הַקּוֹף וְהַמּוּסִיקָה

*

שני שירים מאת המוסיקאי, המשורר והצייר האיטלקי, פאולו קונטה (נולד 1937), המהווה עבורי כבר שנים מקור השראה בלתי-מבוטל. השירים מובאים בתרגומי מאיטלקית רעועה מאוד בסיוע מילונים ומחשבה מאומצת, כי כל מיני תרגומים לאנגלית בהם ניסיתי להיוועץ – ממש לא הניחו את דעתי ונאלצתי לשוב אל המקור ולהאזין לו כל-פעם מחדש. שמתי לב גם שכאשר הקליט קונטה את "ההתחלה" הוא היה כבן גילי היום, ואילו כאשר חיבר את "תָּכֹל" היה כבן 31 או 32. וזה משונה, כי אפילו התמורות בין השירים –  בכל הנוגע למושאי ההתבוננות ולעצם האהבה (ההתעקשות להתגעגע או להתנהל מתוך רגשות סותרים כשאתה צעיר; מול ההתמסרות היחסית בגיל יותר מאוחר – מה שנכון גם לגבי הזוגיות וגם לגבי אהבתי לעולם), מזכירה לי מאוד את התזוזות שחלו בי, בין אדם צעיר יותר, שמתבונן בילדותו בכאב, פחד וזעם ולא בטוח בשום-דבר; ובין האדם המבוגר יותר, שכבר מסתכל הרבה פחות אחורה, ושואל את עצמו שאלות על זיקנתו-הצעירה: העודי? ההייתי אי-פעם? לאן הולכים מפֹּה? ומדוע דווקא כעת, כשאני מרגיש "בַּמקום" הרבה יותר מאי-פעם, הכל הפך הרבה יותר שביר? ובכלל, אם להודות, בשנים האחרונות מאוד התחזקה בי גם המוסיקליות וגם האפריקניוּת שבנפשי. דרך ג'ז, בלוז, מוסיקה אנדלוסית וגנאוּה. לא יודע מה זה חוזה-לעתיד, אם בכלל. אבל קונטה החל להוציא את אלבומיו הטובים ביותר – רק אחרי שהיה בן 60.

*

ההתחלה / פאולו קונטה (1984)

*

וְכָךְ זֶה יַתְחִיל; הַקּוֹף וְהַמּוּסִיקָה

יִתְאַמְּנוּ יַחַד עַל מָחוֹל בִּלְתִּי נִרְאֶה

הַמֶּדְיּוּם שָׁרוּי בִּטְרַאנְס מֵאָז אַחַר-הַצָּהֳרַיִם …

הֵרָגְעִי; זוֹהִי רַק הָהַתְחָלָה  

 *

רְאִי עַד לְהֵיכָן אֳנִי מַרְחִיק רְאוּת

רָחוֹק מְאֹד, רָחוֹק מִדָּי

הַסַוַאנַה כֹּה קְרוֹבָה  

קְרֹובַה מְאֹד, קְרוֹבָה מִדָּי …

אֲנִי רוֹצֶה בָּטְנִים אֲמֵרִיקָנִים

מִיָּדַיִךְ הַצִמְחוֹנִיּוֹת,

מֵעַתָּה וְעַד מָחָר,

אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי?  

 *

נֹכַח שְׁמֵי-הַסְּעָרָה

נִגְלִים, נֶעֱלָמִים וְשָׁבִים וּמוֹפִיעִים

פָּנַי הַכֵּנִים,

מְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ  וּמַגִּיש לָךְ

קְלִפַּת בַּנָּנָה, גַּם אֲזַמֵּר

לָךְ, אִם תִּרְצִי,

קִינָה אַפְרִיקָנִית

אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי? 

 *

זַזְ-זַ-רַז-זַץ  … מַגַּע הַיָּד הָעֲדִינָה

זַז-זַ-רַז-זַץ … הָרֶגֶל הַנִמְתַּחַת בְּהֲכָנָה

הַאִם רְצוֹנֵךְ לְהַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת קָרָה?

אֲנִי אָמוּת בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ … אַת כְּבָר יוֹדַעַת …   

[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021; העיבוד המובא בוידאו למטה לקוח מן האלבום Reveries של קונטה משנת 2003, במלאת לקונטה 66 לערך; זהו הביצוע והעיבוד היפה ביותר בעיניי לו זכה השיר].

