Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנרי מאטיס’

*

בשבוע שעבר, בי' בטבת, חל יום הולדתו של ח"נ ביאליק (1934-1873). לקראת הכנת דברים שאמרתי לצד ד"ר שירה סתיו, ד"ר לילך נתנאל ופרופ' חיים וייס, בערב השקה לכבוד ספרה של ד"ר חמוטל צמיר מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019), שנסבו על מקומו הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתביהם של ברוך שפינוזה (1677-1632) ור' משה חיים לוצאטו (1747-1707), הזדמן לי לקרוא לראשונה, חיבור שלא הכרתי עד הנה. כוונתי לספרו של מזכירו האישי של ביאליק בשנותיו האחרונות, מרדכי עובדיהו (1981-1909): מפי ביאליק – דברים מפי המשורר תגים לדיוקנו [הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה (1944, מצוין – עשור לפטירת המשורר)], ספר קטן, הכולל דברים שכתב המזכיר מפי המשורר בשנות חייו האחרונות, מהם דברים שאליהם לא התייחס המשורר (למיטב ידיעתי) בשום מקום אחר.

ביאליק נפטר כשנה אחר עליית היטלר בגרמניה. אין כל רישום של ההיטלריזם הגואה בשירתו המאוחרת (למשל, אצל טשרניחובסקי ניתן למצוא לכך ביטוי בשירו, עיט על הרייך). זאת משום ששירתו המאוחרת של ביאליק הפכה יותר ויותר מכונסת בזיכרונות ילדות ונעורים. ובכל זאת, בספרו של עובדיהו, מופיעה פיסקה מעניינת ביותר ממנה ניתן ללמוד על תפיסתו המפוכחת של ביאליק לגבי הנאציזם המתעורר בזמן-אמת. יש להזכיר בעניין זה כי בשנות העשרים דר ביאליק שנים אחדות בברלין (1924-1921), ושם היה מעורב, בין היתר, בהוצאת תרגום עברי של מסע הדג (הוצאת אופיר: ברלין 1924), ספר הילדים המאויר של הסופרת והמאיירת, תום זיידמן פרויד (1930-1892), אחייניתו של זיגמונד פרויד  (1939-1856). כמו כן, היה מעורב עמוקות בהוצאת שוקן הברלינאית ובספרים שיזמה להוצאה לאור. כך שבדברו על השינויים הפוליטיים המתרגשים בגרמניה, יש להניח כי אין מדובר באדם שהדברים רחוקים מלבו, בשל השנים שבילה ברפבוליקת ויימאר.

על היטלר והנאצים כותב עובדיהו:

*

כששמע ביאליק בפעם הראשונה את היטלר נואם ברדיו (פברואר 1933) קרא במין סלידה וחלחלה: איזה קול פרא מיער! הרי זה קול של ריקא וגס-רוח ואין בו אף שמץ ממנהיגהּ של אומה תרבותית, ואך יש בו בקול זה כוח-אימים של חיה דורסת דרוכה לטרף, מין כוח השפעה דורסני והורסני.

[מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק: דברים מפי המשורר – תגים לדיוקנו. הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה, עמוד קג]

*

    לטעמי, הדבר שיש לשים אליו לב בפסקה הזאת, היא שמהקשב לנימת הקול, יותר מאשר לתוכן השפתי שמגלם הנאום – לומד ביאליק על מהותו של הדובר. ביאליק היה רגיש מאוד לכל הטפה כוחנית לאומנית. למשל, בעקבות הקונגרס הציוני ביולי 1931, כתב ביאליק לחבר-נפשו ח"י רבניצקי את הדברים הבאים אודות הרביזיוניסטים של ז'בוטינסקי:

*

אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן, וכולם 'חרגו ממסגרותיהם' ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחהּ, מיד ויצמן; על אלה נספחה, כל פסולת מתוך יתר הסיעות …. מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו … סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים.

[ח"נ ביאליק במכתב לח"י רבניצקי, מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרה גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2009, עמ' 216-215]

*

גם מכאן עולה, כי יותר משביאליק פונה לתאר את תוכן טענות בעלי-ריבו של חיים ויצמן, הוא עוסק בנימתם הכוחנית הפסולה; יתירה מזאת, הוא מתאר את אותו קונגרס כמעין מלכודת שהונחה על ידי להיפטר מויצמן כראש ההנהגה הציונית, וממש שם את יחסי וייצמן ומבקשי משרתו (או נפשו) ביחסי נטרף וטורף או אדם מתון וסובלן העומד מול חבר 'נכפים ומטורפים' המבקשים בכל דרך לפגוע בו.

ביאליק העריך מאוד את התרבות הגרמנית. למשל, בשירו הנודע הַבְּרֵכָה (1904) שאותו הזכרתי בדבריי השבוע בהקשר למספר מקורות קבלים מכתבי רמח"ל  שביאליק עושה בהם שימוש (להערכתי באופן מודע), ניתן למצוא גם את שר היער ואת דגי הזהב (שיובאו לראשונה מסין לפורטוגל בתחילת המאה השבע-עשרה),  באופן שוודאי הדהד אצל הקוראים היהודים אירופאיים של התקופה את יצירותיו המוסיקליות של הקומפוזיטור האוסטרי, פרנץ שוברט (1828-1797), שר היער (1815 ליצירתו של יוהן וולפגנג גתה) ודג השמך (1817), יצירות פופולריות מאוד שכל גרמני משכיל הכיר, לרבות היהודים, שהפכו לחלק  מהתרבות הגרמנית (לולא היה אנרי מאטיס מצייר את The Goldfish בשנת 1912, יכול היה להתוסף לרשימת ההשפעות). עם זאת, ביאליק אינו רק מפזר רמזים והדהודים שונים ליצירות יהודיות (רמח"ל) או ליצירות גרמניות. שר היער שלו בפירוש נבדל מזה של גתה. אליבא דגתה, שר היער הוא דמון הרסני (או אולי מוטב לצטט את ביאליק לעיל בהקשר להיטלר "דורסני והורסני") כפילו של המוות מהעלמה והמוות. לעומת זאת, שר היער המאיר מעל בריכתו של ביאליק הוא "גדול הרזים וארך השרעפות"  [כל שירי ח"נ ביאליק, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמוד שסט] המביט ממעל על הכל בבת-עינו הפקוחה, כלומר ברחמים, ולאו כקיקלופ פוליפמוס; וזו אבחנה דקה. עם זאת, יושם אל לב כי ביאליק מפזר רמזיו והדהודיו –  גם לקהל היראים (לומדי התורה) וגם לקהל היהודי אירופאי חילוני, הקורא עברית; ברם –  תרבותו גרמנית למדיי.

*

*

בהקשר לרתיעתו של ביאליק מכוחנות פוליטית, יש לציין לא רק את שיריו בעקבות פוגרומים ביהודים ("על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהקאנון הלאומי), אלא במיוחד את סיפורו החצוצרה נתביישה, סיפור שמשום מה נדחה במערכת החינוך הישראלית מפני מאחורי הגדר (אולי משום הצורך לשרת לכידות לאומית על פני לדון במצבו המטולטל-סחוף-מטורף של היהודי בגולה המזרח אירופאית); סיפור העוסק בפרשת גירוש של יהודים בערב פסח, ועד כדי כך מגיע בו ביאליק שתושבי כפרם של גיבוריו היהודים מתחילים לחלק את נכסיהם היהודים הצפויים להיאסף בעגלות ולהיות מגורשים על שום יהדותם עוד בפניהם, כאילו לא היו בני אנוש, חושבים חווים ומרגישים, אלא חיילי שחמט או בובות שניתן להזיז ממקום למקום. וכך כתב ביאליק על שיבת גיבורו העד ואחיו שמואל לבית ההרים בליל הפסח:

*

מי יכול היה לשער כי בשעה שנשוב אני ואחי מן התחנה לבית אבא לא נמצא עוד שם מאומה …

מי פלל כי בתוך ארבע או חמש שעות ששהינו בדרך, יבואו בני אדם לבית אבא, יטעינו כלים ונפשות בקרונות ויאמרו להם: לכו באשר תלכו.

ואימתי? בעצם יום כזה!

כמה חודשים זחלה הגזרה, זחלה בלאט, כפתן חרש, ועתה ברגע קטן של הסח דעת, קפצה ממחבואהּ פתאום ונשכה! וכמה עזה וממארת היתה הנשיכה.

הכרת פני הנאספים בעלי הכובעים והמטפחות החדשים, שקידמו את פנינו בשתיקה. הגידה לנו מיד את כל הבא על בית אבא. במראיהם המדוכא והקודר ובפניהם החמרמרים מבכי דמו יותר לחבורה של אבלים מלחבורה של קבלת פנים.

וברדת אחי שמואל מעל העגלה ואני אחריו. נתקה פתאום החבורה ופרחה למעלה כחץ צוחה עזה, זעקת שבר בודדה, שנקטעה מיד כמו בסכין חריף והשאירה אחריה חריץ עמוק באויר העולם ובלב. המחותנת היא שצוחה כך, והיה בצוחה קטועה זו מעין פריחת נשמה מן הגוף, הילדים געו בבכיה והגברים הסבו פניהם הצדה ורפרפו בריסי עיניהם ובסנטריהם.

העולם נטשטש עלי, והדברים שמכאן ואילך איני זוכרם אלא כאילו ראיתים במראה עכורה, שברים שברים, למחצה, לשליש ולרביע.

…. אנו עומדים בבית בפנים: חרבן ומהפכה.

שולחן הפסח, הקירות, החלונות – כולם נתערטלו. המִּטות ריקות. שניים שלושה כיסאות מוטלים הפוכים. מהפכה וחרבן.

ארון הקדש הקטן בלבד נשאר עומד חבוי בפנתו כשעמד ופניו מכוסים בוילונו הנקי והחדש, שלא לראות את הבית בְּנִוּוּלוֹ.

ובתוך ההפכה סובבת הזקנה יבדוחה, סופקת כפיים ומייבבת חרש:

"באו הרשעים, באו, הטעינו בעגלות ושלחו … האם על הבנים".

[ח"נ ביאליק, מתוך: "החצוצרה נתבישה", ח.נ. ביאליק – סיפורים, הגיה והוסיף הערות וביאורים: יצחק פיקסלר, ספריית "דביר לעם": תל אביב תשי"ג, עמודים קמד-קמה].

 *

קשה לקרוא את תיאור חורבן הבית שמתאר ביאליק בערב פסח. שעות אחדות קודם חג החירות היהודי והנה נגזרה על בני הבית גלות אחר גולה, ונאמנים דברי הזקנה יבדוחה על מי שלא שלא ריחמו לא על אם ולא על בנים (ההדהוד כמובן למצוות שילוח הקן). כל שנותר הוא לשני השבים הביתה לצאת ולנסות להדביק את בני משפחתם המגורשים טרם ייכנס החג.   

כמובן, קשה גם שלא להחיל את תוכחת המשורר הלאומי כנגד חסרי הרחמים המגרשים בני אדם מביתם על שום דתם ולאומיותם הנבדלות, על מציאות גירוש מהגרי העבודה וילדיהם בישראל בימינו. אם נחשוב על כך רגע לעומק, זהו אותו גירוש באותן נסיבות – ועל אותם שגורשו משום שאינם נוצרים פרובוסלבים ניתן להסב כעת על אלו שבאו לדור, לעבוד ולהתפרנס בישראל – ופתע נגזר עליהם גירוש, אחרי שנים שבהם גידלו את ילדיהם כאן, רק משום שאינם יהודים.

ואם כבר, בימים האחרונים התפרסם ראיון בו קבע שר החינוך הנוכחי כי למזלו ילדיו גדלו במשפחה בה העניינים מתנהלים "על דרך הטבע" (כלומר, אין בה להטב"ים). אמירה קצת משונה לנוכח זה שהנחת תפילין מעור או כתיבה על גבי קלף העשוי אף הוא מעור – לא נתפסת בעיניי כמתיישבת עם דרך הטבע באופן מיוחד, ובכל זאת איני נוהג לומר לסובבי מה נראה לי טבעי או לא טבעי.  על כל פנים, ראוי להשיב לאותו שר חינוך בקצרה בלשון אותו משורר, שהממסד הציוני, עדיין מכיר בו כמשורר לאומי, וזו לשונו:

*

יש שאני נמשך אחרי יופיו של גבר לא פחות מאשר ליופי שבאשה – ואין כאן חלילה משום סטייה ונהייה שלא כדרכה, אלא התפעלות טהורה ובריאה מהיפה שבטבע.

[מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק: דברים מפי המשורר – תגים לדיוקנו. הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה, עמ' עד-עה].

*

כלומר, מהסיפא עולה כי תלמיד חכם כביאליק הנמנה עד עצם ימינו אנו כאחת הבריות המצוינות ביותר בתולדות מדינת ישראל (ודאי למניין הרחובות, הכיכרות והמונומנטים המוקדשים לזכרו) סבר כי משיכה ליופיו של גבר, אף כי גבר הוא המתפעל מאותו יופי, היא התפעלות טבעית ובריאה לגמרי.

*

מתוך האלבום והמופע בלב הבריכה הנרדמת (2004) מאת האמן והאוצר, אורי דרומר:

*

*

בחמישי הקרוב 16.1.2020 תיפתח בגלריית المخزن/ אלמסן /Almacén  רחוב הפנינים 1, תל אביב יפו (סמוך ליפו העתיקה), תערוכתו של האמן פנחס עזרא "חלום קו המתח הגבוה" ; אוצר: אורי דרומר. ליוויתי קמעא את דרכה של התערוכה, כעורך הקטלוג שיודפס בהמשך, ואני  ממליץ בכל לב על ביקור בהּ. 

*

פנחס עזרא

*

בתמונות: Shoey Raz, The Pool I, II, October 2019; Januar  2020

Read Full Post »

Jazz

*

1

*

בספר מאת סטאדס טירקל, ענקי הג'ז, הובא מדברי לואי ארמסטרונג כי הולדת הג'ז היתה בתהלוכות המונים אל בית העלמין של ניו אורלינס. בדרך הלוך עם הארון היו מנגנים מוסיקה מדאיבת לב שנתכנתה ברבות הימים בלוז; בדרכם של החיים חזרה אל עיבורי העיר ניגנו המנגנים מוסיקה עליזה יותר, משיבת נפש. לניגונים הללו קראו ברבות הימים ג'ז.

אין יודעים להעריך נכונה את נוכחותו של אדם עד שהוא מסתלק לבית עולמו. חסרונו של אדם הוא נעלם גדול,עד שהוא מתעלם ואינו עוד. ואם רבים הגעגועים הרי בתנועות רצוא ושוב,פעם בלוז ופעם ג'ז, לכל אורך תהלוכת החוסר של הלב.

היכן הייתי בתהלוכת הנגנים? על הגיטרה? על האקורדיאון? אני חושב ודאי הייתי בין הליצנים. הייתי ליצן הזיכרון. בהלוך הייתי בוכה,בחזור הייתי צוחק,וכמו נענוע כנפות העוף המוזר הזה ששמו אקורדיאון. הייתי הולך וחוזר, חוזר והולך.

כנגדי ודאי היה שם מתופף מברשות, שכל תפיפה וטפיחה שלו, מוחקת עוד מעט. מוחה את המתים מלב. מותירה חלל הולך וגדל.

בעד החלון, לאור השקיעה הכתום,סיעת צפורים מנקרת מים מתוך שלולית צל שמטיל אילן פרוע על פני שדה חיטה צהוב. זה עובר בפני העיניים וכבר חולף. מי יודע איזו עת זה כבר נמשך שם. רק עבורי זה פתע-פתאום.

*

2

 

אנרי מאטיס כתב ברשימותיו רשימה קטנה הנקראת ג'ז:

*

דימויים אלה, בגווני-צליל חיוניים ועזים, מקורם בהתגבשות של זכרונות מהקרקס, מאגדות עממיות או ממסעות. יצרתי את עמודי הכתיבה האלה על מנת לשכך את עוצמת התגובות הבו-זמניות לאלתורים הכרומטיים והקצביים שלי. דפים אלה יוצרים מעין "רקע קולי" הנושא אותם, עוטף אותם, ומגן בדרך זו על ייחודם

[אנרי מאטיס, רשימות של צייר, תרגם מצרפתית: נעם ברוך,עריכה ואחרית דבר: דומיניק לוי-איזנברג, סדרת קו אדום אמנות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 193]

 

כמה רחקה תפישתו ההיסטורית-קונקרטית של סצ'אמו על מקורות הג'ז מתפישתו הנפשית-האגדית של מאטיס. כלומר, אם אצל סצ'אמו הג'ז קשור בזכרונות ילדותו המוקדמת, בהיכרות ראשונה עם המוות שעתיד לנטול, ועם הג'ז כמוסיקה המזמינה את קהל האבלים בחזרה לחיים— הריי שאצל מאטיס מדובר בזכרונות מדומיינים קופצניים (סטקטו). אירועים שלא היו ולא נבראו, המרצדים בתוך נפשו של האדם פנימה, בעולם הפנימי, הג'ז הוא התרחשות פנימית: עולם של מקצבים ואלתורים צליליים, השולחים את היד, בסופו של דבר, לאחוז במכחול או לנטול את מחברת הרשימות ולכתוב

  אם הג'ז של ארמסטרונג — מולדתו היא ניו-אורלינס; אצל מאטיס כמדומני—זוהי ניו אורלינס של הנפש, המוסיקה הפנימית, הריתמוס הבלתי-צפוי, האקסצנטרי, המתפרץ, המאחז את האדם להיות צייר או סופר או אמן. אי אפשר לעמוד בפניו.

 

3

 

   בסיפרו, חיי ב-CIA, כותב הסופר האמריקני הארי מאתיוס על ביקור לילי מאוחר אצל חברו הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק, בימים העמוסים בהם השתתף בהסרטת סרט על פי סיפרו איש ישן:

*

באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'-פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן' .עשה לי טוב לראות אותו. הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי, וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי. הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מ-לז איל מרקיז .הוא יעץ לי לחזור למסעדה: "הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה. רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף.

[הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 78]

*  

לפני כמה ימים התכתבתי עם ידיד והגענו, בין היתר, לדיון קצר באי יכולתי לצאת לערבי ספרות/אמנות אלא אם כן מדובר בחברים טובים ממש שמזמינים. כתבתי לו גם שישנם מעט מאוד אנשי רוח ואמנים שהייתי יוצא עבורם מן הבית. הקטע הזה של מאת'יוס ופרק— אני מניח שהייתי שמח לחזור בזמן ולהחליף את מאת'יוס. לשמוע קולמן הוקינס עם ז'ורז' פרק נשמעת לי בהחלט חוויה ייחודית; פרק שכותב על צילום (אחד מארבעה) המצויים בדירתו של Cinoc [ככל הנראה בן-דמותו של פרק עצמו; עוסק בחיבור ערכים מעודכנים למילון לָרוּס]:

 *

1972: החבר'ה הטובים: תזמורת ג'ז המורכבת מזאטוטים בני שש המנגנים בכלי צעצוע; הפסנתרן עם משקפיו והבעתו החמורה להפליא מזכיר קצת את שרדר, ילד הפלא הבטהובני ב-Peanuts של שולז.

[ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש: רומנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 359]

 *

בשנת 1942 היה פרק עצמו בן שש. באותה שנה מסרה אותו אימו ססיליה-צירל בתחנת רכבת פריסאית לידי הצלב האדום טרם נשלחה למחנה המעצר דראנסי וממנו לאושוויץ. פרק נמסר לבית יתומים, ובהמשך נאסף לבית דודיו שאיתרוהו. האם הילד הפסנתרן הוא בן-דמותו של פרק,המנסה לנגן בכל מאודו בקלילות ג'ז ובכל זאת משהו נותר בו מעט חמור,ראש מורכן,מעט סגור. הבטהובן הוא מזכרת לעולם שכבה; הג'ז מזכרת לילדות שבכל זאת אירעה, שבכל זאת ידעה להשיב לחיים למרות היתמות; שידעה גם להקים לסופר לעתיד חוש הומור בריא וחיוך. לא ייפלא כי דווקא ג'ז בחר הילד-המבוגר לשמוע באותו ערב בחברת הארי מאת'יוס; גראס וג'ז, בטרם יישן את שנתו.

   דומני כי פרק מחבר כאן בין תפישתו של ארמסטרונג את הג'ז כמוסיקה מנחמת-אבלים ומשיבה לחיים,ובין תפישתו של אנרי מאטיס על הג'ז כהתרחשות פנימית שובבה. כתיבתו של פרק עצמה,כפועל יוצא מן הג'ז הפנימי,היא בת בריתו של הבלתי-צפוי.

*

*הערה: Peanuts היא סדרת קומיקס של המאייר האמריקני צ'רלס מ'-שולץ שכוכביה היו חבורת ילדים בהנהגתם של הילד צ'רלי בּראוּן והכלב סנוּפּי.הנה שרדר (Schroder),בן החבורה,שהזכיר ז'ורז' פרק בדבריו:

*Schroeder_Piano*

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowski, Jazz. Oil on Canvas 1929

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »