Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אסתר אורנר’

maya1-2010

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

*

החלק החותם את הטרילוגיה של אסתר אורנר העוסקת בילדוּתה-נערוּתהּ, וביחסיה עם אמהּ, ממנה נפרדה בימי השואה, ומעולם לא נרקמה ביניהן קירבה אחר-כך: ביוגרפיה זעירה לְחלוֹם ראה אור בעברית בתרגומהּ העדין של מיכל-בן נפתלי (סדרת ושתי בעריכת עדי שׂורק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2015), המכנה את שלושת הספרים טריפטיכון, משל היו ציור בין שלושה חלקים. הנושא הספציפי של הנובלה לפנינו אינו יחסי אם-בת כבשני קודמיו, אלא יחסהּ הפנימי של המחברת כלפי שתי דמויות-אם המלוות את חייה.

מדי פעם, אני מוצא עצמי, נעצב אל לבי על שהתוודעתי ליצירתהּ של אורנר באיחור של עשור ויותר, משום שאוטוביוגרפיה של שׁוּם-אדם ראה אור בתרגומהּ העברי של אירית עקרבי כבר בשנת 2003. הספר הראשון  עמוד בסימן יכולתהּ של המחברת לתאר דמות מליאה של אם, שעברה בחייה כ"פרסונה" כלומר, בתפקיד: אם, כמעט מבלי שנלוותה לכך אי-פעם קירבה נשית מהותית (שיתוף אם-בת); הספר השני סוף, והמשך, היה מכתב של הבת לאם – שנה אחר פטירתהּ. יצירתהּ של אורנר מגלמת בעיניי מופת כתיבה העירה למארג המצבים האנושיים . הבנתם, על-דרך אורנר, אינה הבנה אטיולוגית-סיבתית .אין בהתרת מערך הזיקות וההקשרים הכרוכים בעולמו של אדם כדי להתיר את חידת חייו. עם זאת, יש חתירה להבנה תוך תהליך. הידיעה כי תמיד נלוות אל מסע החיים  פרספקטיבות חדשות, התבוננוית נוספת, לעתים זה נדמה כבניה וסתירה . אורנר כשלעצמה, נתפסת לא פעם, מטילה ספק בעצם זכרונותיה, ועוד-יותר– מפקפקת ביכולתהּ להנהירם, קודם כל לעצמה אחר כך לקוראיה. יפה לכך השורה המופיעה בספר החדש: מזה זמן רב אני שואלת את עצמי אם הגוף השלישי מעניק בסיפור יותר מרחק מן הגוף הראשון (עמוד 58). הצבת כל אותם רגעים מכריעים של חיים, גבישי-יסוד של זיכרון, בסימן שאלה— הוא בפירוש מה שיוצר ספרות שראוי להטות אוזן אליה. אני כותב ראוי, כי אין בספרות כזאת תבנית ודוֹגמה. אם מדובר בחקירה פנימית או בבירור פנימי הרי תוצאותיה אינן ידועות מראש (אולי גם לא תיוודענה לעולם).

   כמובן, ההרהור הזה בין הגוף הראשון והשלישי הוא הרבה יותר מאשר הכרעה ספרותית. השאלה שמפנה אורנר אל עצמהּ היא שאלה קיומית. היא חווה עצמה כחיה בפער הזה של בין היות "אני" ובין היות "היא"— והדבר ניכר בספרוּת שהיא יוצרת, המתפלגת עתים בין מספרות שונות (אסתר הילדה, אסתר האישה, אמא של אסתר), ובספר שלפנינו הדברים מתבטאים גם בדמויות-האם הנוספות שהחיים גילו לפניה: מריה האם הבלגית המאמצת, שאספה אותה לביתהּ שבכפר, בשעה שהנאצים ערכו ציד אדם ביהודים; ומריה השניה— הסוכנת הספרותית/המול"ית הצרפתיה; מי שהבחינה בקולהּ הייחודי של אורנר כיוצרת. כמובן, החיים בין שתי המריות, מעלה על הדעת מן שילוש, שחוזר גם אל אותה ברירה בין גוף ראשון ובין גוף שלישי, או אולי יותר מדויק: שלשה גופים, כי הלאו הנובלה הזאת ממחישה, יותר מכל, איך אשה נושאת בקרבהּ שתי דמויות-אם, שהופכות להיות חלק מהותי בחיים הפנימיים, אם על דרך "אני" בין על דרך "היא".

הנובלה שלפנינוּ עומדת בסימן חלום שחלמה אורנר. הנה  הוא במלואו:

*

   אמש, היא ראתה שתי נשים שמעולם לא נפגשו. הן שוחחו ביניהן בפעם הראשונה. ואולי האחרונה. האחת מתה לפני כמה שנים. היא הייתה כנראה בת שמונים ושתיים או בעצם שמונים וארבע. היה ביניהן פער של חמש עשרה או עשרים שנה. ולשתיהן היה אותו שם— מריה.

   מריה המתה שואלת את החולמת אם היא זוכרת את החתולה הקטנה שנתנה לה. בטח, ואחר כך כתבת את הסיפור על החתולה וזכית בפרס. כמה הייתי גאה בך. וזו הפעם השנייה שמריה הציגה לה את השאלה הזאת. הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים שנה, כשעדיין הייתה בחיים. היא איבדה מזמן את הסיפור ואת הפרס. היא הייתה ילדה, לא שמה לב. ולסביבה שלה היו דאגות אחרות.

   אחר כך הופיעה מריה האחרת. ועד מהרה מריה, המתה, מבלי שתוצג בפניה, מספרת לה על החתולה פִינֶט  ועל הפרס האבוד. או שמא זו היא, החולמת, שמספרת. נדמה שזו דווקא מריה המתה, כי החולמת לא מדברת. היא כאן, עיניה פקוחות לרווחה. מריה, החיה, חתולה שחורה על ברכיה, מקשיבה בדריכות. והארשת הקבועה שלה, שאינה מניחה לשום דבר לחדור.

[אסתר אורנר, ביוגרפיה זעירה לְחלום, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן-נפתלי, סדרת ושתי בעריכת עדי שׂורק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2015, עמ' 9-8].  

*

אני לא אתעכב על פרטי החלום, אבל אתעכב על העובדה לפיה יש כאן מפגש בין שלוש נשים וחתולה (כחיה ממשית וכסיפור על אודות חתולה), שהם כולם חלקי-אֲנִי של החולמת, נוכחויות בתוכהּ. זה  מוצג באופן גלוי לחלוטין, מתוך הלבטים שלה; מתוך הקושי להחליט מי אמרה מה למי מתי. מתוך כך שהחתולה פינֶט, הופכת לסיפור הזוכה בפרס על אודות החתולה, ואחר כך לחתולה שחורה על ברכיה של מריה החיה.       

   אותה פוליפוניה של קול אחד ויחיד, מתגלמת גם במפגש בין שתי נשים שמעולם לא נפגשו בחייהם. ובמפגש בין הילדה אסתר שקיבלה חתולה וכתבה אודותיה סיפור; בין האשה הצעירה אסתר, שנשאלה על ידי מריה המתה האם היא זוכרת את החתולה הקטנה שניתנה להּ; ובין אסתר הסופרת-החולמת השומעת את אותה השאלה מוצגת בפניה שוב מקץ שנים. החתולה השחורה כאן, כמעין חתולו של שרדינגר, היא יצור חי  היושב על ברכי מריה החיה, והיא גם החתולה פִינֶט שמזמן כבר אינה בין החיים (כלומר: חתולה מתה), והיא גם סמל ליצירתהּ הספרותית של הסופרת-החולמת, המתגלמת בחתולה שניתנה לה על ידי דמות-האם המאמצת (באמצעות מתת זו נתוודעה לראשונה לכשרונה הספרותי), מריה המתה, המונחת כעת על ברכי דמות האם המאמצת השניה, מריה החיה, מוציאת ספריה של אורנר. חלל-החלום מתגלה כאן כתווך מלא קולות והדהודים, התלוי על בלימה, בין המוות ובין החיים, המבטא, בסופו דבר, את מכלולו של היחיד, ואת חלקיותהּ של המודעוּת.

והחתולים החיים-המתים, אִם כבריות חלוּמוֹת, אִם כיצירות, אִם כילדים בלתי נולדים נקרים בכמה הזדמנויות נוספות: "כבר התחלתי להשתחרר מן העצם בגרון. ימיי היו שייכים לי. בדרך אל מרכז העיירה שבה מצאתי מקלט פרצתי בצחוק. רחובות ללא נפש חיה, רק חתולים […]" (עמוד 14) "לפעמים אני שבה לחשוב על הזוג הזה חשוך הילדים המוקף בחמישה או בשישה חתולים. הם מפנקים אותם, מטפלים בהם, מדברים אליהם כמו לילדים קטנים. אלה הם ילדיהם הרכים. הילדים שהוא לא רצה. הילדים שאליהם נכספה." (עמוד 84). חתולים הם יצורים ביתיים, שעל פי רוב כמעט אף פעם אינם הופכים ממש ביתיים, או רואים בבית את ביתם. הם בעצם נוודים, הנכנסים לבית כשהם זקוקים למזון, משקה, מקור חום או קור. לא מאוד משפחתיים. הם חיים בחברת האדם, אך איש מעולם לא הגדיר אותם כידידיו הטובים של האדם.

גם החתול השחור (באחד הפורטרטים המפורסמים יותר שלו על כתפו עומד חתול שחור); גם הילדוּת שעמדה בסימן פרידה מן האם, שמסרה את בנהּ לידי ארגון הצלב האדום; גם רוב הדמויות, המהוות כמו נוכחויות או קולות שונים ומשונים, המתרוצצים בנבכי ה"אני"— הדהדו בזכרוני את הסופר היהודי-צרפתי, ז'ורז' פרק (1982-1936). אורנר מתייחסת ליצירה שהוא עמד לכתוב אבל מעולם לא הספיק:

*

סופר מפורסם, מעט לפני מותו שבו לא האמין, נסע לעשות עבודת הכנה לסיפורו "אסתר ואחֶיה". הוא יצא לדרך בעקבות משפחתו.. איש אינו יודע מה היה עשוי להפיק מזה. אולי סיפור קלסי לגמרי וללא אילוצים, הציע מרצה אחד. אבל האם זה כה חשוב לכונן לעצמך אילן יוחסין כשהחיים מסביבך התרסקו? הוא מת לפני שעלה בידיו לעשות זאת. לעשות את הבלתי אפשרי בשביל מי שאל נכון איבד את עקבותיו. ובאופן מוזר, אנשים אחרים בדורו מתו כמוהו לפני שהגיעו לשנת החמישים שלהם. מאותה מחלה בצורות שונות. הם הצליחו לשרוד למעלה מארבעים שנה אחרי שהתייתמו. לעתים מהורה אחד ועל פי רוב משניים. יש עוד להוכיח זאת. ומובן שמסוכן לראות סימנים ולקשור קשרים בין אנשים שאפילו אם נטלו חלק באותו דור מיוסר צעדו במסלול משלהם.

[שם,שם, עמוד 49]

*

אסתר, דודתו של פֶּרֶק [אחות אביו, אנדרה (יִיצֵק יוּדקוֹ) פֶּרֶק], היתה קרובת-המשפחה היחידה מפיה יכול היה להציל פרטים על קורות משפחתו. לדבריה, היתה לו אחות קטנה בשם אירֶן, שחיה רק ימים אחדים ונפטרה בעטיו של מום בקיבה בשנת 1938 או בשנת 1939. פרק גם כותב שהיה אח נוסף בשם ליאון, שזכה לשלושה בנים. פֶּרֶק לא כותב על מצבה המשפחתי של דודתו. ולפיכך, כך עולה, "אסתר ואחֶיהַ" הם אחות ושני אחים. האח האחד העמיד רק בן אחד; והאח האחר—שלושה בנים.

קשה שלא להבחין בקרבה שחשה אורנר לפרק: הפרידה מן ההורים; המשפחה הנחרבת; התייתמות מהורה אחד (אורנר) או משניים (פרק). היכרותהּ עם יהודים בני דורה ובני דורו של פרק, שנפטרו כמוהו בגיל צעיר מחמת הסרטן. עצם האזכור של הספר שמעולם לא נכתב הנושא את שמהּ של הדודה, ששמה כשם המחברת שלנוּ. במובן מסוים, ותוך הרבה היסוסים ספיקות, והתרחקויות אופייניים— היא רואה בו, בדרכו השונה, ובדרכיהם הנפרדות, לא רק בן-אותו דור, אלא, במובן-מה, אח לגורל.

*

[כותרת הרשימה לקוחה מתוך הפרק ה-23 של ביוגרפיה זעירה לחלום, עמוד 103]         

 *

*

הערב (חמישי) במוזיאון תל-אביב לאמנות 22:00-19:00

ערב השקה לכבוד ספרה של האמנית מאיה ז"ק, זכרון למעשה, בהוצאת Actes Sud ומוזיאון תל אביב

בין 20:00-19:00 יתקיים סיור בתערוכתהּ של ז"ק "אור נגדי" (בעקבות פאול צלאן) המתקיימת במוזיאון

בין 22:00-20:00 יתקיים ערב עיון בהשתתפות מאיה ז"ק, נילי גורן (אוצרת התערוכה), רחל ורליבטר, וד"ר אסף חזני.

אני אדבר בנושא: "גביש (Kristall) לפאול צלאן והמימד הַשָּׁבָּתִי (המחייה והממית) ביצירותיו״

השתתפות כלולה בדמי כניסה למוזיאון

*

בתמונה למעלה: Jankel Adler, Woman with a Cat, Oil on Canvas 1944

Read Full Post »