Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארול’

lieu-1959

*

1

 

   במהדורה מיוחדת של ספר שיריו של המשורר,הפזמונאי, ההוגה והמוסיקאי מאיר אריאל (1999-1942)  נֶשֶל הנחש אשר ראתה  למלאת שנה לפטירתו (2000) נדפסו הדברים הבאים מן

העיזבון,  בהם דן מאיר אריאל בקיום המלה אלהים:

*

קודם כל, יש מלה כזאת. אלוהים. אם בכלל בכלל אין ולא היה אלוהים, לא היתה מילה כזאת. זה הכלל: אין דבר שאין לו מלה. זה אין אין. כל מלה בשפה היא סימן של יש.  

זה הכלל: כל מה שאפשר להגיד עליו אין, הרי זה יש. דבר שאי אפשר להגיד עליו אין כי אין על מה להגיד אין, כי אין מילה כזאת, הרי אין דבר כזה מכל וכל.

כל אין שאומרים על דבר- הוא זמני, עד שהמילה נמחקת מהמילון.

כשהחנווני אומר "אין סוכר" זה לא שלילת קיום של הסוכר בכלל, אלא כאן ועכשיו אין סוכר.אבל סוכר בכלל יש כל עוד יש מלה "סוכר".

שפה, ככלל כל הישים והישויות, היא הנותנת לגבי הדברים המוחשיים והמופשטים כאחד. וכשם שהחנווני אומר "אין סוכר", כך יכול אדם להגיד: "אין אלוהים", שאומר שאצלו עכשיו אין אלוהים. כמו שאומר אברהם אבינו לאבימלך: "כי אמרתי אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". או כמו ששמעתי אומרים בימינו על פלוני:"אין לו אלוהים". משמע שאין לו סיגים ומעצורים מוסריים וכו'. אם כן בכלל וכל עוד יש מלה כזו- יש אלוהים.

 [מאיר אריאל, נשל הנחש, מהדורה מיוחדת, תל אביב תש"ס, עמ' 14. בראש הרשימה כתוב: מתוך "ספר התירוצים" 12.11.98]

 

*

אריאל לא דן פה כלל בקיומו או במציאותו של האל, אלא בקיומו של האל בחינת מלה בשפה ורעיון בתרבות האנושית. אריאל ביכר שלא להיכנס כלל לדיון האם האל בעצמותו הוא יש אונטולוגי, גם אם יש עליון מושלם. ברם, המלה אלוהים לדידו היא יש אונטולוגי באשר היא נוכחת בחייו של האדם. האדם באותה מידה רשאי לומר כי אין אלהים, אך הדבר כמובן אינו מבטל את קיומה של המילה אלהים ואת האידיאות השונות הקשורות בה, אלא מצביעה על כך שבזמן המסויים בוחר האדם כי המלה אלהים לא תהיה נוכחת בחייו. עוד עולה, כי המילה כשלעצמה הנה ניטראלית מבחינת המשמעויות העצורות, כך שאין כל משמעות על פניו באם מדובר ב'אלהים' או ב'סוכר', מלבד היותה יש אונטולוגי, משמע בעלת נוכחות קונקרטית בחיי האדם. 

   אבל האם דוגמת ה'סוכר' בה השתמש אריאל היא מקרית? הייתכן שאולי התכוון כי המלה אלהים ממתיקה את הוויתו של האדם. פודָה אותו מהיות יש ארעי, בעל חיים מתכלה והולך, לכדי בעל חיים היכול להעלות בדעתו את יוצרו ואת יוצר ההויה כולה. אריאל לא עשה פה שימוש בטרמינולוגיה יוצר או בורא ביחס למלה אלהים ולכן האפשרות שהעליתי אינה אלא ספקולציה ולא יותר. עוד דבר, הייתכן שערך דווקא אנאלוגיה בין המלה 'אלהים' למלה 'סוכר', בהיות הסוכר מצרך נפוץ מאוד בקהילה האנושית, כזה ששכנים יכולים לשאול אלו מאלו (כלומר, יש ממנו לכל ואצל הכל)? 

   יתר על כן, 'סוכר' הנו תבלין, העשוי להסתיר דווקא את הטעם המקורי. האם המלה אלהים הנה כעין ממתיק הבא לנחם את האדם מטעמה של המציאות ומדוויה? האם כתשובת-נגד לנתן זך, שגרס 'במה להמתיק את הימים אם לא בשירים' (כל החלב והדבש), גרס מאיר אריאל כי אפשר להמתיק את הימים במשמעויות שניתן להעניק למלה אלהים? 

   מה שבהכרח משתמע מתוך דברי מאיר אריאל: שמעתי אומרים בימינו על פלוני:"אין לו אלוהים". משמע שאין לו סיגים ומעצורים מוסריים וכו' היא שישנו קשר שעושה הציבור ("האומרים") בין המלה אלהים ובין סיגים ומעצורים מוסריים. משמע, המלה אלהים נתפשת בציבור כלשהו כמקור הסייגים המוסריים, קרי: התפישה לפיה האדם  המייחס משמעות למלה אלוהים אינו רשאי לעולל כל דבר, אלא חש כורח לנהוג באופן העולה בקנה אחד עם משמע המלה אלהים עבורו, כלומר: לחייב עצמו בהתנהגות מסויימת באשר לסובביו, אשר יש אשר יכנו אותה: התנהגות מוסרית.

 

2

 

   באלבומו מודה אני (2000) בהפקתם של שלום חנוך, משה לוי ודורי בן זאב, אשר עיבדו מחדש סקיצות ביתיות  שנלקחו מן העזבון המוסיקלי של מאיר אריאל, נמצא השיר שיר מים רבים  ובו נכתב:

*

            זהו עצב של מים רבים

            יבבה של אין סוף נעצר בחוף

            יללה בצינורות

            ותהום אל תהום גונח

            (Track 11)

*  

לא אביא כאן את כל מילות השיר. רק אתמצת בקצרה את התמה היסודית המובילה אותו: העולם כולו היה מים ומשהסתלקו המיים והתגלו היבשות ובהם התהוו שפע של יצורים לא מימיים, חלה איזו עצירה, איזה סכר בהוויה המונע מן המיים לשוב אל מקומם הראשון. על פי הפילוסופים הימי ביניימיים היהודיים אברהם אבן עזרא ושמואל אבן תיבון דווקא סידור היחסים שבין האוקיינוסים ובין היבשות, ובין החומרים והיישים השונים הנמצאים על פני כדור הארץ היא פשר הבריאה (הקוסמוס לשיטתם נצחי ולא שייכת בו בריאה בזמן). ברם, אריאל הציג את התמונה לפיה כי מעת שנקוו המיים הכל שרוי בעצב גדול ומעצים של מים שאינם יכולים שוב לשרות בכל.

   אריאל בחר להשתמש בשני מונחים קבליים 'אין סוף' המציין על פי רוב את העצמות האלהית או את הספירה הראשונה כתר ("אין") [למשל: ר' משה קורדוברו, פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח, שער ג': לדעת אם האין סוף הוא הכתר, דף י"א ע"א- דף ט"ו ע"ד; שער כ"ג: ערכי הכינויים, דף ד' ע"ג] ו"צינורות" כצינורות השפע, המעבירים את האור האלהי (הפשוט, הרוחני) מלמעלה עד עולמינו שהוא הגס, העכור והחומרי שבעולמות [פרדס רימונים, שער ז': שער הצינורות, דף לא ע"ג- דף ל"ה ע"א]. כבר בספר היסוד של ההגות הניאופלטונית, אנאדות (התשיעיות) לפלוטינוס  תואר השפע השופע מן האחד ולמטה כנביעת מים. תיאור זה הובא גם בפתיחת השער החמישי מספרו של הפילוסוף והמשורר היהודי אנדלוסי שלמה אבן גבירול , ינבוע אלחיאת (מקור חיים). אריאל ודאי קרא קצת משיריו של אבן גבירול. האפשרות הסבירה לפיה עיין אריאל גם בתרגום העברי מן הנוסח הלטיני השלם של מקור חיים (הנוסח הערבי המקורי אבד) אשר ראה אור בשנת 1926, הנה מסקרנת.

   ישנם מאמרי חז"ל לפיהם נמשלה התורה למים. דבר ידוע הוא שהיו בתי כנסת, במיוחד בעולמן של קהלות המזרח שנבנו במיוחד בקרבתם של מקורות מים (כף החיים לר' חיים פלאג'י, תורכיה המאה התשע- עשרה). לפי התלמוד הבבלי 'אין השם נמסר אלא על המים', ואמנם פרקטיקת מסירת שם בן מ"ב אותיות נמסר ממורה לתלמיד כאשר שניהם היו עומדים במיים (ספר השם, לר' אלעזר מוורמס, גרמניה המאה השלוש-עשרה). ידועה גם אזהרת-המיים של (פסיאודו?) ר' עקיבא (מגיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה) ליורדי המרכבה המגיעים אל פתח ההיכל השישי, לפיה: 'בהגיעכם אל מקום אבני שיש אל תגידו מים מים'. אף ר' יהודה לוואי בן בצלאל (1609-1520 לספ')  ראה בעצמו בבואו לפרש נכוחה לטעמו את אגדות התלמוד, כמי שגוֹלֶה ומגלה את פי הבאר שנסתם על ידי פרשנים אחרים, ושואב ממנו מים חיים (ספרו בֵּאֵר הגוֹלֶה, הקדמה).

   כך דומני, כי יש לראות בכל אלו את מקורותיו של אריאל ואין להסתפק נאמר, בהיגד של הפילוסוף הקדם- סוקרטי תאלס, לפיה יסוד הכל (Arche) הינו מים. זאת משום שתאלס התכוון למיים כתופעה ממשית, ואילו אריאל בעקבות מקורות הניאופלטוניזם וההגות היהודית נוקט לדעתי דווקא בראיית המיים כמסמלים את נביעת העולמות מתוך האלהות ואילך. 

   חשובה לדידי ההבחנה שיוצר אריאל בטור החותם את המקור שהבאתי לעיל בין  שני התהומות הגונחים זה כלעומת זה. זהו לדידי, התהום האלהי הגונח לעומת התהום האנושי ולהיפך, משום התהום הבלתי ניתן לגישור ביניהם. על כן, לדידו של אריאל הופכת האלהות למצער רק למילה במילון מילותיו של האדם, הניתנת לפרשנויות ולתובנות שונות. לאדם, לדידו, אין את היכולת לידע ישירות את האלהות. זהו 'האין סןף נעצר בחוף'. חתירת השפע האלהי אל האדם תמיד נעצרת, תמיד אינה מגיעה עדיו. כך גם נהייתו של האדם אל האלהים.

   כעין זה, הביע אריאל בסקיצה נוספת שנכללה באלבום מודה אני

*

            אף אחד לא יודע

            אף אחד לא מבין

            אם 'תה פ'תום תופס ת'צמך

            לדעת ביודעין

            אתה יודע ביודעין

            'תה שום דבר לא תופס, לא מבין

            'תה שום דבר לא תופס, לא מבין

            ת'מבינ'תי, ת'מבינ'תי.

            (Track 13)

*  

כלומר דעתו של אדם לעולם מוגבלת לגבולות הכרתו ואין הוא יכול לחוות את ההוויה כשלעצמה. זאת ועוד, גם כאשר נדמה לו כי חווה דבר- מה החורג מתחומי תבונתו- הכרתו, הרי זה למראית עיין בלבד, ולמעשה עדיין לא התקרב כלשהו אל ההשגה הודאית של ההווויה, ונותר עדיין בגבולותיו-תהומותיו  הוא. 

   הקשר בין האדם ובין האלוהים, אליבא דאריאל, הוא של נהייה שאינה בת-מימוש. אבל, האדם עשוי להתייחס למלה אלוהים ולייחס לה משמעים שונים לדידו. ההתייחסות אל האלוהות כך אליבא דאריאל הינה לעולם התייחסות פרשנית שבהכרתו של האדם, אשר אין במסוגלותו לחרוג ממנה- לכן אין הוא יכול לטעון באמת ובתמים כי הצליח לתפוס את המושג או את המלה אלוהים, אלא רק להעניק לה פרשנות משלו.  

   כמובן, שדומה שבכך הלך אריאל אחר המסורת הפילוסופית הקנטיאנית והניאו-קנטיאנית. מתוך ייחוס המעשים המוסריים כנובעים מן המלה אלוהים (ראו לעיל) ומתוך כך שהדיבור אודות האל הינו לעולם מוגבל להכרתו התבונית של האדם, עולה כי מאיר במידת- מה ממשיך את דרכו של עמנואל קאנט (1804-1724) שסבר כי הצווים המוסריים הקטגוריים הנם פרי תבונתו האימננטית של האדם. ברם, הנטייה האנושית היא ליחסם ליש המושלם (=משמע, האלוהות) הנמצא מעל ומעבר. ממשיכיו של קאנט במסורת ההגותית היהודית היו למשל הפילוסוף- היהודי הברלינאי, הרמן כהן (1918-1842), ובאחרונה ישעיהו לייבוביץ (1994-1903). דומה איפוא, כי אריאל רק ערך שימוש בטרמינולוגיות קבליות. ברם, אי היכולת לשיטתו להגיע מן המלה אלהים המופיעה בהכרת האדם אל האלהות כשהיא-לעצמה, מלמדת כי לאמיתו של דבר סבר כי אי אפשר לאדם להתעלות מעבר לגבולות הכרתו הסוֹפִית, וכי אף חוויות פנימיות חזקות אינם פרי קשר עם האלהים (התגלות), אלא פרי כוחות נפשו של החווה, אשר רשאי לבארן כפי ראותו ובלבד שיזכור, כי גם כאשר נדמה שהוא יודע ביודעין, הוא עדיין 'שום דבר לא תופס לא מבין'.  

 

3

 

 

  ברצועה החותמת אל אלבומו של אריאל וגלוי עיניים (1984), שהוכתרה בכותרת פרקים מיומנו של חוזר בתשובה, מובאות השורות הבאות:

*

            שעשועים- אני לפניךָ

            געגועים- אני אליךָ

            תעתועים- אני עדיךָ

  לדידי, מובנן של שורות אלה רק מחזק את שטענתי עד הנה. האדם נמצא לפני אלוהים, נוהה לאלוהים, אך כל יכלתו לדעת את אלהים נותרת לעולם בחינת 'תעתועים' דבר מה שאין בו ממש, משום שהאדם נותר כבול להכרתו ולתבונתו- ולכן נמצא תמיד בחינת פרשן של המלה אלוהים, שהיא קרבת אלוהים המירבית אליה יוכל אי פעם לשאוף ולהגיע.

   על אף כותר השיר המצהיר לכאורה על חזרה בתשובה במובנה המקובל, כהתמסרות לצוויי הדת וקבלת עול הממסד הרבני, כתב אריאל, ככלות כמה שנים, לדב אלבוים את המכתב הבא:

*

מזה זמן פונים אלי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני. אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל- מה איכפת לי. מה שמסדר לך את הראש- מקובל עליי.   

 למעשה, כל מה שאתה מאמין ועושה- זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם- זה אמונה. כל אדם מאמין. אי-אפשר לאדם בלי אמונה כלשהי ואי-אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. ולכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי ח"ן. למשל: 'שמעתי מאחורי הפרגוד של פיפ"א ששוקלים לבטל את הנבדל- ולהעניק נקודות למהלך טקטי מבריק". ויכול אדם להחזיק בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. ויש חרדות. ואימה חשכה חיל ורעדה. ויש יראה שהיא רצונית חופשית, בשעה שכל השאר קופצות על בן- האדם פתאום ויש לו כוח לרסן אותן. אדם נתקף פחדים, אינו נתקף יראה. הוא מיירא עצמו מדעת כסגולה נגד פחדים וחרדות ואימה, מעין עסקת חליפין: 'קחו יראה ואל תקפיצו עליי ביעותים'. […]   

[מאיר אריאל, נשל הנחש, מהדורה מיוחדת, תל אביב תש"ס, עמ' 16. נדפס לראשונה: ידיעות אחרונות, 30.5.97]

*  

שוב יש לקרוא את הדברים לטעמי מבעד לפריזמה של המסקנות הקודמות. האדם שבוי בהכרתו, מוקף עולם בלתי ידוע. הבלתי ידוע מטיל על האדם פחד, חרדה וביעותים. על כן, נוטל על עצמו האדם אמונות ודתות מסוגים שונים כפי כושר ברירתו.  אין דת אחת עדיפה על זולתה. האדם אף אינו חייב באמונה אחת בלבד או בדת אחת בלבד, אלא הוא בורר לו את אמונותיו ואת הדתות בהן הוא מחזיק כפי כושר הבנתו. אריאל הביא כאן את הדברים בחדות שאינה משתמעת לשתי פנים בדבריו: 'מה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל- מה איכפת לי. מה שמסדר לך את הראש- מקובל עליי'. עם זאת, כאשר ראינו לעיל, כשלעצמו העדיף אריאל לקשור בין המימד המוסרי באדם ובין המלה 'אלהים'.    

   מאיר אריאל אפוא לא ראה עצמו כחוזר בתשובה כלל ועיקר. ברם, ראה עצמו כפרשן סוברני- אוטונומי של המלה אלוהים ונוכחותה בחייו. בבחירתו המיוחדת להתייחס אל הקורפוס היהודי כמרכיב חשוב ומהותי המרכיב את אמונתו ודתו הפרטיים, יש לראות כתולדה של בחירה אישית אינדיבידואלית- ודווקא כהמשך ישיר של התפישה, שנסיתי להציג כאן, לפיה האדם אינו אלא פרשן מתמיד של המילה אלוהים, כפי כשריו ומסוגלויותיו. המלה 'אלהים' לדידו של מאיר אריאל, הינה אפוא כאשר שיערתי לכתחילה: כעין ממתיק, המנחם את האדם מן המטיל בו חרדה. ברם, בד-בבד מעניקה לכל אדם משמעות ותוכן וממלאת את חייו. אין אפוא אמונה אמיתית או דת אמיתית דווקא, אלא האינדיבידואל הוא שבורר לו, כפי הכרתו, את דרכו בחייו ואת המשמעים שהוא מעניק למלה 'אלוהים'. 

בהקשר זה, נאמנים דבריו של מאיר בשלהי רשימתו, פלצף- פלסף:

            אחידים ייחודיים אחדים – יחידים – ומיוחדים. כל אחד יחיד ומיוחד.

        

*

*

 הרשימה לעיל פורסמה כאן לראשונה בתאריך 21.9.2008, במלאת כשבוע וחצי לקיום האתר. לרגל יום השנה הלועזי (18.7) להסתלקותו של מאיר אריאל (יום השנה העברי הוא ה' באב) החלטתי להעלות אותה כאן מחדש; הפעם, עם תגובות פתוחות (מה גם שהקוראות/ים פה רבּוּ-מאוד מאז).

*

זכיתי לצפות בהופעות רבות של מאיר אריאל בין השנים 1991- 1997, יותר מעשר לבטח, בחלקי ארץ שונים, מלווה להקה או מלווה בגיטרה האקוסטית שלו לבדה. הופעות שבהן נכחו לפעמים רק כמניין א/נשים לכל היותר ('רוקסן' תל אביב), עשרות בודדות של אנשים (מתנ"ס ערד) כמאה אנשים (פסטיבלים בצפון הארץ ובדרומה); וגם הופעה מאוחרת שלו ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב בשנת 1996 או 1997, שם נכחו מאות אנשים וניכר היה האושר על פניו.

*

אני חושב שנקשרתי בראשונה למאיר אריאל לראשונה בשנת 1989-1988 (הייתי בכתה י' ושמעתי ברדיו את 'ארול' ואת 'שדות גולדברג', שלא הניחו לי) אחר כך בא סרטו הדקומנטרי המצוין של אידו סלע: מסע הבחירות של מאיר אריאל והתוודעתי גם לאלבום ירוקות. שמירות מסוימות בראשית שירותי הצבאי עוד עברו עליי בארבע שעות של שירה רצופה של אלבומיו של מאיר אריאל (שלשת הראשונים) ברצף… אל תוך הלילה ו/או הבוקר. אחר כך, בתום הזמן, שיכור מעייפות, הייתי תופס איזו הצצונת בראי, רואה שם משוגע… היתה לי אי-אז חברה שחשבתני להיות בן דמותו העירוני של ארול. אחר כך באו גם זרעי קיץ רישומי פחם ו- ברנרד ולואיז. לא פעם, ממש לא הזדהיתי עם אמירותיו הציבוריות של אריאל בראיונות עתונאיים, כגון: בדבר הצורך וההכרח להשיב את המלוכה (כבימי המקרא) ו/או התבטאותו הזכורה בגנות הקהלה ההומו-לסבית. עם זאת, האוּ-אוּ-אוּ-אוּ-אוּי שלוֹ עדיין מהדהד באזניי מכל עץ חולף ו/או גבעה מוריקה, כאשר אני חולף ברכב בדרכי הגליל. אוּ-אוּ-אוּי שיש בו מן האנחה היהודית, כיסוּפי חלוצים, הגשמה קיבוצית, וגם מן החמיצוּת של חיי ההווה הישראליים ושל טעויות העבר. רישומי פחם בעיניי, הוא אלבום תת מודע על-זמני המשקף את החיים הישראליים כולם ואת הסכסוך התמידי האצור בתוכם. צריך עוד להיעשות סרט אקספרסיוניסטי-אִלֵּם על פי בּס בַּבְּלוּן (בּיצת בבל), שכולנו עדיין משכשכים בהּ לבלי מוצא. אפשר שהתוצאה תיראה כמו תשליל של שיקוף רֵיאה. 

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma,Lieu, Oil on Canvas 1959

©2009 שוֹעִי רז

    

 

Read Full Post »