Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנכסגורס’

 

 

זה בלתי אפשרי. אולם כך הוא. מספר דפי הספר הזה הוא בדיוק אין-סופי. אין בו שום דף ראשון, שום דף אחרון. איני יודע מדוע  ממוספרים הדפים באופן שרירותי כל כך. אולי כדי לרמוז, שסיומי כל סדרה אין סופית מתירים כל מספר. 

[חורחה לואיס בורחס, 'ספר החול', ספר החול, תרגם: יוסף שריג, הוצאת כתר: ירושלים 1982, עמ' 101] 

  

1

 

   פרוייקט מסוים שאני עסוק בו השיאני לעיין מחדש במבחר שירי המוות היפניים הותיק בתרגומו ובעריכתו של יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות (הוצאת מסדה: גבעתיים 1985). ביקשתי לקוראם מחדש לא כשירי ערש-דוויי או כאפיטאפים, אלא כשירה הנאמרת על ספו של שינוי מצב תודעה, שינוי המבטא הליכה אל מֶעֶבֶר לחיי ההכרה הרגילים וחבירה אל סדר אחר או אל כאוס אחר, אם אל היש אם אל האיִן המוחלטים; שכן, עשוי אדם לחוות עוד בחייו חוויות-סף-מוות, בבחינת טרנספורמציה בין מצבי תודעה שונים. נניח, מי שחוו(ת)ה את העולם כסדרי הטבע והחברה בלבד, וניעור/ה פתאום לראייה פנימית, או לכמה ראיות פנימיות של סדרי ההויה, או מי שחוו(ת)ה פתע בכל מאודו את היותו/ה חלק, קטן ועזוּב בתוך כללות ההויה, בהּ הוא/היא נוטל/ת חלק; או מי שחוו(ת)ה את התאיינותו/ה וכיליונו/ה כמה שאין ניתן לדבר בו כלל. בכל זאת אפשר כי חוויית-השנוי: התמורה וההטמרה, הביאה אותו/ה לרשום את חוויית אבדנו/ה-העצמי ותובנתו/ה המחודשת באומר ובשיר. כעין רישום של חווית הסף בשפה; רישום מהיר, כמעט הבזק, של התודעה באותו הֶרֶף-מֶשֶךְ (Duration)  שבין שני מצבי תודעה שונים, זה המוקדם וזה המאוחר.

   קראתי סדרה של שירים, בכולם מתעוררת תנועה של פיזוּר, של הליכה מן המרוכז-מצומצם-מתומצת אל המפוזר-מעומעם-חסר הצורה; אפשר, כי מדובר בשלב המטרים איזה ריכוז מחודש, צורה חדשה אשר תלך ותופיע מאליה; אפשר גם כי מדובר בפיזור ובעמעום עד כיליון, אבדן שבו כל הרשמים שאפיינו את היחיד

הנה השירים:

לְאַרְבַּע רוּחוֹת שָמַיִם/נְפוֹצִים סְתָם כָּך/זַרְעַי הַלוֹטוּס (דוֹנְסוּי, נפטר 1729, אומרי שירה על סף המוות, עמ' 135)

זַרְעֵי הַלוֹטוּס/פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר/כְּאַוַּת נַפְשָם (סוֹסֶן, נפטר 1776, שם, עמ' 181)

היוֹם סוֹפָהּ שֶל עֲבוֹדַת הַדָּת/אַתֶּם שוּבוֹ לְבָתֵּיכֶם/אֲנִי יוֹצֵא לִפְנֵיכֶם/מִזְרָחָה אוֹ מַעֲרָבָה לַאֲשֶר תִּשָּא אוֹתִי הָרוּחַ (אוּנְקֵי טוֹסוּי, נפטר 1683,עמ' 65)

עִשְבֵי פַּמְפַּס שֶיָבְשוּ/ מִתְפּוֹרְרִים/ מַיִם וְשָמַיִם… (הַקוּקִין, נפטר 1817, שם, עמ' 146)

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא (טוֹגְיוּ, נפטר 1749, עמ' 151)

   מה שמאפיין את התמונות הניעורות מתוך שיריהם של משוררי ההאיקו ונזירי הזן כאן היא חוויית המעבר, ההליכה אל הלא-נודע, המהווה את כליונו של הידוע מבלי להמציא נחמת-ידיעה לאשר מצפה לאדם בעברם האחר של הדברים. הכל נתון בתנועה ובשינוי בכל עת, ובכלל כל אלו גם האדם, המסיים קיומו זה ופונה לדרכו אי-אן. בניגוד לנזירים אחרים המשמיעים הצהרות בודהיסטיות או משוררים המקיימים תקוות-אחרית של נצח של פרחים וירח, מה שמאפיין את הכותבים שהבאתי הינו הכרח-ההליכה ללא-שוב, הכרח-השינוי המתחדש.

   כאמור, אני מבקש לקרוא את השירים לא כשירי מוות בלבד, אלא כשירים המבטאים את ראשיתה של טרנספורמציה תודעית, המתבטאת בנכונות לצאת לדרך, המובילה הרחק מן המקום ההכרתי המוכר בו שוכן האדם לבטח, וזאת מבלי לדעת אל-נכון מה צופן לו מסעו. אם נרצה, זהו מעבר בין שני מקומות (טוֹפּוּסים) הכרתיים, אחד מוכר ואחד נעלם עדיין, את האוֹטוֹפי (חסר-מקום) מבטאת דווקא הנכונות לאבד את האחיזה, ולצאת לדרך, ללכת את הערפל, בין אם יילך ויתבהר ובין אם יבלע בתוכו את ההֶלֶך/הולכת.

*

2

 

לפני שנה וחצי לערך פרסמתי כאן רשימה אישית-אוטוביוגרפית, שנחתמה במלים הבאות: רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. בכתבי את הדברים אז, ככל שאני זוכר, לא הדהדו בזכרוני שורותיהם של המשוררים שהבאתי לעיל, אלא התבטאתי כפי יכולתי להבין מצב של שינוי מתמיד בתוך מסע החיים הזה ההולך ומשתנה כל העת, כאשר זכרונות וחוויות ושלל רשמים משמשים את ההכרה האנושית בכדי לדובב את עצמה. סביר דווקא, כי לנגד עיניי עמדו אז תארי ההתפשטות (הפיסית במרחב) והמחשבה במשנתו של ברוך ספינוזה; אפשר דווקא, ה-Spermata  אותם זרעוני-הויה הפורחים בכל, אליבא דשיטתו הפילוסופית של הפילוסוף היווני אַנַכְּסַגוֹרָס, אשר תנועתם מכוונת על ידי ה-Nous  (שכל) אולי הובעה בהן גם איזו ביקורת מרומזת כלפי תפישת 'ההאחזות ביישות' במשנתו של מרטין היידגר, שכן אין במה להיאחז, אין על מי להישען. יש להמשיך ולהשתנות, לדעת כי לאמיתו של דבר, לפחות ככל אשר נסיון-חיי מורה אותי, לא ניתן לשמור על דברים כמתכונתם, וכי כל הדברים נתונים כל העת, בתהליכים של דעיכה והתפתחות, קמילה ופריחה, גלוי וכסוי. כל אדם, בלאו הכי, נע בדרכים, אף אלו היושבים נינוחים על יד מחשבם ושואלים בלבם: "על מה הוא מדבר? אני הרי יושב נינוח על יד המחשב"; ובכל זאת, תמיד נעה שם, כחיית לילה, הדרך.

*

3

 

   בראיון שערכה דפנה לוי עם האמנית יהודית סספורטס לפני כשנה, אמרה סספורטס את הדברים הבאים באשר לתהליך היצירה של עבודותיה ומגמותיו:

[…] אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה אבל אז הכל מתפורר.

   מעבר לאנלוגיה המבריקה שמציעה סספורטס, היא נדמית בעיניי בדבריה, לאמנית-פסיפסים, אלא שהיא מודעת לכך שבאשר אמנותהּ שואפת לחקות את תנועת-החיים, הרי הפסיפס הזה מבטא דינמיוּת שאין בה שליטה, ובכל עת מתוספים אליו חלקים ונגרעים ממנו חלקים; תובנותיו של אדם אינם אלא הרף; נסיון כן,  אמיץ אולי נואל, לתפוס בעיניי ההכרה חלק מן השלם. לדאבון לב, אני מרבה להרהר בכך שגם המדעים, ומבחינה אחרת, אף דתות, בסופו של דבר, מנסים להציע איזו הבחנה בחוקיוּת וסדר בתוכו של יקוּם ההולך ומשתנה בכל עת. אני תמהּ אם גם הם אילו אינם מבטאים אלא את השאיפה האנושית להקפיא לרגע את התנועה, לקבוע, לסדר ולייצב. כמה מוזרים הדברים בעיניו של מי שחושב שלא ניתן לקבוע, לסדר ולייצב.

אנו קובעים מסלולים; ברם, הדברים הולכים בחוסר-מסלולם.

לראיון המלא עם יהודית סספורטס באתר של דפנה לוי "המדור לאיבוד קרובים".

*

4

 

   ביקרתי אתמול בבית אבות סיעודי. מראות מכמירי לב. כי מבית החולים נלקחת ואל בית החולים תשוב. ובכל זאת, חשבתי בלבי,  אפשר כי גם הקמילה הזאת, אינה אלא פתח של מעבר, של שינוי, אם של הצטרפות לסדר כלשהו אם של כיליון מוחלט. הזיקנה קשה, מכבידה. לא זרעי לוטוס, לא עשבי פמפס, לא ענפי ערבה, לא ראשי סביונים מתפזרים לכל עבר. היה לי קשה להעלות בדעתי כי מישהו מן המטופלים שם היה נושא עצמו לומר שירה. עם זאת, דווקא מתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה חשוב להעלות את מחשבות אנושיות על הכתב, כל עוד אפשר לדמות בלב את הקשר המסתורי בין הטבע, הקוסמוס והאדם, ההתאמה הנסתרת, כל זמן שהנפש מסוגלת לתור אותו. כל אימת שהשער עדיין פתוח. הן אין הוא נסגר אף פעם. רק אנו מדמים בעיניי נפשנו כי הוא נחתם.  וכיליון-האני? כיבוי תנודות התודעה, התמוססות במה שמצוי מעבר להשגותינוּ, במה שזר ומיסתורי, המבטא קץ כל בשר, אפשר גם פקיחה מחודשת. בעיניה של הכרה אחרת, אחרת מן ההיות שהיינוּ. הרף המעבר.

   בחזרה הודיע הרדיו על הדיון הקרוב בכנסת על קידום חוק "נאמנות=אזרחות" של ליברמן וחבר מרעיו.  נזכרתי פתאום כי מעולם לא נשבעתי לשמור אמונים לצה"ל. באותו יום שבו נערכה ההשבעה נאבקתי על חיי בבית החולים. משחזרתי לשרת אחר-כך, איש לא טרח להשביע אותי. אני מפקפק אם הייתי מוכן. אני בספק גדול אם אהיה מוכן להישבע נאמנות למדינה, כל מדינה. יהדות, ציונות, דמוקרטיה הן אידיאות שהפכו לאידיאולוגיות (הפעלות פוליטיות-פרטיקולריות של דת, לאום, וממשל). על האדם לבחור האם הוא מעוניין לקרבן למציאות ולממשן בחייו. מה מועילה שבועה לזה, או הצהרת אמונים. הייתי מבכר להביע נאמנות למין האנושי, לטבע, ליקוּם- הם מבטאים את שמשתנה והולך כל הזמן; אבל מהם איני כדאי לבקש אזרחוּת. נעצבתי אל לבי, על הנסיון הזה למסמר אנשים לאיזו אידיאה או אידיאולוגיה ובתמורה לכך להבטיח להם סל של זכויות-אדם.

*

5

 

המשורר והצייר, דודו פלמה, הביא בספרו החדש, כמו שור בלי ראש, את השיר הבא:

מִתוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לְעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת אֶל

מִשְמָרוֹת הָאֶבֶל שֶל טוּרֵי הֶחָצָב.

 

בְּמַשָּק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְראשִי

מְשֻלְשֵי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעָקִים מָרָה אֶת שִירַת

כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַעְגוּעִים

עַל אִישוֹנֵיהֶם הַדוֹלְקִים.

 

עֲקֵבוֹת שֶל שֶמֶש מִתְרַחֶקֶת שׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְתַּנִים לְאַט.

חֶרֶש נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶמִתוֹךְ גוּפָת אֱלוּל הַנִרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

 

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶל טהַר

רָצִיתֶי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּנָה.

כְּמוֹהֶן לָשוּב מֵחָדָש

            לָעַד.

 

[דודו פלמה, 'מתוך שרפת הקיץ', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 15-14].

הפּליטוּת, המטען הדל, הנדוד, הגעגוע, השינוי המתמיד, הכיליון או השיבה הנצחית, האדם, הטבע, היקוּם.הכמיהה הירֵחית להיות לְעָד, ולוּ במגבלות האדם.

זוהי הגות בחיים, הקרובה מאוד למוות, אסיף של רשמים מתוך הטבע המשתנה תדיר, מתוך תמיהה האם יוֹתֶר מזה בגדר האפשר; המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם .

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, The Burning of the Houses of Parliament

Oil on Canvas 1835 .  

 

© 2010 שוֹעֳי רז

Read Full Post »

 

 

גם אם נעצור על פי התהום לעולם לא נצליח לבטל את החלל  (הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 236)

 

 באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן'.עשה לי טוב לראות אותו.הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי,וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי.הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מלז איל מרקיז.הוא יעץ לי לחזור למסעדה:"הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה.רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף. (שם, עמ' 78).

 

   דומה כאילו ספרו של הארי מאת'יוס הוא הילולה של אורות וצללים, של חצאי אמיתות ובדלי בדיות הסובבים כמו זרעוני ההויה (spermata) עליהם דיבר הפילוסוף הפרה- סוקרטי אנכסגוראס, סובבים ויוצרים עולם בו מרצדים הם אנה ואנה לאורו של שֶכֶל (nous) המניע אותם בתבנית של רציונל עלילתי שיטתי, הפועל לפנים עולמם של ז'נרים פופולאריים (מותחני ריגוּל ובילוּש לסוגיהם), ובכל זאת המחבר רק משתמש בסטרוקטורה ובמקצב האפייניים לז'אנרים המדוברים, כעין מעיל צבעוני-זרחני העוטף את הגוף ביום קר, שכן ספרוֹ כולו, בפנימיותו, הנו כעין חידה קיוּמית שמרכיביה הינן הזהוּת האישית והזהוּת המינית (זהותו לעולם נעה בין פנימיותו ובין האופן שבו החברה מתייגת אותו). היותו של האדם בבחינת ישוּת שבירה ועראית, הנעה כל העת לקראת המוות או לקראת טרנספורמציה מקוּוָה שעליה לחולל על מנת להמשיך לחְיוֹת. הקשר בין כל המרכיבים שצוינו ומימושם המשותף. 

   הספר מגולל את קורות מחברו בראשית שנות השבעים בפריז באופן שלכתחילה מעט מזכיר את סגנונו הדיווחי-אינפורמטיבי של הנרי מיילר; אמריקאי שהגיע לפריז שנים הרבה לפני מאת'יוס. מאת'יוס  היה באותן שנים החבר האמריקאי היחיד בקבוצת 'האוליפו' (oulipo, הסדנא לספרות פוטנציאלית, בין חבריה היו: ז'ורז' פרק ואיטאלו קאלוינו) אף היה חברו הטוב של הסופר היהודי- צרפתי ז'ורז' פרק (כבר סיבה טובה לצלוח את הספר הזה מקצה אל קצה). חשד שמתעורר כנגד מאת'יוס כאילו הנו שלוחו של מוסד הביוּן האמריקאי בשל קשריו החבריים עם אנשים שבעבר מלאו תפקידים בגופים כגון אלה, כמו גם שיחה בין המחבר ובין ידידיו, הקוראים לו דווקא להפסיק ולהתנער במבוכה מן ההאשמה המוטחת מדיי פעם בפניו, מביאתו, לידי אימוץ גינונים האפייניים לסוכן ביוּן ולא זאת בלבד אלא שהוא מחליט לפתוח חברת קש מן הסוּג המאפייין את המבקשים לכסות את פעילויות הריגול שהם מנהלים בחסותם של ארגוני ביון.

    הספר עתיר בכמה סצנות מבריקות מבחינה רעיונית וסיפורית, כמו נאומו של מאת'יוס על חרדת הנסיעות ופתרונה- לוח זמני נסיעות עולמי-אוניברסלי המכיל אך ורק את זמני הנסיעות העשויים להיקרא כפאלינדרום (מימין לשמאל ומשמאל לימין באותו האופן) באופן כזה שיובטח לתייר שלא יאחר את הרכבת מחמת אי קריאה נאותה של לוחות הזמנים. הרצאה המסבכת אותו עם שלוחי הקג"ב בהזכירו בכוונה לוחות זמנים של רכבות באיזור בהם מבצע השלטון הסובייטי ניסויים גרעיניים; מפגשים של מין טנטרי עם אשה מסתורית, בלא מגע מיני מלא אלא על ידי נגיעות עדינות הדדיות, המובילים את העלילה וככל שהיא מתקדמת מבואר כי יש להם חלק מהותי בהתרחשות כולה; סעודת ערב אליה מגיע מאת'יוס מגולגל בתוך שטיח אוריינטלי העשוי מלאכת- יד ומגלה כי הוא יושב בחברתם של פעילי ימין קיצוניים ובסופו הוא מקיים מפגש מיני קטוע עם אשה מזרחית נמוכת- קומה-מאוד על שולחן בכנסיה מתחת לפני האדמה (כעין קטקומבה). ראייתו של המחבר את החיים והתגלגלותם אינה רק קפריזית, אלא חסרת מנוח, האדם נע כל העת בין אפשרויות-קיוּם שונות, המשנות פניהן כל העת, כך שלא בנקל יכול הוא להצליח ולהבחין בממשוּת, ולעתים הריאליזם הופך לסף סוריאליזם.

   משהו בקולו של המספר הדהד משהו  מספרות ה- hard boiled של ריימונד צ'אנדלר (יותר) ודשיאל האמט (פחות) מבחינת נדודיו חסרי המנוח של גבורו אחר פתרון המבוכה אליה נקלע והן מבחינת הניוון הדקדאנטי המאפיין לדעת מאת'יוס את החברה הגבוהה הפריסאית בכל אשר הוא פונה. את האמט מבחינת הטיפוסים הצבעוניים מאוד, ואת צ'אנדלר מבחינת המלאנכוליה הרומנטית מחד גיסא, והראייה המפוכחת-צינית מאידך גיסא, של גבר רגיש המודע לחולשותיו ולמאווייו. דומה אפוא, כאילו מאת'יוס הסופר שכר את מא'תיוס סוכן הסי.אי.איי כביכול בכדי לפתור עבורו את חידת זהותו. וככל שהעלילה מתקדמת מאת'יוס זקוק מחדש למלוא זהותו על מנת לשחרר את עצמו מציפורניה של התחפושת אותה עטה המשתלטת והולכת על מה שבעבר היו חייו. בנוסף, קשה שלא לחוש בהשפעתו של פיליפ רות: (המסע מלא החרדה בעקבות הזהות ובכללה כמרכיב מהותי: המימוש המיני, הסקס כפודה מן החרדה), ושל ז'ורז' פרק (אינוונטארים מבריקים למדיי והתעכבוּת על תיאור דמויות שאינן דווקא חיוניות מאוד להתפתחות העלילה, אך יש בה יופי מצד עצמה, ותרומה מהותית להבנת הלכי נפשו של הכותב) שניהם נוכחים פה לא מעט אם במודע ואם לא במודע.

   הספר הוא קריא ומהנה מאוד. לא כליל- השלמות, אבל דווקא בעד התקדמותה הבלתי-תימטית של העלילה, שלל האירועים הבלתי צפויים, ובמיוחד בעד הפריזמה ההכרתית הייחודית של המחבר, המזכירה מעט את תפישתו הסוציו-אנתרופולוגית של יוהאן (יאן) הוידזינגה אודות האדם כ- homo ludens (האדם המְשָחֶק), באשר הוא מגלה כי משחק התחפושות שהחל להניע מתחיל להשתלט על כל מערכי חייו ומחשבותיו- היא רבת עניין וחידתית גם יחד כמשחק הולך ומתפתל ומסתבך. בסופו של דבר דמוּת האדם וזהותו הניבטים בחיבור הם כשל זרעוני- קיום הצפים והולכים ברוח עיוורת, כאבק פורח וכחלום יעוּף. האדם אמנם מקווה לכך שישנו איזה רציונאל המניע אותו ואת יתרת המין האנושי אחד כלפי השני אל המפגש (האינטלקטואלי, הרגשי, המיני וכיו"ב), אך אינו יכול לראות דברים בבהירוּת או להבינם לאשוּרם.  בסופו של דבר, דומה כי דעת המחבר היא, כי זהותו גם עצמיוּתו של האינדיבידואל הנה חמקנית מאוד, אלא שיכול אדם לחוות בכל זאת רגעי בהירות מעטים. אזיי- כילד המפריח עפיפון פֶּרא בשמי הערב יתארעוּ אליו אפשרויות פתרון לחידת הקיוּם, כעין הבזקים מדודים או איתות סודי, וישובו ויסתתרו מן העין, והנה באותה שעה יצטרך האינדיבידואל להכיר בעיני רוחו, כי גם מה שהוא חושב לזהות, אינה אלא סוג של משחק תפקידים מתמשך וחידה שלא ניתן לפתרה.

 

מישהו אמר פעם שרֶשע אינו אלא השחתת הידע.הג'ינג'ית היתה טיפשה יותר משהיתה מרושעת. היא מצאה רעיונות אפנתיים חדשים לעטוף בהם את הטמטום שלה. אני העדפתי אגוזים, כדורים, ציפורים וכל דבר אחר שהציעו לי החיים על פני גאולה אינטלקטואלית. עכשיו העולם היה שלי, כולו שלי.

רק דבר אחד עמד בדרכי: עדיין הייתי משועבד למין הנשי חשבתי שאהיה אומלל אם איאלץ פעם לוותר על מגע ידהּ של אישה; לא של אישה מסוימת. של כל הנשים. התקשיתי להודות שבאחרונה, זה בדיוק מה שקרה, ולא הרגשתי אומלל במיוחד. החרדה שלי  היתה ממכרת, ובכל פעם שעמדתי להשתחרר ממנה היא לכדה אותי מחדש. (שם, עמ' 57).

 

כך מלאו ימינו מבוקר ועד ליל (וז'אן- מארי היה מתעורר כמה פעמים במהלך הלילה כדי לבדוק מה שלום התינוקות שלו). לא חסר לנו בעולמנו דבר. עברנו בכפרים, וכשראיתי את האנשים הרגילים שגרים בהם, אנשים שישנים במיטות ומשתעממים מעבודתם ומהסובבים אותם, הרגשתי כמו אל בעולם של בובות (שם, עמ' 251).

 

 

הארי מאת'יוס, חיי בסי-איי-אי: כרוניקה של שנת 1973, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל: תל-אביב 2008, 263 עמודים.

 

© 2009 שוֹעִי רז   

Read Full Post »