Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אראן’

haas.2

*

 סיפרהּ האחרון, שראה אור מן העיזבון, של המשוררת והקולנוענית האראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1935), הבה נאמין בראשית העונה הקרה (1974), הוא במידה רבה שוכן-הקוטב-המנוגד לאסופה לידה אחרת, שראתה אור לפני כשנתיים. מה שירתהּ של פרח'זאד שם מליאת תעוזה, דמיון, צבעים, אֶרוֹס, חיים וכנפיים; כאן, כאילו ירדה עונת הקיפאון; הכל מתפורר והולך, כאילו המחברת שנהרגה קרוב להשלמת הקובץ בתאונת דרכים, תיארה את מותה הקרב. אם בלידה אחרת היו שירים של בת-כנף עולצת ומדלגת; כאן יש שירים של צפור גוססת (עמוד 51), או צפור מתה (עמוד 49) היורדת אל גינה גוססת (עמ' 34). זהו עולם שלא ניתן למצוא בו שימחה , אולי בזכרונות הילדוּת מגיל 7 (עמ' 28-25). המשוררת היא  כביכול מי שיכולה היתה לפרושׂ כנף אל ארצות חמות יותר, אך איחרה את מסע הנדוד, וכעת היא הולכת וקופאת, והקור הולך ומפשט בקירבה מדי שעה בשעה. כבר אינה מעופפת, וכנפיה רק זעות עוד מעט, ובת השיר הופכת מלמול. אם לידה אחרת היתה ברובה אסופה מאנית, בהּ— על אף צערהּ ומשבריהּ' היתה נוכחת בשירת פרח'זאד תעוזה בלתי מנוצחת. הבה נאמין בראשית העונה הקרה היא דפרסיבית. היא נסיגה הולכת וגוברת של המשוררת מן העולם.  כמעט אלגיוּם— אותו מבקשת המשוררת, כל עוד רוחה בה, להציג אחר ארונהּ.

זהו עולם שבו אין למשוררת יותר צורך אלא בחלון אחד כדי לראות וכדי לשמוע (עמוד 29), שבו יש להסתפק ברגע החולף שהם החיים, ובתחושת החיים ההולכת ומתעמעמת (עמוד 32) יש זרות הולכת וגדילה, יש בדידות בגנים; יש ילדים העומסים לכאורה את ילקוטיהם בפצצות במקום בספרים (עמ' 40-39), ומאבדים את תקוות העתיד; כל שרואה המשוררת לנגד עיניה הוא את פעולת ההתאבדות התרבותית של מקום ששוב אינו תר אחר הרוח, שבו אחיה של המשוררת, הפילוסוף-אינטלקטואל, פונה מדי לילה למסבאה מרוב ייאוש ומטיח ידו בשולחן מרוב ייאוש  (עמוד 38); אחותה, שקיבלה עליה את עול החברה וממסדיה, נשואה לבעל מלאכותי והרה, לא-באושר, מדי שנה בשנה (עמ' 39-38). השכנים לכאורה אוגרים נשק (עמוד 39), רמז לאלימות הגואה ברחובות, לחוסר הביטחון האישי, אולי למירוץ חימוש. זוהי מדינה שכל מה שנותר בה הוא לברוח כל עוד רוחך בך, או לקפוא אט-אט למוות, מרוב קור וניכור; ומרוב חדוות האלימות הגלויה מסביב, ומרוב הידיעה לפיה הפכו החיים (כל חיים) זולים מאוד.

ומה נותר? רק הקול בלבד:

*

הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל

קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם

קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה

קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת

וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת

הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר

[פרוע' פרח'זאד, מתוך: 'רק הקול הוא שנותר', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014, עמ' 50]  

*  

   פרח'זאד של המאסף לידה אחרת היתה משוררת חזותית מובהקת; משוררת של תנועה וצבע; ושל מוסיקה קצבית קצבית חדה וקופצנית של צלילים נפרדים (כעין סטקטו), של נגינה בעצמה (פורטה) ושל הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה (קרשנדו). כאן יש תהליך הפוך של היאספות: הצליל הופך שקט ומרוכז (פיאניסימו), הדורש את מלוא הקשב מן המאזין, יש גם החלשה הדרגתית של עצמת הנגינה ( דימינואנדו), עד שהצליל הופך לכעין הבהוב יציב באפלה. רק הקול הוא שנותר.

בסיפרו שורשי הרומנטיקה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1999) מצא ישעיה ברלין (1997-1909) בפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג המאן (1788-1730) איש די נשכח בחייו, את אחד ממבשריה הפילוסופיים הגדולים של תנועת הרומנטיקה של המאה התשע עשרה, זאת משום שהעמיד במרכז הגותו, את השאיפה לפעילות חושית מיטבית. עצמת כלל פעולות התחישה באדם (זאת במובהק, כנגד אותם רציונליסטים שהעמידו על הפעילות השכלית הלוגית-אנליטית) עשויה להביא אותו לידי התאחדות ומיזוג עם אותה רוח ויטאלית המפעמת חיוּת בכל מערכי הטבע.

ואכן, דומה כי פרח'זאד, גם אם לא במודע, היא תלמידתו של המאן. שירי לידה אחרת הם בבחינה זו מגלמים ברובם איזו שאיפה של איחוד עם החיים עצמם העולה מתוך עוצמתן שונותן ומגוונן של התחושות באדם; השאיפה לחסות באור השמשי [אולי רמז לאהורא-מזדא (אורמזד/הורמוז), האל הבונה-המאיר-המחייה, בדת הזרואסטרית הדואליסטית, שמולו ניצב אהרימן (אהורמין), ההורס-האפל-הממית, המקפיא ומביא את רוח החורף], אולי להיעשות חלק ממנו, מלווה את שירת פרח'זאד (במידת מה, גם את ספרהּ האחרון). אלא שבספרהּ האחרון, שוב היא אינה מבקשת להיעשות חלק מן המכלול, או להתאחד, להתמזג ולהיעלם בו, אלא יש בה תכונה של התרחקות, היאספות אל עצמה; של האזנה מן המרחק לאותה רוח חיים האופפת את הכל, המעניקה משמעות לדברים, הנוסכת בנו את תקוות האהבה המשותפת, הרחוקה מן הגסות ומן השיפלות ומן האלימות. אותה רוח חיים מאירה שלפנים מילאה עולם ומלואו, הצטמצמה כעת לכדי קול חרישי, על סף האֶלֶם, שנדמה כאילו הוא שוכן מעבר לכל הדברים, כנגוּן נעלם או בת-קול קבועה מנהמת. אפשר כי הקול הזה היה תמיד, אפשר שהוא יתמיד גם אחר דעיכת המשוררת. הוא תמיד היה תקוות-הכל. הוא כל מה שנותר.

שירתה של פרח'זאד איננה שירה לאומית במובהק (גם אם אומצה בחום ללבם של גולים אראניים וגורמי אופוזיציה אחר המהפכה האסלאמית). היא אף רחוקה מלהיות שירת תחיה. זוהי שירת יחיד של נפש רגישה, אחוזת צער בעטיים של המקום העצב אליו הגיעו החיים באראן (פרח'זאד חיה עוד בתקופת השאה') ומפאת חווייתה האישית לגבי התרבות ההולכת ומתמעטת, והעדינות הנחרבת, ועל הטרור והפחד והחימוש והביריונות התופסות חיש את מקומהּ. עולמו של אהרימן, שבקצות-קצהו ניתן לשמוע את קולו הנאלם של אהורא-מזדא.  הקובץ הזה כמובן לא נוצר בעקבות המלחמה בעזה. עם זאת, במידה רבה, תחושותיה של פרח'זאד מגלמות הד-נאמן לתחושותיי נוכח החורבנים, ההרס, והשכול בישראל ובעזה.

המשורר והצייר האנגלי, וויליאם בלייק (1827-1757), בעצמו ממבשרי הרומנטיקה, כתב: " ציפור שיר, אם בכלוב כלואה היא. את חמת כל יושבי מרום מעירה היא".  לא בטוח אם כך הוא (ישנן שעות בהן קשה למצוא בעולם רחמים).  העולם מלא סבל, כלואים ומעונים (מדעת ושלא מדעת). בספרהּ האחרון של פרח'זאד יש ויתור על השיר, ויש התמסרות לקשב לאותו קול דק-מן-הדק, שאפשר ששוכן מאחורי הדברים, ואפשר שאינו אלא תקוות שווא, אך קולו, הפועם חרישית בטבע, הוא לבדו שמעורר בהּ עדיין את חמדת החיים, שעתים מכוסה ועתים כבר דומה כי שוכנת היא רק בדמיון.

*

פרוע' פרח'זאד, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014.

*

*

"איך לחשוב על המלחמה?"

 שיחה בפקולטה למדעי הרוח על ארועי קיץ 2014

יום ראשון, 24.8.2014

16:00-19:30

בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב

שלטי הכוונה לאירוע יוצבו בכניסות לבניין 

 

בתמונה למעלה:Ernst Haas, Forest,   Date Unknown

Read Full Post »

savoji.2012

*

יותר ויותר איני מסוגל לשמוע או לראות דבר המתחולל סביב המלחמה בעזה. בודאי שלא את המוני הפרשנים המלהגים בכל יום ויום על האופן שבו יש להיכנס בהם ושישראל אינה גרועה כמו משטר אסד בסוריה, והדברים הרגילים על ערפל הקרב ועל המוזות ששותקות כשהתותחים רועמים, לחיות על החרב, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, ובמלחמה כמו במלחמה (מעודי לא שמעתי אדם אומר: בשלום כמו בשלום). אתמול בערב, במהלך "סיכול ממוקד" של איש הזרוע הצבאית של החמאס נקטלו 25 בני משפחה אחת בזמן שסעדו סעודת אפטאר. כמעט שגרה. אבל מיום ליום מעמיק העצב.

באחד הבקרים השכם חיפשתי באינטרנט שיר על שלום מאת משוררת פלסטינית, וקיבלתי  תמונה של גופת ילדה פלסטינית קטועת ראש ומתחתיו אוסף של תגובות הקוראות להרג יהודים מצד מוסלמים ואירופאים. אני יודע, לוחמי צה"ל ההרוגים, והמחבלים הצצים מתוך מנהרות ביישובי עוטף עזה, והרקטות המשוגרות כבר שנים ליישובי הדרום והכל. אבל ילדה פלסטינאית בלא ראש. גווייתה מורמת מן הקרקע על ידי בני משפחה. האם צווחת. אחת מתוך 500 ויותר הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. ועימם 25 וחמישה חיילים ישראלים. לבסוף, כל צד ייקבור את מתיו, ישקם הריסות, וכעבור זמן במאמץ הדדי יוכלו להתניע מחדש את מכונת ההרג.

אט אט ניכר בעיניי השיח שאני שומע סביבי, כאילו אין פה חלוקה המתבססת על יסוד פוליטי דווקא, אלא  שוררת מחלוקת עמוקה בין מיליטריסטים ובין הומניסטים. הראשונים: כובשים יעדים, משיגים מטרות, מוציאים להורג, מונים הרוגים, מחריבים שכונות; האחרונים: שמים במרכז השיח את האדם, ובימים האחרונים את חורבן האדם, וכל רצח, או הרג, או הרס באחד הצדדים טורד את מנוחתם. לחשוב שכל התנועה הסואנת הזו של רקטות ושל מטוסים מפציצים, של לוחמים פלסטינים ושל לוחמים ישראלים, התבקעה והתפרצה סביב רציחתם של ארבעת הנערים, ומאז נוספו עליהם עוד כמה מאות הרוגים, רובם כמותם— אזרחים, היא משהו שקשה לשאת.

בינתיים, כאילו שלא דיי בעתונאים קשקשנים, הולכים ומתפרסמים פסקי הלכה של רבנים המוצאים להתיר הריגת אזרחים פלסטינים חפים מפשע ואפילו להחריב את עזה כולה. כבר שמעתי בסיבובים הקודמים רבנים ותלמידיהם שמצאו (על יסוד סוגיה תלמודית) כי הריגת שישית מאזרחי עיר במצב מלחמה מותרת. רובם חוזרים לפסקי הלכה של הנצי"ב מוולוז'ין (לגבי חיילים יהודים בצבא הצאר) ושל הרב שאול ישראלי (לאחר פעולת קיביה, 1952), שהתירו בזמן מלחמה לישראל להתנהג כפי שמקובל בזמן מלחמה בין האומות. מה הם הורגים אזרחים— כך מותר לישראל. אבל כעת, כבר הוצא פסק הלכה, הנשען על ביאור של המהר"ל מפראג (בפירושו על פירוש רש"י על התורה, גור אריה) על פרשת החרבת שכם  על ידי בני יעקב— והרי התורה עצמה מוסרת שם את זעזועו של יעקב על מה שחוללו בניו, ויעקב אף טורחת לקלל את שמעון ולוי על חלקם ברצח הזה בצוואתו (פרשת ויחי); יתר על כן, פסק ההלכה החדש נשען ביאור על התורה, טקסט בלתי משפטי (משפט עברי) בעליל, שאין בו משא ומתן עם מקורות משפטיים קודמים ועם פסיקתם של ראשונים. העובדה כי יש רב בישראל (במקרה הספציפי, בקריית ארבע), החושב כי כך פוסקים הלכה היא כל כך מגוחכת ומרתיעה, עד שבנוסף לזילות חיי אדם, יש יסוד לתלות בו את זילות ספרות ההלכה ומקורות היהדות הרבנית. עם זאת, אני משוכנע כי רבהּ של קריית ארבע נח היטב על משכבו בלילות, שכן קדמוהו כמה וכמה, למשל רב בבית אל שפרסם בשלהי שנות השמונים חיבור בשם שו"ת (=שאלות ותשובות) אנתפאצ'ה שבו התיר לקהל שומעי ליקחו לירות למוות בילדים ובנערים פלסטינים, משליכי אבנים, כמצווה מן התורה. דומני כי רוצחיו של מחמד אבו ח'דיר דילגו על הקטע של השלכת האבנים (שכן כל נער פלסטיני לדידם הוא משליך אבנים), ומכאן הדרך עם פח הבנזין ליער ירושלים היתה קצרה.

נזכרתי אמש בשירו של המשורר,  העורך, ואיש התיאטרון והקברט היהודי, ולדיסלב שלנגל (ורשה, 1943-1910), אני מחפש את האדם, שאפשר שמציע איזה מענה לשון חד כלפי אותם מיליטריסטים (חילונים ודתיים) המתירים בקלות רבה כל כך דמם של בני אנוש:

*

בִּצְעִירוּתִי, וַאֲנִי

כֹּה צָעִיר, עַד כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שָאַפְתִּי לִתְפֹּס,

הֶעְדַּפְתִּי אוֹר עַל מַמְתַּקִים,

הֶרְאוּנִי בַּסְפָרִים הַמְלֻמָּדִים וְקָרָאתִי

עַל הַיֹּפִי הָאֱמֶת וְהַטּוֹב

כְּאִלּוּ שֶׁכָּל אֵלּוּ בְּלֵב הָאָדָם גְּלוּמִים.

שָׁאַלְתִּי: הֵיכָן הָאָדָם?

הֵשִיבוּ לִי: הַמְתֵּן…

גָּדַלְתִּי…

מַכִּיר אֲנִי מַפּוֹת, סְפָרִים, עִתּוֹנִים,

אִגְרוֹת מִן הָעֹולָם, תַּצְלוּמִים…

הֵיכָן שֶׁהוּא חַיָּב לִהְיוֹת כָּאן הָאָדָם…

לְדַאֲבוֹנִי…

            לְמָצְאוֹ אֵינִי יָכוֹל.

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

לֹא עוֹצֵם עַפֱעַפַּיִם כְּבֵדִים,

בְּאַרְגְּמַן הַשֶׁמֶשׁ, בְּכֶסֶף הַכּוֹכָבִים,

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

וְשוֹאֵל: הָאָדָם הֵיכָן הוּא?

אֵינֶנִי מוֹצְאוֹ:

לֹא בְּאִגְרוֹת כְּתוּבוֹת בְּשַׁחְצָנוּת,

בְּתִכְנוּנֵי רֶצַח וְכֹחַ כְּפִיָּה,

לֹא בְּעֵינֵי אֲנַשִים מְעוּנִים,

לֹא בְּצִוְחוֹת פִּתְאֹם בְּמַחֲצִית הַלֵּיל,

לֹא בְּאֶגְרוֹפִים הַמּוּרָמִים הַשָּׁמַיְמָהּ,

לֹא בְּעֵינַיִם, בָּן בּוֹהֲקוֹת תַּאֲווֹת,

לֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלֶּחֶם מְחַפְּשׂוֹת

לֹא בְּיָדַיִם שֶׁכֶּסֶף מוֹנוֹת,

לֹא בְּפִיוֹת הַמְשַׁקְּרִים

וְלֹא בְּעֵינֵי הַבּוֹכִים,

לֹא בִּנְאוּמֵי דִּיפְּלוֹמָטִים מְעֻנָּבִים

וְלֹא בְּטֶקְסְט הַפְּלָקָטִים הַחוּמִים,

וְלֹא בִּדְּפוּס, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנוֹת בַּעִתוֹנִים

עַל אֲנָשִׁים בְּגַז חֲנוּקִים, מְיַלְּלִים

שֶׁבַּעֲלִיַת הַגַּג שֶׁל סַבְתָא מְחַטְּטִים,

וְלֹא אֵצֶל הַמַּכִּים זְקֵנִים עַל רָאשֵׁיהֶם;

יֶשְֹנָהּ חַיָּה נִרְדֶּפֶת,

יֶשְׁנוֹ צַיָּד מְטֹרָף,

כּוֹבֵשֹ, שָׁקְרָן, טִפֵּשׁ

קָרְבָּן, צַוְחָן, סוֹחֵר,

וְשוּעָל, וְנָבָל, וְסַרְסוּר,

וְאֶבֶן סֶלַע, וְשֶׁרֶץ, וְשַחֲקָן עָלוּב,

וּמֻכֶּה וְנִכְבָּשׁ וְנִבְעָט

וְגוּף וּבָשָׂר וּפְצָעִים

וְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה חַסְרַת תִּקְוָה

וְהָאָדָם בְּשׁוּם מָקוֹם אֵינוֹ נִמְצָא! 

[ולדיסלב שלנגל, 'אני מחפש את האדם', אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 32-31]

 *

השיר הזה נכתב כנראה בשנת 1938 והובא לארץ במקורו הפולני על ידי עולה חדשה עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם. מרבית שיריו של שלנגל, שמעולם לא הוציא ספר שירים, נאספו ונלקטו על ידי אנשים ששמרו גזירי עיתונים בהם הם נדפסו לפני המלחמה, או שהעתיקו אותם בכתב יד בימי גטו ורשה; לעתים אף נלמדו בעל-פה על ידי הצעירים בגטו. הלינה בירנבאום המתרגמת מקדישה את הספר כולו לחבריה שקראו עימה את השירים בגטו טרם חורבנו המוחלט. תרגום אחר של בירנבאום לשירו של שלנגל התחנה הקטנה טרבלינקה הולחן ונכלל באלבום אפר ואבק מאת יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנהּ של בירנבאום).

כמובן, שלנגל הולך אחרי הפילוסוף הקיניקנאי דיוגנס, הנושא עששית בלילות ושואל עוברים ושבים האם ראו את האדם. גם שבעים ושש שנים אחר שלנגל, עשוי איש ללכת, נניח ברחובה של עיר ים תיכונית כשהשאלה הזו טורדת מחשבתו. אלא שאם יישאל אותה בקול עלול להתגולל עליו גל עכור של אלימות מילולית, אפשר גם מכות. והאיש בן ארבעים, והוא שואל את עצמו, האם ילדיו יאלצו לגדול במציאות הזו, המייאשת כל-כך, ומה תקווה לה. ושואל את עצמו האם האנשים האלימים והילדים האלימים במחיצתם גדל— רק גדלו, ועל כן אותה מציאות אלימה של ימי ילדותו, נגזר עליה להשתכפל ולהשתכפל, כי האנשים הם אותם אנשים, ואלימותם— אותה אלימות. וכך או אחרת נדמה לו כי בעיקר בספרים שכוחים או עם מיעוט של בני אדם הוא חש כי עדיין ניתן למצוא איזה מכנה אנושי משותף, מתוך קול המקהלות הצועקות נקם, הרג, ושפיכות דם.

*

*

בתמונה למעלה: Maryam Savoji, Untitled, Oil on Canvas 2012©

Read Full Post »

bird*

*

שיר נוסף מאת פֹרוּע' (נהגה: פֹרוּג) פָרֹחְ'זָאד (1967-1935):

*

אָמְרָה הַצִּפּוֹר: "אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ

הָאָבִיב בָּא

וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי"

*

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת

כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

*

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה

הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה

הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן

הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה

הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

*

הַצּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם

וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים

עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה

וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחלִים

חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

*

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר

*

[פֹרוּע' פָרֹחְ'זָאד, 'הציפור היתה רק ציפור', לידה אחרת, תרגמה מפרסית והקדימה מבוא: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2012, עמ' 74].

*

   חירות, אני רוצה לכתוב, חופש מן הסדרים הפוליטיים,הלאומיים,הדתיים,המשפחתיים,המגדריים,כל הנומוסים כולם,שכובלים וכובלים אותנו,עד שאנו דומים לעוף המחולק לחמישה חלקים יותר מאשר לצפור חופשית.אבל אז באה פרח'זאד ומזכירה כי הצפור היא רק צפור.היא רק עוקבת במבט אחר צִפּוֹר,כאילו שמקור הצפור הוא סוג של מקש Enter,הרומז לנו שאם רק נקיש עליו, תיפרשֹ בפנינו מציאות אחרת, ארץ פלאים. פרח'זאד הזכירה לי את אתם רגעים כחולים בשירות הצבאי,עת הייתי יוצא בצהריים לשכב על כר דשא,להתמקד בכחול-השמיים,שם אין משפחה,לא רס"רים,לא עתונים,לא בנקים,לא טרור.אם הייתי נרדם שם (תמיד לעשרים דקות).כולם היו יודעים שלא מפריעים לי לישון.

בשיר אחר כותבת פרח'זאד ועל כיבוש הגן (אולי מוטב היה לתרגם: כניסה מחודשת לגן, כי המלה כיבוש נושאת קונוטציה פוליטית אלימה),כלומר על שיבתנו האפשרית לגן העדן,על לקיחתו מידיו של אלֹהים,ובעיקר מידי אלו הנושאים על פיהם את שמו של אלֹהִים,המונעים מן האדם להיכנס אליו:… כּלָּם יוֹדְעִים/כֻּלָּם יוֹדְעִים/שֶׁאֲנִי וְאַתָּה רָאִינוּ אֶת הַגָּן/מֵאוֹתוֹ צֹהַר קַר קוֹדֵר/וּמֵאוֹתוֹ עָנָף שוֹבָב רָחוֹק/קָטַפְנוּ תָּפּוּחַ […] בֹּוא אֶל הָאָחוּ/אֶל הָאָחוּ הַגָּדוֹל/וּקְרַא לִי, מֵאֲחוֹרֵי נְשִׁימוֹת פֶּרַח עֵץ הַמֶּשֶׁי/כְּאַיָּל הַקּוֹרֵא לְבַת זוּגוֹ […] (שם,שם, עמ' 63,61).

אותו צהר קר קודר—המציאות הפוליטית הכובלת אותנו,שכבלה את פרח'זאד לאראן,להיותהּ אשה אראנית,לאותם חוקים נוקשים בעטיים נאלצה לוותר על בנהּ הקט כדי לפדות את עצמה מחיי נישואים בלתי-מוצלחים; אותה אראן של השאה' שגם בהּ (עוד טרם המהפכה האסלאמית) נחשבה אשת קריירה העובדת מחוץ לבית,על ידי חוגים אראניים נרחבים,לא לאשה חופשית,אלא לספק יצאנית,ספק פרוצה [כך סיפר לי השבוע גולה אראני, החי בינינו כבר שנים רבות,ששמעתי ממנו עם עוד קבוצה קטנה בה השתתפתי,קריאה פרסית של שירי פרח'זאד,וסיפורים עליה (הוא שמע אותו בטהרן לפני שנים רבות)],אותה אראן שבה לימודי הקולנוע אותם עשתה פרח'זאד בלונדון (סביב 1960-1958) נחשבו להתמערבות ולשבירת כל המוסכמות והכלים.

   אבל פרח'זאד מדברת על ההזדמנויות הקטנות, המצויות, של כולנו בחיים היומיומיים ביותר לשבור את החומות הכולאות אותנו: התבוננות בשמים, מבט שמתעופף עם צפור, שלא יודעת לקחת הלוואה, שאינה מכירה בני אדם… אבל בסופו של דבר הצפור היא רק צפור,ישנן אין-קץ אפשרויות יומיומיות אחרות לסלק מעלינו כבלים, דוגמות,תפישות נומיות של 'ככה זה צריך להיות, ככה זה תמיד היה', או למצער לשחרר את לחצן, להקל את כֹּבדן.

ופתע,יצירתהּ של ליטל בר,צִפּוֹר וְרָגְלַיִם, נדמית לי כמו מפגש ראשון בין הצפור של פרח'זאד ובין אשה, בת-אדם. אבל האשה הזאת היא צפורית כמו הצפור של פרח'זאד.  אי אפשר לצמצם אותה לסדר פוליטי, לאומי, דתי, משפחתי. אי אפשר לדעת מהיכן היא באה ולאן היא הולכת. לא את הזמן, לא את המקום. אפילו לא האם המפגש הזה מתרחש אי שם בגן העירוני בצד השני של הרחוב. נטולות הקשר, נטולות קונטקסט, נראות הצפור והאשה (רק רגליה נראות) כשותפות שוות במציאות, שכל אחת נוטלת בה חלק כפי כשריה ויכולותיה. מן המקום שלי,יש משהו משחרר מאוד בתֹם הזה,בתֹם שאינו מחפש במה להאחז; לעזאזל,לעבר השמים,לכל מקום בו הן נמצאות—אני צריך ללמוד מהן.הן נראות כל-כך שמחות וחופשיות.

*

*

אלבומו החדש של שלום גד תלמי אליהו ניתן להאזנה חופשית, ולהורדה (20 ש"ח ויותר), כאן. השירים: העליה לקרקע, ו-עדיין אחיךָ, מעוּלים, פשוט מעוּלים. 

לקריאה נוספת: שְלֵמוּת/צִפּוֹרִים

בתמונה למעלה: ליטל בר, צִפּוֹר ורגלים, מברשות פוטושופ 2012.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

Foroogh

*

לפעמים, כאשר אני מתיישב לכתוב את הרשימות האלה,אני עוד מכוון מעט בטרם ראשית הכתיבה לכתוב איזו רשימה עם נימה מאוד אישית,או איזו מהלך רעיוני הנד באזור הדמדומים שבין אמנות לפילוסופיה; לעתים במודע אני מתיישב לכתוב על ספר שקראתי ונהניתי לקרוא. אבל אם יש משהו שגורם לי לזנוח את רוב מטרותיי או כוונות הכתיבה המוקדמות שלי הוא שיר אחד או קבוצת שירים שנתקלתי בהם לראשונה, שהפכו קצת את יומי, שינו את מערך הקוארדינטות, הוציאו את המריונטה האנושית של מחוייבויות ולוחות זמנים מן המסלול המותווה לה מראש,כאילו יש בו בשיר אילו אטומים רוחשי חיים המסרבים להיכנע לסדר התימטי הרצוף של הקיום, מוציאים את לבי במחול של שמחה או של נהי,נדמה כאילו מחוץ לגבולותיו המדודים של היום. אז אני חש כמו מי שמדלג לרגע מעבר לכח הכבידה,פליט-לרגע,שכבר יודע שעוד מעט המציאות השגורה תשוב ותסגור עליו מכל עבר.

דבר כעין זה אירע לי במפגש ראשון עם כמה שורות מתוך ספרהּ של המשוררת האראנית פֹרוּע'(נהגה:פֹרוּג)פַרֹחְ'זָאד (1967-1935)  לידה אחרת (תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012);פַרֹחְ'זָאד, משוררת פמיניסטית אראנית,שנחשבה בחייה כפורעת סדרים,נישאה בגיל 16,הפכה אם כעבור שנה,ונפרדה מבעלהּ,שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות וכתוצאה מכך גם מבנהּ-יחידה,כּמיאר (גירושיה היו כרוכים בויתור על המשמורת, ונאסר עליה לקיים איתו כל קשר);אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי (לקתה בהתמוטטות עצבים),ואז עברה לעסוק בקולנוע; שמות ספריה כמו מעידים על אישיות נאבקת-מתריסה: שבויה (1955), הקיר(1956), מרד(1958), לידה אחרת (1964).בשנת 1962 ביימה סרט תיעודי על מושבת מצורעים בשם הבית השחור,אשר זכה בפרסים מחוץ לאראן,ובעקבותיו אימצה פַרֹחְ'זָאד את אחד מילדי המושבה,חסין מנצורי, לבן.

   מאז 1958 ניהלה פַרֹחְ'זָאד קשר רומנטי גלוי עם הקולנוען האראני הנשוי,אבראהים גולסתאן,קשר שמאחר שנחזה בפרהסיה עורר שערוריה רבתי.המשוררת הקדישה לאהובהּ את הספר לידה אחרת, בו גם כלול מחזור שירים עורגים לבן האבוד (אמו של עלי אמרה לו יום אחד, שיר בן שבעה חלקים). בשנת 1967 נהרגה פַרֹחְ'זָאד בתאונת-דרכים.אחר מותה ראה אור ספר שירים חמישי בשם: הבה נאמין בראשית העונה הקרה (שמו אינו עומד בתווך שמות ספריה האחרים). כמובן, שירתה מוחרמת מזה שנים ארוכות ברפובליקה האסלאמית של אראן, אך היא מוכרת מאוד, נקראת ומצוטטת, בחוגי האופוזיציה האראנית הגולה עד ימינו.  

מדוע ואיך שירתה של פַרֹחְ'זָאד שינתה לי את סדר היום? הנה השורות המדוברות, הלקוחות מתוך חתימת-השיר מאהבי:

*

מְאַהֲבִי

הוּא אָדָם פָֹּשוּט

אָדָם פָּשׁוּט

שֶאוֹתוֹ אֲנִי מַחְבִּיאָה

בְּשִׂיחַ שָׁדָי

בְּאֶרֶץ פְּלָאִים הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת

כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה

[פֹרוּע' פַרֹחְ'זָאד, מתוך: 'מאהבי', לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 43]

*

מדוע השורות הללו הוציאו אותי משלוותי?משום שיותר מאשר יש בהּ אהבת אהובה למאהבהּ,יש בה אהבת אם לבן האבוּד דרך מעשה האהבים עם המאהב.פרח'זאד כאן מתארת את אסיף האהוב אל חיקה,אי שם בתוך מעשה האהבה, אל שדיה ההומים להיניק (היא נפרדה מבנה בהיותו כבן שנתיים).שדיה הם אֶרֶץ פְּלָאִים משום שהם הומים אהבה ורצון להעניק, רצון של אם המעניקה חיים לבן;אבל זו גם ארץ הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת משום שהאם המינקת לא תזכה לראות את בנהּ גדל ומתפתח לצדהּ,אלא הואיל והוצא מידיה לאלתר,כל מה שהשדיים נותרו לסמל הוא את התקווה לחיים,לבאוֹת;תקווה שנותרה שבורה וגזולה,וכל מה שנותר ממנה הוא הערגה להמשיך להיניק או לשוב להיניק.

קריאה זו מתחזקת לדידי עוד יותר לקריאת שורת החתימה של השיר: כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה; האות הגדול של השיעה' האראנית,הוא האמאם עלי (עלי אבן אבו טאלב,אחיינו של הנביא מחמד; מי שמקובל על השיעים כיורשו האמיתי של הנביא מחמד;נרצח בלא-עת בעת תפילה במסגד;ובנו חסין בן עלי נרצח עם שבעים מאנשיו בכרבלא על ידי הסוּנִים).על פי אמונת השיעה,אחד מצאצאי-צאצאיו של עלי (יש האומרים,התגלמות של עלי עצמו)עתיד להתגלות כמהדי (הגואל,המשיח)באחרית הימים.אבל פרח'זאד אינה מכוונת לאסלאם השיעי ולא לממסד דתי אסלאמי או אחר בכלל;כוונתה אינה דתית כלל.היא מסבה את הדברים על האמהוּת;הדת המופלאה והטבעית של היוֹתָה אימו של כּמיאר,שנלקח מידיה,וגדל במרחק,ואין לה אלא געגוע שאין לו קצה לשובו;כי פגישתם מחדש היא גאולתהּ. דומני כי אליו היא כתבה את מחזור השירים על אימו של עלי,שהזכרתי לעיל (עלי הוא,כפי שהראיתי,קודמו של חסין).

יותר מכך,אין לראות את פרח'זאד,כמי ששבה אל שירי האהבה האראניים הטרגיים הגדולים, מג'נון ולילי (לניזאמי) ופרהאד ושירין (לפירדוסי). שם דובר באהבה טרגית הומה ערגונות של אהובים (מאהב ומאהבת) שנגזר עליהם המרחק;כאן למעשה דרך הקירבה שבאקט המיני שבין פרח'זאד ובין מאהבהּ,עולה דווקא הכאב שאין-לו-קצה על הבן האבוד,אבל דווקא התחושה הזאת,אותם זכרונות שכוחים,שאינם קשורים למאהב כלל וכלל, הם לב מה שמבקשת פרח'זאד במערכת היחסים הזאת,שכן דרכם היא חווה שוב קירבה לאהבת האם,שאי פעם רחשה בקירבהּ.

   קריאה זו שהצעתי,היא כמובן עצובה להדהים;אם גזולה נזכרת בלב מעשה האהבה בשדיה שהניקו בן,בגעגוע הנושן שאין לו-מרפא.בשורות נוספות של השיר מאהבי היא נותנת פנים נוספות לאפיונו של המאהב כמי שבעומק הדברים הינו רק הד לגעגועי-אהבתה לבנהּ:

*

הוּא בְּחֲלָלוֹ

כְּרֵיחַ תִּינוק

מְעוֹרֵר

אֶת קֶשֶׁר זִכְרוֹנוֹת הַתֹּם

כְּמוֹ שִׁיר-עַם טוֹב הוּא

שוֹפֵע אַלִּימוּת וְעֵירֹם

[שם,שם, עמ' 42]

 *

    כלומר,אם הבנתי נכון,מעשה האהבה על פי פח'רזאד,אינו אלא מן אשנב הנפתח לעולם של תום,ילדוּת, קימום חיים חדשים,יסודות בהן הוא דומה לתחושת האמהוּת לילד שזה עתה בא לאוויר העולם;במקרה הפרטי של פח'רזאד הוא נוגע באבדן ובצער אבל גם בתחושה של מגע מחודש בבנה התנוק.מצד אחר,המאהב,האיש הפשוט,הוא גבר ולא ילד,ובכך הוא הופך נושא מימד של אלימוּת.כלומר,המשוררת מודעת שיחסיה המיניים עם המאהב שלה אינם יכולים להשיב לה את תחושותיה הקמאיות כאם,ואינם עשויים גם לפצותהּ ולו על קצת-געגועיה;ברם,הם בכל-זאת הדבר הקרוב ביותר האפשרי.האהבה שהיא חווה עם מאהבהּ,מזכירה לה את תחושותיה כאם צעירה,אשר בנהּ יחידהּ נדמה היה להּ כאהוב ללא-תנאי.אני מוכרח להזכיר כאן את האופטימיות של פרח'זאד שעל אף היגון מצאה בעצמה את היכולת להיעשות שוב אם,אם מאמצת, לילד שאספה ממושבת מצורעים; ואף על פי כן, הפצע בעינו נותר.

   לבסוף,איני יכול שלא לתת לבי על כּמיאר (שם שפרושו המלולי:בר-מזל),שככל הנראה לא פגש שוב מעולם באימו.האם גדל אף הוא בתחושה שמשהו נלקח ממנו לעולם,משהו שלעולם לא תהיה לו תקנה?האם התוודע לשירת אימו או ליצירתה הקולנועית כאשר בגר?האם הפך אמן בעצמו?האם שרד את המהפכה האסלאמית ואת מלחמות אראן-עראק?האם מצא לו אשה והקים משפחה?ומה עלה בגורלו של חסין הבן המאומץ, ברבות הימים? מה קרה לו לאחר פטירת אמוֹ בלא עת? פַרֹחְ'זָאד כבר מזמן אינה בין-החיים, אבל השיר ממשיךך להתגעגע; געגוע מדבק,חסר-מוֹצָא.

*

בתמונה למעלה:  דיוקן המשוררת, צלם בלתי ידוע.

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

 

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

 *

   פעם בּילדוּת קראתי בספר כאן רגש העולם: גדולי העתונאים מספרים על המאורעות שזעזעו את העולם (הוצאת אחיאסף: תל אביב 1969)שהיה אנתולוגיה של רשימות עתונאיות ממאורעות היסטוריים ממאתיים וחמישים השנים האחרונות (העיתונות כבר הייתה רוגשת ותוססת עוד במאה השבע עשרה), כי כתב אמריקני שליווה את הכוחות המפציצים את הירושימה ונגסאקי תיאר את הפצצה כעין חיית קדומים ענקית, דינוזאור טורף זוקף ראשו וממלא את השמים; דרקון בחלון. הוא לא מת מפחד, אולי כי המדובר היה על דרקון הבא לבקר הרחק מארצו; אני זוכר כי אדישותו לאסונם של היפנים (אויביהם של האמריקנים) הטרידה אותי בעת הקריאה. מי היה יודע מה היה חש לו היה הדרקון מופיע פתאום אי-שם מעל עיר מרכזית בארה"ב. והאם היה מתאר גם אז מוקסם כולו את  הוד הקדומים של הפצצה המניצה כפרח ענקי ההופך בהמשך לנחש בריח.

   איני מבין מדוע מתדיינים בתקשורת על התקפה אפשרית באראן, גם איני מבין את כל אותם פוליטיקאים, המגנים בריש גלי את הדיונים התקשורתיים באשר להתקפה אפשרית באראן, ובכך רק מעצימים את הדיון הציבורי והפוליטי באפשרות של מתקפה. כך או כך, בין אם ישראל תתקוף ראשונה ובין אם אראן תתקוף ראשונה יהיו אבידות בנפש בהיקף רב מאוד. יש להניח כי במידה שייעשה שימוש בנשק אטומי או בלתי-קונוונציונלי מי שתתקוף ראשונה תהרוג מאות אלפים ואילו התגובה של הצד השני תגרום לאבידות בנפש של עשרות אלפים (הערכות ברוח זאת פורסמו בעבר בעתונות היומית). כך או כך, אפשר למות מפחד, ולקוות כי במלחמה הקרה הזאת, אף צד לא ימהר לקחת החלטות אופרטיביות חפוזות ופּזיזוֹת.

*

*

בתמונה למעלה: Francisco Goya, The Sleep of Reason brings forth  Monsters, Illustration 1797

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

*   

לפני כשבוע וחצי השתתפתי בדיון סוער ופורה מחשבות סביב שולחן עגול (למעשה הוא מלבני, אבל ודאי חורש זעיר נכרת לצורך הכנתו), אשר התקיים במכון מחקר בירושלים אודות שאלת הלגיטימיות של השימוש בנשק אטומי.אחד המשתתפים (חבר וידיד) הציג ברהיטות רבה תפישה,שמקורהּ עוד בספרו של יהושפט הרכבי מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1968), לפיה ההתחמשות בנשק אטומי הובילה את העולם המערבי דווקא לפריחה ולשגשוג, באשר מאזן האימה הבין גושי, מונע בפועל את השמוש בארסנל הגרעיני, ועל כן האיץ את הפעילות הדיפלומטית, הכלכלית והחברתית במדינות המערב, ומנע את יציאתן של המעצמות למערכות עולמיות נוספות- מה שמנע בהכרח הרג רב של אוכלוסיה אזרחית ברחבי העולם.  

   למשמע הדברים, חשתי שוב באותה צמרמורת ותיקה משכבר, פושה ומתפשטת דרך עמוד השדרה, נדלקת בגפיים ומזדחלת עוקצנית עבר קצות האצבעות בארבע רוחות הגוף. המתנתי לסיום הצגת העמדה וקיבלתי את רשות הדבור.  אמרתי, כי אי אפשר לראות בנשק הגרעיני כלי חיוני להתפתחות הציויליזציה, שהריי אותה יכולת טכנולוגית עשויה לדון את המין האנושי לכליה בכל עת ועת. אי אפשר להעמיד את האנושות כולה בפני איום השמדה עצמית בכדי שתיטיב דרכיה. אם ניתן להבין התפתחויות מסויימות שאירעו בארצות המתועשות ב- 65 השנים האחרונות, אולי מוטב להבינן בקונטקסט התרבותי, של האצת תהליכים רציונליים, סוציאל-דמוקרטיים, כלכליים, דיפלומטיים וליברליים במדינות המערב, העצמת שיוויון ומתן זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים וכיו"ב (בהקשר זה בלבד, אולי גם הקפיטליזם המתון עשוי לשמש כח בונה ולא כח הרסני). הריי לכתחילה, כל הפרוייקט של הנאורות ושל הליברליזם יסודוֹ בהנחה חיובית- קונסטורקטיבית בדבר הטבע האנושי ללמוד, להשכיל ולהבין ויותר מכך- להשתמש בידע המצוי ברשותו על מנת להיטיב עם העולם. נכון, מוראות מלחמות העולם הוכיחו כי האדם אינו בהכרח היצור הרציונלי הבונה שהיינו מעוניינים בתום לחשוב שאפשר שהינו (זיגמונד פרויד עמד על כך במאמר, ארוס ותנאטוס), ברם ההנחה לפיה הציביליזציה זקוקה לאיום השמד תמידי על מנת להתפתח הינה מרחיקת לכת, ועוד יותר לשמוע אותה מפיו של עמית וחבר, היתה קשה עליי מאוד, מפני שמשמעותהּ הינו, הלכה למעשה, כי לדידו במוקד חיינו כאן עומד העניין הבטחוני-קיומי. שדרוגה הטכנולוגי של מערכת הבטחון, על מנת שתוכל להתמודד עם האיומים האסטרטגיים האזוריים, תעמוד לדידו לעולם לפני פתוחן של תכניות לאומיות שיביאו להטבת זכויותיהם של אזרחי המדינה, נגישותם להשכלה, דאגה לבריאותם, דאגה לחלשים, לצמצום הפערים בין מרכז ופריפריה ובין מגזרים חברתיים שונים. כל אלו לשיטתו לעולם לא יעמדו במוקד החיים הישראליים, משום שיש צורך לשמור על הגמוניה בטחונית, כל שכן, גרעינית, המבטיחה לדידו את המשך פריחתה של החברה הישראלית.

 

   ראש המכון, איש מדעי המדינה, סכם את הפולמוס כשתי עמדות מנוגדות. הראשונה ריאליסטית, השניה אידיאליסטית ונסה לתלות את מקורותיי ב- לשלום הנצחי לעמנואל קאנט. מה שאיני מצליח להשתחרר ממנו עד עתה, הוא התחושה לפיה הגרעין בדימונה וגם האופן בו מטופלת סוגיית הגרעין האראני (גם אני סובר כי מדובר באיום קיומי ממש) אינם אלא אופן שבה המדינה והממשל משתררים על הציבור באופן טוטליטרי (טוטליטריזם הגליאני, שבו מותר לרמוס את היחיד, בשל מה שנתפס כטובת הכלל). זוהי פאזה שבו פני האדם הייחודיות נמחקות, אין לו רצונות משלו, מחשבות משלו, יכולת יצירה משלו. חייו של האדם הפרטי הופכים משועבדים לחלוטין למדיניות הבטחונית המקיימת אותו בטובהּ, משום שהיא מסירה מעליו את האיום הקיומי המושת עליו מצדם של אויבים מרים, המבקשים להמיתו. למעשה הקטבים שאני חש כאן אינם נעים סביב גישה ריאליסטית ו-אידיאליסטית, אלא אדרבה: הגשה הראשונה הינה גישה טוטלריסטית המבקשת לשעבד את האזרח למדינה, כאשר ההנחה היא שהמדינה אינה רק מעל הכל, אלא היא-היא המבטיחה את קיומו של האדם המודרני ואת שלומו, שבאין הוא נהנה מעצמתהּ הצבאית והבטחונית הריהו מופקר ודמיו מותרים; הגישה השניה היא הגשה הדמוקרטית-ליברלית-שיוויונית הטוענת כי לכל אדם ישנו שיקול דעת תבוני ויכולת לנהל את חייו ואת החלטותיו באופן מושכל, כי רוב רובן של הבריות יבחרו, באשר תינתן להם בחירה חופשית, להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו, וכי המדינה הינה ברית בין יחידים (אינדיבידואלים) סוברניים, המסוגלים לנהל בצוותא חיים משותפים פוריים. העובדה לפיה ישראל נאבקת בימים אלה במשטר דתי-טוטליטריסטי- אסלאמי-שיעי שהשתלט על אראן  אל להּ שתאפשר את חדירתם של רעיונות טוטליטריסטיים ואת העצמתם בתוך השיח הישראלי. אל נשכח את האדם ונתמכר למדינה, ועוד יותר- למדיניות האומרת לבטל את האינדיבידואל וזכויותיו, בכל עת שנדרש שדרוג של מערכות בטחוניות. לדידי, יש בהּ בשיטה שהציע בר-הפלוגתא שלי באותו דיון, ואליבא דהרכבי, הכנסתם של יסודות וטיעונים שאינם אמוּרים לאפיין את הדוגלים ביסוד הבונה והרוחני שבאנושות, אלא יש בהּם חזרה ל- לוויתן של תומאס הובס, ולדמוי האנושות כעדרי זאבים, האומרים לטרוף אלו את אלו בכל עת, אלא אם כן יימצא להם ריבון חזק. על אף שההיסטוריה האנושית מליאה היא באימה, והעם כאן ידע רגעי אימה רבים בשישים ואחת שנות. אי אפשר כי החיים הישראליים יתנהלו כל העת מתוך מחשבות על בניין מאזן אימה גרעיני מול אויבינו מחשבה בונה ויצירתית על בניין חברה ליברלית ושוויונית, שבה ניכרת מחשבה מעמיקה ודאגה לגורלו של כל אזרח ואזרח עדיפה היא בעיניי בהרבה. אולי אני תמים, אבל עדיין, אני מאמין כי רוב בני האדם יבכרו אותה, ואפשר גם כי היא הכרחית הרבה יותר לגורל הקיום האנושי.    

  

*

בתמונה למעלה: Zdazislav Beksinsky, Untitled Landsacape, Oil on Canvas 1981

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »