*
והנה מגיח מאלמוניותו הקברניט הקטן מגלן, ומצהיר בוודאות מליאה ובחגיגיות: יש מעבר בין האוקיאנוס האטלנטי לשקט. אני יודע זאת ואני בדיוק היכן הוא נמצא. תנו לי צי ואראה לכם היכן המעבר, ואקיף את כל כדור הארץ בהפלגה ממזרח למערב.
[סטפן צווייג, מגלן, תרגמה מגרמנית: ליה ניגרד, מודן הוצאה לאור, מושב בן-שמן 2021, עמוד 59]
*
זה עולם מוזר. אירוע שהרעיש עולמות, ושהכניס אימפריות-עבר לתזזית פוליטית וכלכלית, יכול ככלות כמה מאות שנים לחלוף במשיכת כתף או בהתעלמות. כך החודש חלף ציון 500 שנה להקפה הראשונה של כדור הארץ בנתיב הים (6.9.1522) על ידי פרננדו מגלן מבלי שראיתי על כך ידיעה חדשותית אחת ויחידה. סיפורו של מגלן ומסעו, הואר ביד-אמן על ידי צווייג בספרו מגלן, האיש ופועלו, חיבור שנכתב בימי יושבו של צווייג בגולה ופליט בלונדון, בין השנים 1937-1936; חיבור שביטא אולי, בין היתר, את שאיפתו של צווייג למצוא עולם חדש שבו לא יירדפו בני אדם על-שום השתייכותם הלאומית, דתם ותרבותם. בעצם, השאיפה למצוא מעבר דרום-מערבי בקצה הדרומי של אמריקה שיוביל לאסיה— Terra incognita— לדעת בני-הזמן, קיפלה אולי בחובהּ את שאיפתו של צווייג עצמו, ארבע מאות ומשהו שנים אחר כך, למצוא עולם שבו ספריו שנכתבו גרמנית לא יועלו באש על ידי המפלגה הנאצית; אופרות – שלהן חיבר את הליברית לא יורדו מעל הבמות; ואיש לא יירדפהו על מנת להכותו נפש [בן זמנו האוסטרי-יהודי, גם כן, הפילוסוף קרל פופר (1994-1902) למשל, נמלט מוינה לניו זילנד בשנת 1937 ועבר ללונדון כשנה אחר תום המלחמה]. ובכלל, כפי שעולה מן הממואר, העולם של אתמול, שחיבר צווייג עוד בשנת 1940 – טרם יצא בהפלגה לברזיל, היתה תקופת מגוריו בזלצבורג – שם אירח בביתו המפואר אמנים ואנשי רוח מכל רחבי אירופה – התקופה המאושרת בחייו. כל זה הפך לזיכרון רחוק. וכשיצא את ביתו שהיה סמוך לגבול הגרמני, לא שיער לעצמו שלא ישוב אליו עוד לעולם. זאת ועוד, עם כל אהבתו והערכתו של צווייג לגיבור הספרותי הפורטוגלי האאוטסיידר שלו – האדנוּת האירופאית היא זו שמביאה על מגלן את מותו (כשהוא יוצא להילחם כנגד מנהיג שבט בפיליפינים שמחולל צרות לראג'ה המקומי, עימו מעוניין מגלן לסחור); ממש כמו, שככל הנראה, אותה זהות אירופאית; ליתר דיוק חוסר יכולתו של צווייג להשתחרר מעבותותיה של אירופה (גם הקוסמופוליטיות שלו התבררה כאירופאית מדיי מבחינה תרבותית), עתידה הייתה להביא לידי ההחלטה לשים קץ לחייו עם זוגתו בברזיל בשנת 1942.
מבלי להיכנס לעומק העלילה ההיסטורית, רק אעיר, כי מגלן, עובר חיים שלימים של התמודדות עם קשיים ומאבקים ובעיקר עם אינטריגות פוליטיות, הפורצות סביבו שוב-שוב וגורמות לו להתייחס בחוסר אמון הולך וגובר לסובביו. הפעם הראשונה שבהּ פורטונה מחייכת לעברו היא בעת החלטתו של מלך ספרד לתמוך ברעיון להגיע, לכבוש ולמשול ב"איי התבלין" (איי מאלוקו מזרחית לאינדונזיה); שעתו גם משחקת לו כאשר הוא מתגבר בדרך במסע על מרד קצינים, ולאחר מכן – כשצוות מטעמו מצליח לאתר את המעבר המיוחל בקצה אמריקה הדרומית (הרחק דרומהּ מהמקום שבו מגלן הניח בתחילה שהמעבר נמצא), ולבסוף, כשבתום הפלגה מפרכת באוקיאנוס (לימים, האוקיאנוס השקט), רחב הידיים, הוא וצוותו מצליחים למצוא איים שוקקים, שבהתאם להסכמים עם מלך ספרד, יהפכו מגלן וילדיו למושלים שלהם מטעם בית המלוכה. עם זאת, להבדיל מחברו-לנשק שנים קודם, פרנצ'סקו סראו, איש צבא פורטוגלי, שידע לערוק ולהצטרף לאנשי האיים ולא לתת לפורטוגל לכבוש את דרום מזרח-אסיה ולהחריב את תרבויותיה. דווקא ברגע שההצלחה הגדולה נופלת בחלקו של מגלן, הוא נזכר במעמדו כשלוחו של מלך ספרד (מגלן הפורטוגלי נדחה על ידי מלך פורטוגל והתקבל לראיון אצל מלך ספרד ומאז עבד בשליחותו), בנאמנותו לנצרות (בהפצת הבשורה) ובהיותו אדם אירופאי – כלומר בכל הגורמים הפוליטיים, דתיים ותרבותיים שעליו לרָצוֹת (ההיררכיה הכוחנית שבשירותה הוא פועל) – והנה דווקא בשעה שבו הוא עובר תמורה אישית מספן, נווד, הרפתקן ומגלה ארצות, עולים בו מושגים של כבוד, דת, לאום, פוליטיקה וזהות אתנית, הגורמים לו להעריך לא-נכונה את "הפראים" מולם הוא יוצא להילחם. כקולוניאליסט הוא מבטל אותם כלאחר יד (על חימושם הנחשל ועל עצם תפיסתו אותם כאילו שניתן לקנות אותם בחרוזים או לרחוש את אמונם במראות), והנה דווקא הלך-רוח זה מחיש עליו את קיצו, ומביא את שרידי הצוות להמשיך במסעם מערבהּ דרך הים ההודי ומסביב לאפריקה, בכדי להגיע בשבוע הראשון של ספטמבר 1522 בחזרה לסיביליה, 18 אנשי צוות שנותרו בחיים, כאשר לדרך יצאו – 265 ספנים.
*
*
שני אספקטים נוספים, שצווייג לא מרחיב עליהם בספרו השיטתי, ובכל זאת מאוד מעוררי עניין:
- באותם ימים הכנסיה כבר לא בהכרח נטתה להכיר בצורת הארץ ככדור באופן מוחלט (למרות שכבר אפלטון ציין זאת בטימיאוס – ואריסטו וקלאודיוס פתלומיאוס הלכו בעקבותיו, וכן תומס אקווינס ופילוסופים נוצריים אחרים, לרבות ההומניסטיים האיטלקיים). דווקא העובדה לפיה התגלתה לפתע "ארץ חדשה" (אמריקה) והתברר כי מפות שצוירו (כרטוגרפים ערבים ויהודים בעיקר) בימי הביניים, לא היו מדויקות, בלשון-המעטה (בדיעבד, גם המפות שציירו לראשונה את האוקיאנוס השקט במאה השש עשרה סבלו מחוסר דיוק גדול, שכן תיארו אותו כצר מאוד יחסית למרחביו העצומים) – הביאה יחד עם קנאותם של האינקוויזיטורים בספרד ובפורטוגל, לכך שהעולם יתואר בראש ובראשונה ככר להתפשטות הנצרות כדת-עולם (הוותיקן ברומא וכנסיית הקבר בירושלים תוארו כ-Axis Mundi,, ציר העולם) וכך רוב הדיונים שהוקדשו להתפשטות המעצמות (בעיקר ספרד ופורטוגל ובשלהי המאה השש עשרה גם אנגליה) במרחבים החדשים ובכל זאת כאן כשדובר באפשרות של רווח כלכלי יוצא דופן, היו מוכנים גם הקיסר, וגם נציגיו הכנסייתיים לדון באופן היפותטי באפשרות כדוריותו של כדור-הארץ (כך התייחסו למפות או לגלובוסים שצצו במאה השש-עשרה) – על מנת שהשלל ייחשב, בהתאם להסכם האפיפיורי, לרכוש ספרד (בהסכם טורדסיאס 1494, בחסות האפיפיור, נקבע, כי כל הארצות שתיכבשנה ממערב לנקודת ציון מסוימות יהיו רכוש מלך ספרד; וכל הארצות שתיכבשנה ממזרח לנקודת ציון מסוימת תהיינה רכושו של מלך פורטוגל – בהתאם לכך שהאפיפיור הוקיר את דבקותן הדתית). אפשר כי העובדה לפיה הכנסייה, האינקוויזיציה ובתי המלוכה הקתוליים, הסכימו להעלים עין ממה שיכול היה להיות נדון ככפירה, שימש בהמשך אותה המאה את ניקולאוס קופרניקוס ואת תלמידו רטיקוס, כאשר ביכרו להציג את הדיון בקוסמוס ההליוצנטרי (שבמרכזו השמש, ואילו כדור הארץ כוכב לכת), בספרו של קופרניקוס, De Revolutionibus (נחתם ב-1543, ראה אור בערך חמישים שנה אחר כך), כהיפותזה מתמטית-אסטרונומית בלבד, שאינה מבקשת לערער על האמונות המקובלות. כך, גאורג יואכים רטיקוס, כתב במפורש כי יש להבחין בין "מה שנדמה ובין מה שיש במציאות". כאשר ניסו יוהנס קפלר וגלילאו גליליי לטעון בתחילת המאה השבע עשרה כי זוהי תמונת העולם המדעית האמתית — נאלץ קפלר לפרוש מעבודתו המדעית לשנתיים ולהגן על אמו שהואשמה לפתע בגרמניה בכישוף והצליח להצילהּ מן המוקד; ואילו הוראת הותיקן לגלילאו להימנע מללמד את השיטה ההליוצנטרית, ואחר כך משפטו ומעצר-הבית שלו, נודעים הרבה יותר.
- המעבר של רעיון המעגל ואידיאת המעגל והכדור מאגן הים התיכון אל יתר קצווי העולם, תוך תמורה גדולה בסיפור קורותיו ההיסטוריות-אינטלקטואליות של המין האנושי, מסיפור שנסוב עד המאה השש עשרה, בעיקר על המרחב הים תיכוני והמזרח-תיכוני והמערב-תיכוני (בבלים, עברים, פניקים, יוונים, רומאים, נוצרים, יהודים, מוסלמים), לסיפור ההולך ומתרחב ומקיף את העולם ככדור הארץ. באיזור הים התיכון העניקו פיתגורס, אפלטון ואוקלידס לראשונה את הגאומטריה ובכלל זה את הדיונים במעגל ובכדור; וארטוסתנס, הספרן הראשי בספריית אלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס, מדד לראשונה בהתבסס על צל ועל צורת הכדור של הארץ את היקפו המשוער של כדור הארץ (הוא שגה רק ב-15%), חישוב שנסמך על אינטואיציה מדהימה למדי, שדווקא קלאודיוס פתלומיאוס וממשיכיו במאות הבאות טרחו לקלקל, דווקא משום שהאמינו כי ידיעותיהם יציבות יותר וכלי המדידה שבידם מדויקים יותר. בכל אופן, גם הפילוסופים הנאופלטוניים עם כל חיבתם לתרבויות הקדומות של המזרח התיכון וכן הסטואה ותפישתם הקוסמופוליטית, ובכן גם הנוודים והידענים שבהם לא הקיפו הרבה יותר מאשר את התרבויות שבין איראן ועד מרוקו וספרד ועוד יותר בימי הביניים, כשהמרחב הזה שמסביב לים התיכון, ובפרט האגן המזרחי בין מכה ומדינה, בגדאד, ירושלים, אלכסנדריה, אתונה ורומא הפך למרחב המזוהה עם החכמה ועם ההשגחה האלוהית, וכמרכז היקום, מבלי שאנשים הגרים מעבר לטווח האזורים הללו – לבני תרבות ייחשבו. הרחבת המעגל שבאה, בראש ובראשונה, להרחיב את תחום שלטונה של הדת הנוצרית ואת עושרם של המלכים (ספרד ופורטוגל הקתוליות ומאוחר יותר גם אנגליה האנגליקנית והולנד הפרוטסטנטית) השיאה לידי מצב שבו המעגל שבו היו פזורים "בני התרבות" הלך והתרחב. אני מפרט את כל זאת, משום שאמנם הפלגתו של מגלן יצאה מספרד, אבל רק כתחנת מוצא ושיבה. הים התיכון לא היווה לראשונה שום פקטור משמעותי במסע למציאת הנתיב המערבי למזרח ובהקפת העולם. זאת, אולי הרבה יותר ממסעו של קולומבוס, היתה נקודת אל-חזור, מפני שלראשונה לא היווה הים התיכון מרכז וציר שסביבו התנהל העולם, אלא מסעם של מגלן וחבריו גילם יציאה מוחלטת ממרחב הים התיכון, הפלגה מתועדת ראשונה במרחבי האוקיינוס השקט (הגדול שבאוקיאנוסים) והגעה לתפיסה היקפית חדשה של כדור הארץ לא התבססה יותר על הים התיכון כמרכז וכציר, אלא אך ורק כנקודת ייחוס. ספינותיו של מגלן עשו בים התיכון רק ימים אחדים מתוך מסע של כשלוש שנים.
אך מה נורא השקט הזה … שוב ושוב הים זוהר בכחול אחיד, שוב ושוב שמים בוהקים בלי ענן, שוב ושוב אותו אוויר שקט, דומם, שוב ושוב אופק רחוק ורצוף, כחתך מתכתי בין אותם שמים ואותו הים, החותך בהדרגה עמוק בלב. שוב ושוב אותו לא-כלום כחול וכביר ואחיד מקיף את הספינות הזעירות, רק הן נעות בנוף הדומם להחריד …
[צווייג, מגלן, שם, עמוד 165].
*
50 שנה בדיוק לאלבום ההופעה החיה של המתופף אלווין ג'ונס (2004-1927), Elvin Jones Live at the Lighthouse. בזמן הקלטתו בהרמוזה ביץ' קליפורניה, בתאריך 9.9.1972, חגג גו'נס, הידוע במיוחד משיתוף הפעולה שלו ג'ון קולטריין (1967-1926) בקוורטט המפורסם של המחצית הראשונה של שנות השישים, יום הולדת 45. אליו חברו בהופעה הזאת שלושה מוסיקאים צעירים, שהיו צעירים ממנו בהרבה: דייב ליבמן (נולד 1946; חגג 76 בתחילת ספטמבר הנוכחי; באלבום — סקסופון סופרן, סקסופון טנור וחליל צד), סטיב גרוסמן (2020-1951, באלבום — סקסופון טנור) וגי'ן פרלה (נולד 1940, באלבום — קונטרבאס). שלושתם הספיקו לנגן עוד קודם לכן בהרכבים שונים עם מיילס דיוויס (1991-1926), אבל גם שנים אחר-כך טענו כי שיתוף הפעולה הזה עם ג'ונס, ובמיוחד הדרך שבהּ עבד איתם על העיבודים, והנהיג את ההרכב, השפיעו מאוד על התפתחותם היצירתית והמוסיקלית.
*
*
*
בתמונות: Sebastian Münster. Tabula novarum insularum From his Cosmographia universalis. Basel, 1550 ;Matthaeus Merian, America noviter delineate, Amsterdam 1633. [שימו לב להתרחבות האוקיאנוס השקט ב-83 השנים שחלפו למן המפה המוקדמת למפה המאוחרת, ולהיסק של מינסטר לפיו מגלן וצוותו הפליגו צפונה להודו שאצלו ממוקמת מול הקצה הצפוני של אמריקה לעומת מפתו של מריאן שבהּ לא רואים את אסיה אבל רואים שהאוקיאנוס השקט תופס כבר טווח נרחב ממערב למזרח ; ככל הנראה הודות לידע שזרם למעבר כתוצאה מחזרתו של סר פרנסיס דרייק (1596-1540) על הישגו של מגלן וכן בעקבות הפלגות הולנדיות למזרח ועלייתה של הולנד כמעצמה ימית בינלאומית, דרך פעילותה של חברת הודו המזרחית, בתחילת המאה השבע עשרה].
פֶּרֶא אדם חוֹשב 