונהג מתוך מעלותיו) וגם לא לדתות (כל אדם הוא בבחינת מושיע, וגואל— ובמידה שהוא אוהב את האחֵר ומתנהל בדרכי שלום הריהו גם כאלוהים). בסופו של דבר רואה בלייק בשלום אחת ממעלות-רוחו של האדם, ואחת המידות המגלמות את חירותוֹ ואת תעוּדתוֹ.

כדאי מאוד לברר כאשר אנשים מזכירים את המלה שלום בכתביהם או בדבריהם – אל מה הם בדיוק מתכוונים. למשל ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב (1844-1780), תלמידו של ר' נחמן מברסלב (1810-1772), בן זמנו של בלייק, הכביר משם רבו בתפילות רבות לשלום, בכללן שלום עולמי. עם זאת, עיון מדוקדק בהן מעלה כי ר' נתן מתכוון למציאות בה עם ישראל מקבל לידיו את המלכות ורבים העמים המתייהדים או הנשמעים לכל מה שישראל מצווים. גם כאן, כמו של אצל הרברט, במעבה הדברים, צומחת ועולה תפיסה הייררכית המשכית, שאינה מכירה באמת באחֵר כשווה לך, אלא כמי שאמור להיעשות בן-דתךָ או להישמע לך ללא-עוררין. תפיסה דומה לזאת של ר' נחמן ושל ג'ון הרברט מצויה גם בכתבי אנשי דת אסלאמיים רבים, ועל-אף שמוסלמים ברחבי העולם מזכירים את השלום, דבר יום ביומו (ממש כמו בני דתות אחרות)— השאלה היא אל-מה מוסָבִּים דבריהם. בסופו של דבר הנחת השלום כפרי האהבה והחסד החופשי והשיוויוני בין בני האדם כמעט ואינו מצויה בין בעלי הדת הממוסדת. ניתן נניח למוצאו אצל ברוך שׂפינוזה (במידה הופכית מזו של בלייק, שהרי אצל שׂפינוזה לא ניתן לומר שהאל אוהב דבר-מה— אבל האדם מכח אהבתו את האל או הטבע חותר לאהוב בהכרח את כל היישים הכלולים בו),  ואצל סוּפים אחדים, למשל אצל השיח' הגדול, שזכה להצלחה גדולה במערב, אבל עודו מוחרם ונחשב ככופר, על ידי מוסלמים אורתודוכסים רבים, מחיי אלדّין אבן ערבי (1240-1165), שראה בכל זולת מבע של העצמי ובכל עצמי השתקפות של האחר; כאשר כלל כל הנמצאים כולם מהווים כעין בבואה רבת-אנפין של בוראם ויוצרם.  לפיכך לשיטתו, לכל אדם יש חלק באלוהות ולאלוהים יש חלק בו, והאדם נמדד בראש ובראשונה לא-רק בזיקתו לאלוהים אלא בזיקתו אל כל יש ארצי, המגלם ממילא את חלקו בכּללוּת-האלוהית.

שלום מחייב חריגה מכל תפיסה הייררכית ומכל תרבות הייררכית. כל-זמן ששוררת הייררכיה גלויה או סמויה, וכל זמן שהאדם לא באמת מסוגל למדוד את הנמצא מן הצד השני של המתרס כבן דמותו ממש, השווה לו ברגשותיו, במחשבותיו, במהלכיו ובתעודתו בעולם— המאבק-המעמדי יימשך. שלום זקוק למידה של חירות ושיוויון; כל-זמן שאלו אינם מתקיימים, השלום ממשיך להתקיים בקרב המעטים הפנויים לקדם אותו. הם לובשים את רוח השלום, היכן שמרבית סובביהם עונדים דרגות וחוגרים נשק ומשמיעים את המלה "שלום" כאילו היא הסכם כניעה חתום של אויב בפניהם או שלהם-עצמם בפניו. בבחינה זאת, השלום הוא תמיד אוונגארד.

*


*

בתמונה: Marcel Duchamp, Young Girl and Man in Spring, Oil on Canvas 1911

Read Full Post »

hammershoi.1902

*

אני זוכר פולמוס שהתעורר בין אחד ממוריי לפילוסופיה וביני באחד מן הקורסים לפני כעשור. אותו פרופסור התרעם על עצם העובדה לפיה אנשים נוטים שלא להכיר בעצם יחידאיותה של שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה, אף נוטים להכליל בנשימה אחת את אותו מאורע לצד ג'נוסיידים אחרים שהתחוללו במאות השנים האחרונות. נימוקיו נסבו בעיקר על הקמת בתי חרושת להשמדת אדם, וכן על העובדה לפיה חלקים נרחבים מן הציבור הגרמני התגייסו בנפש חפצה לשירות באותם מתקני מוות. הנדסת המוות או תיעוש המוות כמובן אינם המצאה גרמנית (אף המוות אינו רב אמן מגרמניה כפי שטען פאול צלאן). בשעתו, ייצגתי אני מול אותו פרופסור את הנראטיב הטוען כי לא ניתן להפקיע מקבוצות לא-יהודיות את זיכרון השמדת-עמם כמשהו שאינו "שואה" כי-אם רצח עם בלבד. בוודאי, כך טענתי, לא ניתן לייחד את זיכרון השואה בדרך של מחיית נראטיבים של זיכרון או ערעור על הלגיטימיות שלהם. למותר לציין כי אני ואותו הפרופסור נותרנו חלוקים (גם אם איני חולק עליו כי השואה היא מאורע קולוסאלי מן הפרספקטיבה של היהודים ושל הגורל היהודי). אפשר כי שינה דעתו מאז. איני יודע. מה שביכרתי לא להזכיר באזניו אז, כדי לא להרתיחו, היא העובדה שקראתיה אי-בזה לפיה הספר המבוקש ביותר בספריית ההשאלה של גטו ורשה היה ארבעים הימים של מוסא דאג לפרנץ ורפל. שעסק רובו ככולו במאורע, המוכחש לא מעט— דברי ימי השואה הארמנית.

קריאה מייסרת-מתמסרת בספרו של ההיסטוריון האמריקני מרקוס רדיקר ספינת העבדים עוררה בזכרוני את אותו פולמוס שאירע כבר לפני ימים רבים. זאת הואיל והקו המוביל את ספרו של רדיקר הוא התבוננות בתופעת חטיפת האפריקנים והובלתם כעבדים לאירופה ולאמריקה משלהי המאה השבע עשרה ועד המאה התשע עשרה כשואה וכרצח עם. סיפרו של רדיקר חושף היסטוריה נסתרת של תעשיית רצח, שיעבוד, דֶהומניזציה, וגזענות, שהיתה נחלתם של מיליוני אפריקנים, שנהרגו או נרצחו לאורך נתיבי השייט וסחר העבדים—גוויותיהם המעונות הושלכו כטרף לתנינים או לכרישים— ואילו "בני המזל" מביניהם/ן שמסעם בא לידי גמר; נמכרו כעבדים לכל תקופת חייהם, והמשיכו לטעום חיי השפלה, שיעבוד, והדרה עד אחרית ימיהם. כן, מן הספר עולה ומתברר חלקם של סוחרי עבדים אנגליים בסחר-האדם וברצח העם השיטתי הזה. וליברפול— הרבה לפני שהיתה ערש הולדת הביטלס או עיר של כדורגל— היתה הבירה האירופית של סחר העבדים לכל אורך המאה השמונה עשרה בחסות הכתר האנגלי באופן לגאלי לגמריי.

הספר יורד אל לב המאפליה של ספינות העבדים (לא ייפלא כי דווקא אותן נמנע ג'וזף קונארד לתאר)— הוא מתאר את רודפי הבצע, תאבי הדם, עברייני המין ואת שפע כלי העינויים ששימשו בידיהם בחסות אידיאת עליונותו של האדם הלבן. קשה להאמין כי בשעה שכתבים הומניסטיים רנסנסיים כבר נמצאו בעולם, אתיקה של שׂפינוזה ראתה אור; לייבניץ פרסם את כתביו על המונאדות, הלכי רוח של "הנאורות" הצרפתית (וולטר ודידרו) בישרו את בשורת זכויות האדם, חירויותיו, ועמנואל קאנט השמיע את המאמר המפורסם בדבר היותו של האדם (משתמע, כל אדם) יש כשהוא לעצמו, המשיכו בתי המלוכה האירופאיים ונכבדי סוחריהם לעסוק בסחר וברצח כמטבע עובר לסוחר, ולנהוג זילות בחיי האחר רק על-שום מוצאו האפריקני, צבע עורו השחור, ודתו הפגאנית. הספר מדגים אפוא, גם אם לא במכוון, עד כמה אידיאות עדינות, אתיות או הומניסטיות רחוקות מאולמות השררה האנושית, שנוטה על פי רוב להתעלם מהן, או לגייסן לצורך טבח רבים (שהריי שיויון, חירות ואחווה היתה גם זמן מה סיסמתם של היעקובינים, לפחות עד שהגיליוטינה החלה לערוף).

נקודות אור בודדות עליהן מורה רדיקר הם כתבים שהשאירו לוחמי בעבדוּת, חלקם אירופאים-לבנים וחלקם עבדים ששוחררו וזכו בהשכלה שהתירה להם להותיר אחריהם רשמים ממסעם ואת קול מחאתם התקיפה על עולם של רצח וסחר בבני אדם— אולם חלקם של אלו בחיבור כולו הוא כחלקה של התקווה הבוקעת לבסוף מתוך תיבת פנדורה. רדיקר אינו חוסך מקוראיו שלל זוועות, שאינן מותירות ספק בלב שאמנם תעשיית רצח מתוכננת היטב התקיימה גם התקיימה. אולי לא בליבן של "ארצות מתורבתות" אלא על סירות וספינות בין נהרות אפריקה והאוקיינוס האטלנטי, ובכל זאת כאשר מתבוננים באיורים שנשמרו בהם מתוארות תכניות מתאר לספינות עבדים, המליאות בסרטוטי עבדים הגודשים דרגשים בבטן האניה, והנתונים כל העת לאימת השוט והרובה ושאר אביזרי עינויים— קשה מאוד שלא לצייר בעיניי הדימיון (זה לא רחוק) מחנות השמדה. מחנות השמדה צפים, אך מחנות השמדה. כדבר המחבר: "ברשומות ההפלגה הרשמיות הופיע כל עבד כסעיף חסר שם במערכת הנהלת החשבונות. רבי חובלים מספרו את האנשים החיים בשעה שעלו לספינה, הרופאים מספרו את המתים בשעה שהשליכו אותם לים" (עמוד 294).  לעתים דובר בכלכלת-מוות. אם פרצה מגפה על הסיפון והיה חשש להידבקות הצוות העדיפו רבי-חובלים להשליך את העבדים החולים בעודם חיים כטרף לכרישים. לצוות נאמר כי כל עבד שנופח נשמתו על הסיפון עולה בהפסד כספי לקברניט, ולעומתו כל המושלך הימהּ בטרם מוות הוא על חשבונם של המבטחים (עמוד 266). אונס נשים על הסיפון או במעבה האניה על ידי אנשי הצוות היה אף-הוא דבר שבשיגרה.

סיפור מדהים למדיי. כבר שבועיים מאז קראתי את הספר ובכל זאת הוא הולך איתי הלאה, הוא סיפורו של הקברניט ג'ון ניוטון; אנגלי נוצרי, מחבר השיר הידוע "חסד מופלא" (מתוך הספר מזמורי אולני, 1779). ניוטון ראה בתפקידו שליחות אלוהית, שכן זהו הייעוד שקבעה לו ההשגחה הסובבת בכל. ביומניו הוא כתב בהודיה שלימה לאל על שגאל אותו מחיי כפירה ושחיתות ועל שהביאו לרום המעלה לכדי פיקוד על ספינת עבדים גדולה. אותו איש כותב ביומנו על חובתו לפעול למען טובתם של הברואים בעודו משתרר באכזריות ובטרור על העבדים הכבולים. קשה שלא לחשוב עליו כדמות המטרימה את רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ בירקנאו; אדם שתואר כאיש משפחה למופת, פטריוט גרמני, ומארח נלהב— אלא שהס נתלה למוות במחנה עליו פיקד (לא לפני שהותיר מרצון הודאה מליאה ובקשת סליחה); ואילו ניוטון נהפך באחריתו לכומר נערץ ולחבר נכבד בקהילה ומת שבע ימים.

שיאו של הסיפור האמור בג'ון ניוטון הן בשורות שכתב לאשתו לאור נרות ביולי 1753, שם הודה לאל על שהוציאו מארץ מצריים מבית עבדים, ובמשך שמונה שנים רומם אותו מדלוּת מנוולת למעמד כלכלי וחברתי נכבד. כפי שמציין רדיקר— האיש היה כה שקוע בהתלהבות דתית על גאולתו האישית, עד כדי שלא הבחין בעובדה שהוא עצמו הפך למשעבד, לתליין,לרוצח המונים ולסוחר אדם (עמ' 210-209).

יש איזה סימאון תודעתי באדם. נקודות עיוורון רבות כל-כך, המובילות לאכזריות ולאטימות בלתי נתפשות. בין אם זהו רוע צרוף ובין אם זהו טמטום הולך ומתפשט. בכל זאת, דומה כי ההיסטוריה האנושית היא סיפור של התעלמות, הסתרה והשכחה משפע בלתי נתפשׂ של אלימות ושֹררה, שאנו נוטים לדחוק, אם אינו קשור לנו ולקרובים לנו. אם הוא קשור— אנו הופכים אותו לנראטיב יחידאי של סבל, כאילו ישנה אך ורק מכסת-הסבל שלנו בעולם. בין כל הרגשות הסוערים, לפעמים נמצאת בנו התבונה להכיר במושגים כמו הטוב הכללי או הרע במיעוטו. אבל האדם בוחר הרבה ברע במירבו ומשכנע את עצמו שזה הטוב המוחלט; שהוא עשה כן דווקא משום שהוא נאמן לערכים מסוימים או לחבריו או לעמו, או שהוא עצמו בשם חירותו וגאולתו מוכרח לגלם את התפקיד שהותירו בידיו אלוהים (אם הוא דתי) או המדינה והעם (אם הוא לאומן). לעתים הרצון להתקדם במעלה ההייררכיה החברתית גורמת לאדם לשכוח את אנושיותו. הוא הופך לבוס מענה ולא זאת בלבד אלא גם משכנע את עצמו כי קורבנו נועד לעינויים. העינויים הכרחיים. כדברי פודזו המענה את לאקי האומלל לולדימיר ולאסטראגון: "האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זה כבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. [בלי לקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו]. מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהוא ידקלם, שהוא יחשוב? שהוא"  [סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 51]. ובכן, יש להניח כי הטקסט הארכיטיפי הזה, שנכתב אחר מלחמת העולם השניה (הושלם בינואר 1949), כוחו יפה לתיאור מאורעות יומיומיים למן שחר היות האדם ועד ימינו אנו. היסטוריה של שיעבוד, דיכוי, ועינוי. לדאבון לב,  אין בכח כל הטקסטים שנכתבו על בעיית האלימות האנושית כדי למנוע את הישנות המקרים. עוד לא נמצאה הדרך לסכור את תאוות השררה האנושית (כסף, כח, שיעבוד הזולת). אין להניח כי משהו עתיד להשתנות מהותית, בקנה מידה נרחב, בקרוב או במרחק. כך אנו מפליגים ומִטלטלים בספינה אכזרית ויבשה אינה נראית באופק.    

*

מרקוס רדיקר, ספינת העבדים: היסטוריה אנושית, מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ, בבל (עיון) סדרה בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2014, 480 עמודים.  

*

*

בתמונה למעלה: Wilhelm Hammershoi, Sun Over the Sea, Oil on Canvas 1902

Read Full Post »

segall.1929

**

1. גילוי דעת בדף אינטרנט של כדורגלן ארגנטינאי ידוע-שם בדבר הצורך לסיים את האלימות ההדדית הישראלית-פלסטינית מלווה בתמונה של ילד פלסטיני חבוש-ראש, כנראה בעטיין של ההפצצות הישראליות. הכדורגלן, בני האמצעי מעריץ שלו, נוהג להצהיר בפתח כל משחק הצהרה בגנות הגזענות והאלימות במגרשי הכדורגל ומחוץ להם. יש להניח כי לא מדובר באנטישמי או בפרו-פלסטיני מוסת, אלא באדם המתבונן בשכונות החריבות, בדיווחים הבלתי נתפשׂים על ההרוגים והפצועים. רואה צבא מצויד היטב הנלחם באזרחים; חיל אוויר חמוש, טכנולוגי ומדויק, המפציץ שכונות אזרחיות בעשרות פצצות של טון. יכול להיות שהוא לא רואה את סבלן של המשפחות ביישובי עוטף עזה ואת הסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?

2. אמש פורסם כי ראש הועדה שמינה האו"ם כדי לחקור את פעילות צה"ל במערכה העזתית קרא כבר בעבר להעמיד את נתניהו לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. מיד הושמעו מחאות רשמיות מירושלים. בקרוב, יש להניח, יציגו כלי תקשורת ישראליים את הנפשות הפועלות בועדת החקירה כשורה של אנטי-ציונים ותיקים, החורשים רעות על ישראל או על היהודים או על היהודים ועל ישראל. את העובדה לפיה אפשר כי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, והרמטכ"ל אכן ביצעו לאורך החודש האחרון פשעי מלחמה מבהילים בהפעילם את מיטב קני התותחים, הטנקים והמטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת— מרבית הישראלים ממאנים לראות, גם לא לשמוע. כשראש ממשלתם מציג הרג של כ-1,500 בלתי-מעורבים ופציעה (בדרגות חומרה שונות) של כ-9,000 בני-אדם (רובם המכריע אזרחים/ות) כ"הגנה עצמית" וכ-"מלחמה צודקת", קשה להם להבין שמשהו כאן כלל אינו סביר. אולי רק כאשר יוגשו כתבי האישום (אם ובמידה שיוגשו) יבינו קצתם עד כמה קילקלה ועיוותה שדירת המנהיגות הישראלית.

3. ג'ונתן סוויפט (1745-1667), הידוע בעיקר כמחבר מסעות גוליבר (1727) נולד בדאבלין כבן למשפחה אנגלית, לפיכך גם לאחר שמונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד כנסייתי בכיר (דיקן כנסיית סט. פטריק בדבלין) ייצג בעיניי האירים (הקתולים ברובם) את העם-הכובש שנוא נפשם. סוויפט היה עשוי להתרגל לפריביליגיות שהומטרו עליו. להצטרף לדעת הקונצנסוס האנגלית שראתה באירים עם של פועלים בורים ונבערים, המתרבים כמו שפנים, ונכונים לכל רוע וקלקול. את עדית התוצרת החקלאית הוכרחו האירים למכור לאנגלים במחירי רצפה, ונאסר עליהם לייצא תוצרת לשום גורם אחד מלבד הכתר הבריטי. לא נותר להם די מזון לכלכל את עצמם. לפיכך, בשנים מסוימות שרר ברחבי אירלנד רעב כבד. גברים, נשים וילדים נמקו מרעב מבלי שהכתר הבריטי או מי משלוחיו גילו בהם עניין. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה נעשה גם ניסיון אנגלי להציף את אירלנד במטבעות מזויפים. היו מי שקיוו להתעשר בדרך זו.  דומה כי המציאות בה האירים מכלכלים את הבריטים ומתים מעוני ומרעב הפכה תופעה שאין מהרהרים אחריה, ולא זאת בלבד אלא גם שמיטב המוחות האנגלים ניסו על העת לחשוב איך ניתן להתעשר עוד על חשבונם (לעתים עצרו לחלוטין את ייבוא הסחורות מאירלנד, מבלי שנתנו לאירים להשתמש בהן, סתם כדי שהאירים לא ירימו את ראשם). לא כן, סוויפט, שהעז לפרסם , תחילה בעילום שם, טקסט סאטירי-מורבידי, שזכה להד ציבורי גדול. הוא הציע לתומו הצעה צנועה (1729). הואיל והכתר האנגלי כלל לא שת ליבו לעובדה לפיה האירים מתים פשוטו-כמשמעו מחוסר מזון ועוני, קרי: מרעב— טוב יהיה אם לכל הפחות יורה הכתר להתיר לנשים האיריות לבשל את ילדיהן ולאכול את בשרם לשובע, הואיל ולתושבי האי לא מסופק מזון אחר ואין להם רשות לצאת את האי אלא באישור מלכותי. את  הצעתו חתם סוויפט כאזרח אנגלי מודאג, השוחר לכאורה את טובת הכתר והמסחר האנגלי. הטקסט גרם לדיון ציבורי באנגליה במצב האירים. וסוויפט – זכה להוקרת העם האירי לדורות.

אני לא יכול שלא להרהר על הצעה צנועה בסימן המצב הישראלי והעזתי. במיוחד – בסימן האופן שבו אזרחים ישראליים מן הישוב מדברים  בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין.

נזכרתי גם בקטע מתוך מסעו הראשון של גוליבר שבו הוא מסרב גוליבר (אחרי ששבה במשיכה את  צי האניות של ממלכת בלי-פוסכו) להצעת מלך ליליפוט לשוב ולשבות את כל האניות הנותרות ולהביא לשיעבודם המלא של כל אזרחיה במלים: "וגם הגדתי ולא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי שרת לָשׂוּם עם  חופשי, אנשי בני חיל, לעבדים".  קשה שלא להבין את דברי גוליבר (סוויפט) בסימן כיבוש אירלנד ושיעבוד אזרחיה לכתר הבריטי בתקופתו.

4. סיפרו של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900), עירום בין זאבים, המתעד את ימיו האחרונים של מחנה הריכוז בוכנוואלד ואת סיפור התקוממותם של התאים הקומוניסטיים והאנטי-פשיסטיים בו, מציע קריאה מרתקת. אך יותר מפרטי עלילתו— מצאתי בו תיאורים מעניינים ונוגעים ללב של אנשים הנקלעים לדילמות מוסריות, הנוגעות לחיי אדם: הצלת ילד יהודי יחידי כבן שלוש שהתגלגל אל המחנה (סיפור אמיתי), עמידה בעינויים קשים, החלטה על עיתוי ההתקוממות ותנאיה. כמובן, שהחיבור קצת סובל מהטיית-מה. כל גיבוריו הקומוניסטיים (רובם המכריע אינם יהודים), הם גיבורי מורכבים, אך טובי-לב ואוהבי אדם ביסודם; כל הנאצים מוצגים כמפלצות אנושיות, או למצער כאופורטיוניסטים חסרי מעצורים הנכונים לברוח מכל אחריות למעשיהם, ולהוסיף הרג על הרג, כדי לטשטש את עקבותיהם בימים שיבואו אחר הכיבוש בידי בעלות הברית. ובכל זאת, מאה וחמישים העמודים הראשונים העומדים בסימן הצורך להכריע האם להסתיר את הילד היהודי ולהבריחו מאנשי ה-SS, הם טקסט אתי מרתק, המציג כל אחד מהגיבורים על מעלותיו וחולשותיו. אני רוצה להניח כי הספר הזה, על-שום נושאו, ייזכה לקוראים ישראליים לא מעטים. אלו חסידי אומות העולם יפטירו אחדים, ויפסידו את הפואנטה. זה אינו ספר על הצלת-יהודים. זה ספר על סולידריות בין בני אדם, באשר הם בני אדם, ועל התקוממות אנטי-פשיסטית, שבמהלכה יאבדו גיבורים את חייהם, ואחרים ייפצעו קשות, כל זאת, על סף החופש המיוחל, כי בכל זאת ישנם ערכים כלל-אנושיים שעליהם יש להגן, ובשמם— להתאחד.

5. חשבתי השבוע על החיים בישראל כעל הפלגה בספינת תענוגות, מן הסוג שתיאר הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) במסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. פוסטר וואלאס מדווח על בחילה וסלידה ממעגלי הנהנתנים שמסביבו, משטף הרהב הבלתי-נתפס של ספינת השוטים הזו שאותה הוא יצא לסקר בשליחות עיתונאית. ספינה המנוהלת על ידי חבר ברייונים הרודים בשאר העובדים ביד רמה, מבלי שמישהו מבין הנוסעים הנהנים (היכולים להרשות לעצמם להוציא אלפי דולרים לאדם על הפלגה בת שבעה ימים) יחשוב כי מה שקורה כאן אינו כשורה. וואלאס מדבר על תחושה של ריקנות, עצב חסר קצה, אפילו דיכאון המלווה ברצון עז להשליך את עצמו לים, שעה שרוב עמיתיו לקרוז עסוקים בהעמסה נוספת של הצלחת, משחק בינגו, בלאק-ג'ק, בטן-גב, או ריקוד א-טיקו-טיקו-טק. יש גם ברושורים מושקעים באותיות זהב גדולות המבשרים: ההתענגות באה בקלות, ההירגעות נעשית טבע שני, המתח הוא זיכרון רחוק. האדם המפליג על גבי ספינות האהבה (פוסטר וואלאס מזכיר, לא לחינם, את סדרת הטלוויזיה ההיא) הוא יצור סתגלן ושכחן, לא ביקורתי באופן מיוחד. הנכון להשתייך לכל קבוצה הפודה אותו ממחשבות כבידות מדיי או ממודעות ומנטילת אחריות על מעשיו, ואפילו מייחד לשם כך לא מעט ממון. אם בסופו של דבר ייבנה בעזה נמל בין-לאומי. הריי גם משם יוכלו לצאת בבוא-היום קרוזים כאלה לעשירי החמאס ולשיח'ים מנסיכויות המפרץ. והאדם?

 

מקורות שהוזכרו ברשימה:

ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', בתוך: מבחר כתבים, תרגמו מאנגלית: יצחק קומם ומשה זינגר, הוצאת כרמל: ירושלים 1993, עמ' 22-14.

יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, תרגם מאנגלית: מ' מבש"ן, הדפסה רביעית הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 44-43, 319-311.

ברונו אפיץ, עירום בין זאבים,  תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, פֶּן— הוצאה לאור, תל אביב 2014.

דיוויד פוסטר וואלאס, משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, סדרת קו אדום דק וספריית פועלים— סיפורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים, תל אביב 2012.  

*

*

בתמונה למעלה: Lasar Seggal. Emigrants, Drypoint  on Paper 1929

Read Full Post »