*

*

    הקוף והמוסיקה, במידה רבה, מביעים פה את דמותו העצמית של המשורר, כקוף שקיבל את מתנת המוסיקה, ואולי זה המין האנושי כולו שזכה בכושר המוסיקלי, ולעולם מגלם את המחול ואת התנגודת שבין עולם הדחפים והרצונות של חיית הבר ובין העידון, המתמטיקה והרציונל, שמגלמת המוסיקה – שהיא גם אחת האמנויות היחידות המצליחות להביא את היחיד, לשינוי במצב התודעה שלו ולשינוי במזג הרגשי שלו, באמצעות האזנה להּ (בימי הביניים נהגו לטפל במלנכוליים ובדכאוניים במוסיקה ובהאזנה למוסיקה).  "ההתחלה" בבית הראשון צריכה להיות מובנת כצעד ראשון של המחול הבלתי נראה בין הקוף והמוסיקה או כ"תנועה ראשונה" שמניעה מאז את המין האנושי ואת התרבות האנושית. המוסיקה והמחול (כעידון ותרגול של תנועה) הן ביסוד התרבות, כשם שראשית האדם היא אפריקה. ראוי לשים לב, כי שלא כמו לודוויג ויטגנשטיין בסיכומי שיעוריו באסתטיקה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1938, אין קונטה כאן מהווה שגרירו של "היופי האירופי" דווקא והוא אינו רואה אותו נעלה, שקול או מפותח מזה האפריקאי או הלא-אירופאי – לא מורכב, לא אנין ולא מעודן יותר. הקוף, בן דמותו של קונטה, לא מציע לזמר באוזני העלמה (אם הוא הקוף; אז היא ככל-הנראה, המוסיקה) קינה אפריקנית, רק מפני שמוצאו אפריקני, אלא משום שברבים משיריו מזכיר קונטה את אפריקה או מחפש את אפריקה, ונדמה כי הוא קרוב בתפיסתו לזאת של הפסנתרן האפרו-אמריקני, רנדי ווסטון (2018-1926), שטען כי בשלהי שנות החמישים "ג'ז" היתה מילה של לבנים ואילו המוסיקאים האפרו-אמריקנים התייחסו למוסיקה שיצרו כ-African Rhythms (מקצבים אפריקניים).

*

*

תָּכֹל // פאולו קונטה  (1968)

*

כָּל הַשָּׁנָה אֲנִי תָּר אֶת הַקַּיִץ

וּפִתְאוֹם, הִנֵה הוּא כָּאן.

הִיא יָרְדָה לַחוֹף, וְאִלּוּ אֲנִי

בָּעִיר נוֹתַרְתִי לִי לְבַד,

מֵעֵבֶר לַתִּקְרָה שְׁרִיקָה נִשְׁמַעַת

מָטוֹס מַרְקִיעַ  דַּרְכּוֹ לְאָן

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

 *

פַּעַם, כְּשֶׁנִּרְאֶה שֶׁלִּדְרָשָׁהּ הָלַכְתִּי,

מוּצָף בְּשֶּׁמֶשׁ, לִפְנֵי שָׁנִים

יְמֵי רִאשׁוֹן הַהֵם לְבַדִּי,

נָע וְנָד בֶּחָצֵר,

כָּעֵת מְשַׁעֲמֵם יוֹתֵר אֲפִלּוּ,

כִּי אֵין פֹּה כֹּמֶר שֶׁיְּדַבֵּר

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

 *

מְחַפֵּשׂ בַּגִּנָּה מַזְכֶּרֶת מֵאַפְרִיקָה

בֵּין הַהַרְדּוּף לְבָאוֹבַּבּ,

כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד

בְּרַם, הַכֹּל הוֹמֶה אָדָם עַכְשָׁו!

וְהֵם מַשְׁקִים לָךְ אֶת הַוֶּרֶד,

הָאַרְיֵה אֵינֶנּוּ, מָתַי אָבַד? 

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021]

*

*

 השיר הזה, Azzurro (כחול בהיר כעין תכלת), הפך למזוהה עם נבחרת איטליה (צבע החולצה), עד כדי כך, שאריק איינשטיין  ועלי מוהר ז"ל בכלל פירקו אותו לשיר על אוהד הפועל שבחר בחולצה האדומה ואין לו שכל להיפרד ממנה — אבל במילות השיר אין בכלל רמז לכדורגל ולא נבחרת איטליה, רק בחור צעיר וחולמני שלא מוצא את עצמו בעיר, ובקיץ שהגיע, כי מחשבותיו כל הזמן נודדות לזאת שהוא אוהב (וחושק) — והיא רחוקה. גם כשהוא נוסע אליה הוא קולט שמעולם לא יגיע למקום (מחשבותיו האוהבות והחושקות נוסעות ממש בכיוון ההפוך, על שום הרצון להמשיך לחשוק ולהתגעגע). שיר שמגלם את האהבה שמעבר לכל ממשות קונקרטית — בזה הבחור מאוהב; קצת כמו יונוס אמרה הסוּפי המודיע לאוהבים: באהבה התאהבתי או כמו ג'ון קולטריין עם  Love Supreme השיר נכתב על ידי קונטה,  בן השלושים ואחת, בשנת 1968 ובוצע לראשונה על ידי אדריאנו צ'לנטאנוֹ (נולד 1938) והפך ללהיט ענק (העיבוד של אריק איינשטיין "אמרו לו" נדמה כמתבסס על ביצועו של צ'לנטנו במובהק).  קונטה היה אז עדיין עורך דין צעיר, שכתב שירים לעת-מצוא, ורק מאוחר יותר לאור הצלחותיו, החליט במהלך המחצית השניה של שנות השבעים, לעבור למוסיקה במשרה מליאה. בימי הקורונה תועדו בתים משותפים באיטליה, לפעמים שכונות שלימות, שרים את Azzuro מהמרפסות. קשה לי להצליח להבין איך שיר עם טקסט כזה הופך למזוהה עם הנבחרת הלאומית בכדורגל, ובכלל לשיר אהוב בכל איטליה למעלה מחמישים שנה אחר שנכתב. קונטה כבר בן 84. עם שיר לאומי כזה, אני מודאג פחות מעתידם של האיטלקים והרבה יותר מעתידם של הישראלים. ממשיך להקסים אותי, שבלב עיר, מחפש קונטה את אפריקה, ותוהה לאן האריה שהיה שם בילדוּת (כמדומה) – נעלם.  

   הביצועים ל-Azzurro לקוחים משתי הופעות חיות שונות. האחת משנת 1988 (קונטה בה כבן 51) ואילו השניה עם הבנדריאון, המהדהד את צליליו של המוסיקאי הארגנטינאי, אסטור פיאצולה (1992-1921), לקוחה ממופע משנת 2011 (קונטה בו כבן 74).

*

*

*

בתצלום:  Paolo Conte near the piano, Photographed by Michael Wilson, Taken from the booklet of Conte's CD, "Reveries", .Nonesuch Records: New York 2003

Read Full Post »

הנֶבֶל האֵאוֹלִי

 

 

כעין רשימה-אורחת אני מביא כאן במלואו סיפור אוטוביוגרפי קצר הכלול בספרו של אחד מן הסופרים האהובים עלי ביותר דנילו קיש (1989-1935) בתרגומה של דינה קטן בן-ציון שעשתה עבודת קודש ממש בתרגומו של קיש לעברית. אכן, כבר כתבתי כאן כי את ספרו של קיש שעון חול (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) אני מחשיב כספר קודש לכל דבר ועניין, הסיפור הנבל האיאולי חותם את ספרו של קיש מצוקת נעורים(הוצאת כרמל:ירושלים 2005). וחותם למעשה את הטרילוגיה המשפחתית של קיש אשר חלקיה האחרים הם גן, אפר (הוצאת עם עובד: תל אביב 1980)  ו-שעון חול. הסיפור עצמו נכתב כחמש עשרה שנים לאחר כלל סיפורי מצוקת נעורים אבל לדעתו של קיש הוא מהווה כעין אפילוג להם, ועל כן קבעו בחתימת ספרו כשזה התפרסם. מפני זיוו העדפתי שלא להביא ממנו חלקים-חלקים, אלא להביאו בנוסחו המלא; ואם אועיל בכך במשהו בהעלאת קרנו של קיש הרי כבר אשמח בחלקי מאוד, משום שאני מזהה בכתיבתו את הנדיר ואת המעולה. מציאות ההתבוננות בהם בימינו, כך נדמה, דומה לסיכוי לצפות בנמר- חברבורות במדבר יהודה ובנגב, סתם אגב הליכה בדרך, או לסיכוי לחזות בשמיים מנומרים קלילות ביום חורפי לא גשום או מעונן באופן יוצא דופן ואז בתבערתם, בהתפוצצות פתאומית, מורידים שטף- גשם, מהדהדים עולם, מחרישים אזניים, מי יודע מאיין עד איין. על כל פנים, הנבל האיאולי (Eolska Harfa)  דסיפורו של קיש, במקורו הוא כעין מתקן עשוי במקור צינור ומיתרי מעיים. כאשר הרוח נושבת בו, מיתריו מפיקים הדהוד צלילים, כעין מה שמוּכּר מפעולתם של פעמוני-רוּח. שמו של המתקן גזור כמובן ממלך הרוחות במיתולוגיה היוונית, אֵאוֹלוּס.

 

הנבל האאולי

 

בנבל יותר מבכל כלי נגינה אחר, מתגשמת נוסחת ימי הביניים שכורכת את היפה (perfecto prima) בהולם את תכליתו (perfecto secunda); שיהיה אפוא נאה למראה עין, משמע עשוי לפי כללי ההרמוניה הרשמית המקובלת; אך מכל הכל, שיהא תואם את התכלית הבסיסית שנועד למלאה: להפיק צליל ערב לאוזן.  

בגיל תשע היה לי נבל. הוא היה עשוי מעמוד חשמל מעץ ושישה זוגות כבלים שנקשרו במבודדי חרסינה, בדומה למערכת לא שלמה של ספלי תה (את קצהו של אחד המבודדים שיברתי בפגיעת המקלעת שלי, לפני שגיליתי, על ידי המכשיר האאולי שלי, את הפונקציה המוסיקלית הטמונה באותו מערך של חרסינה סינית).

לאחר שתיארתי לעיל את מערכת הכוונוּן, אוכל לעבור לחלקים האחרים.

כדי שיתקבל אפוא הנבל האיאולי יש צורך (בנוסף לכפתורי החרסינה המשמשים לכוונון המיתרים) לפחות  בעוד שני עמודי חשמל משוחים בזפת. המרחק האידיאלי בין העמודים הוא חמישים מטר. העמוד צריך להיות חשוף לאורך זמן (חמש עד עשר שנים לפחות) להשפעות המתחלפות של גשמים, כפור להט ושמש. כך שבלחץ השינויים החריפים במעלות החום (בין 36 מעלות מעל האפס ועד 22 מעלות מתחתיו) העץ מתבקע לארכו. והוא יתבקע, כמו לב מוכה יגון, כאשר יתפוס כי חדל באופן סופי ובלתי הפיך להיות גזע עץ, אשוח ירוק, וכי באופן סופי ובלתי הפיך נעשה עמוד חשמל.

אזי, כשהגזע הפצוע, הסדוק, תופס כי לעולם ועד הוא קבור פה עד לגובה הברכיים ומעלה, וכי לפיכך נבצר ממנו להימלט, או אז לא נותר לו אלא לשאת את עיניו למרחקים, לעבר היערות שמנופפים לו בראשי צמרותיהם. ולהבין שחבריו הקרובים ביותר, חברים וידידים, הם שני הגזעים הניצבים במרחק כחמישים מטרים ממנו, משמאל ומימין; נדכאים ממש כמוהו וקבורים עד ברכיהם באדמה השחורה.

   כשמחברים אפוא בין העמודים באמצעות הכבלים, על ראשיהם, במקום ענפים ירוקים, מורכבת מערכת התה הסינית ההיא (שישה זוגות ספלים מהופכים שאפילו ציפורים לא תוכלנה לשתות מהם), אז עולה מתוכם הניגון, אז מתחילים המיתרים שלהם לנגן. צריך רק להצמיד את האוזן אל העמוד; אלא ששוב אין זה עמוד, כעת זהו נבל. 

  כמה קוראים בלתי מנוסים (שמעולם לא הצמידו אוזן אל עמוד חשמל) יחשבו כי עתה יש צורך ברוח. ולא היא. העיתוי האידיאלי לנבל כזה הוא יום יולי יוקד כשהשרב בעיצומו, כשאֵד רוטט מרצד באוויר והכול מבקשים מחסה מפני החום, כשהגזע יבש והצלילים מהדהדים בקירבו כאילו היה חלול.

כמעט שכחתי:  המקום האידיאלי להציב בו נבל כזה הוא על מדרונות אחד השבילים העתיקים. הנבל שבסיפורי הוצב לצד שביל הדואר, שנבנה עוד בתקופת ישובהּ של פָּנוֹנִיָה על ידי הרומאים. הודות לעובדה זו קלט מוט הנבל, בדומה לאנטנה, גם צלילים מימי קדם; המנגינות מגיעות אליו מן העבר ומן העתיד.

   מערך כבלים אחד קולט אוקטבה שלמה בסולם מינור, שבאמצעות הדומיננטה הפכה על נקלה למז'ור.

   עד כאן ביחס למכשיר עצמו.

   כעת צריך רק להפנות את הראש לצדדים כדי להיווכח שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש. אם מתקרבת עגלה עמוסת חציר, אספסת או תבואה, יש למהר למצוא מסתור בתעלת ניקוז שלמרגלות השביל ולהמתין עד שתעבור.

   זה ברור לכם: יש כאן צורך בבדידות. כי למה לכם שיאמרו עליכם שאתם משוגעים כמו אבא שלכם ושישאלו את עצמם מה פתאום אתם מצמידים את  הראש אל עמוד החשמל. מישהו עוד עשוי להעלות בדעתו שאתם מאמינים כי בתוך עמוד החשמל היבש והסדוק רוחשות דבורים בכוורת, ושאתם חומדים את הדבש; מישהו יגיד אולי שאתם מצטטים למטוסים המתקרבים של בנות הברית ושאתם מודיעים על כך למישהו אחר; אחרים עלולים להרחיק לכת בדמיונם עד למחשבה שאתם מקבלים מסרים חשאיים מן החלל החיצון.  

   אשר על כך (בין השאר) מוטב לודא שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש.

   אני מודה ומתוודה, אילו מישהו שאינו מתמצא במוסיקה היה מצמיד אוזן אל העמוד, הוא באמת היה חושב שהוא שומע זמזום רחוק של מטוסים והיה ממהר לנוס על נפשו ולהסתתר בתעלה; או שהיה רץ כל עוד רוחו בו כדי לבשר לכפר שלהקת המפציצים מתקרבת.  אבל זהו רק הרושם הראשון (המוטעה); זה רק הליווי, הבאסים, שחוש השמע של הילד מכיר בהם את נעימת הזמן; שכן ממעמקי הזמן וההיסטוריה מגיעים צלילים כמתוך כוכבי קואזר הרחוקים (ריח השרף הנמס אינו משמש כאן אלא כגירוי, כפי שבבית התפילה מדליקים עשבים ריחניים, עץ אלמוג או קטורת).

   הנה כי כן, הנה מה שהנבל מזמר באוזנו בעוד הוא עוצם את עיניו: שבמהרה יחדל לעבוד כמשרת אצל האדון מוֹלְנַר; שאביו לא ישוב לעולם; שיעזוב את הצריף  הדל שרצפתו אדמה מהודקת; שיגיע לבסוף למונטנגרו אל סבא שלו; שיהיו לו ספרים חדשים; שיהיו לו 1,500 עפרונות, 200 עטים נובעים, 5,000 ספרים; שאמא שלו תמות בקרוב; שיפגוש נערה שיאהב לעולמים; שיערוך מסעות; שיראה ימים וערים; שבחודרו אל ההיסטוריה הרחוקה ואל עידן התנ"ך יחקור את מוצאו המעורפל; שיכתוב סיפור על הנבל האאולי העשוי מעמודי חשמל וכבלים.

[דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 98-95].  

 

 

 

 

ביום שישי (30.10.2009), ערב שבת הקרוב בשעה 20:00, יתקיים ביפו העתיקה, במסגרת פסטיבל 'שער' הבין לאומי לשירה של עמותת הליקון, המיצג המוסיקלי-האומנותי, מעברים,בבמויהּ ובהלחנתהּ של המוסיקאית, האמוּנה עלי נבל, ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי (יחדיו עם מורן צ'סטר בצ'לו ועם אדם בן עזרא בקונטרבאס). אל יצירתה המוסיקלית, ובמיוחד קטעי הנבל של עדיה התוודעתי רק לפני חודש ויותר, ומאוד אהבתי את ששמעו אזניי. מאז שבתי אליהם כמה וכמה פעמים. ניתן להאזין לכמה מיצירותיה היפות באתר שלהּ. לתכניית הפסטיבל ביפו ראו כאן. הכניסה לכל האירועים חופשית על בסיס מקום פנוי.

 

 

לרשימות אחרות שצלילן צליל נבל ראו:

 אחרי הספירה: מוסיקה, הרמוניה ואזרחוּת מטפיסית

אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן

 

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »