אִשָּׁה בְּמַעְגָּל

*

על מופשט גאומטרי, זמן מעגלי, אתיקה וקרבה אנושית רב-דורית בעבודותיה של טלי נבון, העומדות בסימן מבנים גאומטריים, תרבויות מחשבה וריטואלים עתיקים בני האגן המזרחי של הים התיכון.  

*מאחר שלא מצאתי עת פנויה לכך קודם לכן, ברצוני לכתוב על תערוכת האמנית טלי נבון, ארכיב של זמאן – הזה שהולך, בגלריית אלמסן / المخزن /  Almacén Gallery  ברחוב הפנינים 1 ביפו (אוצר: יניב לכמן). התגלגלה לידי הזכות לערוך את הטקסטים בקטלוג הקטן שליווה את התערוכה, ולהוסיף למאמריהן של טלי נבון ושל חוקרת האמנות והאוספים, זיוה קורט, הערות ביבליוגרפיות מרחיבות. התערוכה נסגרה בסוף השבוע האחרון (13.8.22), ולפיכך תקוותי היא כי הדברים שאביא כאן על התערוכה ועל האמנית, יביאו קוראות/ים להתוודע לאמנית המיוחדת הזאת, לקראת תערוכותיה הבאות; דומני כי הבאה בהן מתוכננת לסתיו.

    המופשט הגיאומטרי הנוכח בעבודותיה של נבון כוללים מעגלים ממעגלים שונים וקוים ישרים הנדמים כווקטורים ההולכים ומתפשטים במרחב. דימוי המעגל הבסיסי המלווה את התערוכה לקוח מאתר ארכיאולוגי בן התקופה המינואית (האלף השני לפנה"ס), המצוי בכפר קמילארי שבכרתים. זהו מבנה קבורה מעוגל, דמוי כוורת הקרוי Tholos  על שם צורתו המעוגלת. הוא התגלה בחפירה ארכיאולוגית שניהל בשנת 1959, הארכיאולוג היהודי-איטלקי, תיאודור "דורו" לוי (1991-1899), שפרסם את הממצאים בכמה כרכים, שראו אור עם ארכיאולוגים שותפים, משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. האתר בקמילארי מתוארך לאלף השני לפני הספירה וכוללים ממצאים מגוונים שמעידים על כך שהאתר היה פעיל מאות שנים עד לתקופה המינואית המאוחרת (בשלהי האלף השני לפני הספירה). מבנה הקבורה המעוגל בנוי מחמישה חדרים קטנים עם חצר פנימית. במקום השתמרו שרידים לפעילות אנושית (כוסות ופסלי חימר, המוצגים במוזיאון הארכיאולוגי בהרקליון) מהתקופה הנאוליתית, הנחשבת לחלקה האחרון של תקופת האבן. אולם, האתר במתכונתו, שימש בגבולות הזמן, שתוארכו על ידי לוי – כלומר לתקופת הברונזה האגאית. ניכר, כי מעבר להיותו מבנה קבורה, שימש המקום להתכנסות בני הקהילה או ההנהגה.

    ביקור האמנית באתר בכרתים עורר בה אינטואיציה חזקה, כי המבנה המעוגל אינו אלא ארכיון של זמן; תחושה מעניינת לאור כך כי אכן תוארו גם סביב האגן המזרחי של הים התיכון בכלל וגם סביב הים האגאי בפרט תפיסות של זמן מחזורי; במקרא למשל, מתגלמת תפיסת הזמן המחזורי במלה דוֹר, המבטא מעגל חיים שלם של אדם, כאשר בניו ובנותיו (בני הדור הבא), ייחיו בתורם מעגל-זמן שלם משל-עצמם: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" [קהלת א', 4]. המלה הזאת התגלגלה בין השפות השמיות אל הערבית בצורה: دور (דַוְּר) או دائرة (דאאִ'רה̈ ) שמשמעותם: מעגל,חוּג או גלגל, כלומר: דבר המהלך סביב עצמו; ואילו בפרסית עתיקה המלה זמאן (زمان) פירושה: "זה שהולך". מאחר שטרם התהלכו אז בעולם מחוגי-שעון, יש להניח כי "ההליכה" ביטאה את תנועת האור/צל המשפיע על שעון השמש או על גרגירי החול ההולכים ונופלים בשעון החול. אלו גם אלו ביטאו את ידיעתם של הקדמונים כי היממה היא מחזורית וכך הוא החודש, ומכאן ומתוך התחושה המעגלית הזאת של זמן הסובב על ציר וחוזר וסב, ומתוך התבוננות בגרמי השמים יצרו את הלוחות השנתיים על פי השמש ועל פי הירח – שוב מתוך איזו הנחת יסוד שהזמן מתהלך לו אך תמיד שב לנקודת הרֵאשית. לא ייפלא אפוא, כי במיתוסים הלניסטיים ומסופוטמיים תואר הזמן כנחש-בריח או כתנין שזנבו נתון בפיו (אורובורוס), ועל כן כמעוגל. גם אליבא דהקוסמולוגיה האריסטוטלית והפתלומאית הגלגל המקיף הנמצא בקצה הקוסמוס הפיסיקלי תואר כעין מעגל או כדור, אשר כל היקום הפיסיקלי נתון בתוכו מעגלים מעגלים. הגלגל המקיף גם תואר כמקור הזמן, כאשר ממעל לו מצויים היישים המטאפיסיים, שאינם גדורי-זמן.    

*

    וכאן, אולי המקום לשוב עוד אחורנית – למבנים בני התקופה הכלכוליתית (3500-4500 לפנה"ס), המצויים במזרח התיכון, ואל רג'ם אלהירי (מערבית: גל אבנים של חתולי בר), אתר כלכוליתי מעוגל הנמצא ברמת הגולן בסמיכות יחסית למושב יונתן.  המורכב טבעות אבנים מעוגלות, ובמרכזו – גל אבנים מעוגל ובתוכו מערה. יש הסוברים כי האתר שימש גם-כן לקבורה (כמו בקאמילרי), אך מעולם לא נמצאו בו ממצאים מתאימים יש הסוברים כי שימש כמצפה כוכבים קדום או כמקום התכנסות דתי. כלומר, כמקום מפגש והתוועדות, אם לצורך קיומם של ריטואליים המשותפים לבני הקהילה או להנהגתה ואם כמקום שבו המתכנסים מתכנסים ונועדים עם השמים ועם היקום, ועם החוויה כי הם בני דורות רבים, ומהווים חלק ממערכת רב-דורית, המתגלגלת במעגלי הזמן, ומתוך הגיון-פנימי שהאדם יכול לחוש בו את המחזוריות, אבל אינו מבין את פשרו בבהירות. דומה לכך אולי, התפיסה המיתית היוונית הקדומה, בדבר שלוש המוירות, הטוות את חוטי הגורל, המצויות מעל האלים, ומטוות לכל את גורלם בארץ החיים. לא ייפלא כי גם לחוויית הטוויה (הקושרת בין  Texture ו- Text) נוספו לימים הכישור, הפלך וגלגל הטוויה, כלומר: התוויית מחזור (גלגל) שמתווה איזה משך קבוע מראש לכל סיבוב מראש עד תום. אם הטוויה היא קווית הרי גלגל הכישור הוא מעגלי, והגאומטריה הזאת מכלכלת בסופו של דבר את מארג החיים הטבעי והאנושי ואת יכולותנו להיפגש אלו עם אלו. כלים אלו שלמעשה עיגלו את חוטי הצמר או כרכו אותם באופן מעגלי, שימשו את האדם באגן המזרחי של הים התיכון החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד המהפכה התעשייתית. כן, נוצרו באזורנו טקסטים הנקראים באופן מעגלי (למשל, התורה הנקראת בבתי הכנסת במחזורים בני שנה אחת, ובעבר הרחוק במחזורים של שלוש שנים ושליש) או שרשראות מעוגלות, כגון ה- Komboloia  (קומבולויה) היוונית או מחרוזת התפילה האסלאמית (مِسبحة מסבחה̈), הכוללת את 99 שמותיו היפים של אללﱠה. ניתן למצוא את המעגליוּת ניבטת ממאכלים מצויים. למשל, הצורה המעוגלת שבה מוגש החומוס; האופן המעוגל שבו אופים את הפיתה (ובעקבות כך באיטליה של ימי הביניים, את הפיצה).  גם אל בית אבלים נוהגים להביא מאכלים מעוגלים, שאולי משמרים את רעיון הדורות והזמן המחזורי (פרידה ממעגל החיים השלם שחי הנפטר), אבל בד-בבד, משמרים מימד של התכנסות, התוועדות ומפגש. לעניין זה ראוי לציין גם את הילות-המלאכים (או הקדושים) העגולות במוזאיקות ביזנטיות, את בגדאד שהוקמה במכוון כעיר עגולה (Round City) בימי ראשית השושלת העבאסי בעיראק בשנת 775 לספ', ולייצוגים נפוצים נוספים בתרבות של האגן המזרחי של הים התיכון, למשל: ציורו של ישוע בתוך מעגל או יצירתו ההומניסטית המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י (1519-1452), "האדם הויטרובי" או Homo Ad Circulum (אדם במעגל) משנת 1493, שבוודאי הושפעה מספרו של האדריכל הרומאי, בן תקופתם של יוליוס קיסר ושל אקוטיביאנוס אוגוסטוס, מרקוס ויטריביוס פוליו (15-80 לפנה"ס), אבל אפשר שהושפעה לא פחות מדימוי האדם המושלם אצל המשורר הרומאי הורטיוס (8-65 לפנה"ס) כ"חלק ועגול" (Terres atque rotundus), ומנאומו של ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463),   Oratio De Hominis Dignitate (נאום על כבוד האדם) שנישא בותיקן שלוש שנים קודם לכן, ושפתח את שערי שמים, ההשתלמות והשלימות, בפני כל מבקש-ידע וחכמה, כמגלם בכוח את דרגת השגתם של קדושים, נביאים ואף את זאת של ישוע, והעמיד זאת על השתלמותו המוסרית והאינטלקטואלית. 

*

*

*

    אבל יותר מכל, דומני כי בלב חוויית המעגל כמייצג מובהק של העולם – ושל הטוב ושל הדעת העשויים לעמוד בדעת האדם – זכות הקדומים על הצגת דברים שהשפיעו לדורות היתה של אפלטון (348-427 לפנה"ס), שכתב בטימיאוס את הדברים הבאים: 

נאמר נא אפוא, מאיזו סיבה התקין המתקין את ההתהוות והכל הזה. הוא היה טוב, והטוב לעולם לא תיצר עינו בשום דבר כלשהו … כיוון שרצה אפוא האל, שהכל יהא טוב, ובמידת האפשר בלי יהא שום דבר גרוע, קיבל לידו כל מה שהיה בנראה, ושלא היה שרוי במנוחה, אלא נע בתוהו ובערבוביה; הוא הוציאו מערבוביה זו והתקין בו סדר. מהיותו סבור שמכל וכל טוב מתוהו הסדר … ונתן לו את הצורה ההולמת והמקורבת לטבעו. שאותו חי המיוחד לכלול בתוכו את כל בעלי החיים כולם, הולמתו הצורה המקפלת בתוכה את כל הצורות שישנן; לפיכך סיבבו ועשאו עגול וכדורי, כשהמרחק מאמצעיתו להיקפו שווה בכל מקום ומקום – היא הצורה המושלמת והאחידה ביותר; שכן, ראה את האחידות יפה מחוסר האחידות, לאין ערוך.  

[טִימֵיאוֹס, בתוך: כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: יוסף גרהרד ליבס, ירושלים 1975, כרך שני עמ' 531, 535-534  בדילוגים]

*

אצל אפלטון, ישנה הבחנה ברורה בין האלוהות הגבוהה, שכמעט לא ניתן לומר עליה דבר (אפילו לא שהיא חושבת) השקועה בנצח באי-תנועה (ראו הדיאלוג: סופיסטס), ובין הדמיורגוס (בעל המלאכה/המתקין), המוזכר פה, שהוא אחראי על התהוות הקוסמוס הפיסיקלי, וניתן לומר אודותיו "הוא היה טוב" מפני שהוא ארגן, סידר, והעניק לדברים את צורתם ההולמת המקורבת לטבעם, וסילק את התוהו ואת הכאוס, שבה נעו הדברים קודם להתהוות העולם. לפיכך, כך לדעת אפלטון, קבע הדמיורגוס את צורת הקוסמוס כעגולה וכדורית, באופן שבו המרחק מנקודת המרכז שלו למעטפת הכדורית (שטח הפנים) שווה בכל מקום ומקום. זוהי, אליבא דאפלטון הצורה היפה, המושלמת, והאחידה ביותר שבנמצא – ומכך, הוענקה מטבע הדברים לקוסמוס כולו.

     יושם אל לב, כי כבר בטימיאוס מוזכרים שלושה עמודי תווך המאפיינים מאוד את אמנותהּ של טלי נבון: הנקודה, הקו (אוסף אינסופי של נקודות; וכן הוקטור: כקו ההולך ומתפשט משום שנוספות נקודות על נקודותיו) והמעגל/כדור. אם אפלטון מייחס את הארגון, הסידור המיטבי ואת שאיפת השלימות לטוֹב, מייסד הנאופלטוניזם, הפילוסוף ההלניסטי-מצרי ואחר כך רומאי, פלוטינוס (270-205 לספ' לערך), תלמידו של הפילוסוף האלכסנדרוני, אמוניוס סקאס, כבר ממש אפיין את חקר הגאומטריה כמדע המשיק לאתיקה:

וסבורני כי גם היופי והצדק אינם עניין אצל שיעור. וכן ההגייה בהם … ואם השיגה הנפש את ציוריהן של המידות הטובות, המושכלות, שהן קיימות לנצח, או אם קנה איש את המידות הטובות וגבהה מעלתו, כלום הן חוזרות וכלות ממנו? … לפיכך דין הוא, שיהיו הללו קיימות לנצח, בדומה לדברים שבגיאומטריה; ואם קיימות לנצח, הרי אינן עניין אצל הגופים …

[פלוטינוס, אַנֵאַדוֹת (=תשיעיות), תרגם מיוונית והוסיף מבוא והערות נתן שפיגל, כרך שני: אנאדות ד-ו, ירושלים 1981, אנאדה רביעית פרק שביעי, עמוד 101]

*

  על פי פלוטינוס, ככל שחוקי הגאומטריה האוקלידית של המישור (הוא לא הכיר את הגאומטריה של המרחב) הם נצחיים ודמונסטרטיביים, כך גם המידות הטובות, הן דבר השואף לחרוג מן הזמן, ולהוות – ככל-דהדבר-אפשרי בקרב אנשים בני חלוף – דוגמא של נצח, יופי וצדק, העשויים כביכול לגבור על תהליכי הדעיכה והכיליון, שהם חלק ממעגל החיים האנושי וציר הזמן שלו. זאת ועוד, במאמר (2016), הראיתי כיצד הוגים ערביים ויהודיים בימי הביניים הדגימו באמצעות צורות גיאומטריות: מעגל, כדור, נקודת מרכז המעגל, רדיוס וחרוט (סיבוב של משולש ישר זוית ב-360 מעלות) אחריות אתית להרחבת יסידות השיויון לצמצום פערים (לרבות פערי הון והשכלה) בין כלל המשתתפים בחברה.  

   בביקור בסטודיו של טלי נבון על גבול תל-אביב ויפו, במהלכו התבוננתי לראשונה בעבודות שהוצגו בתערוכה, התרשמתי מאוד כי היא חווה את המופשט הגאומטרי הגלוי בעבודותיה כמסמן חוויה של מפגש; ולכן, לפחות במידת מה, הגאומטריות של עבודותיה ונטייתה להציג זמן מעגלי רב- דורי, מרמזות לכך שלתפיסתהּ כל זמן שאנשים נפגשים, מתקרבים זה לזה ויוצרים ידידות טובה – שמבוססת על הכרה הדדית בדבר היכולת להתקיים זה בצד זה בכבוד, בענווה וביושר, בלא הצורך לבלוע זה את זה (כמו הטיטאן כרונוס, שבלע את ילדיו) ולא על מנת לתפוס את מקומו של האחר, יש לאנושות תקווה להאריך ימים על ימיה (כמו וקטור ההולך ומתארך), ואולם ברגע שבו הקו השווה הזה מופר ואנשים עוסקים במלחמת הישרדות על מקומם, מעמדם וכלכלתם הבסיסית – הרי הכל חוזר לתוהו ויורד לטימיון. נבון אמרה לי, כי את רוב העבודות בתערוכה יצרה בתקופת הקוביד, כשחוותה מקרוב את הבידוד החברתי ואת ניתוקם של האנשים אלו מאלו, וכאשר האזינה לשיחות של אנשים שהביעו את חרדתם של חוסר-האופק הכלכלי והמקצועי, שתקופת המגפה המיטה עליהם. כמובן (האם אפשר היה לצפות אחרת), החזרה לחיים לאחר הקוביד הזניקה את רוב האנשים מחדש לאותו מאבק סיזיפי על מקומָם, ומבלי שעצרו בכלל לחשוב מה נשתנה. לפיכך, האמנות של טלי נבון היא בעיני, משום תזכורת ענווה לצורך ליצור מתוך מפגש עם האחֵר בגובה העיניים, ומבלי לבלוע אף אחד אחר, או לערער את מקומו בעולם בשל הצורך להתפרנס או להתקדם במעלה הייררכיה מדומיינת. כך, צפיתי שלוש פעמים בוידאו-ארט "פרספקטיבות" שליווה את התערוכה, הנמשך כתשע דקות היפנוטיות ומדיטטיביות, המצטיינות בדימויים גאומטריים-מינוריים ומוסיקה מינורית, ובכל זאת הלכה העבודה הזאת, ובכל פעם שינתה אצלי את מצב התודעה עימו הגעתי לצפייה; אני גם מרגיש שיצאתי מכל אחת מהצפיות האלה קצת-יותר בן-אדם.       

*

*

*

*

בתמונות: צמד הדימויים, הפותח (האתר בקמילארי; צילם: נועם נבון) והחותם (שני תצלומים של פריטים מתוכו; צילם: שועי רז) – מאת טלי נבון; בתמונות הנוספות: רג'ם אלהירי, רמת הגולן; מפת בגדאד – העיר העגולה (המאות השמינית עד העשירית); ישוע במוזאיקה ביזנטית מפלרמו, סיציליה (שימו לב להילות העגולות ולהצבתו ממש כמו "האדם הויטרובי" במעגל) ; Homo Ad Circulum  ללאונרדו דה וינצ'י.    

Read Full Post »

כשנאמנות-לָעצמִי הופכת דבר ממית

*

על  בּרוטאליוּת ואובססיה, ליריוּת ונאמנוּת לעצמי, ביצירתו של הסופר היפני, יוּקיוֹ מִישִׁימַה (קִימִיטַקַה הֵירַאוּקַה, 1970-1925). 

*

1

*

נדמה שפועל מעין צופן בכל נסיון החיים שלי. בבואה אחת נשקפת עד אין סוף כמו במסדרון של מראות. בדברים חדשים שראיתי לראשונה, השתקפו בבירור דברים שראיתי בעבר, והייתה לי תחושה שבלי ידיעתי, מנחים אותו קווי דמיון אלו, ואני מובל הלאה הלאה, אל עמקי המסדרון, עומק שסופו אינו ידוע.

הגורל איננו דבר שבו אנו מתנגשים פתאום. אדם שנידון להריגה רואה בעיני רוחו ללא הרף את אתר ההוצאה להורג בכל עמוד חשמל, בכל מסילת רכבת שנקרים בדרכו בכל יום, והוא מתרגל לחיזיון הזה.

[יוקיו מישימה, מקדש הזהב, מיפנית: עינת קופר, ספריית פועלים: תל אביב 2007, עמוד 134].

*

     זו רשימה על הסופר היפני, יוקיו מישימה (קִימִיטַקַה הִירַאוּקַה, 1970-1925), ועל הפער, שטורד את מנוחתי ומצטייר  כבלתי-פתיר, בין היותו אמן כתיבה מעולה (במיוחד עד 1960) ובין העובדה שהקדיש את עשרים שנות חייו האחרונות ובמיוחד את העשור האחרון: לפיתוח גוף (שרירנוּת), ולקנדו (אמנות החרב היפנית), וממנה ואילך פיתח תפיסה פוליטית ימנית ריאקציונרית; נסיון להקים באמצעות סטודנטים משמר קיסרי חדש (שלא על דעת הקיסר) שיילחם, בין היתר, בשמאל-הליברלי ולא יניח לו להשתלט על יפן. כל אלו הסתיימו בניסיון כושל וטרוף-דעת להשתלט על צבא יפן עם כמה תלמידים-קנאים ועם מאהבו, במהלכו – נאם ממרפסת נאום מלא עזוז  על הצורך לחדש את ימי הסמוראים ואת ימי תפארתה של יפן; אזי התכנס בחדר פנימי וביצע טקס סאפוקו – ביתק את בטנו וראשו נערף על ידי תלמידו-מאהבו [סמוראים נהגו כי העורף הוא חברו הטוב ביותר של המתאבד, המכונה בטקס: קַאיְשָׁקוּ(נִין), "מִשְׁנֶה"]; ככל הנראה כדי להסיר מעצמו את החשד לפיו ביקש במעשה ההתקוממות לפגוע בקיסר או ביפן. כך באו לידי גמר – חייו ותולדותיו.

    את מישימה קראתי לראשונה לפני כמעט שלושים שנה. היה זה המלח שחטא לים (1963; תרגמה מאנגלית: שושנה צינגל, הוצאת כינרת: תל אביב 1986). באותה עת עוד הבנתיו כסיפורו הטראגי של מלח, בחור מחוספס ורב תושיה, ביסקסואל האוהב את חיי הים, הפורס חסותו על חבורת צעירים הבזים לנורמות המוסריות ולקונוונציות החברתיות  המקובלות. תחילה הם נושאים אליו עיניים, כדמות מנטור נערץ; לבסוף, הם מתכננים בקור רוח את רציחתו (ומבצעים), זמן קצר טרם נישואיו, כדרך היחידה להותיר אותו "גיבור" בעיניהם, רק בדיעבד, מקץ שנים, הבנתי, כי מישימה לא ניסה לספר את סיפורו של דור חדש ומקולקל שיצא משליטה או את סיפורו של מלח לשעבר שמתחבר עם חבורת צעירים, אלא ניסה להציע אלגוריה ספרותית לתפיסתו הפוליטית הריאקציונרית. לדידו, יפן הלכה והתרככה בעקבות התבוסה במלחמת העולם השניה והפצצת הירושימה ונגסקי; ניסיונה לפייס את העולם – כאילו מעודה היתה התרבות היפנית נסובה על פואטיקה, אסתטיקה, קדושה של מנזרים (זן בודהיזם) ומקדשים (שינטו), וחינוך לטעם טוב, מוקפד ומעודן – היה לדידו ביזיון לדורות הקודמים. בעצם, טען מישימה כי "הנפש היפנית" ביסודה יש בה משהוּ ברוטאלי, אלים ואפל; אין טעם להתחמק ממנו ולא ניתן להעלימו – משום שהוא תמיד יזקוף ראש; הייעוד על פי מישימה היה אפוא לאחוז בעט או במכחול, אבל בד-בבד לדעת לאחוז היטב בקטאנה (חרב סמוראים).  

     אם מישימה נניח, היה יהודי, והיה חי באותן שנים, יש להניח כי היה אי שם בקצה הימין הציוני, זה הדוגל בהוצאת הכוחות האלימים הבלומים ביהודים מן הכוח אל הפועל; משהו בין תלמיד "יהדות השרירים" של מקס נורדאו, שזכתה להערכתו הרבה של הראי"ה קוק, ובין טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, אברהם "יאיר" שטרן, אורי צבי גרינברג (במיוחד ב"הגברות העולה" וב-"חזון אחד הלגיונות"), גאולה כהן, אריאל שרון של יחידת ה-101, של צליחת תעלת-סואץ ושל טבח סברה ושתילה, רפאל איתן והכהניסטים. ודאי היה בז לשמאל המבקש את הליברלים האירופאים ואת הדמוקרטים האמריקנים כבני ברית, ומוכן לוויתורים טריטוריאליים ולוותר על שאיפות אימפריאליות, בלי קרב נחוש, מול ארצות ערב והפלסטינים. יתירה מזאת, אותו ארגון, שניסה מישימה להקים למאבק בכוחות השמאל בקמפוסים ביפן של שלהי הסיקסטיז, דומה מאוד ל"אם תרצוּ" של זמננוּ.

     קרוב להניח, כי לוּ רק מישימה היה יהודי מסוג זה לא הייתי מכביר עליו מלים, כל-שכן טורח לקרוא בספריו; הייתי שולל אותו לכתחילה כפשיסט-לאומן מן הסוג שאני מתעב (באמת מתעב; אני לא מסוגל לשמוע הרצאה על שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג, בלי שייצא ממני פרטיזן, לוחם- בפשיזם), אבל מישימה ידע לכתוב היטב על החריג, על החלש, על המתלבט, ועל מי שעומד נוכח החברה והחברה לעולם תפנה לו עורף (אף תגרום להריגתו). לא לחינם פרס עליו לזמן מה הסופר היפני, זוכה פרס הנובל, יאסונרי קוובטה (1972-1899) את חסותו, וראה בו כבן. יש בין השניים הרבה מאוד תמות משותפות. למשל, דמויות חריגות – המובלות מכוח האובססיה ליופי, לכוח ולשגב, אל אבדנן המוחלט; עתים בעיניים פקוחות. יש אומרים שקוובטה שם קץ לחייו כשנתיים אחרי מישימה אם מפני האכזבה מן הנתיב הצבאי והאלים בו בחר ואם מפני שבאמת ובתמים – ראה בו (לפחות עד שנותיו האחרונות) כתלמידו-ממשיכו הראוי ביותר; עם זאת, יש לציין כי בשעה שקוובטה נשא את נאום פרס הנובל שלו בשנת 1968 (תורגם לאחרונה: אני, בן יפן היפה, תרגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס: תל אביב 2020), כבר הפעיל מישימה את תא הסטודנטים המיליטריסטי והאלים שלו, והיה מצוי על סף ההתפוצצות האלימה שסימנה את קץ דרכו. קוובטה מעולם לא תמך בפעילותו הפוליטית של מישימה למיטב ידיעתי, אבל ראה בו סופר מעולה לפחות עד העשור האחרון לחייו.      

   מישימה עצמו, כמו שעולה למשל מספריו, האוטוביוגרפיה,  וידוייה של מסכה (1948; תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020) והרומן, מקדש הזהב (1956; תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים: תל אביב 2007); היה ילד רזה, חלוש וחולני על-פי טבעו; שהדמות המשמעותיות יותר בחייו היו סבתו ואחר-כך אמו. ילד שלא השתלב תחילה בחברת-הבנים אבל תמיד חש משיכה בלתי-נהירה לאלימות, לקרבות, לרעיון של מוות תוך לחימה על הגנת ערך נעלה והוקסם מהרעיון של גוויעה ממושכת בידיעה שמותו הוא מוות הירואי. בוידוייה של מסכה (Kamen No Kokuhaku) עולה כי עצם המשיכה המוקדמת שלו לגברים עלתה מתוך אותו דחף להשתייך לחברת הלוחמים; הוא למשל חש בחילה לדבריו, כשהתברר לו כי דמות האביר הנהדר שראה באיזה ספר, הוא בכלל איור של ז'אן ד'ארק, הלוחמת הצרפתית באנגלים בימי מלחמת מאה השנים; הוא גם כותב כי הזדהה עמוקות עם סנט סבסטיאן שהוצא להורג בחיצים, התאושש באופן פלאי, ואז הוכה בשנית או נסקל. יצוין, כי גם המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הזכיר במספר ריאיונות את  סנט סבסטיאן (בן גאליה שפעל להפצת הנצרות כקצין משמר ברומא, 288-256 לספ') כאחת הדמויות שהכי השפיעו על תודעתו מילדות, וכי ההזרה מהחברה, הכאב, הפצע, המוות למען השליחות ובסופו של דבר – שתי ההוצאות להורג (לורקה עצמו לימים הוצא להורג בידי פלנגה פשיסטית באוגוסט 1936) דיברו אל עומק ליבו. בעצם גם לורקה וגם מישימה מנו את את אותו קדוש נוצרי המוצא להורג בירי חיצים המפלחים את גופו העירום, כדימוי שהיווה להם מקור השראה ואף מקור משיכה הומו-אירוטי. בין כמקור משיכה ובין כקדוש – דומה כי דימוי גופו מפולח החיצים הילך עליהם קסם.   

   כך, גיבורו של מקדש הזהב (Kinkakaju) הוא נער צעיר חלש, חולני ומגמגם קשות, שמובא על ידי אביו (מת עליו בילדותו), שבקושי הכיר, לשרת במקדש הזהב. הוא מקיים אמנם קשרים עם אמו, אך בושתו בגמגומו גורמים למעצורים רבים בינו ובין העולם וכן לספיקות קשים האם איזושהי חברה, מחוץ לחברת המקדש, תהיה נכונה להתייחס אליו כשווה בין שווים.  ככל שהוא מתבגר, ניעורים בו ספיקות לגבי סביבת המקדש ומה שמניע את אנשיה הרגילים לצוות ולצפות שאנשים אחרים יצייתו, ללא שאלות יתירות ולקיים את הטקסים הנדרשים על דרך האינרציה. הוא מבקר בבית הזונות פעמיים ורוכש אולר ורעל למקרה שיצטרך למוּת. באחריתו, הוא מצית באש את המקדש שבו גדל והיה לאיש צעיר, ולאחר שהוא צופה במקדש הבוער וכלה. מול המעשה שעשה הוא משליך את האולר ואת הרעל ממנו והלאה, מצית סיגריה ומחליט לחיוֹת.

    בשעתו כשקראתי את הספר,  עניין הגמגום ועניין המקדש שהגיבור מחריב במו-ידיו משכו את לבי, אבל עם הזמן הבנתי כי גם כאן, בסיפור הציב מישימה איזה סימן (תמרור) דרך לעצמו. כאילו כבר מכוון לכך, שלעתיד לבוא, הילד החלוש והמעוכב-חברתית שהיה, יימצא דרך להיחלץ מהחיים שחי, וכי הדרך עוברת דרך העלאת כל מה שקדוש ועדין ומהנה אסתטית באש ותחת לו – הוא בוחר במרד, בהתקוממות, בהצתה האלימה – שרק היא וכיליון העולם שהותיר מאחור, יביאוהו לבחור בחיים. כמובן, סופו של מישימה שונה מסיפורו של גיבורו. קידוש הקרב והאלימות, לא הביאו את מישימה אל חיים חדשים כפי שסבר, הם רק הביאו אותו לבחור לעצמו מיתה כסנט סבסטיאן, כשהוא ואהובו מבצעים בו וידוא הריגה.

*

2

*

גם בעת ששוחחנו לא היה סוף לספקות שמילאו את ליבי. אני נשבע באלוהים שרצוני להיפגש עם סונוקו היה אמיתי. אבל היה ברור לגמרי שלא היתה שום תשוקה מינית. אם כך, איזה מין רצון היה הרצון לפגוש אותה? האם הלהט, שכבר ברור שלא היתה בו תשוקה, נועד להוליך אותי שולל? ואם היה להט אמיתי, האם הוא לא הצית אלא להבה קטנה שניתן להחניק בקלות? ומלכתחילה, האם יש אהבה שאינה נטועה ומושרשת בתאוות הבשרים? האין זה אבסורד גדול?

אבל אז חשבתי שוב. אם ללהט הרגשות האנושי יש כוח להתעלות מעל לכל אבסורד, איך אפשר לטעון שאין לו הכוח להתעלות מעל האבסורד שלו עצמו?

[יוקיו מישימה, וידויה של מסכה, תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020, עמוד 183]

*

    דבר-דומה עולה גם מן הסמי-אוטוביוגרפיה  המוקדמת, וידויה של מסכה, דפוסי המשיכה המינית אצל מישימה מבוססים שוב ושוב על כוח, אלימות והירואיזם; כשהוא מתאהב במהלך הסיפור בעלמה סונוקו, ביופיה, בעדינותה, ובשיחות המשותפות שלהם על ספרוּת. הוא בוחר שלא להינשא להּ ורק לימים כשהוא מלווה אותה, והיא כבר אישה נשואה, כידיד יקר, למועדון לילה – הוא לומד שהגברים הצעירים במקום מושכים אותו אירוטית ומינית הרבה יותר ממנה, זאת הואיל מזהה אצלם את כוח אלים ובלתי מרוסן, שהוא אינו מסוגל לזהות בסונוקו. מאחרית הדבר למהדורה העברית עולה כי הספר תורגם כעת לעברית בעיקר מפני שהוא אוטוביוגרפיה המתארת את בחירתו של אמן צעיר בחיים הומוסקסואלים וחושפת את הצעדים והלבטים שבהם הוא משתף את קוראיו. עם זאת, דווקא האהבה שמתאר מישימה ביחס לסונוקו היא הרבה יותר רוחנית ורצופה מתחושותיו הגופניות כלפי גברים, אלא שמבחינת משיכתו לגברים הוא חש שאינו יכול לעצור את תאוותו הגופנית; ואילו סונוקו –היא מעוררת אותו בעיקר מבחינה רוחנית.  אף שהספר מסתיים בבחירתו של מישימה בהומוסקסואליות – עולה השאלה, אם ועד כמה הוא מתאר בחירה הומוסקסואליות רווחת, או שבחירתו מתאימה לטיפוס מסוים של גברים אוהבי-גברים, משום שהם נמשכים למה שאלים, וכוחני ואסור – כמיני ומעורר משיכה, אלא שייתכנו גם טיפוסי משיכה אחרים.

    וכך נדמה לי, כי את סיפורו של מישימה ניתן להבין כסיפור של ילד שנשים השפיעו עמוקות על חייו ונבהל כל כך מנוכחותן והשפעתן, ואולי חסרו לי דמויות גבריות משמעותיות ומאוזנות, עד שניסה לבלות את חייו הבוגרים באיזו אובססיה גברית של צבירת כוח, והימשכות (גם מינית גם פוליטית) אחרי כל מה שנתפס כ"גברי", כלומר: אלים, ברוטלי, פולמוסי.  גם את מקומו בחיים תפס כנראה מישימה על פי הסדר הפטריארכאלי-הסמוראי. הוא ראה בעצמו כמשרתהּ הנחוש של יפן. אם בוידויה של מסיכה, הוא מתאר כיצד הסמוראים היו נושאים נשים, אך מנהלים פרשות-מיניות עם תלמידיהם, כחלק מחניכתם; הרי שבשעת מותו, היה מישימה נשוי לאישה כבר כשתים עשרה שנה, והוא הבין את עצמו כ"סמוראי" הרשאי לחנוך מינית את חניכיו, הרבה יותר מאשר הומוסקסואל מוצהר, כפי שהיה בצעירותו.  למשל, הכרתי זוגות חד-מיניים שניכרה בהם אהבה שאינה מבוססת על יצריות אלימה ויחסים הסובבים סביב כוח וכוחנות-גברית. הכרתי גייז שאהבתם הצטיירה לי כיחסים שיוויוניים בין בני זוג, באופן שלא ניכר בעיניי כשונה מזוגות סטרייטים (סיסג'נדרים). לפיכך, נשאלת השאלה עד כמה דפוסי המשיכה ההומו-אירוטית שעליהם כותב מישימה, מאפיינים את קהילת הגייז.  כצופה מרחוק, לי נדמה כי הטיפוס שמצייר מישימה של משיכה המבוססת יחסי כוח ושליטה, ודאי אינו מאפיין את דפוסי הזוגיות המקובלים בקהילה. עם זאת, מישימה לא חי בזוגיות רשמית ארוכה עם גבר. הוא היה נשוי לאשה מאז 1958 ועד פטירתו והמשיך לקיים מערכות מיניות עם מאהבים, שפעמים רבות היו תלמידיו. הוא ראה בכך כאמור, כחלק מזכויות החניכה של הסמוראי.     

    אני מנסה לחשוב מה מרתק אותי בדמותו של מישימה ואני מבין שאני מעריך אותו כאמן כתיבה, שבחר שוב ושוב (בדומה לקוובטה) לכתוב על דמויות של חריגים, שאינם מוצאים את מקומם ביפן המודרנית ונתונים בדרך כלל באיזו אובססיה שהולכת ומתגברת, עד להיקרות אירוע המחיש עליהם אסון.  יש במישימה, במיוחד כפי שהוא מתגלה בוידויה של מסכה, משהו חסר-מורא בחשיפתו העצמית, אבל יותר מזה, בניגוד להנאתו מברוטליות מתפרצת, הספרות שלו מאוד-מאופקת; יחסו לנשים עדין ומתחשב (כאמור, נשים גידלו אותו והיו מרכזיות בחייו). האלימות – בארבעת ספריו שקראתי, אמנם מתפרצת לבסוף, אבל היא רחוקה מלהיות מרכז העלילה או לב-העניין, והייתי אומר כי המוטיב העולה בהם שוב ושוב היא דווקא נאמנות לעצמי, מבלי להרשות לחברה ולדפוסיה לשעבד את רוחו וגופו של היחיד. הפער בין הסופר המאופק (כך בספריו בשנות הארבעים והחמישים וגם במחצית הראשונה של שנות השישים), המתאר סיטואציות אנושיות בעדינות ודקות אבחנה, ובין איש החרב, השרירים, המקדם אלימוּת וסופו באלימוּת – הוא חידה בלתי-פתירה. למשל, כשנתיים לפני מותו פירסם מישימה מחזה בכתב לארבעה גברים שנקרא חברי היטלר. ובו הקליימקס הוא שארנסט רוהם, מפקד ה-SA, הומוסקסואל וידידו הותיק של היטלר, מלמד את חברו, ביום שבו היטלר מפנה זמן על מנת להתראות עם ידידו הותיק, את כל הדרוש על מנת להיעשות מנהיג צבאי גדול – זאת, זמן קצר לפני שרוהם יירצח על ידי אנשי היטלר בליל הסכינים הארוכות (1934).  על היטלר, כתב מישימה, שהיה היה גאון פוליטי, אך היה רחוק מלהיות גיבור הירואי, ולכן הפך חשוך, כמו-כל המאה העשרים.  מה שאפשר שעולה מזה, הוא שמישימה הזדהה עם דמותו של רוהם, שהוצא להורג– וכי אפשר כי רוהם, הפך במחשבתו לעוד דמות לוחם-קורבן, כמו סנט-סבסטיאן. שלא כמו לואי פרדינן סלין, מישימה לא הותיר אחריו כתביו אנטישמיים או המשחרים לג'נוסייד ושלא כמו ז'ן ז'אנה – אין בו כל כל רצון לצייר עצמו כמשורר מקולל שנדון לחיים מקוללים, אבל אין ספק שבמחזה הזה ובתגובותיו כלפיו – עם ששלל את דמותו של היטלר, בכל זאת עמד על זכותה של גרמניה של ימיו להיהפך לאימפריה עולמית, שמשעבדת תחתיה עמים, כפי שעד אחרון ימיו שאף לחזור לימים שבהם יפן היתה אימפריה, שהטילה מורא על קוריאה, סין וחלקים נוספים במזרח אסיה. אגב, המחזה של מישימה הטיל בלבול גם בקרב הביקורת הספרותית ביפן בעת פרסומו. היו שראו בו גילוי אנטי-פשיסטי והיו שראו בו מחזה פשיסטי. רוהם אמנם היה בריון פשיסט,  שכנראה קיים מערכות מיניות עם פקודיו ב-SA . קשה להסביר אפוא כיצד סופר ומשורר כמישימה, יכול היה להזדהות בכזאת עוצמה-פנימית עם דמות כזאת ועוד להוביל עצמו לסוף הדומה לזה של רוהם או של היטלר, לאחר שתוכניותיו הצבאיות והפוליטיות נחלו כישלון חרוץ.    

    מישימה, לדידי, מגלם אדם שהלך עם תשוקותיו, תאוותיו וכוחותיו באופן אובססיבי – וניסה שלא להיות שום דבר שאינו הוא-עצמו – עד אבדנו המוחלט; הפער בין הפנים הללו באישיותו ובין אמן הכתיבה המאופק, ורב-הרבדים שהיה רוב חייו (ספרים רבים שלו תורגמו לאנגלית והופצו בארה"ב ובאירופה עוד בשנות החמישים וזכו לשבחים ולעניין) הוא בלתי גשיר. אני לא בטוח, אם הייתי יכול בכלל לכתוב עליו  אלמלא הותיר אחריו כמה כתבים מורכבים ורב-רבדיים, שקריאתם (שניים מהם) הייתה עבורי בכל-זאת חוויה משמעותית. מה שאני מנסה ללמוד מהם, הוא שניתן, בניגוד גמור לדרכו של מישימה, שאדם יהיה מאוד נאמן לעצמו ועם זאת – שנאמנות זו לא תיהפך ברבות-הימים לדבר משחית או ממית.

*

*  

*

בתמונה למעלה: חתימתו של מישימה, כדמות אדם.

Read Full Post »

המקום הסיני

*

בפרק השני של פגישה עם משורר סיפרה המשוררת לאה גולדברג (1970-1911) על שיחה שקשרה עם המשורר, האינטלקטואל המתבודד, אברהם בן יצחק (סוֹנֶה) [1950-1883]; על דבריה, כי היתה מבכרת לבקר בסין על פני הודו, אורו עיניו, וכך סיפר לה:

*

סיפר לי שפעם אחת, בוינה, התחיל ללמוד סינית, אך משום מה מוכרח היה להפסיק, ותמיד הצטער על כך […] אך על פי כן, במידה שאפשר היה לדעת את הספרות והפילוסופיה הסינית מתוך תרגומים הוא ידעהּ […] ובימיו האחרונים שוב דיבר איתי על התרבות הסינית: "ההסתכלת פעם היטב בסימני הכתב הסיניים? כמה מושלם כל סימן, איזה סמל של ניסיון חיים בכל אות אשר כזאת. בקווים האלה – איזה קלות, ואיזה ביטחון! סימן כזה הלא הוא – כמו טרף וחוק של חיים".

 [לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספרית פועלים, תל אביב 1952, עמוד 23]  

*

זוהי עדות יחידאית, ככל שמצאתי, לכך שבן יצחק התעניין בתרבות הסינית. הוא היה בקיא בקלאסיקות של שירה, סיפורת והגות סינית בתרגומן ללשונות אירופאיות.

קרוב לודאי אפוא, כי בן-יצחק פגש כתבים דאואיסטים, שירה סינית קלאסית, או כתבי זן סיניים, ואלו מתוך שהלמו את אישיותו, ומתוך הקירבה שחש אליהם, השיאוהו להעמיק עוד נטיות שכבר נתהוו בו של צמצום-עצמו, התרחקות מן החברה, משיכת ידיו מן הפוליטיקה. אפשר כי הדברים נתהוו בו לנוכח אכזבותיו מן הפוליטיקה הספרותית ואחר כך מן הפוליטיקה הציונית. ברם, אין ספק כי מאמרות כגון אלו של לאו-צ'ה (דזה), או של ג'ושוּ, עשויים היו להתאים לתפיסת עולמו ולהנהגותיו היום-יומיות, קרי: שתקנות, הסתגרות, המנעוּת, המוזכרות גם במקורות אחרים. למשל: צריך דבר שאפשר לדבק בו: / גלה פשטות, לבש תֹּם / מעט עצמך, צמצם משאלותיךָ [לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים 1973, עמ' 48] או: מישהו שאל, מה פירוש "לנטוש את העולם?" / ג'ושו אמר: לא לשאוף לתהילה, לא לרדוף אחר שחיתות  [ספר הזן של ג'ושוּ, תרגם מסינית לאנגלית והוסיף מבוא והערות יואל הופמן, תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין, פסקה 175 (ללא מספור עמודים)].

קשה לומר מה קרא סונה מן הספרות ומן השירה הסינית. בפרט, הואיל והנהגותיו והעדויות שנמסרו אודות מעשיו מהדהדות סיפורי מעשה על אנשי דאו ונזירי זן. כמובן, שקרוב מאוד הוא לקשור בין שירו הנודע  אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ/  כּי יַרְחִיקוּ נְדוֹ­ד … וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר [אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת ספרי תרשיש: ירושלים 2003, ללא מספור עמודים], ובין חכם הדאו המטיף בלא אומר, היודע כי "רוב דיבור יביא סבל, מוטב לשמור זאת בלב"[דאו דה צ'ינג, עמוד 33].

אותי תופסים הדברים מצד מושג המקום. מהו מקום? האם זה המקום הקונקרטי שאליו יש להגיע או שמא ישנן גם דרכים אחרות להגיע למקום כמצב של תודעה. נניח, תרבות שהעמקתי בה, או ספרות שנעשיתי בן-בית בי, אכן הופכת לתרבות שלי למעלה מן התרבות אליה כביכול נולדתי ובה גדלתי, עד שאני חש את עצמי קשור אליה הרבה יותר, מאשר התרבות שאותה ניסו לחנך אותי לאהוב והניחו שאסתגל אליה על-דרך ההזדהות.

דרך ההזדהות היא כוח ממשי. על-פי הפילוסוף הסקוטי-אנגלי, דיוויד יוּם (1776-1711), זה אולי הכוח העז ביותר, לבטח בתחום החברתי:

* 

נוכל תחילה לחזור ולעיין בטבעה של ההזדהות ובכוחה. רוחותיהם של כל האנשים דומות ברגשותיהן ובפעולות שלהן, ולא ייתכן שאדם אחד יהיה מונע מהיפעלות שחבריו אינם עשויים להיות מוּנָעים ממנו בצורה זו או אחרת. כשם שבמיתרים שנמתחו במידה שווה נמסרת התנועה של מיתר אחד לשאר המיתרים, כך כל ההיפעלויות עוברות במהירות מאדם לחברו, ומולידות בכל בן-אנוש תנועות נפש תואמות. כשאני רואה מולי את התולדות של הרגש בקולו של אדם ובמחוות שלו, רוחי עוברת מיד מהתולדות הללו לסיבות להן, ויוצאת לעצמה אידיאה חיה של אותו רגש … חוש היופי תלוי תלות גדולה בעיקרון זה … אותו העיקרון שמוליד אצלנו את הסנטימנטים של היופי  מוליד במקרים רבים את הסנטימנטים המוסריים …

[דיויד יוּם , מסכת על טבע האדם, תרגום מאנגלית: יפתח בריל, עורך: מרק שטיינר, הוצאת שלם: ירושלים 2013, חלק ג: על שאר המידות הטרומיות והמושחתות, עמ' 481-479, בדילוגים]

*     

לדעת יוּם בני האדם משפיעים אלו על אלו, והקבוצתיות הופכת אותם מתאימים אלו לאלו, ובעלי תנועות נפש תואמות. יוּם מדגים זאת באמצעות אנאלוגיה לכלי-מיתר שמיתריו מתוחים במידה שוה, וכל אחד מן המיתרים מתואם עם המיתרים אחרים, וכיוונונן הדייקני הוא שיוצר הרמוניה. הַתֹּאַם הזה, כך אליבא דיוּם, מתבטא באדם על ידי התעוררות חוש היופי והסנטימנטים המוסריים. כלומר יוּם, קושר בהכרח את ההבנה הפנימית של מושגי יופי ומוסר, בהתאמתו של הפרט לבני קבוצתו, ובשאיפתו להימנות עליהם – ולהיהפך אף הוא לחלק ממנגנון חברתי (מעמדי ומתואם היטב) שבו כל פרט יודע את מקומו, ואת חלקו. יש כאן איזו תודעה הייררכית, האופיינית מאוד להוגי הנאורות, לפיה רק בחברות שבהם מתנגנת מוסיקה קלאסית וקוראים פילוסופיה העוסקת ב-Universals חלים הטוב והיפה. כמובן,  העובדה לפיה ליברפול, עיר בצפון אנגליה, לא רחוק ממקום מושבו, היתה בירת סחר העבדים האירופית הגדולה ביותר במאה ה-18, לא הפריעה ליוּם להביע את הכרתו בעליונותו התרבותית, המתבססת על הזדהותו עם התרבות והחברה בתוכה גדל והתחנך.

יוּם ודאי לא היה רוצה לצאת לסין, אולי רק כדי לספק את יצר הסקרנות או על מנת להתעשר (כקולוניאליסטים רבים), וקרוב לודאי שהיה נוהג: "כדרך אותם האנגלים העורכים מסעות במזרח ומשתעממים ושותים ויסקי ואינם נפגשים אלא עם פקידים אנגלים אחרים" (ראו לעיל) . יוּם הוא במידה רבה – ההיפך הגמור מבן יצחק. אדם שלא חש משיכה לשום דבר זר. לא ייפלא כי בשעה שבן-יצחק פרסם בחייו רק 12 שירים, נדד בין ארצות וספריות ולמד, יום השקיע שנים הרבה במשרת ההיסטוריון המלכותי, וחיבר כרכים על גבי כרכים של תולדות מלכי אנגליה. דומה כי לוּ רק היו השנים מצליחים לגשר על תהום הזמן, ומצליחים להיפגש, אזי יום היה מזהיר את בן-יצחק מפני היציאה מגדרי תרבותם של בני קבוצתו, בעזרת הסיפור היפני הבא (משנת 1716 לערך):

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

*

אנשים לאומנים, המשתדלים להימצא רק בין "אנשי שלומם", היא תופעה אנושית רחבה. אנשים שכל מגמתם ליכוד הדעות כך שבסופו של דבר יהיו כל בני הקבוצה, ברצונם או שלא ברצונם, נתונים לריבונותם המוחלטת של האנשים היודעים בשביל כולם מהו הטוב והיפה – היא תופעה מצויה מאוד בכל החברות האנושיות. היפוכה המוחלט של רב-תרבותיות. אלו הם גם האנשים ההופכים אנשים כמו בן-יצחק ל"תלושים", "מנוכרים", או "בוגדים", רק משום שהם אינם נכונים לוותר על תרבויות שמחוץ לתרבותם, על קשריהם עם בני אדם שאינם בני הקבוצה ועל חיי שלום עימם. הלאומנים תמיד יזהירו את הקוסמופוליטים ואת הרב-תרבותיים, שבני הקבוצה האחרת, שהם מדמים שהם חבריהם, תיכף ומיד ייטרפו אותם. כשהם לא נטרפים, הם דואגים לומר להם, שהיה להם מזל גדול, אבל לא לעולם חוסן. אם ימשיכו בקשרי הידידות "המשונים" האלה סופם שייפלו קורבן. כשמתבוננים בגורלם ההיסטורי של יוּם ושל בן-יצחק, מתקבל הרושם כי ההיסטוריה הולכת דווקא עם הסתגלנים ועם המתחברים לכוח, ולא עם הסיפּיים המופנמים, המחפשים אנשים דומים להם, לאו דווקא בקרב בני עמם. ובכל זאת, להיות בן-יצחק פירושו להיות אדם שמקומו ומצבו מצויים בשינוי ובתהליך מתמיד של לימוד,עיון ותובנה; ואילו להיות דיוויד יוּם פירושו, לחיות את חייך בתכליתיות תועלתית, המבוססת על התחברות לכח הפוליטי המושל, שירותו המוחלט, והעמדת פנים ארוכה כאילו יש בו בחיבור הזה כדי יצירת תרבות דומיננטית השווה לכל נפש (וטובה לכולם).

אולי זה גם סוד ההבדל בין דמוקריטוס (370-460 לפנה"ס) ובין אפיקורוס (270-341 לפנה"ס). הראשון, שזרימת האטומים לדידו מוסדרת ומתואמת, וכך בזירה החברתית: על העשירים לתמוך בעניים ולחזקם כדי שתרבה ברכה בעולם ובקרב בני הקבוצה; האחרון, שזרימת האטומים לדידו מוסדרת ומתואמת אבל לעתים יש אטומים הבוחרים לקפוץ, לדלג ולחרוג מרצף אל רצף, באופן שאי אפשר להבין. כמו-כן, בזירה החברתית, אפיקורוס דגל בהקמת חברות אמון קטנות בין בני אדם שונים, לאו דווקא בני אותו עם, המבוססות על אמון ורצון טוב, וראה בהן חברה העדיפה על המדינה הגדולה ושלל עוולותיה. אני לא בטוח אם אברהם בן-יצחק היה שבע רצון מכך שאני מציב אותו עם אפיקורוס בין הקפצנים והדלגנים האקצנטריים. יהי חלקי עימהם בכל זאת.

*

*   

בתמונה:  Zao Wou-ki ( 1921-2013), Pintura, Oil on Canvas 1958

Read Full Post »

מעבר לגוף באמצעות הגוף

*

1

*

כחצי שנה חלפה מאז שצפיתי במופע המחול של הכוראוגרפית והרקדנית, רוני חדש, כלוב לציפור בתיאטרון תמונע. בשעתו יצאתי את הערב אחוז השתאוּת מול מפגן מחול, שהיה בד-בבד אידיוסינקרטי, אינטרוורטי, חידתי, מוזר ומיוסר, ואז כל-אימת שהתיישבתי לכתוב נתקפתי עצב וספק, כי בעצם לא כתבתי אף פעם על מחול, ובוודאי שלא על כזה-מחול; מה גם שחסרה לי מפת ההקשרים: לא למדתי מחול, איני מעורה בחיי המחול, ואף ספק אם קראתי מימיי יותר מעשרה עד עשרים ספרים או מאמרים, הקשורים במחול. עתה, הואיל ולא צפיתי במופע פרפורמנס אלא במופע של אמנית מחול, ובפירוש חשתי כי ליבו של הערב אינו טקסט, מוסיקה או אמנות חזותית גרידא, התקשיתי לגשת ולנסות להביע במלים את החוויה האמנותית שחוויתי באירוע. בחודשים שחלפו, נוספו כמה הקשרים שאולי יסייעו.

   כלוב לצפור כולל שני חלקים: Ani-Ma (אנימה, נפש בלטינית) משנת 2015 ו-Goofy משנת 2016. בין המופעים, מנוגן ומושר שיר באוריינטציה של סטנדרט ג'ז, שאולי נועד להפחית קצת את המתח הרגשי והחווייתי של הצופים (אולי גם של אמנית המחול על הבמה), לקראת החלק השני. חדש, נעה ללא הרף על הבמה, בסוג של שפה גופנית, שניתן לזהות בהּ תחביר פנימי – זה רחוק מאוד מלהיות כאוטי, ובאותה מידה, רחוק מלהיות סוג של מחול, שמהדהד אצלי משהו מוכר בו צפיתי. רוב-רובו של הערב מכונס, מכווץ ובחלקיו הגדולים מתנהל על הארץ, כאשר המבצעת שוכבת או יושבת, נתונה בתנועה מתמדת, ואף על פי כן, מקיימת רציפות וקיצביוּת (מוסיקלית) מתמדת. אין מבעים של שגב, של מעוף, של התנתקות מהגוף. המופע הוא מבע פיסי מאוד, מופנם מאוד, שאולי חש בממשות מטאפיסית, אבל עסוק הרבה יותר בחוויה (מאבק או כאב ממושך), ובכושר להביע אותה באמצעות הגוף. אותי, תפסה אמנותה של חדש מצד השפה. היא יוצרת שם שפה חדשה, חשבתי לעצמי, שפה שאיני מבין עד תום. היא מנסה לשבור את גבולות השפה על ידי השפה החדשה הזאת, אבל היא בעצם, במודע, נותרת בגבולות השפה והגוף, כאשר לכל היותר העשירה אותן בצורות מבע חדשות. אם אמנות היא חתירה לנוע מן הצורות הקיימות אל צורות חדשות או לבטל צורות קיימות – כך או אחרת, תנועות רעיוניות חדשות וגם תנועות גופניות חדשות הופכות במהירה לצורות חדשות, ולכן לחלק ממערכות של כללים, טכניקות וקונוונציות. למעשה, כל ניסיון להרקיע (לעלות לשמים) הוא רק עוד ניסיון צמוד-קרקע, המהווה איזה ניסיון להינתק מעולם הצורות הקיים והידוע (קונוונציות של אמנות). הוא אולי מסמן, שיש אי-שם שמים; אבל, לכל היותר, ניתן להצביע עליהם מרחוק, בטרם הרעיון הופך לחלק ממערך של צורות חדשות, ונטמע בתולדות המחול והאמנות.

חדש אפוא מציבה את עצמה במצב-גבול – היא מנסה לצאת מגדר השפה והטכניקה של שפת המחול, באמצעות שחרור השפה הפנימית. היא אינה מנסה להשגיב את הגוף ולא את אפשרות ההתנתקות מהגוף, אלא להנכיח את גופהּ על שפע מבעיו. בעיניי, ניכרה מהמופע האמירה – גם אם יש מטאפיסיקה (מימד של ממשות שמעבר לחומר) וגם אם האיִן (מדיום בלתי חומרי) ישנו, הדרך היחידה לסמן אותם היא באמצעות הממשוּת הפיסית-הגופנית (גם שפה היא ממשות כזו, הצריכה מוח וגוף כדי להידבר ולהישמע ועל מנת להיכתב). האמנות בעצם מעיזה לנסות ולרמוז להימצאות דברים שאינם נתפסים בפריזמות גופניות או ישירות על ידי החושים; אבל לשם יצירה כזאת (של סימנים ורמזים) היא נדרשת ופועלת באופנים שנקלטים על ידי החושים, כלומר: על ידי הגופים.

כאשר זוהי המציאות – כל תנועה גופנית, שפתית, רעיונית משחררת אותנו (אנו מביעים את עצמנו) ובו זמנית כובלת אותנו (אנחנו הופכים לחלק מהשפה, התרבות, האמנות). הגוף ומבעיו הם מה שיש לנו (כלא וחירות). הם משפיעים ללא ספק על כל עולם הדימויים האנושי. למשל, על הדימוי השכיח של הנפש או של הנשמה לציפור או של הגוף לכלוב (מה שנמצא כבר אצל אפלטון); או למשל דימוי של ממשוּת נטולת גוף ומתמדת על ידי אוֹר –  כלומר, האדם מבקש שוב ושוב לבטא את מה שחורג מגבולות החומריוּת – באמצעים משלים חומריים לגמריי. בעצם, בניגוד לדימוי השכיח של נפש כציפור, חדש רואה את הגוף, על שלל מבעיו, כציפור בכלוב הקוסמי. אנו ישות פיסיקלית, הנתונה לרשמי החושים, העושה את ימי חייה הסופיים בקוסמוס פיסיקלי, הקרוב כמותית לגדר אין סוף. אם הקדמונים דימו בנפשם קוסמוס פיסיקלי מצומצם לאין שיעור, ומעבר לו מרחבים מטאפיסיים (שאין בהם חומר וטבע) – אנו יודעים כיום וכי לא ניתן לחרוג מן הקוסמוס (שאיננו יכולים להגיע אל קצהו) ולדעת שיש שם דבר-מה. בנוסף, גם התופעות הנפשיות ורעיונותינו הבלתי חומריים, הם בעצם תולדה של הגוף, בכלל זה: חלומות שבהם אנו מעופפים או מצבים שבהם אנו חשים שיש ללא ספק יותר מאשר בשר ודם. אמנם, יש בנו יותר מאשר בשר ודם, אבל המציאות הזאת של היות מעבר לבשר ודם, שאנו מצליחים לחוות לעתים בתודעה (בחוויה פנימית או בחלום), אף היא תולדת הגוף ורשמי החושים, ללא חריגים.

אני מרבה להיתקל בטקסטים דתיים ו/או מיסטיים שבהם מופגן לעג למטריאליזם, תוך הפלגה ביתרונות האמונה בנשמה ובגאולתהּ. העולם הגופני והחושי בכלוב לציפור עולה בערכו בעיניי –  באפשרויותיו ובדרכי המבע שלו על רובה המכריע של המיסטיקה והרוחניות בימינוּ, משום שהמיסטיקה והרוחניות ברובן כבר הפכו כבר ליצורים דוגמטיים, טכניים ומתורבתים יפה, המשווקים לעייפה אם על ידי מיסיונרים אם על ידי סוכני תרבות, החוזרים על אותן מנטרות, שהם משוכנעים באמתותן. מרבית יצירות האמנות הסובבות אותנו הפכו אף הן לתוצרים דוגמטיים, טכניים, ממוסחרים ומתורבתים, השואפים להיות חלק מאיזה שיח. רק לעתים לא מצויות נתקלים ביצירה שמצליחה לחמוק מן הכבלים. זה מעורר מחשבה עוד יותר, כשאמנות מסוג זה, מודעת לכך שהיא נתונה בכבלים, ואינה מנסה לטעון אחרת. אני מעריך יותר אדם יוצר, הטוען שהוא כבול ומודע למגבלות המדיוּם,על פני אדם שטוען שאינו כבול, אף על פי שכל תנועותיו במרחב הן כֶּלֵא ועוד כֶּלֵא.

*

*  

2

*

   אחד המוטיבים במופע, הוא אי היישרת המבט, מה שבולט במיוחד ב-Goofy, שם רוני חדש בוחרת לרקוד כשצווארה מוטה אחורנית, כך שהמראה החזותי שאליו הצופה מתוודע, הוא גוף אנושי המסתיים בצוואר מוטה אחורנית, כשעיני היוצרת-המבצעת תלויות בתקרה, ואינן פוגשות את אלו של הקהל. בזמן צפיה, הערכתי זאת כניסיונה של הכוראוגרפית להתנתק מכל ייחוס אסתסטי, מגדרי ופוליטי. הגוף נתון במתח עצום ובכל זאת מתנועע בחופשיות; חסרון הפנים, או הצוואר המשלים פנים זוויתיות-חדות מסוג חדש, מותיר את הצופה להתבונן בגוף ובתנועותיו, אחרי שנשללה ממנו המובהקות הנשית. חדש אינה מטה ראשה קדימה כמשתבללת, מה שיכול היה להתפרש כשקיעה בעצמי ומתאים לממד המופנם והמכונס של המופע; אולם, דווקא התנועה הנגדית הזוקפת את הראש למעלה ולאחור, מוציאה אותנו מכל ההקשרים שאנו רגילים בהם, בפענוח שפת גוף; היוצרת מבכרת בכוונה להציב את גופהּ אחרת – מכל ציפייה או מכל תפיסה מוקדמת שנוכל להשליך על המופע הזה. המצב הזה כמו שולל את האפשרות הפוליטית והאסתטית, ומציבה את המחול של חדש בתווך הקיומי. כאשר Goofy  הופך למשהו השונה מ-Panay. הדרך היחידה להביע את הגוף מבלי שנפרש אותם לכתחילה כפוליטיים ומגדריים, היא להותיר את הפנים האמתיים מחוץ לשדה הצפייה של הקהל.

לא מעט התלבטתי לגבי פשר תנועת הראש/גוף הזאת שהיא ללא-ספק רכיב דומיננטי במופע כולו. כחודשיים אחר הצפיה, קראתי את ספרו של דרור בורשטיין, אדם בחלל, ובסופו מצאתי את פרק זה, שנקשר אצלי מידית עם כלוב לציפור:

*

כשלושים פסלונים חִתיים קדומים כאלה נמצאו עד כה (זה המצולם כאן מלפני 5,000 שנה), המתארים דמויות אנושיות עומדות. על פי מבנה הגוף סביר שאלו נשים. ידיהן חסרות אצבעות. צוואריהן ארוכים מאוד, שתי רגליהן צמודות וזקופות. מה שמייחד אותן יותר מכל הוא ראשן. האף פונה אל השמים. משום כך מכנים אותן "המתבוננות בכוכבים", כלומר, אלו פסלונים שמבקשים להיות מוצבים תחת כיפת השמים, ובלילה דווקא. התצלום שכאן צולם על רקע שחור, כך שאפשר לדמיין אותה עומדת אפופה חושך שחור עמוק, כמו החושך שרואים בתצלומים האסטרונומיים שהובאו בספר הזה.

המבט סבלני, מתמיד, סקרן, מצפה לבאות אך לא דוחק. חמשת אלפים שנה מול הכוכבים זה לא הרבה, היא יודעת. השמש שלנוף למשל, קיימת כ04 ביליון וחצי שנה. 5,000 שנה זה בערך מיליונית מחיי השמש. החתים נעלמו מן העולם לפני כ-2,700 שנה, כשהצופה בכוכבים כבר הייתה בת 2,300. 2,700 שנה אחרי היעלמם, ממשיכה הזקיפה להביט בשמים. מאחורי גבה שקעו כל ערי האימפריה. באו אנשים אחרים. נבנו ערים חדשות גם הן נעלמו. אין לה פנאי להביט בכל זה. השמים מבקשים התמסרות.

הכוכבים מושכים את צווארה למעלה ומאריכים אותו. הם גם משנים את צורת ראשה. מהזווית של התמונה אפשר לראות שהראש הוא ראש אנושי כשהוא פונה שמאלה, אבל הוא ראש ציפור כשהוא פונה ימינה. הידיים הדומות לכנפיים משלימות את הרושם הציפורי.

זה יכול להיות בה במידה יצור אנוש וציפור כמו נקר. נקר המקיש בגזע החלול של החלל לבנות לו קן או להודיע, כדרך הנקרים על קיומו. כנפיו צמודות לגופו. הוא לא מתכונן לעוף, כי הוא יודע שאין לאן, בניגוד לעץ חלול, הנקישה על דלת החלל לא תשמיע כל קול. אבל הוא לא יפנה את ראשו מהעץ שלו. לאט, בהדרגה, לילה אחר לילה, הוא חוצב לעצמו קן בתוך.

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, הוצאת בבל: תל אביב 2018, עמ' 274-273]    

*

   קשה שלא לתהות על הקירבה החזותית הזאת בין המתבוננת בכוכבים החיתית, שהיא אשה ובד-בבד ציפור, אשר זקיפת ראשה למעלה ואחורה היא הסיבה לדמיון הצפורי. אין יסוד לחשוב כי רוני חדש הכירה את הפסלונים החיתיים האלה. אלמלא כמה עניינים שקצת מרחיקים אותי מאפשרות של זיכרון קולקטיבי או לא-מודע קולקטיבי, אפשר הייתי מבקש למצוא  כאן ארכיטיפ. עם זאת, רוני חדש, על דמותה הציפורית, ודאי אינה מתבוננת בכוכבים, כרעותהּ החיתית. ועל אף ששתיהן כמו מבקשות לצאת מגדרי הגוף על ידי הגוף, חדש אינה מייחלת לא לכוכבים שמעל ולא ליקום אין חקר, אבל היא מביעה את הגוף ובאמצעות הגוף מרמזת אולי לדברים שהם מעבר לגוף (התודעה ותכניה, החלום, הרעיון של ממשות שמעבר לחומר, או של היות דבר מה בלתי-חומרי) במגבלות הגוף והחושים. שלא כמו האשה החיתית, רוני חדש אינה מבקשת להינתק מן הגוף, ולהגר לסביבה יציבה יותר וחומרית פחות, שהזמן אינו יכול להשחית. את הקן שלה היא אינה בונה על סף החלל. אלא בתוך עצמה, במו גופה ונפשה, בפנים תודעתהּ. היא תרה את דרכי המבע החדשות שבנפשה פנימהּ, ולא את החיבור אל מה שמתחולל בשוך הגוף או בפגישה בין הגוף והחלל. שתי הנשים מביעות איזו נהיה אל עבר הקוסמוס. הראשונה מייחלת לגמוע את המרחק ונותרת אחוזת ציפייה כ-5,000 שנה, אולי להתאחד עם הכוכבים (בעולם העתיק רווחה התפיסה שנשמות גדולות הופכות לכוכבים); האחרונה – מודעת למגבלות הגוף, ודווקא מתוכו יוצרת אמנות, שמסמנת לה ולנו, את השלבים הבאים.

*

*   

לצפיה ביצירות בוידאו בשלימותן 

בתמונה למעלה: שתי תמונות מתוך Goofy.

Read Full Post »

לקרב אלינו את הטבע ולהתקרב אליו

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »

מסע מהוּיוֹת

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

עדוּת והֶעְדֵּר

*

 ארבע יצירות מתוך  גיליון 02: שיטוט של כתב העת  גרנטה: לספרות מקומית ובין לאומית (תל אביב 2015), עוררו את תשומת לבי. במקור, הן לא הוצבו זוגות-זוגות, אלא שהתימות שלהן הציבו אותן, בעיני הקורא שלי, בדיאלוג נסתר, כאילו כוונו כך לכתחילה.

הצמד הראשון הם סיפורו הקצר של רון דהן הסמוראי ואסופת שירי ההאיקו מאת המשורר, בן רפיח (חאן יונס ליתר דיוק), באסם אלנﱠבריס, אין דבדבנים בעזה (תרגם מערבית: ד"ר אבי אלקיים)— הראשון, נכתב בהשראת חוויותיו הטראומטיות של דהן כלוחם במלחמת לבנון השניה; השני, מבטא בשורות קצרות את מוראות המלחמה בעזה, מתוך עולמם של הפלסטינים המופצצים (אלנﱠבריס חי בשנים האחרונות חלקית בברצלונה, אך באחד השירים הוא מדווח על בריחתו ממזרח רפיח תוך כדי ההפצצה). מעבר לאפיין המלחמתי-רצחני של היצירות הללו, שתיהן משתמשות בפריזמה יפנית על מנת להצליח ולמסור את מוראות המלחמה. גיבורו של דהן (בן דמותו) עוטה דמות של סמוראי ומספר למפקדו את סיפורו, תוך שהם לוחמים ונדרשים לקבל הכרעות כבדות משקל הנוגעות לחיי אדם; אלנﱠבריס נוקט בסטרוקטורה הדייקנית של ההאיקו, לא בשם האסתטיקה, כי אם בשל הנטורליזציה של התיאור ההאיקואי—המבקש למסור באופן מדויק וחד תמונה או צליל או מבע, מבלי להאריך או להכביר עליו רגשות וחיוויים. האיקו מטיבעו הצלול ספק אוצר ספק פוסח על מסירת רגשות כמו אימה או פליאה או התלהבות. האיקו מעיד בצמצום מילולי אפשרי. תכליתו היא מסירת מה שאפשר מתוך מה שאינו ניתן למלל. אם אלנﱠבריס נזקק להאיקו, דהן נזקק לבושידו (דרך איש המלחמה), ולמיתוס-אתוס הסמוראי; שבה הנאמנות לאדון והנכונות למות לאלתר בשמו ועל נאמנותו הופכת לנאמנות המופרכת של החייל הצעיר לשולחיו: המפקדים, הפוליטיקאים, המדינה. על החייל לקמץ את עולמו ואת רגשותיו, להגות בנאמנותו הבלתי מסויגת ובמוות האורב לפתחו שהרי משורה משחרר רק המוות. והנכנס למלחמה— כמו הנכנס בשערי השאול— עליו לזנוח כל תקווה.

הגיליון כולל גם-כן סיפורים מאת רות אוזקי והרוקי מוריקמי, שניהם סופרים ממוצא יפני, וחלקים מספוריהם הכלולים בגיליון גם מתרחשים בנופים יפניים. עם זאת, דווקא שתי היצירות המזרח-תיכוניות, זאת-אומרת: ישראליות-פלסטיניות האלו, משכו את לבי. שני הכותבים— כבר צרות רבות היו להם עם המלחמות (דהן בספר שיריו נעורים ; אלנﱠבריס בכמה משיריו); אבל בין בנופי רפיח ובין בדרום לבנון, אין מה שלכאורה, מכריח או מקרב אל דעת את הבחירה במוטיבים תרבותיים יפניים-במובהק כדי למסור את שחוו.

גם אצל דהן וגם אצל אלנﱠבריס דומה  כי הבחירה היפנית, אפוא היא נסיון להתרחק רגשית, לא להכביר מלים; למסור את הדברים בדיוק, בחידוד, ובקיצור האפשרי. בשני המקרים: הבחירה להיהפך למשורר יפני או ללוחם יפני שבאחריתו הפך נזיר, היא סוג של אלטר-אגו, ואולי סופר-אגו או אני-פנימי, שעם כל חומרתו, מסוגל להעיד כלשהו: ביושרה, וללא פניות, על האימה והמוות אליהם התוודע. ואולי זו דרכו של המובס לגבור על תבוסתו; כלומר: דרכו של מי שנפצע בנפשו למסור את מה שחוזר ומבעת אותו. זכרונות קשים ומרים,  חורצי כאב, מביאים כדי השתהות, גמגום, או חרדה. נדמה כאילו התרחשו במציאות שאין בה ממשות ובמידת-מה, במרחב אימים שאין לו סוף. הם בוחרים בצמצום היפני, כדי שהרעד הפנימי והחיצוני לא ייצא מכלל שליטה. יצירותיהם, כמו נמסרות בצל המוות, כאשר הזמן קצר והולך, וצריך לומר את הדברים לפני ששוב לא יהיה ניתן לאומרם.

במידה רבה, הדהדו לפניי יצירותיהם של דהן ושל אלנﱠבריס את ספרו של הסופר היפני אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים. סיפוריו– שחלקם מסתיימים בגוויעה מרעב או במיתה בהפצצה, בכל זאת מעמידים בפני הקורא את השאלה כיצד יש למסור את הזוועה והחורבן; ועוד יותר, כיצד ניתן להישאר על אף הכל נאמן לאתוס של נאמנות ליפן הקיסרית. סיפוריו של נוסקה– הם אנטי-מלחמתיים ופטריוטיים כאחד. להבדיל ממנו, דהן ואלנﱠבריס, אינם מנסים ליצג אף אחד, פרט להלכי נפשם. עם זאת, דומה כי השלושה (נוסקה, דהן, ואלנﱠבריס), מזהים את המלחמה ואת היצר ההרסני שבאדם, כדרך הטבע – משהו שלא באמת ניתן לחמוק ממנו; המלחמות תמיד נמצאות שם. אפשר לסמוך על התחדשותן.

הצמד הנוסף שעורר את תשומת לבי הוא ספורהּ של נורית זרחי החומר הבלתי נעתר וסיפורו-רשימתו של אייל שגיא ביזאוי בתנועה ים תיכונית מתמדת – במוקד שניהם עוברת חוויה של העדר, של שיח פנימי מתמיד עִם מי או עִם מה שאבד ואינו. שני הסיפורים כאחד מעמידים על תנועה נפשית של יוצריהם בעקבות העדר שבא עליהם בעקבות המלחמות. במקרה של זרחי מדובר באבדנו של אביה ובגדילתהּ כיתומה מאב, סופר-צעיר (ישראל זרח גרטלר) שנפל בימי מלחמת העצמאות; במקרה של ביזאוי, זוהי הגדיעה שנכפתה עליו מאז ילדותו בשנות השבעים המוקדמות מעם זהותו הערבית ומן העולם הערבי, ממנו הופרד הוא, ועוד יותר, הופרדו בני משפחתו. ביזאוי, ממנסחיה המובהקים של הלבנטיניות הערבית-יהודית בימינו, מוסר באופן נוגע ללב מקצת געגועיו למצרים (ממנה עלו הוריו), לספרות הערבית, לזכרונות של בני משפחתו מהם ניכרת ערביוּתם. אל מול הישראליוּת המבקשת לחלוץ מעל ראשם של הערבים-יהודים את ערביותם— עומד ביזאוי ומוסיף ומגביה: ספר-לספר, דיסק-לדיסק; זיכרון-לזיכרון. הוא אינו מוכן לחיות בחוסר ובהעדר הזה; אינו מוכן להשכחתהּ של תרבּות, הוא מוכרח לזכור ולשמר, בחווית התקוממות של מי שאינו מוכן שיערימו חומות בפניו הוא דומה לתא התנגדות של אדם יחיד המקבץ סביבו אט-אט את דומיו.

"שנים, במקום להגיד שאבא מת, הייתי עוצרת ברגע האחרון מלהגיד שאני מַתִּי" [עמוד 60]  כותבת זרחי. זוהי הזדהות-עמוקה של בת עם אביה הסופר המת; שלא הספיק לכתוב; שגויס למאבק על המדינה הציונית (היה בכלל איש ברית שלום), ובעצם גם הוא וגם הדור שאחריו נאלצו להשיל מעליהם כל סממנים של הגלוּת ושל אירופּה. לכאורה, השלטון ציפה שייהפכו פועלים או לוחמים, ואם יוצרים, הריי יוצרים ציוניים נושאי דברו של השלטון. היא מדברת על הגדילה בצל אֵינוּתוֹ של האב; חוויה קיומית של איִן-רוחש המלווה את החיים כולם, מאיים תמיד לבלוע את העצמי. מדברת על הילדה היושבת לבדהּ בסוכּה שבנתה. על חווית הקריאה בכתבי האב, על הרצון להיות-האב (כאילו במקומו); וכן על התחושה שלוותה אותה כאילו בחירתו של האב בספרוּת ובמוות (כאילו שהיתה לו בחירה) נתפסה אצלה כילדה כסוג של נסיגה מן החיים עצמם. ואכן, הנסיגה אל האינטרוורטיות ואל האידיוסינקרטיות שבדמיון הם מסממני יצירתהּ של זרחי.

בסופו של דבר, קריאת סיפורו-רשימתו של ביזאוי וסיפורהּ של זרחי עוררו בי מחשבות על מצאי החלומות האנושיים הפרטיים שמרסקת מדינה צעירה בשל מאמצהּ להתקיים ולהקים עצמהּ. כמו מגרש מכוניות שבו מכוניות הופכות אשפת ברזל. אנשים נדחסים-נמעכים לחיי חוסר והעדר בשל אידיאולוגיה שלטת כובשת; נדרשים לעמוד על נפשם ועל זכרונם-האישי מפני פוליטיזציה של הכל. המאבק על המבע האישי, הזיכרון האישי, והשפה הפרטית חשוב ונכון מכל טור עיתונאי או תקשורתי מגויס פוליטית— המנסים תמיד לפעול בשמו של נראטיב היסטורי-פוליטי אחיד שאין לחרוג ממנו. על כל פנים, בארבעת היצירות שסקרתי כאן מתגלה בהירות, עדוּת וכנוּת, המלמדת ומכוונות אל חשיבות המבט והמבע האישי בעידן שבו האדם עשוי בנקל ללבוש כל חליפה רעיונית שמוצעת לו, ולהותיר את חיי נפשו היחידאית (סינגולארית) הרחק מאחור.

*

השקת גרנטה — כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית גיליון 02: שיטוט במוזיאון תל אביב לאמנות, 19 במארס, בשעה 19:00, 25 ש"ח. ננה אריאל תשוחח עִם המשוררות נורית זרחי וטל ניצן ואיתי על שיטוטים ספרותיים; לאחר מכן פאנל נוסף בהשתתפות פרופ' גלילי שחר, יונתן לוי ודורית פלג על שפות של שיטוט.  

לפרטים נוספים על הערב ותכניו

ולמי שאין פייסבוק– כאן או כאן

אני מזמין אתכן/ם מאוד.  

*

*

בתמונה למעלה: Tsugoharu Foujita, Portrait of Emily Crane Chadbourne, Oil on Canvas 1922

Read Full Post »

חוּטים וחבלים

*

   ספר הביכורים של כרמית רוזן קהל יחיד תפשֹני מופתע הואיל והתפישֹה שלה של השירה,של האינטואיציה הראשיתית לכתוב שירה,של התבוננות בעולם וכתיבה שירה,שונות לחלוטין משלי,ובכל זאת מצאתי שם חלק מן השירים מהרהרים ומערערים ובד-בבד נוגעים ללב בהתרסתם ובכנותם.–רוזן היא משוררת פוליטית בהווייתהּ;לא ניכרת אצלה הפרדה בין תפישות פוליטיות,חברתיות ומגדריות ובין שירתהּ; אדרבה, ניכר כי השירה היא המדיום באמצעותהּ היא בוחרת להשמיע את קולהּ בסוגיות של מאבק כוחות חברתי/פוליטי/מגדרי,וכי הדרך בו היא בוחנת את העולם נמדדת דרך מערכת יחסי הכוחות,והדרך לשנותם; השירה שבדרך כלל קרובה ללבי היא שירה מינורית על יחסים בין בני אדם או התבוננות ביחסי האדם והעולם (טבע, יקום).לא בנקל אני מתעניין בשירה פוליטית מתריסה, שיש בה ניסיון להשמיע קול בדבר שינוי יחסי הכוחות (אני סולד מכח: כח של יחיד, כח של קהל— אני ממעט מאוד להגות בכח וביחסי כוחות גם מחוץ לשירה; גם כאשר מדובר בהתבוננותי האישית על העולם). שירתה של רוזן רחוקה מאסתטיזציה של השירה; מן השירה כחוויה אמנותית מנותקת במובהק מן האקטואליה הפוליטית.–שירה לדידהּ היא דיבור פוליטי,רעיון פוליטי,המונחה אל לב הקורא,מערער אותו; מבקש לסדוק את החומות שבהן הוא מגונן על עצמו מפני שינוי, מפני התבוננות אחרת בסדר הדברים. אני חושב כי סיפרה של רוזן הפתיע אותי בכוחו.–כלומר,בכוחו להשפיע,בכוחו לעורר אותי לשיח שעל פי רוב איני מתעורר אליו, של כוחות, מאבק ושינוי.

   דבר-מה נוסף מייחד את הספר כולו. הוא מעין אנתולוגיה של המשוררות כרמית רוזן. כלומר,השירים בו נכתבו בעתים שונות,בתקופות שונות. מתרוצצים בו כמה קולות המהדהדים אלו את אלו דרך סגנונות שונים של הגשת שיר; דומה כי התמורות הללו מכוונות. אין פירושו כי המשוררת עדיין תרה אחר קול אישי אחיד. ניכר כי המשוררת ויתרה מראש על קול אישי אחיד, על טביעת אצבע מזהה. קודם כל מפני שהיא רואה את עצמה כסוכנת-שינוי, כחברה במאבק על שינוי. ניכר כאילו בלוז סיפרה נעה התפישה (אין דבר עומד בספר הזה; הכל נע כל הזמן) כי שירה אינה אלא אמצעי לשינוי המציאות,לשינוי ההכרה והתודעה של כל אדם ואדם, ושל החברה בכלל. זו הסיבה שגם קולו השירי של המשורר אינו יכול להיות מונוטוני,וכל שיר בהכרח חייב להיות שונה מקודמו.

   הואיל וקשה לי לכתוב ישירות על שירה פוליטית (מכל קשת המפה הפוליטית,אגב),אתייחס פה אל שיר ילדוּת לכאורה;שיר שלכאורה חסר בו המימד פוליטי,שיר ששבה את לבי מכמה בחינות.אביאו כאן ואז אתייחס אליו ובעד כך אתייחס לכמה תימות באמנות הכתיבה של המשוררת:

 *

אֶתְמוֹל וִינִיקוֹט שוֹחַח שוּב עִם הוֹרַי

וְשָאַל עַל הִתְעַסְּקוּתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בְּחוּטִים,

הֵם אָמְרוּ שֶׁהֵם שְׂמֵחִים שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַנּוֹשֵׂא

כִּי לָאַחֲרוֹנָה הַיַּלְדָּה נֶעֱשְׂתָה אֲחוּזַת דִּבּוּק בְּקֶשֶר

לְכָל דָּבָר הַמִּתְקַשֵּׁר לְחוּטִים וַחֲבָלִים.

כָּל אֵימַת שֶׁהֵם נִכְנָסִים לַחֶדֶר

הֵם עֲלוּלִים לְגַלוֹת שֶׁהִיא חִבְּרָה

כִּסְאוֹת וְשֻלְחָנוֹת אֵלֶּה לְאֵלֶּה;

וְיֵש שֶׁהֵם מוֹצְאִים כָּרִית, לְמָשָׁל, עִם חוּט

הַמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַאָח.

בּכְלָל, תָּדִיר הַיָּלְדָּה מִתְהַלֶּכֶת

עִם חוּט בְּיָדָהּ,

מַכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל הַפֶּה בְּצוּרָה כְּפִיָּתִית

וּמְלַקֶּקֶת.

בּדְאָגָה סִפְּרוּ שֶׁהִתְעַסְּקוּתָה שֶׁל הַיַלְדָּה בְּחוּטִים

פִּתְחָה בְּהַדְרָגָה תְּכוּנָה חֲדָשָׁה, שֶׁלֹא

הָיְתָה עוֹד בְּגֶדֶר טִרְדָה רְגִילָה;

בִּזְּמַן הָאַחֲרוֹן כָּרְכָה הַיָּלְדָּה חֶבֶל

לְצַוָּארוֹ שֶׁל אֲהוּבָהּ.

מִדִּבּוּרָהּ הַמְּבֻלְבָּל עוֹלֵה

שֶׁהִיא מְדַמָּה

שֶׁגַּם גוּפוֹ עָשׂוּי חוּטִים.

*

שורות 10-1 ו-19-15 הן ציטוט בשינויים קלים מתוך 'משחק ומציאות'  לד.וו. ויניקוט בתרגומו של יוסי מילוא.

[כרמית רוזן, 'ויניקוט משוחח עם הורי', קהל יחיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 49]

 *

   אני מעוניין להתחיל בויניקוט.הבחירה בויניקוט מסתמא אינה מקרית. דגלאס וודס ויניקוט היה מראשוני הפסיכולוגים (להוציא את שנדור פראנצי שקדם לו ושנרדף באחריתו על ידי תלמידיו הקנאיים של פרויד,ואולי גם על ידי פרויד עצמו), שהעניק מקום נרחב לסובייקט הנשי והאמהי,ו'האם הטובה מספיק' הוא אחד המושגים הנרדפים לשיטתו. ויניקוט מרוחק מאוד מן ההתנכרות של פרויד וממשיכיו (כולל הנשים שבהן) כלפי הנשי, האמהי, ולתפקידן יוצא הדופן בהתפתחות הילד, כל שכן בהיותן סובייקטים שלימים כשלעצמן.לא ייפלא איפה כי ויניקוט דווקא משוחח שוב עם ההורים. הוא בן-שיח שניתן להידבר עימו. גם אם ניתן להתווכח עימו, עדיין דבריו נשמעים שכן הם אינם מדירים ומייתרים את הנשים והופכים אותן ליישויות הנתונות להיסטריה ולנוירוזה, אלא לשותפות שוות במתווי המחשבה והמדע.

   אבל ויניקוט מדבר עם ההורים. לא עם הילדה שהיתה למשוררת. זהו דיבור-עקיף דיבור סמכותני-הייררכי שנמנע מקשב פשוט לילדה היכולה לדבר על עולמה ויסודותיו, ובכל זאת הפסיכואנליטיקן מתעלם ממנה, ופונה להוריה כדי שייתנו לו דין וחשבון על מצב הדברים. גם מעשה השירה של רוזן כאן מחוכם. דברי הילדה נמסרים ברקע הדברים, ברקע הפרפרזה של תיאור-המקרה שמצאה בסיפרו של ויניקוט. בּכְלָל, תָּדִיר הַיָּלְדָּה מִתְהַלֶּכֶת/ עִם חוּט בְּיָדָהּ, /מַכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל הַפֶּה בְּצוּרָה כְּפִיָּתִית/ וּמְלַקֶּקֶת. ו- מִדִּבּוּרָהּ הַמְּבֻלְבָּל עוֹלֵה שֶׁהִיא מְדַמָּה/ שֶׁגַּם גוּפוֹ עָשׂוּי חוּטִים הן הדברים היחידים שאליבא דהמשוררת נוספו לפרפרזה שהביאה כאן על סיפרו של ויניקוט. התוספת הראשונה היא המשך של תיאור המקרה,שנוסף אולי על יסוד זיכרון ילדות; התוספת שבחתימה כולל דיבור כפול, של אשת מקצוע מצד ושל אותה הילדה שגדלה להיות משוררת מצד. דיבורהּ של הילדה הוא אולי מבולבל, ספק תמהוני. ברם, דרכו היא מוסרת את האמת הפנימית החווייתית שלה. גופו של האהוב עשוי חוטים. עולם ומלואו עשויים חוטים וחבלים.

   הבחירה בכמה קולות המהדהדים בשיר: קול הפסיכואנליטיקן, קול ההורים, קול הילדה (והמשוררת שהילדה עתידה להיות), קולה של אשת הטיפול (המשוררת היא ביבליותרפיסטית) אינה פוליפונית בלבד. גם הבחירה לנוע בין פרפרזה על תיעוד מקרה קיים המושתת על ספרו של פסיכואנליטיקן מפורסם,ובין הפרשנות הפנימית של המשוררת,הנמסרת בצורה חצויה בין קולה של הילדה (והמשוררת) לקולה של אשת הטיפול שהילדה הפכה להיות מעידה על כעין מה שכינה הסוציולוג והתיאורטיקן הפולני-יהודי זיגמונט באומן, זהות נזילה. האדם היוצר הוא מכלול של קולות רבים וזהויות רבות בו זמנית, הוא איש-משפחה, אדם-יוצר, אדם-מתפרנס, ועוד ועוד. גם דיבורו היצירתי הוא סך מכלול קולותיו.

   העולם שמתואר בתיאור המקרה הוא עולם נטול כח-כבידה; היצורים והחפצים היו מתעופפים לכל רוח, לולא הילדה היתה קושרת אותם,לולא האמינה כי חוטים עשויים לקשור ולחבר את הדברים בלולאות אלה אל אלה. יותר מכך, החוט או החבל הם חומרים בלתי קשיחים,צורתם גמישה,לעולם בלתי קבועה. ניתן לקשור ולהתיר אותם בצורות שונות;לשָנות את הדברים הקשורים במארג,את יחסי הכוחות ביניהם.עולמה של הילדה הוא עולם של קשירה והתרה,של חיבור מהויות שונות זו לזו,ונסיון תמידי להתבונן בזה ואז לשנות את מהות המארג. כך נרמז לדעתי בחוט שהילדה מכניסה לפיה ומלקקת, כי זהו הדיבור, וזוהי השירה: היכולת לקשור ולהתיר מהויות שונות בתוך מארג מסוים;להתבונן בו בעין חדשה כדי להתיר ולנסות מחדש.שירהּ של רוזן מנהיר שוב את הקשר האטימולוגי שבין טקסט ובין Texture. הטקסט הוא שדה שיח, מארג של רעיונות וקולות שחוברו (או נקשרו) בו יחדיו.

    קל מאוד להשתכנע במבט שמציעה כרמית רוזן בשיר. העולם אכן מלא וגדוש בחוטים ובחבלים בקשרים ובהקשרים: חוט להט, חוט האופק, חוט השידרה, קו המשווה, חוט להט (של נורות), אפילו האלחוט (טלפונים, מחשבים— נותר בהם רישומו של חוט); חבל הטבור, חבלי לידה, חבלי מיתה, חבלי גאולה, חבלים (ייסורים). באגרת החמישית מן האנצקלופדיה הפילוסופית העראקית בת המאה העשירית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (אגרות אחי הטהרה) נתדמו כל אותיות האלף-בית למכלול של קוים, חלקם ישרים, חלקם מפותלים. עצם השפה עומד אפוא על הגמישות, על היכולת לקשור ולהתיר, גם על אהבה ומחנק (ראו השורה על החבל שהיא כורכת סביב צואר אהובהּ).הילדה כלל אינה נוירוטית או מבולבלת.העולם אכן עשוי חוטים וקשרים.

  גם בשירים נוספים בספר האמיץ הזה חוזרת ונשנית התימה של החוט, החבל,הקשירה,המחנק,התליה. אפילו מושגים כתליית-מבט, מעבר כסף מיד ליד במונית, נשיקה,או התעלסות מינית, נדמים בשירתהּ של רוזן כרצף של חוטים וחבלים, רצף של קשרים שנתחברו, חלקם עתידים להישאר, חלקם עתידים לחלוף כמעט במהירות שבו נשזרו; נקל להיזכר בהקשר זה באלות הגורל היווניות, המוירות, הטוות את גורלם של האלים ושל בני האדם. אך רוזן אינה משוררת מיתית ופניה אינם לעבר, והגורלות הנקשרים בשיריה הם ילידי המציאות היום יומית,הקונקרטית-פוליטית.היא אינה מתיימרת לשזור אותם אבל היא עומדת על זכותה להציג אותם כפי שהם ניכרים לעיניה, מתוך תקווה למסור פרספקטיבה שונה ואחרת; שתוכל אולי להביא קצת קוראים להתבוננות מחודשת בדברים המניעים אותם והמניעים את החברה שבתוכה הם שוזרים את ימיהם.

באחד השירים הקצרים החותמים את הספר כותבת רוזן:

 *

בִּמְקוֹם לַעֲבֹד עַל הַשִּיר

עָלַי לִכְתֹב דּוּ"חַ עַל יַלְדָּה

 *

וְאוּלַי כְּדַאי שֶׁאֶעֱשֶׂה אֶת זֶה

עוֹד הַלָּיְלָה

[שם, עמ' 93]

 *

כמובן, ניתן לקרוא את השיר כיצירה המתארת ערב קונקרטי שבו על המשוררת להחליט לגבי סדר העדיפויות שלה (שירה/עבודה), גורל הילדה כמובן מערער את נכונותה להעביר את הערב בכתיבת שיר. בקריאה שניה, במיוחד בהקשר לשיר הקודם שהבאתי לעיל, כבר לא נהירה פשר ההבחנה בין השיר ובין דו"ח על הילדה; גם השיר וגם הדו"ח עשויים להיות דבר אחד; זאת ועוד, שניהם כאחד הם מעשה חברתי-פוליטי של התרסה דרך חשיפת המציאות לעיני הקורא, המעוניין להיוותר בשמרנותו, באיבונו הדוגמטי. השירה היא סוכנת שינוי והדו"ח הוא סוכן שינוי, כך או אחרת, יש הכרח להביא אותם לידי גמר ולנסות לשנות את עולם הדעות וההשקפות של הקוראים. איני יודע האם שיריה של כרמית רוזן מזכירים לי כי עשיית שירים היא דבר אופטימי; עם זאת, הם ללא ספק מזכירים לי עד כמה כתיבת שירה עשויה להיות דבר נחוש ואמיץ (נחישות ואופטימיות מטיבען כרוכות בחוסר השלמה עם הקיים; בשאיפה לחברה אנושית טובה יותר, אחרת).

עוד על הספר,אצל טלי לטוביצקי וכן בבלוג של כרמית רוזן 

* 

*

אמש פורסמה באתר העוקץ רשימה פרי עטי (סקירת ספר), סיפורי הנביאים מסביב למדוּרה. תודתי ליוסי לוס, איש מערכת  העוקץ,על מלאכת העריכה הקשובה.  

*

בתמונה למעלה: Miller Brittain  , Female Head, Pastel on Paper 1957

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »