Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אסלאם’

*

1

*

באפריל 1912, כמה מיהודי פאס שבמרוקו, מצאו מקלט, באישור השלטון ואולי אף בהוראתו, בכלובי גן החיות המקומי, על יד כלוב-הלביאות, בימי ה"טריטל" (פרעות) בעיר, שגבו את חייהם של עשרות יהודים (נמשכו שלושה ימים בין 17 ל-19 באפריל כאשר יומיים לפני תחילתם טבעה באוקיינוס האטלנטי אניית הפאר, הטיטאניק). כפי שהתמונה מראה, היהודים לא נכלאו, רק הורחקו מהפורעים כדי לשמור על ביטחונם וזכו לאבטחה בימי שהותם (חזרו לבתים כשהמהומות שככו). אני אף פעם לא יודע איך לגשת לתמונה הזאת, היא מעוררת בי רגשות מעורבים: יהודים בכלוב על יד הלביאות מצד; ממלכה ערבית שמחליטה להגן על יהודיה מפני המון פורעים מצד ; מישהו בכלל מתאר לעצמו פעולה דומה של ממשלה ישראלית או הנהגה פלסטינית להגנת ציבור (יהודי או פלסטיני) שנתקל בפורעים? לפחות לוודא שבלוד יהיו הפלסטינים בטוחים מפגיעת ההמון הכהנאי שמתקבץ שם, וכך גם תושבי השכונות היהודיות — מפגיעת פורעים? בשבת האחרונה נחתה רקטה בפגיעה ישירה מאה מטרים מביתי, בפתח הרחוב בו אני דר; מכונית עלתה באש, זגוגיות התנפצו, נפגעים קלים ונפגעי חרדה, ובכל זאת שאלתי בעינה; אני גם נזכר באותם מוסלמים מזרחית לפתח תקוה ובגדה המערבית שהעניקו למשפחתו של יוסף אליהו שלוש מקלט וחסות בימי מלחמת העולם הראשונה, כשלא ניתן היה לשבת עוד ביפו או בשכונות הדרומיות של תל-אביב; אפילו בפרעות 1921 הסבירו ראשי-הפורעים בנווה צדק לשלוש –  כי מלחמתם אינה בו אלא ביהודים שמבזים את דתם ותרבותם (לא אצדיק אלימות לא אז ולא היום); ובכל זאת, קשה לי לחשוב על תופעה ישראלית מקבילה – להעלות על דעתי איש מערכת הביטחון הישראלית הטוען באוזני פלסטינים שהוא אינו נלחם לא בהם ולא בדתם או לאומיותם, אלא רק באלו שבוזים את דתו ותרבותו.

*

2

*

עזה. ערב שבועות שנת 1665. עזה היא עיר שבה מתקיים באותו זמן היישוב היהודי הגדול ביותר בארץ; יותר מאשר בצפת או בירושלים. באותה לילה, ברצף אירועים משונים, הכוללים – מקובל צעיר, המחולל בבית המדרש אשר בעיר, ואז נופל כמת; אזי מתחיל להישמע מתוכו קול המכריז על זהות המשיח – נולדת תנועה משיחית חדשה, שעתידה לסחוף למשך שנה ומחצה את רובו המכריע של העם היהודי לגלויותיו.

כך תיאר את האירוע, המלומד האיטלקי, ר' ברוך בן גרשון מאריצו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: 

*

ובהגיע חג השבועות קרא ר' נתן לחכמי עזה ללמוד תורה עמו כל הלילה. ויהיה בחצות הלילה תרדמה גדולה נפלה על ר' נתן ועמד על רגליו והלך אנה ואנה בחדר ואמר כל מסכת כתובות על-פה. ואחר כך אמר לחכם אחד שיזמר פיוט אחד ואחר כך לחכם אחר. ובין כך, כל אותם החכמים הריחו ריח טוב ומבושם מאוד כריח השדה אשר בירכו ה'. ועל-כן שלחו באותם המבואות ובאותם הבתים לידע מהיכן יוצא הריח המבושם ההוא ולא מצאו מאומה. והוא היה מפזז ומכרכר בחדר ופשט מעליו מלבוש אחד ואחר-כך אחר עד כי נשאר במלבוש תחתון. ודִלֵּג דלוג כדול ונפל מלא קומתו ארצה, וכשראו החכמים הדבר הזה רצו לסייעו ולהקימו, ומצאוהו שהיה כמת. והיה שם החכם כבוד מורנו הרב רבי מאיר הרופא ונגע בידו כדרך הרופאים ואמר שאין לו שום חיוּת. ועל-כן שמו על פניו סוּדר, כמו שעושים למתים בר-מינן, ועוד מעט ושמעו קול נמוך מאוד, והסיברו את המסווה מעל פניו, והנה קול יוצא מפיו ושפתיו אינן נעות, ואומר: "היזהרו בבני ידידי משיחי שבתי צבי". ואמר עוד: "הזהרו בבני ידידי נתן הנביא". ובכן, נודע לאותם החכמים שאותו הריח הטוב אשר הריחו היה יוצא מאותו ניצוץ של קדושה רוחנית שבאה ברבי נתן ודברה כל הדברים האלה. ואחר-כך נח הנחה גדולה, והתחיל לנענע את עצמו, ועזרוהו חבריו והעמידוהו על רגליו, ושאלוהו איך היה הדבר, ומה דיבר, ואמר איני יודע דבר. והחכמים אמרו לו הכל. ויתמה מאוד על הדבר הזה.

[ר' ברוך בן גרשון מאריצו, "זכרון לבני ישראל", נדפס בתוך: ענייני שבתי צבי, מהדורת א' פריימאנן, ברלין תרע"ג (1913), עמוד 47]

*

   כמו שתלמידי ישוע התנבאו בליל שבועות שלאחר פטירתו, בהנהגת פאולוס, בשבעים לשון ("דיברו בלשונות"), מה שנתן את האות לפעילותם בין האומות, ונחגג עד היום בקהילות הנוצרים ברחבי העולם כפנטקוסט (ליל החמישים), וכמועד נבחר להשגת רוח הקודש; כך הפך ליל השבועות, אצל ר' אברהם נתן בן אלישע העזתי, מקובל צעיר כבן 26 שמוצאו המשפחתי מהונגריה, לליל התגלות המשיח ותורת הגאולה, וללילה – שממנו ואילך, יש להפיץ את בשורת משיחיותו של שבתי צבי בכל קהילות היהודים. מעבר לתמונת הצעיר הרבני המתערטל ונופל ואז עולה מתוכם קול של "מגיד", אני חושב, במידה רבה, כחברי ומורי, פרופ' אבי אלקיים מאונ' בר אילן, כי בעזה נוסדה באותו לילה דת חדשה, שכל חבריה העתידיים יהיו יהודים או צאצאי-יהודים; בנוסף, כמו שהראו גרשם שלום; ובעקבותיו, בצורה מפותחת יותר, אלקיים – שבתי צבי עצמו ראה עצמו כניצוץ נשמתו של ישוע, ולכל דרכו, רמז על הקשר המיוחד בין נשמתו ובין נשמת  אותו מהפכן-משיחי קדמון שנצלב בגולגלתא. אמנם באלול תכ"ו (1666) התאסלם שבתי צבי תחת לעלות לגרדום –  ואליו הצטרפו בהמשך קהל-רב ממאמיניו, אבל גם הכניסה תחת כנפי האסלאם, הייתה במקרים רבים רק אות להתחדשות דתית-רוחנית, שחרגה ביודעין ובמכוון מגבולות ההלכה הרבנית, וביקשה למצוא את הגאולה האחרונה, כשוררת מעבר למגבלות הדתיות של כל אחת ואחת מדתות הייחוד (יהדות, נצרות ואסלאם) – ובדמותו של שבתי-מחמד-ישוע, כמאחד בין שלושתן ומוביל אותן עדי עידן חדש. כמובן, בקרב שלומי-אמוני-ישראל וגם בקרב יהודים חילונים רבים נתפסת כיום השבתאות כמשיחיות שקר; אך כל אלו, לא לוקחים בחשבון את האפשרות לפיה שבתי צבי החל את הקריירה שלו כטוען להיות המשיח היהודי, והתגלגל בעיניי עצמו ובעיניי שומעי לקחו – לטוען להיות משיח של האלוהות עצמהּ, היחיד שיכול היה (כך אליבא דכתביו המאוחרים של נתן העזתי) לתקן את המערכת האלוהית לעומקה (כך הם האמינו). זאת ועוד, ללא שיפוט-מקדים הלכתי, ניתן להביט בפרספקטיבה היסטורית על היהודים שהלכו אחרי שבתי צבי גם מעבר להתאסלמותו, בין שהתאסלמו ובין שנותרו יהודים מקיימי תורה ומצוות (כנתן העזתי שסירב לחדול מלקיים מצוות), הרי אין סיבה להתייחס אל התופעה דווקא כ"שיגעון-משיחי" (אלא אם כן כל משיחיות היא שיגעון), אלא כתנועה של יהודים שרצו לצאת ממקום האינרציה שהועידה להם הדת היהודית, בת-זמנם, אל עבר מקום חדש. אני לא מנסה חלילה להציג את היהודים השבתאיים כפרוטו-חילונים או כפרוטו-ציונים, ניסיון שעשה בשעתו גרשם שלום, אבל כן להציג אותם כתנועה ששורשה ביהדות הרבנית, שחבריה ביקשו לעצמם מרחבים רוחניים מרובים על מנת לבטא את עצמם, את נפשם ואת זהותם. למשל, אני רחוק מלהיות יהודי המאמין בגאולה או משיח (רחוק מאוד), ובכל זאת הסימפטיה המסוימת שלי לשבתאות נובעת דווקא ממצבם של השבתאים לאחר התאסלמותו של משיחם (שביטאה את כישלונו של שבתי צבי כמשיח יהודי), ולאחר שמצאו את עצמם מפוזרים בין כמה עולמות וצריכים להתארגנות מחדש. המרת דת מסתמא אינה סוף-פסוק (כך אירע גם לממירי דת יהודים לאסלאם בימי הביניים או לחלק מהקונברסוס מקרב יהודי ספרד ופורטוגל עוד קודם לכן), אלא הזדמנות לשאת בתוך עצמך עולמות מרובים  (מבחינה זו, הרי זה ניצחון). הייתי אומר, לעניין זה, בהסתמך על פרשנות העולמות המרובים למכאניקת הקוואנטים של הפיסיקאי יו אוורט III, שייתכנו כמה תורות וכמה הרי-סיני ואפילו כמה עולמות שבהן כולן אמת, בתוך עולמו הנפשי של אדם אחד. אם זה המצב, אדם יכול להיות בנפשו גם יהודי, גם מוסלמי, גם ספקן, גם מאמין, גם אישה, גם גבר, גם רציונליסט, גם מאגיקון, וגם כמה דברים נוספים. לדידי, היכולת לשאת כמה וכמה עולמות ומימדים בתוך העצמי היא מעלה; לא היסוס, לא בלבול, ודאי לא דבר בטל או נפסד.    

     אשר ל"מגיד" של נתן העזתי שהזכרתי לעיל. מגיד הוא קול פנימי, לכאורה קול עליון מלאכי או לחליפין: קול הנובע מפנימיותו של האדם, ומהעצמי העליון שלו, תופעה שאפיינה כבר שורת רבנים ממגורשי ספרד לפניו, כר' יוסף טאיטאצאק (שם, בין היתר התנבא על הופעת ר' שלמה מולכו), ורבי יוסף קארו (על השיבה לארץ ישראל) – אצל האחרון גם היתה התופעה הזאת קשורה בערב שבועות. וכך לימים, לאחר ר' נתן העזתי, הופעת "המגיד" הראשונה אצל ר' משה חיים לוצאטו, היתה בראשית חודש סיון; כאילו כרוכה במועד ההופעה אצל קודמיו; וכך, סבר גם הבעש"ט אחריו, כי באמירת עשרת הדיברות בחג השבועות בכוונה, אדם עשוי להתברך בכך שכאילו נאמרים הדברים מפי הקב"ה ממש ולא מפיו, ולהתברך כתוצאה מכך בחידושים בתורה בנגלה ובנסתר. ההגיון של הצמדת הופעת מגידים וחג השבועות לדידי קשור בהופעת קול ודיבור אלוהי בסיני,  ובאמונתם של אותם רבנים ומקובלים שהוזכרו בכך שיש קול דובר בתוכו של האדם או מחוץ לו המשמיע את קול האמת או המגלה לו סודות תורה, כהתגלות בתר התגלות; אפשר, כי המקור מצוי בנביא זכריה המזכיר את "המלאך הדובר בי", ואם בימי הביניים – בקרב המקובלים, היו שכינו תופעות כאלוּ "דיבור ברוח הקודש" או "גילוי אליהו". ר' עזריאל מגירונה כינה את הנביאים וכנראה גם כמה ממקובלי דורו: "אחוזים בדיבור" (בדיבור האלוהי) – יש מאמר מרתק שכתבה על הקטע הזה אצל ר' עזריאל, פרופ' חביבה פדיה, לפני שנים רבות; כך למשל, כתב תלמידו ממשיכו של הרמב"ן, ראש הישיבה בברצלונה, ר' שלמה בן אדר"ת, על מקובל אשכנזי בשם ר' אברהם מקולוניא (ככל הנראה, מחבר כתר שם טוב) שהיה שואל כנגד ארון הקודש וקול היה יוצא משם ומשיב לו דברים, וטען כי הקול הוא קולו של אליהו הנביא (שו"ת הרשב"א סימן תקמ"ח). כנראה שבשלב מאוחר  עברו לכנות תופעה זו בלשון "מגיד". לעומת זאת, קולות הבוקעים מתוך אדם וקוראים לו לצאת מעולם התורה והמצוות או לפגוע בקונוונציות של הקהילה ובפרט אם מדובר בנשים – נדונו כ"דיבוק".      

*

צופים יהודיים

*

     אם אסכם עד הנה, [א]. אני תמיד אבכר את אלו שאחוזים בדיבור הפנימי האחר ולא האחוזים בדיבור (או בדיבוק) הביטחוני-לאומי-לאומני המדבק העולה ממסכי הטלוויזיה ומן המרפסות בשכונה.  [ב].  כשאתם מפציצים את עזה, את מי ואת מה אתם בעצם מפציצים? מה אתם מעוניינים למחוק? את החמאס? מסופקני; את האסלאם? לא נראה לי (לא ריאלי, הדת הזאת מונה שליש מהאנושות). את העזתים? מה תעשו אז. או אולי רק את הקול הפנימי שמורה לכם שמדינת ישראל אינה הגאולה ולא ראשית הגאולה – שלהּ נכספתם (זה מציק, אני יודע; אתם מוכנים לעשות הכל כדי להיפטר מהקול המציק הזה);  אולם גם להשמיד את התחושה הפנימית הכבידה מנשוא שיש בעולם – הרבה יותר מציונות או מיהדות, ושצריך לצאת אל העולם באומץ כדי ללמוד מה יש בעולם עוד, ולא עם צבא חמוש או מוסדות דת שתלטניים, כמו שעשוּ הספרדים והפורטוגלים שבשעתו השמידו או העבירו על דתם, עמים ושבטים בכל מקום שאליו האניות שלהם הגיעו. לא הגענו לעולם הזה כדי להיות יורשיהם של פרננדו ואיזבלה ולא של אותו המון ליסבונאי שטבח המון יהודי בכיכר רוסיו בין ה-19 עד ה-21 באפריל שנת 1506. גם שם היה ערב-רב של מלכים, אצילים, אנשי דת, לוחמים, והמון עם, שחשב שיש לשאת רק זהות לאומית ודתית אחת ויחידה, ולמחות, להעלות באש, כל תרבות אחרת, או אפשרות של ריבוי ומגוָּן; גם אז הסבירו לעצמם אותם קונקיסטדורים (Conquistadors), היכן שלא היו, שהם רק הודפים איום על התרבות, הדת, המדינה, בשם האמת האחת והיחידה.  לבסוף, נדמה לי, שחלק ניכר מהמאמצים החוזרים ונשנים למחוק חלקים מעזה, יותר משהם נועדים להועיל בהרתעה כנגד ההפצצות בעוטף עזה (ולאחרונה, מאז 2014, ו-2019, גם בחלקי ארץ אחרים), הם סוג של לא-מודע ישראלי-ציוני הגורם לנו פעם אחר פעם לנסות למחות את העובדה שהגענו מעזה – מעזה עצמה – לא פחות משהגענו מוורשה, ניו יורק, רומא או ברלין. ישראל לא מתקיפה את האסלאם הפונדמנטליסטי. היא פוגעת בעיקר באזרחים כמונו. אנחנו לא נלחמים בערבים ולא במוסלמים; אנחנו נלחמים  בעצמנוּ.ׁ(בני אדם כמונו, שמעוניינים, ממש כמו היהודים שהתקוממו כנגד שלטון המנדט הבריטי, בריבונות מדינית, לאומית ודתית). עוד מעט קט – וחלק מפרשני הטלוויזיה, ממש כמו אותם ספרדים בני המאה התשע-עשרה, אחרי מאות שנים של שנאה, ייטענו שלמוסלמים (הספרדים טענו כך לגבי יהודים) יש מתחת למעיל זנב. רק לפני קצת יותר ממאה שנה הושמו יהודי פאס בכלוב על-יד הלביאות להגנתם. האם מדינת ישראל נוסדה רק כדי לשמש כלוב-אדם נוסף, שמי שמגיחים ממנו — מגיחים לבושי מדים רק על מנת לשבור ולנתץ, ולשוב חזרה בשלום, ולספר לחבריהם לכלוב שניצחו בעימות? אולי הגיעה עת לשבירת-הכלובים וליצירת תנועה חדשה של קיום (יהודי וגם לא יהודי) בעולם.

*

*  

     

בתמונות: יהודים מפאס בזמן ה"טריטֵל" מוצאים מחסה בכלוב גן החיות, צלם לא ידוע, אפריל 1912.  

 צוֹפים יהודיים, בגדאד, צלם לא ידוע, 1928. 

 

Read Full Post »

*

ספרו של פרופ' אורי רובין, מגדולי חוקרי האסלאם הקדום ומתרגם הקֻרְאן לעברית, בין ירושלים למכה: קדושה וגאולה בקֻרְאן ובמסורת האסלאם (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2019, 315 עמ'), הוא בבחינת קריאת חובה לכל המעוניינים להרחיב דעתם בשורשי המיתוסים האסלאמיים על אודות הזיקה הרחבה השוררת בין ארץ ישראל ובין המוסלמים, המובאים עוד בדברים המיוחסים לנביא מֻחַמַד בשחר האסלאם – ועוד יותר, לכל המבקשים להבין עד כמה המגורים במרחב – אותו תופסת מדינת ישראל – נתפסים בעיני המוסלמי המאמין, כאמצעים חיוניים כדי לזכות בקרבת האל והדרכתו, להגיע לידי הארה או לידי השגת רוח הקודש, ואפילו לצורך עמידתו בהצלחה במשפט שייערך לקץ הימין לאחר תחיית המתים, אז יהיה שמור ערך מיוחד למי שחיו ונקברו במרחבים המקודשים לאסלאם ובפרט בערי אלשﱠאם (המרחב הכולל את סוריה, ארץ ישראל וירדן – שמהּ של ארץ ישראל ברוב המקורות האסלאמיים בימי הביניים; כונתה לפעמים גם "אלמקדס", כלומר: המקדש או "בית אלמקדס"; או: אליאא', בעקבות שמהּ הביזנטי, COLONIA AELIA CAPITOLINA).

את ספרו של רובין ניתן להציב בקונטקסט הישראלי-יהודי, כתגובה לחוקרים הטוענים כי החלת הקדושה על ארץ ישראל באסלאם ובקרב הפלסטינים היא המצאה מאוחרת. למשל, מאמרו של חוקרהּ של התנועה האסלאמית והמשטר הסורי (שתיהן, תופעות בנות המאה העשרים), ד"ר מרדכי קידר, באתר "מידה", שכותרתו: "השקרים האסלאמיים על ירושלים ומסגד אלאקצא" קידר התראיין בעניין ארוכות ברשת הטלוויזיה הפאן ערבית אלג'זירה̈, ראיון שנחשב באזניים אסלאמיות כפרובוקציה. לטענתו, ירושלים והמרחב הארץ ישראלי לא הוזכרו בקֻרְאן והתקדשותם על ידי המוסלמים נתחדשה רק לאחר 1967, כחלק ממזימה פוליטית פלסטינית ארוכה ששורשיה עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. קידר הביא לצורך הנמקותיו במאמר באתר "מידה" שתי חוברות תעמולה פלסטיניות בנות המאה העשרים: אחת מהן מאת חאג' אמין אלחסייני (1974-1895), שאולי היה מנהיג תיאולוגי-פוליטי פלסטיני ראשון במעלה, אך ספק-רב אם נמנה על גדולי האסלאם שבכל הדורות – הגם שלהתחיל את עיוניך בסוגיית קדושת ירושלים באסלאם בחוברות תעמולה בנות המאה העשרים, שנכתבו כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני ובתגובה פולמוסית לטענות יהודיות-ציוניות, הוא סוג של דילוג נחשוני על פני אלף וארבע מאות שנים של תרבות אסלאמית ענפה, רבגונית ושוקקת.

על כל פנים, קידר  לא הביא בדבריו מקורות אסלאמיים רבים הרואים בנביא אבראהים (אברהם אבינו) – חניף אללﱠה (מייסד הדת המונותיאיסטית; קֻרְאן, סורה 2 البقرة פסוק 135; סורה 3 آل عمران פסוק 67; סורה 4 النساء פסוק 125) וח͘ליל אללﱠה (ידידו-קרובו, של האל ; סורה 4 النساء פסוק 125) ואת מקימם של אתרי הפולחן במכה (יחד עם בנו אסמאעיל) ובבית אלמקדס, על פי מיקומן של האבנים הגדולות [אלכעבה במכה ואלצﱠח͘רה (הסלע, אבן השתיה) בהר הבית]. כלומר, מקורות חדית' שיצאו מחוג קרוביו ותלמידיו של הנביא מֻחַמַד כבר זיהו את קדושת הר הבית, כתלויה בראשית דתות הייחוד, והרבה קודם שקמו בתי המקדש.  בנוסף, מקום אלצﱠח͘רה  (אבן השתיה) נחשב כבר באסלאם הקדום כמקום בו התקיימה העקידה, בין אם עקידת אסחאק (או: אסח͘ק) ובין אם עקדת אסמאעיל. סיפור העקידה מובא בקֻרְאן (סורה 37 الصافات פס' 113-99) באופן העשוי לסבול את שני הפירושים.  אסמאעיל לא מוזכר שם כלל, והדברים מובאים בלשון – ממנה משתמע, כי אם העקידה נערכה טרם הולדת יצחק הרי באסמאעיל מדובר; עם זאת, לפי שאסמאעיל לא הוזכר ובשלהי המעשה נאמר כי מזרע אברהם ויצחק "יצאו המטיבים", היו מי שבחרו לפרש כי מדובר ביצחק. לאורך מאות השנים הראשונות של האסלאם היו שתי הדעות בדבר זהותו של הבן הנעקד, קיימות זו לצד זו, לעתים בלי תת-הכרע,  ורק בשלהי ימי הביניים הלכה והתגברה התפיסה לפיה היה זה אסמאעיל.  כך או אחרת, נחשב מֻחַמַד, חותם הנביאים (סורה 33 الاحزاب פסוק 40), כבר בראשית ימי האסלאם, כמי שנשלח לעולם, לאחר שצאצאי אסמאעיל קלקלו ויצאו מדת האמת של אברהם, האב המייסד,  ועל-מנת לחדש את דתו במלוא התוקף (בכלל זה, את מסורת ערי-הקודש).

כחוקר קשרים וזיקות בין היהודית והערבית בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, הכרתי את הטענה האסלאמית לפיה כיוון התפילה המקורי של הנביא מֻחַמַד טרם ההג'רה (622 לספ') היה— ירושלים; גם הבנתי את המובא בראשית סורת אלאסרא'א (סורה17 الإسراء‎ המסע הלילי; מתוארכת על ידי המחקר כסורה מתקופת מכה), אודות מסעו של הנביא מֻחַמַד מן המסגד הקדוש (ככל הנראה: מכה) אל מסגד אלאקצא (מילולית: המסגד הקיצון) ועד ראיית אותותיו של האל וחזוּת פני האל (מסורת אלמעראג' – העלייה השמיימה), כעשוי לסמל מעבר מן העיר הארצית אל העיר השמיימית – ומבית המקדש של מטה אל בית המקדש של מעלה. דברים ברוחו זו, על קיומו של בית מקדש של מעלה בו משמש המלאך מיכאל, ככהן גדול, הובאו עוד בתלמוד הבבלי (חגיגה דף י"ב ע"ב; מנחות דף ק"י ע"א). בנוסף התקיימו מסורות סוד יהודיות בתקופה הטרום אסלאמית בדבר עלייתו של משה אל בית המקדש של מעלה השוכן ברקיע זבול (מדרש כתפוח בין עצי יער), כניסתו של דוד המלך בשערי בית מקדש של מעלה ועלייתו של ר' ישמעאל כהן גדול לשם (היכלות רבתי, סדר רבא דבראשית דרבי ישמעאל כהן גדול). כך שגם הפסוקים התוכפים לפסוק מסע הלילה של הנביא מחמד ולאיזכור מסגד אלאקצא (סורה 17 الإسراء‎, פסוקים 8-2), אינם מותירים ספק בפני המבקשים להבין נכוחה, אלא לראות את המסע הלילי כחזיון שבתוכו העליה השמיימה מתבצעת מתוך שימת דגש על קדושת ירושלים ובקונטקסט של חורבנם הכפול של מקדשי בני ישראל. כך שגם אם מדובר במסגד שמימי, הריהו בבחינת "ירושלים של מעלה", הקשורה בטבורה בעיר הארצית, הנתון בקונטקסט התרבותי של עלייתם למרום של מייסדי דת, נביאים ובעלי סוד.

זאת ועוד, רובין בוודאי אינו ראשון החוקרים, העוסק בקדושת ירושלים, קבת אלצﱠח͘רה̈ (כפת-הסלע) וארץ ישראל במקורות האסלאם. בין קודמיו, שניתן להזכיר, ניתן למנות את הריברט בוסה, ש"ד גויטין, חוה לצרוס-יפה, מאיר יעקב קיסטר, יצחק חסון,  עמיקם אלעד, עֹפר לבנה-כפרי ומילכה לוי-רובין – שבמאמרים חשובים התייחסו בהרחבה למגוון מקורות, בני המאות הראשונות לאסלאם, הדנים בקדושתם של אתרים אלו למוסלמים. באופן אחר, התלוי יותר בהדדיות היהודית והמוסלמית, התייחס אבי אלקיים במאמר מרתק, שדן בסורת אלפאתחה̈, ובפרשניה הקדומים, כשער הקורא אל הקֻרְאן ואל המקומות הקדושים את כל בני דתות הייחוד. יתר על כן, בקרוב ייראה אור מאמר מעמיק של חביבה פדיה, אשר יידון בסוגיית קדושת הר הבית, באופן המאפשר לנראטיבים ההיסטוריים-דתיים-לאומיים השונים, לשכון זה לצד זה, מבלי תת הכרע, ובאופן הפודה מן האלימוּת, הגלומה בתפיסה הכוחנית של שליטה פוליטית בהר הבית. יחודו של ספרו של רובין אפוא אינו בהיותו תקדימי או מחקר פורץ-נתיבים, שלא הוער עליהם מעולם, אלא בכך שהוא מרחיב מאוד את יריעת המחקר הקיימת, הן בהגדילו מאוד את מארג המקורות העוסקים בקדושתה של ירושלים באסלאם הקדום והן אשר להרחבות מהותיות של תחולת הקדושה ומקורותיה – לערים נוספות ולחבלי ארץ נוספים  [רמלה, אשקלון, הערבה (אלסﱠאהרה̈, שם עמ' 83-76)– אם בדרום הארץ ואם  לאחר שההרים יימוטו והארץ תיהפך לערבה] וכן באופן הדומה מאוד לתפיסה שהתבססה בתאולוגיה היהודית, כאילו הארץ היא המעולה ביותר לחיות בה (מבחינת קרבת האל) ולהיקבר בה [אם על-מנת שייחסך מן המת חיבוט הקבר ואם על מנת שלא ייאלץ לעבור גלגול מחילות בתחיית המתים]. וכן, אם משום שהארץ היא אתר כינוס (חַשְׁר) למתים הקמים ואם משום שבית אלמקדס הוא ציר העולם (Axis Mundi) אשר גם אבן הכעבה והמסגד הקדוש יובלו אליה, כביום חופה, לקץ הימין (שם, עמוד 114).

במאמרהּ, "לאופייה של התרבות הערבית-יהודית" (1973, עמוד 267) קבעה חוה לצרוס-יפה, כי יש להבחין בין שתי תקופות בהתהוות היחסים בין היהדות ובין האסלאם:  הראשונה, בין המאות השביעית והשמינית, שבה הייתה שמורה ליהדות, "בין שאר דתות ותרבויות, השפעה מכרעת על עיצוב פני האסלאם הצעיר"; והשנייה, בייחוד מאמצע המאה התשיעית ואילך, בו חזר האסלאם והשפיע "השפעה עצומה" על התרבות היהודית. לפיכך, נקודת הביקורת היחסית, שאוכל להשמיע על ספרו של רובין יוצאת מתוך החלוקה שהציעה לצרוס-יפה. רובין בוחן בעמקנות ומתוך רוחב יריעה את שאלת חלחולן של מסורות יהודיות אל האסלאם הצעיר, ומבקש אחר מקורות מקראיים ומדרשי אגדה, שלאורם ניתן להבין את מסורות הקדושה הרבות, שייחסו המוסלמים לארץ ישראל. עם זאת, השאלה שנותרה בי בתום הקריאה היא אם ועד כמה, תפיסות דתיות ומיתיות, שעוגנו באסלאם, על קדושת ארץ ישראל – ניכרות  בכתבים או בריטואלים יהודיים במרוצת הדורות, שכן, כפי שמראה ספרו של רובין מדובר בענף פורה להפליא של מסורות בתר-מסורות, שמבטאיהן עמלו על קידושה הרעיוני של ירושלים ושל הארץ כולה.

למשל, מקור מפעים שלא הכרתי עד קריאת ספרו של רובין, היא מסורת המובאת מתוך ספרו אלואקִדי (אבו עבדאללה מֻחַמַד בן עוּמַר אלואקד אלאסלאמי, 823-747, אלמדינה ובע͘דאד) –  היסטוריון, דיין בח͘ליפות העבאסית, מאסף מסורות ומראשוני הביוגרפים של חיי הנביא, כתאב אלתאריח͘ ואלמע͘אזי  (ספר התולדות והמחנות) וכך כתב:

*

מימונה אשת הנביא אמרה: הוי שליח אללה, נדרתי נדר שאם אללה יכניע בפניךָ את מכה אתפלל בבית אלמקדס. שליח אללה אמר: לא תוכלי לעשות זאת. הרומים (אלרוּם) חוצצים בינך ובינו. אמרה: אם כך, אביא משמר שיילך מלפניי ומאחוריי. אמר: לא תוכלי לעשות זאת. תחת זאת שלחי שמן שבו ידליקו שם נרות בשמך, וזה ייחשב כאילו באת לשם. מאז נהגה מַימוּנַה מדי שנה לשלוח כסף לבַּיְת אלמַקְדִס. כאשר נטתה למות ציוותה חלק מרכושה כדי שהדבר יימשך.

[אורי רובין, בין ירושלים למכה: קדושה וגאולה בקֻרְאן ובמסורת האסלאם, ירושלים 2019, עמוד 41-40]  

*

אלואקדי כולל בספרו מעשה  במַימוּנַה, אשת הנביא מֻחַמַד, שאמרה לנביא כי נדרה נדר, כי אם אללﱠה ייתן בידו את מכה, תלך היא ותעלה לרגל להתפלל בבית אלמקדס; ענה לה הנביא מֻחַמַד: כי ירושלים עדיין בידי הרומאים (הביזנטים),  וכי עליה לשלוח, במקום להסתכן בעליה לרגל, כסף או שמן, לנאמנים, כדי שידליקו עבורהּ נר בבית אלמקדס, וייחשב הדבר כאילו התפללה בו, וכך, חותמת המסורת, נהגה אשת הנביא מאז דבר שנה בשנה. מעבר לכך, שהשם "שַׁמְעַה̈" (מערבית וערבית-יהודית: נר) עתיד היה להפוך לשם יהודי נפוץ בקרב בנות דרום תימן [למשל, בתו היחידה של מארי סאלם (שלם) שבזי, נקראה כך, וכך גם נשים יהודיות אחרות באזור העיר תעז עוד במאה העשרים] ואולי אין מקורו נובע, אך ורק, ממנהג הדלקת הנרות בערבי-שבתות ובערבי חגים, אלא שאב מהמסורת שהביא אלואקִדי, בהקשר לקדושת המקדש ולזכר נר-התמיד –   גם עלתה בי השאלה, אם ובאיזו מידה קשורה מסורת זו, המובאת מפי אשת הנביא מַימוּנַה, לחג המימונה, שנחגג במרוקו, כחג האוסף אל בתי היהודים את שכניהם המוסלמים, המביאים את הקמח בצאת חג שביעי של פסח.  מקור זה הקושר במפורש בין הנביא מֻחַמַד ואשתו (לאחר כיבוש מכה בשנת 630) ובין בית המקדש בירושלים – כיבוד זכרו והצורך לכבדו בעלייה לרגל – ודאי היווה יסוד מקרב בין הקהל המוסלמי ובין הקהל היהודי, כתפיסה המצויה בהסכמה בין שתי הדתות האברהמיות.

*

*

*

הודעה חשובה: 

ידידת לבי, הסופרת, הארכיאולוגית ומשמרת האתרים, ד"ר נטלי מסיקה, בפרוייקט הדסטרט, לקראת ספר הפרוזה השני שלהּ, "חלון לים של נצרת". לאיכויות הכתיבה העדינות והמעמיקות של נטלי התוודעתי כבר לפני שתים-עשרה שנים בספרהּ "אדמה שחורה" שאף כתבתי עליו בשחר ימי האתר. נטלי גדלה בנצרת, בקרבת בני הדתות האחרות, ותמיד מצאתי עניין גדול בסיפורי ילדותה הנצרתיים ובסיפורי משפחתה שעלתה ארצה מתוניסיה. שישה ימים לסיומו, הפרוייקט עומד על 73%. המלצה חמה בכל נפש ולבב לספרות ים-תיכונית שוודאי מאחדת געגועים, חכמה וחיוך.  

נו*

בתמונה: ©ציונה תג'ר, מסגד עֹמַר (קבת אלצﱠח͘רה̈), שמן על בד 1932

Read Full Post »

*

לרגל ההתחברות הגדולה בין שבתאי ובין צדק (תופעת החיבור מתרחשת אחת לעשרים שנה במינונים משתנים, אך קירבה רבה מאוד כמו שנראתה היום, 21.12.2020, אינה תופעה שכיחה ולא נחזתה דומה לה מאז 1623), חשבתי להציע כאן דברים  על המקום המיוחד שתפס אירוע אסטרלי זה בהגות המדעית והתיאולוגית-פילוסופית היהודית בימי הביניים. זאת, הואיל וביומיים האחרונים יצא לי להיתקל בכמה חוקרי חלל בטלוויזיה שהרחיבו על ייחודיותו של האירוע, מבלי שאמרו מאום על מקומו במחשבה היהודית, אמרתי לצאת מאזור הנוחות שלי (שאינו כולל בדרך כלל היסטוריה של האסטרונומיה והאסטרולוגיה) ולהרחיב מלים. רק בטרם אצא לדרך, אפטיר בשפה רפה, כי למרות שבעלי-המקורות, שעליהם ייאמר דבר, האמינו בכל לבב, כי האירוע האסטרלי, הינו בעל משמעות יוצאת דופן הן מבחינה אסטרולוגית והן (כפועל-יוצא מכך) מבחינת השפע הרוחני שהמפגש הבין-כוכבי מוריד על פני כדור הארץ, הרי שאיני מקבל את הִתָּכְנוּת האסטרולוגיה. יתירה מזאת, לדעתי כוחה של המערכת האסטרולוגית, שהיא ברובה פרי עמלם של הוגים שאחזו בתפיסה הגאוצנטרית, שבה כדור הארץ היה מרכז היקום, ורק שבעת כוכבי לכת סבבוהו, כבר עברה מן העולם, אם בימי קופרניקוס, קפלר וגלילאו ואם בימי תומס דיגס, ואם כיום כאשר ידוע לנו כי הקוסמוס הוא אינסופי כמותית (או קרוב לכך) וכולל מיליארדי כוכבים, וכי גם השמש שלנו סובבת, והכל מצוי בתנועה שלא הגענו לחקרהּ וספק אם נגיע; קשה להניח כי דווקא מספר מצומצם של כוכבים קרובים משפיעים יותר על המתרחש על פני כדור הארץ מאשר מיליארדי כוכבים אחרים, מה שגם שכל מערכת כוכבים או גלקסיה אינה סגורה בתוך עצמה, ותיתכנה ביניהן השפעות הדדיות (כבר הוכחו). לפיכך, בעיניי, הטענה לפיה כוכבי מערכת השמש (שלנו) משפיעים על חיינו וגורלנו, דומה לטענה לפיה שכנינו לבית המשותף קובעים את גורלנוּ ואת מכלול החלטותינו בחיים על פי הזוויות שהם מקיימים כלפינו, ובינם לבין עצמם, בכל מקום בו הם עומדים, בקומות שמעלינו ומתחתינו, וכי  מכלול הזוויות שבהם הם נתונים בכל רגע ורגע משפיעים בנו שפע רוחני, המפעם בנו, ובכוחו אנו מביעים אומר ופועלים. לא מתקבל על דעתי. כך גם האסטרולוגיה.

עם זאת, עוד במאה השש עשרה והשבע עשרה רווחה התפיסה לפיה כוכבי הלכת הם יישים בעלי נפש המסוגלים לחשוב; היו גם שהניחו, אף על-פי שדחו את האסטרולוגיה, כי מעלת המחשבה-העצמית של הכוכבים, עולה הרבה על זאת של האדם (למשל: רמב"ם במורה הנבוכים ג, י"ב). כמובן שאצל האסטרולוגים, בני זמנו של הרמב"ם, העובדה לפיה נחנו הכוכבים בתבונה עילאית (לפחות לגבי בני האדם) עשויה הייתה להעיד כי מה שנחזה כמפגש ביניהם, אינו מקרה, ובין אם הוא בהשגחה אלוהית ישירה ובין אם הוא פועל יוצא של התבונה שנפח בהם הבורא (או הסיבה הראשונה או המניע הבלתי מונע) בכל אחד מהם, הרי שהתקרבות כזו בין שני יישים בעלי תודעה, אינה דבר של מה בכך – כך חשבו לפני כמה מאות שנים. כשלעצמי, איני רואה בכך אלא כעין מפגש בין שכנים בחדר המדרגות של הבית המשותף (מה שלומכם? / טוב תודה / שמעת ש… / היה שלום).

במאה השתים עשרה ראו בהתקרבות הזאת שבין שבתאי ובין צדק סימן המבשר הולדתו של נביא-מבשר דת-חדשה, לפי שעמדו לפניהם מקורות לפיה הולדת האסלאם החלה אף היא בסימן המחברת הגדולה בין שבתאי וצדק ואילו במקורות היהודיים רווח כי יציאת מצרים, חציית ים סוף ומתן תורה – ראשיתם היתה בהתחברות בין שבתאי ובין צדק במזל טלה. וכך למשל, כתב, בעניין זה, האסטרונום, הפילוסוף, הפרשן, המתמטיקאי, הבלשן ואמן השחמט, אברהם אבן עזרא (1161-1089 או 1164-1093):

*

… והמחברת הגדולה היא מחברת צדק עם שבתי, במזל טלה, וזה היה בעבור שהם כוכבים כבדים, והנה לא יורו על הפרטים כי אם על הכללים … וזאת תהיה קרוב מאלף שנה, כי כן דרך מהלך שניהם …

[אברהם אבן עזרא, ספר העולם, כתב יד 1056 עברי, הספרייה הלאומית בפריז, דף 80 ב-81 א'; מצוטט מתוך: שלמה סלע, אסטרולוגיה ופרשנות המקרא בהגותו של הראב"ע,  רמת גן 2000, עמוד 85]

*  

ספר העולם, שנתחבר בשנת 1148 בקירוב, הוא ספר המנסה להציב את ההיסטוריה האנושית, זו של העבר וזו שלעתיד לבוא, בסימן החיזוי האסטרולוגי, על בסיס מצבי הכוכבים, ואירועים אסטרליים גדולים, שהתרחשותם החוזרת, מעידה, כך לדעת אבן עזרא על הישנות חוזרת של אירועים היסטוריים גדולים. אלא שראב"ע לא יכול לחזותם בפרוטרוט (ברמת הפרטים) אלא רק לידע כי כך עשוי להתרחש (ברמת הכללים).

יושם אל לב, כי אבן עזרא, מזכיר כאן מחברת גדולה (התחברות גדולה) ומכאן עולה כי ישנן גם סוגי מחברות אחרות בין שבתאי וצדק. כאן, אביא את דברי האסטרולוג הפרסי הגדול, ג'עפר אבן מחמד אלבלח'י (886-787 לספ'), הנודע לשם: אבן מעשר, שפעל בבגדאד, במרכז הידע הגדול ביותר של הזמן, בית אלחכמה̈  (בית החכמה) שבמלכות העבאסית, ונחשב כגדול האסטרולוגים של אותן עתים, ואשר ספריו נדפסו עוד בראשית המאה השש עשרה באירופה, כדי ללמוד מלאכת החיזוי הכוכבית. הנה דבריו:

*

ראשונה במעלה … היא ההתחברות של שני כוכבי הלכת העליונים במזל טלה, המתרחשת כל 960 שנות חמה. שניה במעלה … היא ההתחברות במעבר מטריגון אל טריגון, המתרחשת כל 240 שנות חמה, שלישית במעלה … היא התחברותם של שני כוכבי הלכת המזיקים, כלומר: שבתאי ומאדים, המתרחשת במזל סרטן כל שלושים שנה, ורביעית במעלה … של ההתחברות בכל מזל, המתרחש כל 20 שנה.

[שם,שם, עמ' 90-89, בתרגומו של שלמה סלע].

*

לדעת שלמה סלע, אבן עזרא הושפע ישירות מספרו אבו מעשר, כתאב אלקראנאת (ספר ההתחברויות). אבו מעשר הבחין בין ארבעה אירועים אסטרליים גדולים: שלושה מהם מהווים מפגשים בין שבתאי וצדק ואחר מפגש בין שבתאי ומאדים. מפגשי שבתאי וצדק מתאפיינים למעשה בשלושה גדלים על פי מידת תכיפותם. המחברת הגדולה – מתרחשת אחת ל-960 שנה במזל טלה (כלומר, לא המצב שבו אנו מצויים בדצמבר 2020); הבינונית – המתרחשת אחת ל-240 שנים, ואילו הנפוצה יותר מתארעת כל עשרים שנים במזל אחר.  תחשיב שניסיתי להעלות בדעתי לפיו המחברת הבינונית היא פועל יוצא של 12 מפגשים על פי סדר המזלות של צמד הכוכבים, אינה עולה יפה (מצד תחזיותיו של קפלר מהן נראה שהן נוטים ליפול פחות או יותר על מזלות פחות או יותר זהים בשנה).

הדבר המרתק אצל אבן עזרא הוא שעם שראה בתזמונה של דת משה אירוע שעמד בסימן מחברת גדולה במזל טלה (חודש ניסן העברי), כלומר אירוע היכול אולי להתרחש אחת לאלף שנים בקירוב (על פי מדרשי חז"ל יומו של הקב"ה – אלף שנה), התורה והמצוות לשיטתו דווקא פדו את ישראל (מקיימי מצוות התורה) משלטונם הדטרמניסטי של גרמי השמים והכפיפו אותם לסדר הגדול יותר שמבטא השכל הפועל (השכל הלא חומרי האחראי על השכלת האדם; עתים זיהה אותו אבן עזרא עם המלאך גבריאל), שלוחו של האחד, המניע את כללות היישים, ומעוניין שישכילו ויעמיקו במדעים ובאתיקה, לצורך שלימותם. כלומר, אותה מחברת ראשונה-במעלה  במזל טלה, הוציאה את ישראל משלטון המזלות וקירבה אותם לסדר שאינו תלוי בקוסמוס הפיסיקלי אלא בסדר המטאפיסי, הקובע בכללותו גם את קורות היקום הפיסיקלי. עם זאת, לשיטתו – מי שאינם מקיימי מצוות התורה, נותרו עדיין בכפיפות להשפעת הכוכבים (הוא זיהה את שבתאי ככוכבם של ישראל, את צדק –  ככוכב האסלאם, ואת מאדים – ככוכבם של האומות הנוצריות).

דילוג המשוכה הזה, מסדר אחד (שלטון הכוכבים) לסדר אחר (שלטון השכל/ החכמה האלוהית), ומן הפיסי אל המטאפיסי, העומד בסימן המחברת בין צדק ושבתאי, עשוי היה להוליך הוגים אחרים למסקנה, כי מדי היקרותה של מחברת, ודאי במזל טלה, אך גם כאשר מפגש הכוכבים ניכר כקרוב מאי-פעם, הרי שהדברים רומזים על שינוי מהותי בסדר היום של האנושות, ואשר ליהודים: ביחס להשגחה האלוהית החלה עליהם. וכך, אמנם, כשלוש מאות וחמישים שנים אחר אבן עזרא, העמיד הפרשן, הפילוסוף ואיש הכספים המוכשר, דון יצחק אברבנאל (1508-1437) את אירועי גירוש ספרד ופורטוגל, הולדת המשיח וגאולת העולם כולו, בכניסה לסדר רוחני חדש שיתחיל לכל המאוחר עד שנת 1568 ויעמוד בסימן מחברת גדולה, שבסופהּ האנושות כולה תהא כפופה ישירות לרצון האלוהי האומניפוטנטי (הכל-יכול). וכך כתב בביאורו על ספר דניאל, מעייני הישועה, בשנת 1497 בעיר מונופולי שבאיטליה (סמוך לעקב המגף האיטלקי, לחוף הים האדריאטי):

*

בהשכמתו מן פועל-המחברת בגאולת ישראל לזמן הקצים שזכר דניאל, כמו שפירש בהיות זאת המחברת העצומה השנית, מורה גם כן על גאולת ישראל ועל יציאתו מהגלות החשוך והגדול הזה, שעדיין לא נתאחרה גאולת ישראל כלל […] אבל לישראל היה מעון קיים לדור ודור — רמז לזמני ב' המחברות, הנעשות בקירוב לג' אלפי שנה, ועל דור גאולת מצרים ודור הגאולה העתידה, ובאשר ששמירת האומה הוא דבר בלתי טבעי והוא אומרו "בטרם הרים ילדו" (תהלים צ', 2), כמו שבבריאה פעל הקב"ה כפי היכולת המוחלט, שבעבורו נקרא אל, כך מעולם ועד עולם, ב' זמני המחברות הישראליות בלידת משה ובלידת משיחנו, ובאשר זה באומרו "תשב אנוש עד דכא" (תהלים צ', 3) שישיבם לדכא בגלות כמו שבמצרים וישיבם לגאול שנית.

[יצחק אברבנאל, מעיני הישועה, שטטין תר"ך (1860), מעיין י"ב תמר ז', דפים נ"ז ע"ד-נ"ח ע"א; ניתן להשוות גם למהדורתו החדישה של החיבור, מהדורת אורן גולן (על פי דפוס ראשון עם שינויי נוסחאות), אשקלון תשע"ז, עמ' 278-276, שם מובא הטקסט לעיל בכמה שינויים]  

 *

דעת אברבנאל, היא שבקרוב ייודע לכל באי עולם כוחו המוחלט של הקב"ה, כפי שנודע בבריאת העולם ובזמן יציאת מצרים. כך במהירה בקרוב לדידו, יוודע כי הגירוש והמאפליה שנגזרו על ישראל זה מקרוב, לא היו אלא דרך כדי לחדש על ישראל גלות, הדומה לגלות מצרים, אבל הגלות הזאת רק תקדים אירוע העתיד להתרחש שבו מכוח המחברת העצומה השנית  בין שבתאי וצדק, שלא היה כמוה מזמן מתן תורה, תבוא הגאולה השלימה (וזהו הרמוז במלים 'לדור דור' ו'מן העולם ועד העולם' – שני דורות ושני עולמות – במובן של מחזורי זמן שבסופם גאולה).

בניגוד לאברהם אבן עזרא, שבספרו ספר הטעמים (1149) הזכיר כי גם הולדת האסלאם הוותה בזמן של מחברת גדולה, אין הדברים ניכרים אצל דון יצחק אברבנאל. אדרבה, ניכר כי אברבנאל מנסה בתיאודיציאה שלו, הנועדת להציע נחמה לעם (ולעצמו) ולשם הצדקת מעשי האל, הנראים כלא מובנים בעליל (אין ספק כי גירוש ספרד הביא להתרחקות רבתי מקיום התורה והמצוות בקרב קהילות הגולים) – לשים את ישראל וגאולתם, כתכלית תהליך הקורם עור וגידים בספירה האלוהית והקוסמית. וכך למשל, בהתאם ליעודי הגאולה המשיחיים של דניאל ושל חז"ל, טען אברבנאל כי לידת המשיח קדמה בשנה לגירוש הגדול:

*

ואמנם לידת משיח צדקינו אין ספק אצלי שכבר נולד קודם שנתחדש הגרוש הגדול הרג ואבדן גלות ספרד שכפי האמת מאז נתחדשו הצרות התכופות מחבלי משיח והיתה התחלה לכל צרותיהם כי כן נאמר "בטרם תחיל ילדהּ" (ישעיה ס"ו, 7) וכו' ר"ל (=רצונו לומר) בטרם בא חבלי הגאולה ילדה ציון או האומה את מלך המשיח כמו שנולד מרע"ה (=משה רבנו עליו השלום) בהתחלת עינוּי גדול מצרים. והסתכל אמרו בפסוק הזה ב' פעמים בטרם כי הוא עולה בגימ' (=בגימטריה) קקנ"א ואתה ידעת שבשנת קקנ"ב מהאלף השישי (=רנ"ב, 1492 לספ') הזה שסימנו "מזרה ישראל יקבצנו" (ירמיהו  ל"א, 9) נעשה גירוש ספרד, ואולי שהשנה קודם נולד אביר הרועים, משיח אלהי יעקב. ולא אוכל לבאר עוד בזה, כי חתום הוא, וה' יראנו נפלאות וקץ הפלאות אמן.

[שם, שם, מעיין י"ב תמר ז', דף נ"ח ע"ב;  והשוו מהדורת גולן, תשע"ז, עמ' 273]  

*

אם המשיח, לדעת אברבנאל קרוב לודאי שנולד כבר בשנת 1491, שנה קודם גירוש ספרד, הריהו תוחם את התרחשותה הקרובה של הגאולה השלימה (כבר החל התהליך), שכאמור מבושרת גם על ידי "המחברת העצומה" בין שבתאי וצדק, עד שנת 1568 לכל המאוחר:

*

וביאר אורך הגלות הזה באמרו "כי אלף שנים בעיניך" (תהלים צ', 4) וגו' (=וגומר) והסתכל כי היום השלם כ"ד שעות לילה ויום ובאר בזה שזמן הגלות יום א' שלם שהוא אלף שנים ועוד ישבו בגלות מהיום השני ומהלילה עם האשמורה קרוב אל הבקר להגיד שלא יהיה עד הבוקר אלא קרוב. ולפי שהלילה חצי היום השלם תהיה מידתה ת"ק שנה. ולפי זה יהיה ימי הגלות קרוב לאלף ת"ק שנה אך לא שלמים כי אין הלילה שלמה. וזה מסכים עם מה שפרשתי בזמן הגאולה כי כבר אנחנו אלף תכ"ז מגלות אדום ויהיה זמן הגאולה קודם תשלום אלף ת"ק מהגלות עליו אמר "זרמתם שינה" (תהלים צ',5) וכו' זה גלות טיטוס והתמידוּ בשינה. 

[שם, שם, מעיין י"ב תמר ז', דף נ"ח ע"א; והשוו מהדורת גולן, תשע"ז, עמוד 272-271]  

*  

יושם אל לב, כי אם החל אברבנאל לדון במושג מדעי כגון "המחברת הגדולה" הרי ככל שמתקדם דיונו המנסה לקשור בין "המחברת" ובין גאולתם השלימה של ישראל ושל העמים כולם, הנה הוא מגיע לכדי שימוש ספקולציות של גימטריות וחישובי קץ, שאינם מתקיימים אלא בתיווך פסוקי מקרא שעשויים לכל היותר לרמז על כך שיש לחישוביות הזאת זיקה כלשהי לפסוקים המבשרים גאולה, אבל לאו דווקא להתרחשותם של תהליכים מטפיסיים, קוסמולוגיים והיסטוריים בעולם הממשי. מכשלתו של אברבנאל, היא העובדה לפיה הוא רואה באוטוריטה המדעית (חוק הטבע) ובאוטוריטה התורנית (חוק התורה) –  כאילו שניהם כאחד עובדים בהתאמה גמורה ומתאימים זה לזה, וכך – אם נניח למד את מושג "המחברת העצומה" (או הגדולה) מכתבים אסטרונומיים או מפירושי אבן עזרא, שהיה אסטרונום ומתמטיקאי, הרי שאלו משמשים עבורו בעיקר כטריגר מאיץ לשבת אל שולחנו ולערוך תחשיבים על בסיס פסוקים ואגדות חז"ל, כדי ליצור ניבוי ספקולטיבי של גאולת ישראל במהרה בקרוב.

מה אברבנאל מוסר כאן? לדעתו נקבעה מכסת הגלוּת 'ליום ומחצה' של הקב"ה (כביכול) שהם אלף וחמש מאות שנה. הגלות כמוה כשקיעה בשינה עמוקה, והעת הבשילה כבר לבוא שלביה האחרונים, שבהּ כבר נתון הגוּף בחבלי יקיצה מחודשת. חורבן בית המקדש השני ותחילת גלות טיטוס אירעו על פי המניין הרבני בשנת 68 לספ'. לפיכך, מניין אלף וחמש מאות שנים אחר כך –  שנת 1568, היא לדידו, המועד האחרון לבוא הגאולה. כמובן, שנה זו חלפה (לא בימיו, אבל חלפה עברה מזמן) והגאולה לא הגיעה.

ספקולציות שונות על המחברת והקשרה לגאולת ישראל הובאו גם בספרות הזהרית; ויותר מכך, ספקולציות שונות הקשורות ב"מחברת" ובמיוחד במצבו של כוכב שבתאי סביב שנת 1666, היו קשורות בהופעת השבתאות, ואין ספק, כי הרצון לגזור גזירה שווה בין תופעות אסטרונומיות ובין אירועים מהפכניים על פני האדמה קנו שביתה בקרב היהודים, לפחות מאז הכריז ר' עקיבא על שמעון בר כוכבא/כוסבא כמשיח, ככל הנראה, בסמן כוכב השביט, בצטטו מחזון בלעם על ישראל: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כ"ד, 17), או לפחות מאז נתקבלה על הנוצרים התפיסה לפיה בליל הולדת ישוע, נראה מעל בית לחם כוכב שלא נראה כמוהו עד-אז או מאז. על הקשר בין נפש האדם-הגדול לכוכב לימד כבר הפילוסוף הנאופלטוני ימבליכוס (נפטר ב-330 לספ'), שבספרו על חיי פיתגורס, טען כי נפשו של הפילוסוף הקדמון (בעיניו, מגדולי הנביאים) עלתה במעלות בשוך חייו ושוכנת בירח שם מצאה משכן; תשע מאות שנים אחריו ייטען המקובל ר' יעקב בן יעקב הכהן מסגוביה (אשר בקסטיליה-ליאון) טענה דומה, לפיה רוחו של משה שוכנת שם (על גבי הלבנה).

ניתן עוד להרחיב הרבה על הזיקות והקשרים שביקשו חכמי הדורות למצוא בין תנועות הקוסמוס (כפי שהכירו אותן) ובין מקצב ההיסטוריה האנושית והגאולה המקווה. אף שאני עצמי מקווה בכל לב שאכן שוררת איזו זיקה בין האדם ובין הקוסמוס; עם כל זאת, כפי  שאיני בוטח באסטרולוגיה ובניבוייה, כך איני מחפש השגחה אלוהית או קוסמית בין התנועה המתרחשת בקוסמוס ובין התנועה הקבוצתית, החברתית או הכלל-אנושית, המכונה היסטוריה, בעיקר משום שהיא ניתנת להיתפס באופנים שונים לגמרי, באופן מרובה, שאין בה פריזמה אחת ולא נרטיב כוללני, שניתן להסכים עליו או לחתור לכינונו. אבל המחברות, בין אם זאת המתרחשת כל עשרים שנה לערך, ובין זו המתחדשת כל 240 שנים לערך, ובין זו המתרגשת פעם ב-960 שנים לערך, עדיין ממשיכות להיצפות בקביעות יחסית, ואנו עדיין נאותים לאורן.

*

*


*

בתמונה למעלה: שרשרת מחברות (מפגשי סטורן ויופיטר במזלות שונים, שימו לב שמדובר לכל היותר, בחמישה מזלות שונים), על פי יוהנס קפלר (1630-1571) בספרו De Stella Nova, פראג 1606.

Read Full Post »

*

משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית. החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת-אלקדר (ליל הגורל והרוממות) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). לפיכך נחתם החודש אחר כך בעיד אלפִטְר, חג המוקדש לשמחה ולתפילה, עת המוסלמים שמחים בכך שיצאו מן הדין לחיים ולשלום, כעין מקבילה לשמחת הסוכות הסמוכה לצאת יום הכיפורים אצל היהודים, ולשמיני עצרת ושמחת תורה המלווים בארץ ישראל את יום הושענא רבה שבו נדונים על המים (הגשמים) – הוא (כמסורת אשכנז הקדומה ואצל המקובלים) ליל החותם הגדול.

מעניין להתבונן בהתרשמותו של הסופר והנוסע היהודי, משה בן מנחם מנדל ריישר (במקור: נוסבאום, 1880-1840) ממנהיגי הקהל המוסלמי בחודש הרמדאן בירושלים באמצע המאה התשע-עשרה. ריישר היה בן לעולים שכפי הנראה עלו מרישא שבגליציה לירושלים בשל התכונה המשיחית שאחזה את היהודים לקראת שנת ת"ר (1840). בגיל 20 לערך הצטרף ריישר לישיבה חסידית בירושלים, ואחר כך נתמנה לשד"ר (שליח דרבנן) שלה, ויצא לאסוף תרומות בגליציה; כך, שב למקומות בהם נולדו הוריו. אפשר כי יציאתו את הארץ היתה כרוכה במצבו המדולדל של הישוב היהודי בעיר לאחר מגיפת הכולרה הקשה של שנת 1865. בשנת 1866 ראה אור לראשונה ספרו שערי ירושלים (למברג/ לבוב 1870 ללא מספור עמודים; נדפס שוב בעשור הראשון להופעתו שמונה פעמים בווארשה ובלבוב), החיבור הוא כעין ממואר של הכותב, המאגד זכרונות, שחווה בילדותו ובנעוריו בעיר הקודש, יחד עם סיפורי-מעשים, שהתרחשו בעיר ומנהגים ממנהגים שונים של הקהלים הדתיים השוכנים בה. אברהם יערי, טען בספרו (שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה התשע-עשרה (ירושלים תשי"א, עמוד 96), כי ספרו של ריישר היה "אחד הספרים החשובים ביותר בספרות-התעמולה לא"י".

וכך כתב ריישר בשער התשיעי בספרו (מנהגי הארץ) על חודש הרמדאן בירושלים:

*

הישמעאלים מתענים חודש אחד בשנה, נקרא אצלם בערבי 'ראמידאן', לפעמים [יהיה] בראש חדש ניסן ולפעמים באב או באיזה חודש שייפול, כי אין להם עיבור שנים, ואוכלים ושותים כל הלילה עד אור הבקר ויושבים בבתי קאפפע ושותים קאפפע וקנה המקטרת, הטאטין לא ימושו מפיהם, ושמחים בנבל וכינור ותופים ושירים וחלילים ומשמיעים קול קנה שריפה, והחנויות שלהם פתוחים עם כל מיני פירות ומאכלים טובים ומשקאות של מי לימון ושאר פירות, וכשיגיע הארת פני המזרח יש אחד מהם שצועק על ה"זמיא" בתי תפלות שלהם כי בתי תפלות שלהם גבוהים מאוד וצרים עד שלמעלה יש לו חידוד דק וכל הבנין הוא עגול כמגדל וסביב הבנין סמוך אל החידוד יש מעקה הנקרא 'גאניק' ומתוכו מדרגות שעולים בם אל המעקה דרך פתח והוא הוחל סביב וצועק בקול גדול וזמרה, ואז כל אחד הולך אל ביתו לישן וביום לא אוכלים ולא שותים ואף לא יקטירו קנה הקטורת טאטין, ולעת ערב חוזרים אל בתי קאפפע ויושבים שורות על ספסלים קטנים ובידם קני קטורת טאטין ואוכלים הרבה ויושבים ומצפים לשעה שתים עשרה וכשיגיע שעה י"ב (=הכוונה לשעות זמניות), באותה רגע קודם צאת הכוכבים חוטפים ואוכלים ושותים, הטאטין וגם משקאות חמוצים ומתוקים, ובירושלים יש להם סימן אחר כששומעים קול הכלי תותח 'קנאנין' מעל החומה הן בבוקר והן בערב. בכל יום שלש פעמים צועק אחד על 'הזמייא' שלהם ושלש פעמים בלילה, כן בכל השנה. ולאחר השלשים יום עושים איד (=חג) ארבעה ימים מלובשים בגדי יקר ואוכלים ושותים ושמחים והרבה חנויות סתומים וסגורים ויושבין בבתי הקאפפע כל היום וכל הלילה ושותין קאפפע וטוטין ואחד משורר בלשון ערבי ואחד יספר להם מעשיות ומליצות ובכל בוקר הולכים בירושלם אל מקום המקדש ואל בתי התפלות שלהם וגם בלילה.

*

ניתן לחוש בדברי ריישר את הרושם העז שהותירה בו תרבותם של הערבים בני ירושלים, במיוחד בכל אשר לשניוּת (בעיניו) שהן נוהגים בהּ בין אדיקות דתיות ובין תרבות פנאי. המוסלמים, לעדותו של ריישר, אינם רק מתפללים וצמים, אלא גם יודעים לחגוג ולהסב יחדיו בערבים, במוצאי-הצום. ומאחר שנאסר עליהם לשתות אלכוהול, הם יושבים בבתי קפה, מעשנים נרגילה, ומאזינים למוסיקה, או לשירה או למספרי סיפורים ולעתים אף יורים ברובים (קני שריפה) להבעת שמחה. אני מניח כי השתוממות זו מקורהּ בהיותו של ריישר בן לעולים מגליציה, מן האדוקים. יש להניח כי בקרב הקהילה החסידית בה דר ריישר ואשר בשמהּ יצא חזרה לגליציה, לא היה נהוג לעסוק בדברים שיש בהם בידור או שעשוע. קשה שלא להשתאות מול הקושי של ריישר להכיר, כי אדם מסוגל לצום ולהתפלל בפני אלוהיו בכובד ראש ובכוונת-לב ואחר-כך להשתעשע במסיבת-חברים בבית הקפה, כשהוא מאזין למוסיקה, שירה או סיפור, הניתן מפי מספר-מומחה. בעצם, הקושי הזה של הכרה בכך ששני הצדדים עשויים לעלות יחדיו, משותפת להרבה משלומי אמוני-ישראל גם היום, הרואים בחומרה כל רגע של "ביטול תורה", ומבדילים בין ספרות קודש ובין ספרות חול (ובין תרבות-קודש ותרבות-חול), כאילו שאינן מסוגלות לדור בכפיפה אחת באדם, והאחת מבקשת למחות את רעותהּ. ריישר, שבילה את ילדותו ואת נעוריו בירושלים, לא הכיר כנראה תרבות יהודית אינטגרטיבית. לפיכך, המציאות האסלאמית שראה בירושלים, תרבות המשלבת בין התפילה המסגדים ובין המולת בתי הקפה, הרעישה את עולמו והביאה אותו ליחד לכך דברים, בבחינת פלא, או מציאות מוזרה ורבת-רושם, שעליו ליידע בה את קוראיו. יש להניח, כי לו היה ריישר בן להורים יהודים בני ארצות-האסלאם, היה נרעש פחות, שכן היה רואה בהתנהלות הזאת, דבר-רגיל, עולם כמנהגו נוהג; ואכן תרבות בתי הקפה התפשטה באזור המזרח התיכון, למן תורכיה ועד מצרים למן שלהי המאה השש-עשרה ואילך.

במקום נוסף בשער התשיעי מספרו דן ריישר בכך שמנהג היהודים הספרדים (כוונתו למזרחים) בירושלים, לקרוא בהגדה של פסח גם בלשון ערבי (ערבית-יהודית); כמו כן, הוא מבחין בין הכפריים המוסלמיים, החיים בעוני גדול ובכל זאת מקיימים, כפי יכולתם את מצוות הכנסת האורחים, כפי יכולתם ומעבר ליכולתם, מבלי להפריד בין מוסלמי ויהודי (כך משתמע), ובין המוסלמים היושבים בערים (למשל ירושלים) שעוסקים במסחר, ובמקצועות חופשיים, ודעתם מעורבת עם הבריות, כלומר יודעים להתנהל בחברת- מערביים. ריישר מציין כי הירושלמים חיים בתוך 'דור דעה ושלום', ומכוון במפורש לחיים לצד הערבים.

זאת ועוד, ליחסים הטובים בין יהודים ובין מוסלמים בירושלים, גם במהלך המאה התשע-עשרה וגם במאות קודמות, ניתנו כמה וכמה ביטויים ספרותיים בכתבי נוסעים יהודיים ועולים יהודים מבני האליטה הרבנית. אזכיר כאן עוד שני מקורות. זאת, על מנת, להאיר אור על מציאות, שבה גם רבנים יהודים יראי שמים מודים כי הקיום המשותף, המוסלמי והיהודי, בארץ הקודש, עולה יפה, והם מתקיימים היטב עימם, ומקווים לבניינה המשותף של הארץ. קשה להעלות על הדעת ולו דמות רבנית אחת בת ימינו שתביע דברים דומים. לא רק בשל מעללי התנועה הלאומית הפלסטינית אלא גם בשל מעללי הציונות והעובדה כי מאז היהודים השיגו שליטה וריבונות על רוב שטחי הארץ.

וכך כתב למשל,  ר' משה בן יצחק בן מאיר אבן לטיף, בביקורו בירושלים 1490:

*

… הנה נשארה בירושלים פליטת עם עני ודל חוסים בשם ה' ומתפללים תמיד. כמו ק"נ (=150) בעלי בתים ועוד, וכלם כאחד משחרין ומעריבין (=מתפללים במועד) ואין עברה של שחוק וקלות דעת נמצא בהם תהלות לאל יתברך.

הערבים שלימים הם אתנו. לא יכו לעולם ולא יבזו על הרוב. הרווח מצומצם לגרים כמוני (=מי שזה מקרוב באו לגור בארץ או רק מתיירים בה) וההוצאה מעטה ג"כ (=גם כן). באמונה – בשר בהמותנו הכשרות חפצים הערבים לקנות עד שפעמים רבות יחדלו היהודים ליקח מפני דרך ארץ ובכל יום  טבחי ישראל מנין שוחטין ונמצא בשר הרבה שמן ובזול.

[מצוטט מתוך: משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל: זכרונות, תולדות, תעודות, עובדות, רשמים, ציונים, מספרים וצרופי מעשים, ירושלים ה'תרצ"ח (1938), עמוד 75]

*   

משה בן יצחק אבן לטיף  מתאר ישוב יהודי המונה כמאה וחמישים משפחות לערך. יהודי העיר מקיימים מצוות וחיים בשלום וברעוּת עם ערביי העיר, כאשר תקריות אלימות של ערבים נגד יהודים נדירות ביותר. אבן לטיף מזכיר, כי הערבים נוהגים לקנות בשר כשר אצל השוחטים היהודים, עד כדי כך, שלעתים יהודים מוותרים על רכישת בשר, מפני דרך ארץ, כדי שערבי הבא לרכוש בשר מיהודים לא ישוב  ריקם. אמנם, ראוי לציין כי בשלוש מאות וחמישים השנים המפרידות בין אבן לטיף ובין משה ריישר, ידעו יהודי ירושלים גם תקופות רעות, אבל מרביתן היו פרי גזירות שהושתו עליהם על-ידי השלטונות העות'מאניים. כמה מקובלים, לרבות ר' חיים ויטאל, התלוננו על מנהגי המוסלמים; האחרון – על מנהגם של הערבים ליטול מאבני קברות ישראל לבנייניהם. הייתי אומר, שקיים מתאם בין עמדתו הפרטיקולריסטית של מקובל בדבר סגולתן העילאית של נשמות ישראל לעומת נשמות הלא-יהודים, ובין האופן שבו נהגו לתאר את יושבי הארץ הלא-יהודים ואת מנהגיהם, וככל שהרחיבו את הפער – כך הגבירו תלונותיהם.

ביטוי נוסף של דרך ארץ מפני המוסלמים ושל בניין משותף של הארץ, ניתן למצוא גם בדברים הבאים. ר' יוסף זונדל מסלנט (1865-1786), היה תלמידו המובהק של ר' חיים מוולוז'ין, ראש ישיבה וולוז'ין, ומורו של ר' ישראל ליפקין מסלנט, מייסד "תנועת המוּסר". הוא עלה ארצה בשנת 1839 (שנתיים אחר רעש האדמה שהחריב מחצית מן העיר צפת), ועמד בראש הכולל הליטאי-פרושי בירושלים. נפטר בשנת 1865 בעטיה של מגפת כולרה. אגב, נשיא המדינה המכהן ראובן ריבלין הוא צאצא של משפחת ריבלין, מאושיות הכולל הליטאי-פרושי ההוא.

*

זקני ירושלים מעידים שהגאון ר' יוסף זונדל סלנטר היה מן המעוררים את צעירי ירושלים לבנין העיר והארץ, וחיבתו ליישוב היתה כה גדולה עד שהיה מטייל בהרי ירושלים ובוכה על שממותם, והיה אומר שהוא שמח לראות גם בבנייניהם של הגויים ובלבד שתיבנה הארץ.

[א' ריבלין, הצדיק יוסף זונדל מסאלנט ורבותיו, ירושלים תרפ"ח, עמוד י"ט; מצוטט מתוך: אריה מורגנשטרן, 'תפישתו המשיחית של ר' יוסף זונדל מסלנט על רקע אירועי זמנו', דעת, 80-79 (2015), עמוד 154]

*

ר' יוסף זונדל היה תלמיד חכמים לא שגרתי. בצעירותו נהג לשוטט בשדות בליטא תוך שהוא משוטט בדעתו בין דברי תורה. ככל הנראה, הרגלי השיטוט שלו נמשכו גם בזקנתו, עת שימש כראש הכולל הליטאי-פרושי בירושלים. עם שנהג בשיטוטיו לבכות על שממת הארץ, הוא מתואר פה כמי שכה ייחל לבניינה של הארץ, כפרי-מאמץ משותף של יושביה, עד ששמח לראות גם בהצלחת בניינם של לא-יהודים והתמדת יישובם בה.  כלומר, יוסף זונדל,  כלל לא העלה בדעתו את שיעבוד הערבים בארץ על ידי היהודים או שליטה בהם ובגורלם, כשם שכארבעים שנה אחריו, תיאר הראי"ה קוק (1935-1865) במכתב לאחד מתלמידיו, משה זיידל (אגרת פ"ט מאגרות הראי"ה, שנכתבה בתרס"ד, 1904), כי ההשתלטות על הפלסטינים ושיעבודם היא מצווה מהתורה. קשה להעריך היכן נתהוותה נקודת המפנה שלאחריה, ליהודים נעשה טבעי לראות ביישוב ארץ ישראל, מהלך המקווה לשלוט ולהתוות ליושבי הארץ הלא-יהודים את חייהם וגורלם; עלייתן של תנועות המאבק הלאומיות, הציונית והפלסטינית, מהוות כנראה חלק נכבד מהתשובה. עם זאת, תשובה נוספת היא צמיחת הכוח הפוליטי וההתארגנות הפוליטית המוסדית של היישוב העברי; ארגונים פוליטיים הם צמתים של הון וכוח, ובעצם כמו תאגידים כלכליים, משעה שצברו די הון וכוח, מטרתם היא להגדיל עוד את כוחם והונם, לא משנה על חשבון מי, ומי יהיו הנפגעים בתהליך, כאשר על פי רוב, המנושלים הראשונים יהיו אלו שאינם חברי-הקבוצה (בני המוסדות), אשר הפגיעה בהם לא תעורר תרעומת גדולה (בני העם, הדת והתרבות האחרת). וכך, נראה כי בתוך פחות ממאה שנים, התהפכה המגמה בארץ, ממאמץ משותף, לקיים בה חיים משותפים, למפגני שליטה והשתלטות לאומיים כוחניים, שבו (לפי-שעה) יד הציונים על העליונה. וכך, אם המדינאי היהודי צרפתי הציוני, אדולף כרמיה (1880-1796) הביע במאמר בכתב העת "המגיד" משנת 1863, כי המטרה בישוב ארץ ישראל היא לקרוא דרור לכל יושבי הארץ ולפעול לקידום ההשכלה הכללית – הנה, ככלות קצת יותר ממאה וחמישים עמדות המוסדות הציוניים שהוקמו כאן, לרבות בתי המשפט, הם עמדה חד-משמעית על זכויות השליטה, ההשתלטות והשיעבוד של יהודים על שאינם יהודים. למצער, נבחרות כאן ממשלות (אחר ממשלות) שזוהי דרכן.

*

לכל הקוראות והקוראים כברכת הרמדאן ועיד אלפטר

كل عام وانتم بخير

ואתם בטוב דבר שנה בשנה

*


*

התכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובאוניברסיטת תל אביב פותחת את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה

שפה, תרבות, היסטוריה, ספרות והגות במזרח, במזרח התיכון, בספרד המוסלמית של ימי הביניים ובצפון אפריקה
מי שידרימו לבאר-שבע קרוב לודאי ייפגשו אותי
בואו לתכנית לתרבות ערבית יהודית

לבירור פרטים ולהרשמה לאוניברסיטת בן גוריון יש לפנות לד"ר הדס שבת-נדיר

לבירור פרטים ולהרשמה לאוניברסיטת תל אביב יש לפנות לד"ר אלמוג בהר

*

*

בתמונה: Gustav Bauernfeind, Entrance to the Temple Mount, Oil on Canvas 1886

Read Full Post »

*

מראות ליל, הנראים מחלוני (שבהסגר), בשעות שאין האנשים מתבוננים החוצה או רק חוזים בוירוסים בלתי-נראים מתרוצצים ברחוב בעין הלב.

למשל, לו היו הוירוסים גדולים ועזים כפילים אסייתיים ומתרוצצים ברחובות, היה קל יותר לזהותם; נקל היה לאדם המבקש לצאת לקניות במרכול, לחזות בשעטת פילים במעלה הרחוב, ולחוש אל צמרת העץ הקרוב, שם היה מוצא מחסה-לשעה, עד אשר היו הפילים הממהרים, ממשיכים לדהור במורד. לבלבו אגס וגם תפוח; עדרי פילים חצו את הנהר.

ואם כבר לבלוב, נהגו היוצאים בימי ניסן ורואים אילנות המוציאין פרח לברך: בּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶֹלֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וֹבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לְהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם. מהרבה בחינות, זוהי בעיניי, הברכה היפה ביותר בסידור התפילה. ובכן, השנה בעודי שורה בצילם של כמה אילנות מוציאי פרחים, שנמצאו כמטחויי קשת מהבית, נזכרתי כי לפני כמה וכמה חודשים למדתי מספרו של חוקר הספרות הערבית יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל, על מנהג שהיה קיים בין עיראק לספרד המוסלמית בימי הביניים, אצל ערבים (איני כותב מוסלמים, שלפי דינם שתיית היין היא איסור, אף שבימי הביניים נמצאו לא-מעט מוסלמים לא אורתודוכסים במיוחד) ואצל יהודים – לשתות בימי ניסן יין טוב על יד אילנות מלבלבים.

כך למשל, כתב המשורר אבו נוואס (أبو نواس, 750-815 לספ') את טור השיר הבא:

*

اشرب على الورد في نيسان مصطبحا / من خمر قطربل حمراء كالكا ذي

שתה בחודש ניסן, לעת בוקר, על ורד / מיין קטרבל האדום כעץ הכאד'י

[מצוטט מתוך: יהודה  רצהבי, מוטיבים שאולים בספרות ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2006, עמוד 301]

*

רצהבי ציין שם כי יין קטרבל הוא יין מישוב הסמוך לבגדאד שנודע בבתי המרזח שלו באותה התקופה, וכי עץ הכאד'י היה עץ שפרחיו אדומים.  עם זאת, רצהבי לא הזכיר משום מה כי הריטואל המתואר כאן מתאים ובמידה רבה מקביל, במועדו ובשימושו, לנוסח הברכה הרבנית, שהובאה לעיל (להוציא כוס-היין). יתירה מזאת, הייתי מציע לתקן את תרגום השורה ל: שתה על הורד בניסן השכּם/ מיין קרטבל האדום כפרחי הכאד'י.

   בשירת היין האנדלוסית (ספרד המוסלמית) מצויות הזמנות רבות למשתאות יין בגנים הפורחים, אבל לאו דווקא במודגש בימי ניסן, אם מפני המקום המודגש שהועידה המסורת הרבנית לשתית ארבע כוסות בליל הסדר, ואם מפני שעל פי רוב השעות שמחצות הלילה ועל הנץ החמה נועדו ללימוד, פיוט, ולבסוף, עם אור יום, תפילה. אולם, ר' שמואל הנגיד (נפטר אחר 1056), איש גרנדה, כתב באחד משירי היין שלו כותב: "צאו וראו / במזרח את / מאור בֹּקֶר /כחוט שני // והאיצוּ / בטרם יעלה שחר / והשקוּני"  [דיואן, סימן קל"ז, בתים 4-3; לעיל: רצהבי, עמוד 305]. כלומר, אליבא דדעתו, השכם טרם יאיר אורו של יום היא שעה ראויה לשתיה ואולי אף שעה מובחרת.

שיר נוסף הקושר בין טיול בגנים ובין השעה הצלולה שטרם הזריחה, כהזדמנות מצוינת לצאת אל הטבע, מובאת בשיר מאת המשורר, המתרגם והנווד, יהודה אלחריזי (1225-1165):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/ בימי תענוגִי ונפשִי/  ובהיותי כפרא חָפשִי // להתעלס בצללי הגנים/  ולראות בשושנים / /ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ו עוררתי שחרים / ויצאתי בכפרים / להתעלס באהבים / תחת צללי הערבים // והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תּגלה לי אהבה מסֻתֶּרֶת [יהודה אלחריזימבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

*

שירו של אלחריזי זה חסר אמנם את  ציון חודש ניסן ואת שתיית היין אצל השושנים. עם זאת, דומה כי בכל זאת הוא מבקש לשמר את  הריטואל עתיק-היומין ממקורו  הערבי, שהוזכר כאמור על ידי אבו נואס, כארבע מאות שנים קודם. יותר מכך, אם שוזרים את שירו של הנגיד בשירו של אלחריזי מוצאים ממש את ריטואל השתיה אצל הורד בגן השכם אצל אבו נואס, וזו אפשרות מעניינת, לחשוב כאילו אכן נמצאו יהודים שקיימו בארצות ערב את הריטואל השתיינים משכימי הקום היוצאים לגנים, ואפם הולך ומאדים, מאדים והולך, עם כל כוס נלגמת, כעץ הכאד'י.

את עקבי חגיגת האביב האלכוהולית הזאת ניתן לגלות גם בשירה הקלאסית הסינית מתקופת שושלת טאנג (907-628 לספ'), כלומר: תקופת זמן מקבילה, פחות או יותר, לימי יצירת שירו של אבו נואס.

וכך למשל  שיר של ד'ו פו (770-712):

 *

מִצָפוֹן וּמִדָּרוֹם מוּצֶפֶת הַבִּקְתָּה שֶׁלִי גִּשְׁמֵי אָבִיב

וְכָל יוֹם כָּל הַיּוֹם אֲנִּי רוֹאֶה רַק לַהֲקוֹת שְׁחָפִים

עֲדַיִן לֹא טִאטֵאתִי אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַפְּרָחִים לְמִקְרֶה שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹרְחִים

שַׁעַר הַנְּצָרִים שֶׁלִי הִתְחִיל רַק זֶה עַתָּה וְלִכְבוֹדְךָ  רַק קְצָת לְהִפָּתֵחַ

יֵשׁ לִי צַלָּחוֹת אֲבָל הַשּׁוּק רָחוֹק אָז אֵין מִגְוָן רָחָב שֶׁל טְעָמִים

יֵשׁ כָּדִים שֶׁל יַיִן אַךְ בֵּיתִי עָנִי לָכֵן הֵם יְשָׁנִים וְלֹא מְסֻנָּנִים

וְאִם תָּסְכִּים יֵשׁ לִי שָׁכֵן זקן נוּכָל לִשְׁתּוֹת אִתּוֹ

אֶקְרָא לוֹ  מִמֵּעֵבֶר לַגָּדֵר נִשְׁתֶּה עַד שֶׁנִגְמֹר אֶת כָּל הָיַּיִן

[ד'ו פו, 'בא אורח',  לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (151)]

*

אצל ד'ו פו ישנה הסמיכות בין בוא האביב (ואולי הוא האורח הבא), הפריחה ובין שתית היין, אבל אין  הדגשה על שעה או מועד. יש כאן גם חגיגה הנקבעת עם בוא פנים-חדשות (אורח) ותקופה חדשה (אביב). היינות ישנים, וגם השכן הזקן שיוזמן למשתה. הרעיון הוא לסיים לאכול את כל מה שנותר, כל-שכן לסיים לשתות את כל כדי היין הישנים, בטרם יחודש המלאי.

וכך גם אצל חברו של ד'ו פו, לי בּאי (762-701):

*

כַּד שֶׁל יַיִן בֵּין פְּרָחִים

אֲנִּי שׁוֹתֶה לְבַד וְאַף אֶחָד לֹא פֹּה לִשְׁתּוֹת אִתִּי

מֵרִים כּוֹסִית מַזְמִין אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֶא

עִם הַצֵּל שֶׁלִּי נִהְיֶה שְׁלֹשָה

 אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִשְׁתּוֹת

כָּל מַה שֶׁהַצֶּל שֶׁלִי יוֹדֵעַ הוּא רַק לְחַקּוֹת

אֲבָל כֵּן בֵּינְתַיִם הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם הַיָּרֵחַ וְהַצֵּל שֶׁלִי

הִתְעַנַּגְנוּ וְשָׂמַחְנוּ וְהָיָה אָבִיב

אֲנִי שָׁר וְהיָּרֵחַ מְרַחֵף

אֲנִי רוֹקֵד וְהַצֵּל שֶׁלִי קוֹפֵץ

כְּשֶׁעוֹד הָיִינוּ עֵרִים הִתְעַנַּגְנוּ וְנָגַעְנוּ

וְאַחַר כָּךְ שִׁכּוֹרִים נִפְרַדְנוּ

בִּנְדוּדַי תָּמִיד אֲנִי נִפְגָֹש כָּךְ עִם הַעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים

יוֹם אֶחָד אוּלַי נָשׁוּב וּנִפָּגֵשׁ עַל גְּדוֹת שְׁבִיל הֶחָלָב

[לי באי, 'שותה לבד לאור הירח', לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (103)]

*

כאן השיר שוזר יחד פריחת אביב, ליל ירח מלא (כלומר שעות טרם הזריחה) ושתיה לשוכרה; מעניינת גם השלישיה –  אני (המשורר), הצל והירח, כאילו כולם חבורים זה בזה, וכאילו גם הירח וגם הצל מסמלים כוחות בנפשו של המשורר, האחד מושכו לאדמה (ולחשכה); האחר – לשמים (ולאור). היין מבסם את המשורר. הוא חש עצמו חלק מהעולם על כל פניו וצדדיו. שוב אינו בודד, אלא הוא חלק בעולם או שום-דבר מהכל.

במצב האביבי הנוכחי, טרם מצאתי זמן (בעיקר בנפש) למשתה אביב. מה שכן, באחד הערבים האחרונים, טרם שקעה החמה, ישבתי עת קצרה על ספסל, בצילם של אותם אילנות מוציאי-פרחים שהזכרתי לעיל וקראתי קמעא בספר אל מול אור כתום ואז סגול של ערב ונוף שדירה ריקה לחלוטין; יצא מזה שיר.

 

ערב יורד על רחובות ריקים

חָתוּל רָחַץ בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָיִיתִי לְבַדִּי בָּרְחוֹב.

 *

תָּנִין נִכְנֶס לַנָּהָר

כַּמְּדֻמָּה, לֹא רָחוֹק.

 *

קָמְתִּי מִמְּקוֹמִי

סָגַרְתִּי אֶת הַסֵּפֶר.

 *

עָלִיתִי הַבָּיתָּה.

סָגַרְתִּי אֶת הָרְחוֹב.

*

שלוש המלים הפותחות (המוטות), מתוך: ברונו שולץ, 'ליל מכירת העונה', חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב ורחל קליימן,מחבר אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 82. שלוש המלים לעיל חותמות את הסיפור שהוזכר ואת הקובץ חנויות קינמון כולו.

*

*

חג אביב שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה: Nainsukh, Two Elephants fighting in the  courtyard of Muhammad Shah, The Mughal Empire between 1730-1740.

Read Full Post »

 

לפני כארבע שנים יזמתי ערב משותף עם המתרגמת, המשוררת וחוקרת התרבות האיראנית, ד"ר סיון בלסלב (שדיברה על פרוע' פרח'זאד), ועם המשוררת, הסופרת והמהנדסת תהילה חכימי (שדיברה על מאיה אנג'לו), בחנות הספרים העצמאית "ספור פשוט" בנוה צדק תל אביב יפו. הערב שנקרא:' הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות' ,  התקיים לציון יום האישה הבינלאומי. במהלך הערב דיברתי על יצירתן של שתי נשים ערביות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה שהפכו לבנות סמכא בעיני ראשוני השיח'ים הסוּפים ובסוּפיות של ימי הביניים, ושירים או דברים פרי עטן צוטטו מאות בשנים אחר כך על ידי כותבים גברים; האחת – ראבעה אלעדויה  (801-717 לספ') מהעיר בצרה שבעראק שהיתה משוררת מיסטית שהעמידה בלב דבריה את דבר אהבתה היוקדת לאל; השניה היא אשת השיח' אלחכים אלתﱢרמד'י (נפטר 893 לספ') מאוזבקיסטן, מגדולי הסוּפים בדור המייסדים (המחצית השניה של המאה התשיעית), שהיתה חולמת וחוזה, כאשר את הדברים שבהם חלמה וחזתה –  היתה מספרת לבעלהּ וזה כתבם על ספר, כי ברובם נגעו אליו.

ברשימה שכתבתי בעקבות הערב ההוא, הבאתי בתרגום מאנגלית (מאת חוקרת המיסטיקה הבריטית מרגרט סמית') את אחד משיריה של ראבעה. לפי שהמקור הערבי לא נמצא באותה העת בפניי. בחודשים האחרונים בעקבות קורס שלי בתכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב  "קחה סוד מלשון עברים והגרים: שפה ותרבות ערבית יהודית בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית" חיפשתי את לשון השיר המקורי, בתוך דיון של מספר שיעורים על אהבה ועל אהבת האל במקורות ערביים וערביים יהודיים,  ולאחר שקראתיו היטב, החלטתי לתרגמו מחדש, לפי שהתוצאה שהעמידה סמית (הנחשבת לאחת מגדולות חוקרות הסופיות במאה העשרים) נתגלתה כלא מדויקת ואף עמומה לפרקים, ועם כל הערכתי למפעלה המחקרי של סמית', הצטערתי על שתרגמתי לפני עת ארוכה שיר זה בהסתמך על תרגומהּ. הנה אפוא תרגומי  המחודש לשירהּ.

*

*

מנוחתי, הוֹ אחי-לדרך, היא בהתבודדותי / ואהובי תמיד נוכח איתי 

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף / ואהבתו – בין הברואים – ניסיוני ומנתי

היכן שיחזה לי ביופיוֹ שם אתבונן / הוא גומחת תפילתי; בו מחוז-הגותי

לוּ אמות באהבתו,  ולא אפיק רצון / אשא בתוכי את מרחקי ואומללותי   

הו, החובש  ללבבות, המרפא באהבתו / מה שנותר אחר השגתךָ רִפֵַּא את עומקִי  

הו אתה, מקור אושרי וחיי / ממךָ מוֹצָאִי ועליך שִׂמְחַתִי  

מכלל הבריאה כבר הִגרתי, ותקוותי / להִדָּבֶּק בך עד קצה דבקותי.

[תרגם מערבית: שועי רז, שלהי אוקטובר 2019]

 

לא אבחן את השיר טור אחר טור (זו מלאכה למאמר). רק אזכיר כי אף שראבעה קדמה לסופים – כמה מהמונחים הטבועים בשיר זה אכן הפכו לימים ליסוד בהשתלמות הרוחנית הסופית. כך למשל حلوة (חַלְוַּה, התבודדות) ו-   حضرة (חַצְ'רַה, נוכחות); כאשר השורה השלישית ושימושה במושגים האסלאמיים محراب (מִחְרַאבּ, גומחת תפילה) ו-قبلة (קִבְּלַה, כוון התפילה) –  מסמלות דווקא את אי ההתפשרות של המחברת עם הוראת האסלאם האורתודוכסי של זמנהּ. היא אינה מחפשת את הקשר עם האל במסגד דווקא ולא באמצעות מורי הדת. כמו כן, כיוון תפילתה אינו דווקא מכה או ירושלים (על פי מקורות אסלאמיים מסוימים כיוון התפילה הראשון של הנביא בתקופת מכה טרם ההִג'רה היה דווקא ירושלים) – אלא היא שמה יהבהּ בכל מכל כל באללﱠה לבדו מבלי להזדקק למתווכים בינה ובינו ותוך אמון מלא בכך, שגם אם לעתים קשה לדעת האם האל נעתר ללב האוהב אותו.  בכל זאת, אין בכוונתה להפסיק ומבחינתהּ אף יותר מהעולם עצמו (הבריאה) – האל עצמו ממשי וקיים והדביקות בו ונוכחותו בחייה –  היא תקוותה היחידה. כל אלו אכן הפכו במאות התשיעית והעשירית ליסודות חשובים בקרב חוגי הסוּפים שהתעוררו לפעול בין מצרים, עיראק ואיראן, וכמו שהראינו אף בעיר תרמד' שבאוזבקיסטן.

*

*

ביום חמישי הקרוב, 2.1.2020, 19:30 באודיטוריום מנשר לאמנות, ערב השקה לספר שיריו של המשורר והאנליטיקן, גיא פרל, "מערה".

תוהו ובואו (כניסה חופשית). הרכב דוברים מרשים וחתול צ'שייר על גב חד אופן. על ספרו של גיא פרל כתבתי כאן.

 

בשלישי הבא, 7.1.2020, באולם כנסים אורן א (בנין 26) באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אירוע השקה לספרהּ של ד"ר חמוטל צמיר "ביאליק בעל גוף: תשוקה ציונות, שירה".

פעמיים כי טוב (יום הולדתו של ביאליק והשקת הספר; גם צום י' בטבת, אבל סמוך לצאתו); הכניסה חופשית. שוב הרכב דוברים מרשים וצ'יף בירדשוט, שידבר הפעם (יותר מדויק, יגיד) בנושא: "לגופה של שכינה: המקום הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתבי שפינוזה ורמח"ל".

ביאליק*

בתמונה למעלה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), The Flying Soul, Oil on Canvas 1996©

Read Full Post »

*

בשנת 1928, כתבה הסופרת והמסאית, האנתרופולוגית וחוקרת התרבות (סיימה את לימודיה באוניברסיטת הארוורד בשנת 1920), זורה ניל הרסטון (1960-1891), את הדברים הבאים על אודות היחס לו היא זוכה מהחברה המקיפה אותה:

*

לפעמים אני מרגישה מופלית לרעה, אבל זה לא מעורר בי כעס, זה בעיקר מפליא אותי. כיצד יכול מישהו למנוע מעצמו את חברתי הנעימה? אני לא מבינה את זה. אבל לרוב אני מרגישה כמו תיק חוּם מלא בשלל פריטים, השעוּן על גבי קיר. מונח יחד עם תיקים אחרים, לבנים, אדומים וצהובים, אם נרוקן את תכנם נגלה ערבוביה של המוני דברים קטנים. יקרי ערך וחסרי ערך, יהלום מלוטש, סליל חוט שנגמר, שברי זכוכית, חבל ארוך, מפתחות לדלת שהתפוררה מזמן, להב חלוד של סכין, נעליים ישנות שנשמרו במיוחד לדרך שלא נסללה ולעולם לא תיסלל, מסמר שהתעקם ממשקלם של דברים כבדים מדי, פרח מיובש או שניים שריחם עדין לא התפוגג. אתם מחזיקים בידכם את התיק החום. על הקרקע לידכם מוטלת כל הערבוביה שהוא הכיל – ממש כפי שכל העירבוביה אשר בתיקים, לו ניתן היה לרוקנם, יכלה להיערם בערימה אחת ואז היה אפשר למלא מחדש את כל התיקים, בלי לשנות במידה ניכרת את תכולתו של כל אחד מהם. עוד פיסה אחת של זכוכית כהה יותר או כהה פחות לא תשפיע, ואולי ככה "ממלא התיקים הגדול" מִלֵּא את כל התיקים האלה מלכתחילה – מי יודע? 

[זורה ניל הרסטון, מתוך: 'ככה זה להיות אני השחורה', בתוך: עיניהם צופות באלוהים, תרגמה: רעות בן יעקב, אחרית דבר: אפרת ירדאי, הכורסא – הוצאה לאור, הוד השרון 2018, עמ' 236-235] 

*

ניל הרסטון בחרה להגיב כלפי אירועי אפליה וגזענות בשכל ישר וללא כעס או סערת-רגשות. לדבריה "כיצד מישהו יכול למנוע מעצמו את חברתי הנעימה? אני לא מבינה את זה." ניל הרסטון אינה מיתממת. היא יודעת בדיוק באיזה עולם היא חיה ובכל זאת לא נותנת לעובדת מציאות אפליית השחורים בארה"ב להפיל את רוחהּ. לא רק שהיא מסרבת, כמו שסירבה לימים (1955) רוזה פארקס (2005-1913), ללכת לשבת בספסלים באחורי האוטובוס שנועדו לבעלי עור שחור בלבד (הן גם נולדו בפער של עשרים שנה באותה עיר באלבמה, טסקיגי, שבה הוקם המוסד הראשון להכשרת מורים אפרו-אמריקנים עוד בשנת 1881), אלא שהיא לכתחילה לא מבינה את שורש ההבחנה הזאת בין אדם לאדם על בסיס מוצאו הגיאוגרפי-תרבותי וצבע עורו. לא זו בלבד שניל הרסטון מסרב לכל תודעה הייררכית המבקשת להשפיל, להדיר ולדכא אותה; היא גם אינה מוכנה להפנות אל עבר הגזענים תודעה הייררכית משלהּ. מבחינתהּ, עובדת הולדתו של אדם בן צבע ותרבות מסוימת היא מקרית. אי אינה שונה מיתר אחיה ומאחיותיה וגם לא ממדכאיה וממדכאותיה. מעניין האם ניל הרסטון למדה את הפרק השני באיזגוגי  לפורפריוס (שלהי המאה השלישית ותחילת הרביעית) תלמידו של פלוטינוס; בפרק השני מהקדמה זו לקטגוריות של אריסטו, פורפיריוס קבע באופן חד משמעי כי צבע עורו, לאומו, השתייכותו הקבוצתית ומגדרו של אדם (או אשה) היא מקרית. הדבר היחיד אפוא שיוצר אי-שיוויון בין כל בני האדם, הנולדים היכן שהם נולדים, בצבע עור שונה לשני המגדרים, הם מקדמים תרבותיים, אינטלקטואליים, חינוכיים, מיתיים וכספיים, אבל אלו כלל אינם נוגעים למהותם האנושית השווה (כלומר עובדת היותו של אדם מרקיע לגובה של 2.15 עשויה לסמן אותו כבעל כישורים להפוך לכדורסלן; כפי שעובדת היותה של אישה עוסקת מנעוריה באסטרו-פיסיקה עשויה לסמן אותה כבעלת כישורים טובים לעיסוק בתחום בבגרותה). כמובן, לא מוכרחים לקרוא את פורפיריוס כדי להגיע למסקנה כזאת בעזרת קצת לב והיגיון ישר.  ובכן, כבר לפני כ-1,700 שנה היתה בעולם התפיסה לפיה צבע עורו ומגדרו של אדם הוא עניין מקרי ואין כל סיבה להפלותו או להדירו בשל כך, ואפשר כי הדברים נובעים גם ממוצאו האתני של פורפיריוס שהיה סורי (נולד בצור שבלבנון), ויש להניח שנתקל באי-אילו קשיים עקב כך, כשניסה לתפוס את מקומו כפילוסוף באימפריה הרומית. על כל פנים, דבריה של ניל הרסטון מעידים על כך ש-1,700 שנה אינם אלא הרף בתולדות האדם,  וכי אנשים יישרי לב נשאו את מושג השיוויון עוד טרם היתה נאורות אירופית, מחקר סוציולוגי או ארגוני זכויות אדם.

משל התיקים המופיע בהמשך ראוי הוא להתעכב עליו. טענתה של ניל הרסטון הוא שכל אדם הוא בבחינת תיק המלא בעירבוביית-דברים; הורקת כל התיקים ומילויים מחדש באופן אקראי – לא אמורה להועיל או להזיק באופן יוצא דופן, גם אם כתוצאה מכך ישונה צבע עורו, מגדרו, או עומק תפיסותיו את המציאות. אולי ככה "ממלא התיקים הגדול" מלא את כל התיקים לכתחילה – מי יודע?

    הגישה האקראית/מקרית הזאת מעוררת מחשבה, משום שלעומקה –  דווקא האקראיות הזאת מציבה שיוויון מהותי לא רק ברמת התפיסה האנושית אלא גם את התפיסה לפיה – הכל שווה בפני הבורא, האל או הטבע (ממלא התיקים הגדול). כלומר, אין כל שוני בין אם האדם ישר או מושחת, קוסמופוליטן או לאומן, סוחר נשק ועבדים או פעילה פציפיסטית בארגון זכויות אדם.  הכל שווה ומקרי בהחלט. השוני היחידי טמון בבחירותיו של הפרט, אם כתוצר של מערכת הכוחות הפעילים בו ואם על ידי מערך הכוחות החברתיים אליהם הוא נחשף. אך שום כוח קוסמי או מטפיסי שכופה את הפרט או מצווה אותו כך או אחרת –  אין השגחה פרטית ואין לאום או גזע נבחר. אם יש כפיה מסוימת – הריהי תולדה של מערכות חברתיות-קבוצתיות; הקטנה שבהן: המשפחה; הגדולה –  המדינה.

באגרת העשרים ושש של החיבור האנצקלופדי רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (אגרות אחי הטהרה), חיבור שנוצר במחצית השניה של המאה העשירית בעיר בצרה שבעיראק, על ידי קבוצת סתרים של פילוסופים ערביים, המגלמים שלל תפיסות פילוסופיות של אסכולות מגוונות ושל קבוצות אסלאמיות שונות, מופיע משל דומה מכמה פנים (ובכל זאת שונה, כפי שאראה בהמשך). לדברי האחים שם האל ברא את נפש האדם כדמות קתדרה ובה הפוטנציאל לקנות את הידע השלם בכל העניינים הפיסיים והמטפיסיים. קניין ההשכלה פתוחה לדידם בפני כל בני האדם, ותחנותיה הן: ידע גאוגרפי ,ידע בכלכלה ובעסקים, ידע במדעי הדת, המוסר והמשפט, ידע בפוליטיקה ובמדע המדינה, ולבסוף ידע ברפואה, ביולוגיה, פיסיקה ואסטרונומיה. למעשה, חיבורם הגדול של אחי הטהרה הוקדש בדיוק לכך (הפצת הההשכלה המאפשרת לנפש האדם לקנות את הידע המיטבי על העולם הפיסי והכנת נפשו לקראת העולם המטאפיסי). בנוסף, הם הפיצו את התפיסה הסובלנית והלא-מאוד-מצויה בזמנם, לפיה, יש לכל הדתות יש חלק יחסי באמת, אבל האמת שמורה לאל לבדו, וכך הצהירו על עצמם כמי שאינם עומדים בדרכו של מדע מן המדעים או דת מהדתות. מה שכן, בכל זאת, שלא כמו זורה ניל הרסטון, הם לא הזכירו מקריות מוחלטת ולא על עירבוביה, אלא הייררכיות ידע מוסדרות, שכל-אדם מוזמן להשתתף בקניינן. עם זאת, בניגוד לניל הרסטון, אלוהיהם של אח'ואן אלצפאא' בכל זאת מעניק יתרון לאנשים השואפים להרחיב השכלתם, להיות ישרים והגונים, ועוסקים בקיום הדת, על פני אנשים המרוחקים מכל אלו. כמו-כן, בניגוד למשל התיקים המלאים של ניל הרסטון; אצל האח'ואן הקתדראות אינן מליאות לכתחילה, אלא אדרבה, ריקות ומרוקנות. על האדם לבחור בידע ובמוסר על מנת להוציא את הפוטנציאל הנפשי שלו מן הכוח אל הפועל.  לבסוף, אצל ניל הרסטון, בניגוד לאח'ואן, אין נתיב נכון לידע (הכל מקרי ומעורבב היטב), אבל היא עומדת על הזיקה שבין השכלה, אי אלימות והגינות (כבוד האדם) ובין יכולתו של אדם להנות מחברה בלתי-תוקפנית ונעימה סביבותיו.

*


*

בתמונה: Elizabeth Catlett , Sharecropper (1952), Printed Version 1970:

Read Full Post »

 

 

ספרו של הסופר הצרפתי הדר בברצלונה, מתיאס אנאר (נולד 1972), רחוב הגנבים, מספר על צעיר מרוקאי, יליד טנג'יר, והשתלשלות המובילה אותו להיזרק מבית הוריו המוסלמים, להתגלגל אחר נדודים  למוסד אסלאמי להפצת הקוראן בו הוא משמש כמוכר ספרים, לעבודה בהעברה לאינטרנט של ספרים ושל דו"חות חללים מזמן מלחמת העולם הראשונה בסוכנות צרפתית המוצאת בו עובד-זול ונאמן, לעבודה כנער סיפון במעבורת השטה ממרוקו לספרד, אל עבודה בהכנת מתים, בעיקר מהגרי עבודה טבועים, לקבורה, וכלה בהתייצבותו לצד אהובתו הברצלונית, שמתגלה גידול בראשהּ, ועימות עם חבר ילדוּת קרוב, המתגלה כטרוריסט.

יותר משספרו של אנאר מטפל בבעיית הפליטים הצפון אפריקאים באירופה ובגורלם, בחברה שאינה שואפת לקבלם; אני רואה בספרו זה של אנאר בת-קול עכשווית לספרות המתקיימת מזה כמאה שנים באירופה העוסקת בגורלם של פליטים, שאינם מוצאים מקלט מדיני, לא תושבות-קבע או אזרחות, והמדינות האירופאיות הנאורות שבות ועוצרות אותן או משימות אותם בהסגר, או מגרשות או פולטות אותם מעמה. בקוראי את אנאר עלו בדעתי סופרים כמו ב' טראוון (נפטר 1969), ואניית המתים (1926) שלו, רומאן שדן בבעיית הפליטים באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם כן בהשתלשלות הטראגית, המועידה בסופו של דבר את חיי הפליט לחיים טרגיים של שוהה בלתי חוקי הנדון למעצרים חוזרים ונשנים, ולקרב את עיסוקו במשלחי יד מסכני חיים לפרנסתו, שאכן מחישים עליו את קצו; ספר נוסף שעלה בדעתי הוא ספרה של אנה זאגרס (1983-1900) טרנזיט (1944), שעסק בתרבות הפליטים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, ובניסיונם של רבים, מהם יהודים ומהם לא-יהודים, להימלט מידי הנאצים. מסע שהסתיים, לא אחת, בכך שהפקידו חסכונותיהם בידי נוכלים, או במקרים אחרים: בעליה על סיפון אוניה הטובעת בדרכה מפגיעת טורפדו. גם טראוון וגם זאגרס האירו את הארעיות של הפליט האירופי במקום שבעבר זיהה כביתו. לחד'ר, גיבורו של אנאר, קרוע בין זיכרונות מולדתו ובין התחושה כי באירופה יימצא את העתיד היחידי, שאפשרי עבורו, מוסלמי שקרא מילדות ספרות אירופאית, אבל הבית הזה נשלל שוב ושוב ממנוּ, שכן הוא אינו אזרח, ומקום הקבע היחידי שמועידות הממשלות האירופאיות לאנשים כמוהו, במקרה הטוב, הוא תא-כלא.

אנאר לדידי, מתכתב עם ספר נוסף, דג זהב (1997) של הסופר הצרפתי, יליד מאוריציוס, זוכה פרס נובל לספרות (2008), ז'ן מארי גוסטב לה-קלזיו (נולד 1940), הדן בגורלה של פליטה אפריקאית, שנחטפה באפריקה בילדותה, ואפילו את שמהּ לא יודעת (מאמצת את השם לֵיילַה, שהעניקה לה ישישה יהודיה צפון אפריקאית, שלא עזבה את המלאח, שלימדה אותה קרוא-וכתוב והתייחסה אליה בהגינות, ולפיכך היא רואה בה דמות-אם). ולבסוף לחופי הים-התיכון ואחר כך לצרפת. ספרו של אנאר מציע דמות של פליט צעיר במקביל לסיפורה של אותה פליטה, אלא שבמקום שבו בחר קלזיו לסיים באופטימיות רבתי, בוחר אנאר לסיים באופן פסימיסטי ובמידה רבה סקפטי לגבי גורלו של גיבורו, ואולי גם זה לא רק עדות לאופיים השוני של המחברים, אלא גם לשינויים שחלו באירופה הנוכחית, בעיקר לגבי נכונותה לקלוט מהגרי- עבודה ופליטים אפריקנים לאחר הפיגועים ההמוניים בצרפת ובספרד לאורך העשור האחרון.

הדהוד ספרותי נוסף, המתקיים בספרו של אנאר, הוא להזר (1942) לאלבר קאמי (1960-1913), אלא שתחת מרסו הנוסע לאלג'יר שתחת הכיבוש הצרפתי, אחר קבורת אימו, הורג שם ערבי — ועומד לדין; כאן, הגיבור לח'דר [הנקרא לדבריו (עמוד 107), ככל-הנראה, בעקבות דמות הפלאים של אלחִ'דְר, נביא סיפי קדום, המעורר , כמובא בסורת המערה (סורה 18, פסוקים 82-60), פליאה בנביא משה (מוסא) על שום מעשיו האקסצנטריים; דמות שרבים מהמיסטיקונים הסוּפיים הגדולים טענו שהם קשורים אליה באופן מיוחד, כעין מקבילה לגילוי אליהו אצל המקובלים]. סופו שמגיע לאירופה ולדילמה שבו כערבי-אירופאי עליו להחליט האם להרוג ערבי-אסלאמיסט, בנסיבות אחרות לחלוטין. במנוגד לקאמי; החוק אינו מלווה את העלילה אצל אנאר; הוא זניח מפני מצפונו של גיבורו, המייסר אותו כל-העת בשל דברים שכבר קרו, או קורים, או שייקרו, וכך או אחרת, סבך חייו של לחד'ר הוא כזה, המרשה לו לקחת החלטות אפשריות, אך לא מרשה לו תווך של ברירות ואפשרויות, ונדמה כי חלקו האחרון של הסיפור מדגיש את הפעולות שעושה הגיבור, כדי שחייו או מה שנותר מהם לא יעמדו בסימן ההישרדות והכורח, אלא יבטאו בחירה –  גם אם היא נובעת מהכרח, וגם אם בשל החלטה מצפונית, עליו להיות נכון לשאת מחיר כבד מנשוא.

מעבר למקורות האירופאיים המתכתבים עם הרומאן של אנאר, ראוי לציין את השפע המקורות האסלאמיים והפואטיים הערביים (לא כולם תורגמו לעברית), המלווים את מסעו של לחד'ר, ומועילים מאוד להעמקת דמותו כאינטלקטואל ערבי צעיר, שעם כל אהבתו הרבה לאירופה ולתרבותו, אינו מעוניין להתנתק ממורשתו הערבית והאסלאמית, המקיימת אותו. אנאר הוא אמנם מזרחן ערבי ופרסי בהשכלתו – וכאן ניבטים דרך דמותו של לחד'ר, טקסטים ערביים ואסלאמיים האהובים על המחבר. עם זאת, ההחלטה הזאת מועילה מאוד להעמקת דמותו של לחד'ר, ומבהירה מדוע הוא ממאן להשאיר את עברו התרבותי מאחורי גבו, ומדוע העושר התרבותי הגלום בתרבויות הערביות והאסלאמיות לדידו אינו נופל מכל מה שאירופה ותרבותהּ מגלמות.

כך יימצא הקורא, בין היתר, שורות משל פרשני קוראן; סיפורים מספרו של הנוסע הגדול, יליד טנג'יר, אבו עבדאללה אבן בטוטה (1369-1304);  משל המשורר הסורי (1988-1923), נזאר קבּאני – המעטרות בעיקר את מכתביו של לחד'ר לאהובתו ז'ודית. כמה פעמים חוזר בקו מחשבתו של לחד'ר, המתגעגע לטנג'יר – למתיו ולנשים שאהב, סיפור המופיעה אצל אבן בטוטה, הסיפור אודות חסן המשוגע:

*

בספר מסעותיו, מספר אבן בטוטה שבעת ביקורו במכה נתקל שם באדם מוזר, אילם שכל אנשי העיר מכירים אותו ומכונה בפיהם חסן המשוגע, אשר לקה בטירוף הדעת בנסיבות מוזרות: כשעוד היה שפוי בדעתו קיים חסן את מצוות הקפות הכעבה בלילה, ובכל ערב היה נתקל בקבצן במקום הקדוש –  מעולם לא התראו לאור היום, אך ורק בלילה. ובכן, לילה אחד, פנה הקבצן אל חסן ואמר: יא חסן, אימךָ מתגעגעת אליךָ ובוכה, לא הייתָ רוצה להתראות איתה? עם אימי? כמובן, השיב לו חסן וליבו נחמץ בקרבו כשנזכר בה, כמובן, אבל אי אפשר, היא רחוקה. יום אחד הציע לו הקבצן שיבוא לפגוש אותו בבית הקברות, וחסן המשוגע הסכים: הקבצן ביקש אותו לעצום עיניו ולאחוז בבגדו, וכשחזר ופקח אותן מצא חסן את עצמו מול ביתו שבעיראק. הוא בילה שבועיים בחברת אימו. בתום אותם שבועיים נתקל בקבצן בבית הקברות של הכפר, וזה הציע להחזיר אותו למכה, אל אדונו נאג'ם א-דין אספהאני בעיניים עצומות כשידיו לופתות את גלימתו הגסה, בתנאי שיבטיח לעולם לא לגלות לאיש את דבר המסע הזה.  אספהאני הודאג מהיעדרותו הארוכה של משרתו – שבועיים ימים, אין זה דבר של מה בכך – ובסופו של דבר, סיפר לו חסן את פרשת הקבצן, ואספהאני רצה עוד באותו לילה לראות את אותו אדם. חסן הוביל אותו לכעבה והראה לאדונו את הנווד בצעקה: הנה הוא! הנה הוא! בו ברגע הניח הקבצן יד על גרונו ואמר: לעולם לא תדבר עוד, וכך היה; הקבצן נעלם ואילו חסן, משוגע ואילם, חג סביב המקום הקדוש שנים על שנים, בלי לומר את התפילות, בלי להיטהר; אנשי מכה טיפלו בו והאכילו אותו כאילו הוא קדוש מוזר, שכן ברכתו של חסן הגדילה את המכירות והרווחים; חסן המשוגע נע סביב האבן השחורה במעגל, בשתיקה נצחית, משום שרצה לחזור לראות את אימו, משום שהסגיר סוד …

[מתיאס אנאר, רחוב הגנבים, תרגם מצרפתית: משה רון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2019, עמ' 185-184]

*

חסן המשוגע, המופיע במחשבותיו של לח'דר, הכלוא באותו עת כעובד, בביתו של קרוס, ספרדי מורבידי, העוסק בהבאת גופות פליטים טבועים לקבורה או שוהים בלתי חוקיים שלא נודעו קרוביהם; חושב על מעבידו המביא את עובדו, לסבוב במעגלי זכרונותיו וגעגועיו, אבל הוא אינו מציירו לא בדמותו של הקבצן עושה הנפלאות ולא בדמותו של אספהאני, אלא גם הוא בתורו –  סוג של חסן המשוגע, הכלוא "בלב יער המוות שלו, סב לו עד אין קץ בחשכה" (שם,שם).

בספרות הערבית ההרמטית והסוּפִית, נמצאים לא מעט תיאורי מפגשים, בין מחפש-הידע ובין דמות משונה של זקן. על פי רוב, מתברר כי הישיש המוזר, המופיע בדרך-כלל בלילה או מתוך אפילת מעבר תת-קרקעי הוא ביטוי לעצמי-השלם של דמות הצעיר (מה שעוד יהיה, או הביטוי השלם של הפוטנציאל הרוחני הגלום בו); מי שמבקש להנחילו את הידע הקוסמי או את להעביר אליו את הדרך להשגת התגלות. יש טקסטים בהם הדמוּת הספּית הזאת, מתגלה כאלחִ'דְר (שכזכור ממנו נגזר שמו של לח'דר), שבהיותו דמות שמעבר לעולם אכן אוחז בידע הקוסמי, או בכל מה שנמצא על גבי אללﱠוְּח אִלמַחְפוּט' [הלוח הגנוז/שמור, הקוראן השמיימי שהקוראן הארצי הוא רק העתקו הפיסי, וראו: סורה 85 (כוכבי המזלות), פס' 21] אם לכך רומז הספור (אנאר לא מפרש אותו), הרי שחסן המשוגע נענש על-שום שביכר את הסדר החברתי החיצוני, שבו יש אדונים ומשרתים, מעבידים ועובדים, על פני הסדר הפנימי שבו האדם עומד מול נפשו ומול היקום והאל. כסיזיפוס המגלגל את האבן, חסן המשוגע נותר לחוג סביב האבן. אבל לח'דר לא נכשל בשום העדפה כזאת, אלא הוא כלוא בתוך סיטואציה כולאת שבה המקום היחיד שהחברה האירופאית מוכנה להעניק לו הוא שלכמותו היא עבודת משרת או תא מעצר. כך או אחרת, במעגלים האילמים שסביב הכעבה, או במעגל הצר של האפשרויות שמציעים לו –  חיי מהגר עבודה בלתי חוקי באירופה, הדברים יובילו את לח'דר לבחירות שאולי ימלטו אותו מאותו סיבוב של לוויין אין קץ, אבל אולי, גם יקבעו אותו שוב באותו מסלול במקום אחר. אולי הסוד הגלוי הוא שקשה מאוד להימלט או להינתק מזיכרונות, געגועים, ותפיסות שכובלות אותנו שוב ושוב, ומכתיבות לנוּ את מעשינוּ. לעתים, מה שאנו מדמים כתיקון גדול הוא רק כניסה מחודשת למסלול לווייני סביב איזה נקודת ייחוס שניתן להסתובב סביבה, והיחלצוּת ממעגל אחד מתווה כניסה למעגל אחר, וכך והלאה – במעגלים.

*

*    

בתמונה למעלה: Brion Gysin (1916-1986) Desert Sun, Ink on Paper 1957

Read Full Post »

*

פגעי מלחמת העולם הראשונה והכרח לפנות את יפו ונוה צדק הביאו את משפחת שלוש – סוחר הקרקעות מראשי הקהילה הספרדית ביפו, אהרן שלוש, ובנו הקבלן, סוחר חומרי הבניין ופעיל הציבור, יוסף אליהו שלוש, ובני משפחותיהם יחד עם פליטים נוספים, להוציא את בנו של יוסף אליהו, צדוק – שנותר ביפו כדי להשגיח על נכסי המשפחה –   לנדוד אל פתח תקוה ואחר כך לקלקיליה  ואחר כך כתוצאה מפקודת גירוש עות'מאנית – למצוא מקלט (בעזרת הקומנדנט סאדיק בק שנאלץ להוציא לפועל את פקודת הגירוש) בכפר ג'מאל (כפר במערב השומרון, כ-3 ק"מ מכוכב יאיר של ימינו). במהלך הדרך –  מקומיים הוקירו תודה למשפחה על פועלה בעבר טרחו לגמול לה בכסף ובמזון, בהכנסת אורחים וגם בהקלת מהלכיה. עם זאת, בעודם בדרך נפטרה אם המשפחה שרה. לעתים, כמו בכפר ג'מאל התקבלו הפליטים היהודים בברכה. עם זאת, כתוצאה מהלשנת יהודים שחששו מתחרות עסקית של בני המשפחה הנודעת, הושם יוסף אליהו שלוש בכלא התורכי  כחשוד בריגול לטובות הבריטים, ושוחרר כעבור כחודש ימים, כתוצאה מהתערבות ידידים עותמאניים ומכרים ערביים. שלוש הגיע אל כפר ג'מאל לפני ראש השנה. הדרך ליפו עוד היתה חסומה –  ועוד חלפו כמה שבועות עד שהמשפחה הורשתה  (על ידי הבריטים) לשוב לביתהּ.

להלן  ציטט קצר מספרו של יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי, המתייחס לתפילות הימים הנוראים בכפר ג'מאל בשנת תרע"ט (1918) –  ימים אחדים אחר שחרורו מבית המאסר התורכי. מאה שנים חלפו בדיוק.

*

… כולנו התפללנו הפעם מעמקי הלב. הארכנו בתפילותינו ובמשכנו בניגונינו והרבינו בפיוטים, אולי יקשיב ה' לקולנו וראה בעוניינו, יגאל אותנו ממצוקות המלחמה האיומה העושה בנו שמות. כה התפללנו בשיברון לב, בניגון מסולסל כדרכנו ובהטעמה רבה, וקולותינו נישאו על-ידי הרוח אל המרחבים השוממים שמסביב: עד מתי נהיה כאן עזובים במדבר השמם הזה, נחיה חיי צוענים ולא נוכל לשוב לבתינו.

   באותה השעה שתפילותינו הלכו וגברו, הלכו ונבעו מלב, נכנסה קבוצה של חיילים טורקים. מיד נתמתחו עצבי ונמלאתי רוגזה. גם להתפלל לא יתנו לנו. "כיצד זה הרשיתם את עצמכם להפריע אותנו בתפילותינו? " צעקתי בכל הכח, "הלא יום קדוש לנו היום."

   החיילים הסתכלו בי ודמעות נזלו מעיניהם, וכולם כמעט בבת אחת קראו קריאה מלב: "אחיכם אנחנו, יהודים מהבלקן, רק זה עברנו כאן עם המשלחת הצבאית לכפר הקרוב. ארבע שנים הננו נתוקים מהיהדות ופתאום שמענו את הפזמונים והנעימים ונזכרנו כי יהודים אנו ולהד קולותיכם באנו עד הנה, ועתה תנו לנו סידורים ונתפלל אתכם יחד." נרעשתי מאוד מהמקרה. בעיני כולנו עמדו דמעות. "אחים יקרים," אמרתי, "אתנו תתפללו ותסעדו את סעודת החג." נתנו להם מחזורים והמה התחילו להתפלל. שמחנו כי טרם קראנו בתורה ונוכל לזכותם בעֲלִייה. בינתיים שלחתי להשיג מערביי המקום שנים-עשר עופות וציוויתי על השוחט לשוחטם. אחר-כך שלחתי את הנשים לבשלם. הזמנו ערביה שלשה בצק ועשתה פיתות וכמה יקר היה המחזה שישבו יחדיו ואכלנו את סעודת החג. לעולם לא נשכח את היום ההוא. אחים לצרה ולסבל, אחים לקרבנות המלחמה האיומה העושה שפטים אכזריים באנושיוּת כולה, אחים אשר רחקו מביתם שנים אחדות ושוב ניתנה להם ההזדמנות להיות בין אחיהם. הפצרתי בהם להישאר אתנו עד אחרי החג. חלק מהם נאלץ לעוזבנו ומעטים נשארו אתנו עד למחרת וגם הם נפרדו מאתנו בחיבה ובאהבה שאין להעריכן כשאנו ביקשנום לבוא אלינו ליום הכיפורים ולבלות עמנו בתפילה  ובתחנונים ביום היותר גדול וקדוש לנו.

   הגיע יום הכיפורים והחיילים היהודים לא באו. הבינותי כי הם רחוקים ממחוז זה ועל כן לא יעלו לחסות בצל קורתנו. ביום הקדוש הזה, ביום זה חלה אבי וקיבל חום. על פי בקשתו הכנסנו את מיטתו לבית הכנסת ואני ישבתי על-ידו וטיפלתי בו. התפללתי בשיברון לב והחלפתי את התחבושות הקרות על ראשו. רק בערב הונח לו ומידת החום הלכה וירדה. כעבור ימים אחדים החלים והתחיל שוב להתהלך.

[יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870],עריכה והערות: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, עמ' 298-297]

*

הכותב כאן הוא אדם שבמהלך של כשלושה חודשים הפך פליט מביתו, יתום מאמו, אסיר פוליטי החשוד בריגול שדינו מוות. הוא נמצא זכאי ושוחרר אחר-כבוד ערב ראש השנה. על כן ניתן להבין מדוע עצביו כה מתוחים כשפתע נכנסים לחלל בית הכנסת המאולתר בכפר ג'מאל חיילים תורכים. יש להניח, כי תקפו פחד כי באו שוב לאסור אותו דווקא בתוך תפילת החג, ועל כן תגובתו הראשונה כלפי החיילים היא מחאה נרגזת.

*

*

המפנה המיידי שחל בשלוש משעה שהחיילים מזדהים כיהודים מן הבלקן אינו נוגע רק ברצון לשתפם בחג מתוך ערבות הדדית יהודית, אלא גם מתוך שותפות גורל של פליטים הנמצאים הרחק מביתם, החשים כי חייהם תלויים על בלימה. הן החיילים היהודים בני-הבלקן לא בחרו להתגייס לצבא התורכי אלא גויסו בכפיה. יוסף אליהו שלוש יודע זאת היטב, משום שפעמים מספר בספרו הוא מביע את חרדתו למצוא את אחד מבניו ברשימות הגיוס העות'מאניות. כך, שהסיפור פה על פניו הוא אכן סיפור של שותפות גורל ואחווה בין יהודים, אבל לא פחות מזה –  אחוות נרדפים, תלושים, שאינם יודעים מה יילד יום. חשוב גם לזכור כי התפילה היהודית הזאת וסעודות החג המתלוות אליה, התקיימו בכפר ערבי, בחסות נכבדיו ובעזרת תושבים מקומיים, שראו באירוח היהודים הפליטים, מבני הארץ הותיקים, מעשה שיש לעשותו מפני הכנסת אורחים. וכך לפנינו גם סיפור של הכנסת אורחים לפנים הכנסת אורחים. מהר"ל בנתיב גמילות חסדים מספרו נתיבות עולם (המתבסס על מובאות רבות מספרות חז"ל, במיוחד מהחומר האגדי המובא בתלמוד הבבלי) ראה בהכנסת אורחים קבלת פני שכינה, כדבריו: "אבל הכנסת אורחים כבוד אלוהים עצמו, להכניס האורח לבית ולכבדו בשביל שנברא בדמות ובצלם אלוהים. ודבר זה נחשב כבוד השכינה עצמה והוא יותר מן התורה … ודע לך, דווקא להכניס אורחים קאמר, שפנים חדשות באו לביתו ומקבל פנים חדשות בכבוד, זהו כבוד השכינה" [מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, תל אביב תשנ"ז, נתיב גמילות חסדים פרק ד' עמוד שפ"ה]; כמו-כן, הובא בחדית': "אבו שוריח אל עדווי סיפר: שמעתי בשתי אוזני וראיתי בשתי עיני שעה שהנביא דיבר, ואמר: מי שמאמין באללה וביום הדין, עליו לכבד את אורחו [ולהעניק לו את] כיבוד-עובר-אורח [המגיע לו] שאלתי: אדוני הנביא, ומה הוא [שיעורו של] כיבוד עובר אורח? אמר: יום ולילה, והכנסת אורחים היא שלושה ימים, ומה שמעבר לזה הרי הוא צדקה …" [עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית', מתוך אוסף המסורות "אל-צחיח" של אל-בוח'ארי, בעריכת עמנואל קופלביץ, ירושלים 2011, עמוד 204].  וכך, אם נרצה, יש כאן קבלת פני שכינה בתוך קבלת פני שכינה; האחת, סמוכה לרעותהּ, הן מצד המארחים היהודים בבית הכנסת המאולתר והן מצד מארחיהם הערבים בני כפר ג'מאל. כל זה מתרחש כשהעולם מסביב מבועת ונסער מהמלחמה.

החיילים, שהוזמנו לשוב ולהתפלל ביום הכיפורים תרע"ט (1918) אינם חוזרים. ככל הנראה הועברו ממקומם, ואולי הספיקו לשלם בחייהם או להיפצע קשה (אלו ימי הקרבות האחרונים; ימים שבהם תורכים, גרמנים ואוסטרים הלוחמים כנגד האנגלים, הצרפתים והאוסטרלים נסוגים ונמלטים על נפשם). גורלם של חיילים אלה שטולטלו ימים ושנים לא נודע. המלים מתפילת המוסף של ראש השנה, אולי התפילה האחרונה שלהם: וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לָשּבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת  מתאימה לא רק לגורלם של מי שמצאו אולי את מותם הרחק מביתם וממולדתם, אלא גם לגורלם של החיים – משום שתוך כחודש עתידה הארץ לעבור לשליטה בריטית, כך שאת ראש השנה הבא יזכו בני משפחת שלוש לחגוג בביתם. שנה נוספת אחר כך כבר תבוא לאזניהם שמועה על פרעות בירושלים, וכתוצאה מכך יילך לעולמו אהרן שלוש, בעמדו על סף ביתו. בנו, יוסף אליהו שלוש  יהיה נוכח בשנים הבאות בהתלהבות הציוניות בתר הצהרת-בלפור (תהליך מואץ של עליה לארץ, בניין וקניין אדמות). מנגד תעלה התנועה הלאומית הפלסטינית, לנוכח תחושת הפלסטינים כי היהודים "הבולשביקים" מאירופה, הגיעו על מנת לנשל אותם מארצם. כשיוסף אליהו שלוש ינסה לתווך, אחר פרעות 1921, בין התל-אביביים ובין הפורעים היפואים, ראשי המשפחות היפואיות-ערביות הגדולות, כבר יבחינו בינו, בן המקום, ידידם זה שנים, ובין היהודים "הבולשביקים" שזה מקרוב הגיעו, האומרים לסלקם מהארץ. לחזונו, בדבר תקומה ופיתוח משותף של הארץ, יהודי וערבי, יהיה כבר קשה, בתנאים שיתהוו, למצוא שותפים.

זאת ועוד, זמן לא-רב אחר כך, כשייצא בעידודם של  'אחד העם' ושל מאיר דיזינגוף לועידה יהודית-ערבית-בריטית במצריים, ייאלץ שלוש להתמודד עם לשונות רעות מתוך היישוב העברי, שיחשדו בנאמנותו לפרוייקט הציוני מפני ידידותו עם ערבים ומפני שהציונות שלו אינה חילונית-סוציאליסטית שבאה מחוגי הפועלים, אלא תולדה של מסורת-מזרחית-דתית ושל היותו בעל הון, בן העילית הקודמת בארץ. על כן יהפוך, על ידי מי שהחליפו במהירות-רבה את מסורת האבות באידיאולוגיה פוליטית נחרצת, לחשוד מיידי בחוסר נאמנות למהפכה.

*

אמנית הצילום היפואית, ורד נבון, שעבודותיה התפרסמו בכתבי עת בינלאומיים, עורכת ספר צילומים חדש על אודות שדרות ירושלים ביפו במאה השנים האחרונות ויוזמת את הוצאתו לאור.

לתמיכה בפרוייקט (המלצה חמה!) ולפרטים נוספים אודותיו. 

*

*

בתמונות : James Mcbey  (1883-1959), On the Auja – several miles north of Jaffa, 1918 ; אורחת גמלים חוצה את שפך הירקון, שנות העשרים המוקדמות, צלם לא ידוע. אין להוציא מכלל אפשרות כי שתי היצירות,אף על פי שהשניה מאוחרת בכמה שנים, מתארות את אותו אתר מעבר בשפך הירקון.

Read Full Post »

kyoto.1981

 

הואיל ואיני נוהג לכסות בשורה טובה בתחום הספרים, כל שכן בשורה מצוינת, אני מנצל את צורת-בלוג זו להודיע כי ראתה אור אסופת המאמרים משובבת הנתיבות ופורמת המוסכמות: מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה (בעריכת: ד"ר אבי אלקיים ופרופ' עודד מימון,  הוצאת אִדְּרָא: תל אביב 2018); 810 עמודים של מאמרים העוסקים באספקטים שונים של התודעה האנושית בזמנים היסטוריים שונים ובתרבויות מגוונות. בין היתר ניתן לקרוא בהּ על התודעה בפילוסופיה, במחול, בפסיכולוגיה, במדעי הקוגניציה, במדעי המוח והמתמטיקה, בהשפעת חומרים נרקוטיים על התודעה, במיסטיקה, ביהדות בנצרות ובאסלאם, בהינדואיזם ובזן בודהיזם, באנתרופוסופיה, בדרך הרביעית, ביוגה, בטאי צ'י ובמדיטציה. בין הכותבים: שלמה גיורא שוהם, אמיר אור, מרק אלן וקנין, אוהד נהרין, יוחאי עתריה, שולמית קרייטלר, אביבה ברקוביץ אוחנה, דוד פונטנה, אבי אלקיים, עודד מימון, דפנא לוין, דן מרקר, ויליאם צ'יטיק, בנימין אברהמוב, אדמיאל קוסמן, יואל הופמן, יעקב רז ועוד ועוד. כמה מן המאמרים עובדו על ידי מתוך הרצאות מתומללות וכן, זכיתי לקרוא ולהגיב על חלקים גדולים מן הכרך. תודה לעורכים שראו לנכון לציין זאת בתודה מיוחדת בין שלמי התודות.

במיוחד שפר חלקי שהופקדה בידי הרצאה בעל-פה מאת יואל הופמן מ-2006, מתוך סדרת עיון רבת משתתפים, שנערכה במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן באותה שנה. מי שכתב מפי הופמן,  כלל בנוסח שבכתב שיבושים רבים ורחוקים, והרבה נדרשתי לעמול כדי לתור את המקורות והשמות שהוזכרו בדבריו. ההרצאה הפכה בהמשך למאמר קצר (שזכה לאישור הופמן), ובה, בין היתר, הוא משתף לראשונה (למיטב ידיעתי) בדרך שהובילה אותו מן הפילוסופיה המערבית ללימודי זן בודהיזם ביפן.

הנה שני קטעים, מתוך המאמר, 'כמה הערות על אודות דג':

*

[…] בשנות ה-60 הייתי סטודנט נלהב לפילוסופיה. גם אהבתי פרסונות. החלפתי נאמנויות ואמונות. הספקתי להיות קנטיאני וגם פוזיטביסט. כל דבר שכנע אותי. באותה תקופה הייתי משוחח הרבה עם חברי הקרוב דאז ד"ר משה קרוי (1989-1948). יום אחד נפל לידי ספר בשם חכמת זן. פתחתי אותו וקראתי. הקואנים (סיפורי הזן) שזה עתה הבאתי בפניכם נמצאו בכרך ההוא. גמרתי בלבי: זהו, סיימתי פה (פילוסופיה מערבית) ואני הולך למקום הזה (זן-בודהיזם) […] לימים הכרתי את הסופר הירושלמי הגדול דוד שחר (1997-1926), מחבר היכל הכלים השבורים. הוא היה גם המתרגם של הספר שהזכרתי, חכמת זן, מאנגלית. הספר במקור היה אנתולוגיה קטנה של קואנים זן-בודהיסטים ושל סיפורים דאואיסטיים, שנאספו ונערכו על ידי האמן והמשורר, פול רפס (Reps, 1895-1990). כתבתי לשחר: 'שמע, הספר הזה שינה את חיי'. הוא השיב: 'אז זה אתה שקנית את העותק היחיד שלו'.  מעטים ויחידים ידעו אז בארץ מהו זן. אני החלטתי ללכת לשם.

בשלב הבא הגשתי בקשת מלגה למשרד החינוך היפני ונסעתי לארבע שנים. קודם לכן הכרתי נזיר זן יפני ששהה בארץ באמצעות חוקרת רפואית יפנית, שהקדישה את מרצהּ לחקר מחלת הסרטן. הוא היה עורך סדנאות מדיטציה בנות שבוע כל אחד בתל אביב, בחיפה ובעין כרם (בירושלים). די הקשו על קבלתי, משום שלא היה לי רקע, אבל אפשר שהשלמת הדוקטורט הקלה עליהם להכניס אותי. הגעתי לאחד השבועות האלו במנזר בעין כרם וישבנו שם במדיטציה כ-12 שעות יום-יום. אני זוכר איך בחלוף הזמן הלכו קולות עבודתם של סתתי האבן שבחצר ונצטללו, ואיך ביום השלישי כל שעה נדמתה רק כדקה, ואיך ביום הרביעי פרצה אחת המשתתפות בבכי, כאילו כל מה שהכירה קרס-נפל, ואיך הנזיר לא בא לעודדה, ורק אמר: 'לא נורא, לא נורא'. אף על גב שמיררה בבכי שעות.

היה שם גם משתתף אנגלי, איש אירוני וקר. בבוקר היום השלישי הוא פרץ בצחוק. לא שמעתי צחוק כזה מימי. הנזיר השיב לו בצחוק, כאילו אמר: 'אני מבין'; הוא אמר: 'נכון, אתה מבין'. כמובן, הם לא הוציאו מילה מפיהם, רק צחקו. אני נזכרתי בביטוי 'צחוק האלים' המופיע במיתולוגיה.

לאחר שכולנו פנינו לדרכינו, והגעתי לתחנה המרכזית, גיליתי המון אדם מחכה להסעה, והאוטובוסים, בכל פעם שהתמלאו, יצאו לתל אביב. המתנתי שעות, ופתאום ההמתנה לא הכבידה עלי. לא היה אכפת לי בכלל. עד אז הייתי קצר רוח עד כדי כך, שאם הייתי צריך להמתין עשר דקות בתחנה, הייתי עוצר מונית חולפת.

אין תכנים למדיטציית זן. לא אומרים לך תהגה בזה או תהגה בזה. רק אומרים: שב ישר; תנשום כך; תנשום נכון. במנזר זן יפני, גם בזה התנסיתי, כשאתה עייף ולא מרוכז, אתה מחווה קידה קדימה. מאחוריך הולך נזיר אוחז מקל והוא מכה בך בתגובה, כדי לעורר אותך. מכה חזקה. היא לא מכאיבה כלל. עם זאת, לעיניים מערביות זה נראה נורא ונשמע נורא.

קיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת קיוטו אצל פרופסור נכבד למדע הדתות. עם זאת, ניצלתי את נוכחותי שם ויצרתי קשרים עם אוניברסיטת הנאזונו (Hanazono) בקיוטו, מוסד לימוד של זן-בודהיסטים, אולי הדבר הקרוב ביותר ביפן לאוניברסיטה דתית. סגירותו של המוסד שלהבה חובבי זן-בודהיזם מערביים רבים באותה תקופה. שם ישבתי והתוודעתי לכמה מורי זן שהרצו במקום. קראנו יחד טקסטים. הסטודנטים נהגו לשבת יחד במדיטציה, בדיוק כמו שבאוניברסיטה דתית נוהגים להתכנס כדי לקיים את חובת התפילה. יום אחד תהיתי לפני אחד הפרופסורים מדוע אין מקיימים גם מפגשים בארבע עיניים בין המורים ובין התלמידים/נזירים כדוגמת הקואן הידוע: מהו צליל מחיאת כף יד אחת? הוא פנה והסביר לי שישנה שבועה של הנזיר לא לגלות מה שמתרחש במפגשים אלו. עם זאת, ישנו ספר הקרוי, הספר השחור, שכולו מבוסס על שיחות כאלו, שנערכו ופורסמו (בשנת 1916) באמצעות מי שבחרו להפר את השבועה. יותר הוא לא הסכים לגלות לי.   

הלכתי לחנות לכתבי קודש בודהיסטיים בקיוטו לברר אם ניתן לרכוש את הספר. המוכר ידע על מה מדובר, ואמר לי שאין לו אותו כרגע במלאי וכי הספר יקר מאוד. התחייבתי לשלם את מחירו אם ישיג לי עותק, וכך קיבלתיו. שם ישנן תשובות. את הספר תרגמתי מאוחר יותר לאנגלית (1977,1975). אני זוכר שפרסום התרגום לאנגלית עורר חשש כבד שמא יגרום לתקרית דיפלומטית בין ארצות הברית ליפן, שכן מדובר במסורת סוד שאין לפרסמהּ ברבים. הפרסום עבר בשלום, קרוב לוודאי מפני שהמקום של ספרי הזן בחיי היום-יום היפניים הוא שולי מאוד. למעשה, חכם הזן שהכרתי באוניברסיטת הנאזונו שיתף עמי פעולה בתרגום הספר ובהערות הפרשניות שצירפתי על הטקסט. מתברר שגם הספר השחור הפך עוד קודם לכן למעין מדריך למורי הזן שבמנזרים, כיצד להשיב על שאלות תלמידיהם. המלומד שעמד מאחורי פרסום הספר בשנת 1916 העניק לו במקום את השם גֶנדַאי סוֹג'יזֶן היוֹרוֹן (ביקורת על הזן המזויף של ימינו). הוא היה מן רפורמטור כזה שטען כי חכמי הזן של דורו כבר אינם יצירתיים ואינם מסוגלים להשיב לתלמידיהם בכוחות עצמם, אלא רק להמשיך מסורות קודמות. הגישה הזאת של חשיפת הסודות כתוכחה ודאי אינה מעוררת סימפטיה. עם זאת, ככלות 50 שנה מאז פרסומו הראשון, כבר עבר הספר לשמש בתוך המנזרים, ולא נתפס עוד כמקטרג. הוא גם לא טעה כלל בביקורתו על דעיכת היצירתיות במנזרי הזן.

חשוב לציין, כי הואיל ועיקרו של מסע הזן הוא העמקה פנימה, אין כל צורך לנסוע ליפן בכלל או להשתלם דווקא שם, כשם שישנם יפנים שאוהבים את התנ"ך, למשל, ואם ימהרו לקנות כרטיס טיסה לישראל, לא ימהרו למצוא בה נביא אחד; כך אין מגיעים ליפן בימינו כדי למצוא מורים במעלתם של חכמי הזן הקדמונים. יתרה מזאת, אם יעלה על דעת התלמיד לשאול חכם זן יפני בן זמננו, 'כיצד ניתן להגיע להארה?', סביר להניח שהוא יכה אותו על קודקודו. יהיה זה המענה הנדיב ביותר האפשרי […]   

[יואל הופמן, 'כמה הערות על אודות דג', מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה, עורכים: אבי אלקיים, עודד מימון, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 631, 637-635 בדילוגים]

*

כמה הערות: תרגומיו המוזכרים של הופמן מיפנית לאנגלית ראו אור בשני ספרים: The Sound of One Hand משנת 1975; ו-Every Hand Exposed  משנת 1977. שני הספרים כאחד ראו אור במקובץ במהדורה עברית לפני שנים אחדות: קול היד האחת, תרגום מיפנית יואל הופמן, נוסח עברי דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011.

תודתי מלב למורה וחבר, ד"ר אבי אלקיים, שמאז שנפגשנו לראשונה לפני כ-18 שנים, יצאתי עימו  לכמה וכמה מסעות ארוכי שנים, ורבי עלילות והסתעפויות; אחד מהם, מגולם בספר הזה. כן ירבו המסעות.

לבסוף, הספר מוצע לכבוד חודש הספר העברי באתר הוצאת אִדְרָא (הוצאה אקדמית עצמאית) ב-25% הנחה. מחירו הקטלוגי הוא 224 ₪ ובלוויית ההנחה, מחירו יסתכם ב: 168 ₪. כדאי להצטייד בעותק שילווה אתכם ימים ארוכים. אקווה שהספר יכה על קודקדכם בקרוב.

*

*

בתמונה: Lee Friedlander, Kyoto Japan  1981

Read Full Post »

Older Posts »