Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנטוניו גמונדה’

*

1

 *

הַלַּיְלָה הַזֶּה שוֹנֶה כָּל כָּך מִכָּל הַלֵילוֹת;

בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, הַזָּר,

גוּפִי מְקַבֵּל אוֹתְךָ

כּמוֹ הָיִיתָ גָם אַתָּה עַם אוֹבֵד

[מרג'ורי אגוסין, מתוך: 'פסח בצ'ילה', מפות האהבה, תרגמה מספרדית: רחל פרק, הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 111] 

   השניוּת מעוררת-הלב של אגוסין; שעון מעורר של חילופי עונות; הבזק מחוגים בלתי נראים, החולפים לעיניי כאילו מפענחים בי איזה ברקוד סודי. הן כל אשה שאהבתי—הייתי לגביהּ בתחילה זר, זר מוחלט. ואף, כאשר מקיימים זוגיות של שנים, האם הזרוּת, המסתורין המוחלט, מתפוגג או מועם? או  שמא זהו לילה מחזורי, שבו תמיד אני מגלה את עצמי בבחינת זר, שונה, עם אובד?

   עמנואל לוינס הגדיר פעם את הנשיוּת, כמסתורין מוחלט (שיחה עם ברכה אטינגר שראתה אור בתרגום לעברית בכתב העת עיון בשם: 'הזמן הוא נשימת הרוח') , ועל כן ככניסה לקדוּשה.  מקובלים מסויימים, מפני אותו הלך-רוח, אך משום שקשרו את המיניוֹת הנשית ביסוד החומרי- המתאווה (פילוסופים ומיסטיקונים ימי ביניימיים נטו לזהות את נשי עם החומר  ואת הגברי עם השכלתני או הרוחני), ראו בהּ דווקא כניסה אל הטומאה.

   ברשימה ישנה שלי, 'בשער האין-חוק ואפשרוּת האהבה' כתבתי על האלהוּת, כמסתורין המוחלט, כזר אולטימטיבי, שיש לארחו, על אף זרותו המוחלטת שלא תפוג לעולם.

   מעולם לא חשבתי על עצמי כזר במעשה- האהבה. אגוסין פקחה את עיניי לראות עד כמה יש חסד במעשה האהבה.  בגוף הנשי המקבל לתוכו את הגברי, אוסף ומארח, כמו היה עם אובד. כמה נחמה ובד בבד חוסר נחמה ישנה באהבה כזאת. אפשר, הן המאפשרות כי  הסדר וגם המסתורין יימשכו, ולא יפוג טעמם.

*

2

בּכְבִיש הַצָּפוֹן

אוֹר עַל הַמּוֹרָדוֹת

            אָנַה, אַמַלְיָה

בֹּאנָה אִתִּי לקבל את האור

 

בְּיָדִי הַשַֹמָאלִית אֲנִי מַחֲזִיק אֶת יָדָּהּ שֶל אַמֶלְיָה

וּבַיְמָנִית אֶת יָּדָּה שֶל אָנָה

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת הָאוֹר.

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת יָדֵינוּ ואֶת הָאוֹר.

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת הָאוֹר, אֶת הַשֶּקֶט וְאֶת יָדֵינוּ. 

 

הָיָה יוֹם שֶהָלַכְתִּי בּוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה בְּלִי אַף אֶחָד.

הַשֶּמֶש עֲדַיִן זָרְחָה עַל הַמּוֹרָד הַצָּהֹב

אוּלָם הַבְּדִידוּת הָיְתָה חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהָאוֹר.  

גַּם אִם הַשֶּמֶש זוֹרַחַת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חֲבֵרִים

אַל תֵּלְכוּ לְעוֹלָם לְבַדְכֶם אֶל כְּבִיש הַצָּפוֹן.

[אנטוניו גֵמוֹנֶדַה, 'בכביש הצפון', אם כי כבר מאוחר, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 80]   

*

 אכן, כדברי גמונדה, לעתים הבדידות חזקה יותר מהאור, אני נזכר בהליכות ההן בצדי דרכים ברמת הגולן לאור כוכבים. הפחד מתעורר, כמו נחש פנימי האומר להקיש, רק כאשר נגלו לעיניי אורות של יישוב, מגע מחודש של ציביליזציה. אבל בכל זאת, גם בשנים ההן, על יד מדורה בלילה, או מול הכנרת בליל ארוך ודומם עם חברה וחבר קרובים ללב, יכולתי לגלות בעצמי, את מה שלא תמיד היה ברור לי, שלא נועדתי להלך בצד הדרך לבד. אם יש דבר מה שאני חב לכתבים הסופיים הערביים-תורכיים-פרסיים היא ההדגשה על יסוד החבורה הסוּפית, חבורה שבמיטבה מפגישה בין אנשים בני דורות שונים, שהגיעו להכרות רוחניות שוות, ועל כן מתקשרים אלו באלוּ, גם מעבר למקום, לזמן, ולחיים; דרכם הצלחתי להבין לראשונה את פשר חבורת ספר הזהר, ואת יסודהּ של חבורה שבמיטבה כל חבריה, מקבלים אלו מאלו ונותנים אלו לאלו, ללא היררכיות וסדרים מוגדרים, אלא מתוך קשב וקירבה, לאורות הגלויים ולאורות הנעלמים.

   זכרון השמש הרומצת מעבר להרים בסוף הליל, כגחלים לוחשות האומרות להעלות מתוכן שלהבת של כתם ואודם, הלילה כלה.כחתול גוסס המוציא את נשימותיו האחרונות לעיניי. הפעמים הההן בהן חשתי כה עזוב בעולם, עד כי דימיתי  כי אני אך תולע, וכל תועלתי, כי הלילה אהיה פרפר עוד הפעם.  ובינתיים, בתווך, הילכתי עוטף בצללי העולם, ככוכב נופל.  חסר משאלה.

*

*

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Wreckers, Coast of Northumberland, oil on Canvas 1836

© 2011 שועי רז

Read Full Post »