Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אריאל שרון’

jack-spencer

*

אולי אלו הימים שגורמים; אפשר יו"ר הקואליציה המכריז ביום השנה כי 'רצח רבין לא היה רצח פוליטי'; אפשר מספר אירועים לאחרונה— באחד הפנתה אליי מישהי בנימה מרשיעה את האמירה "אתה והחברים הבוגדים שלך שמדברים נגד ישראל" (לא זכור לי שדיברתי נגד ישראל, הצטרפתי לארגון פוליטי, או שנתמכתי בידי קרן אמריקנית או אירופאית מעודי) באחר נכחתי בשיחה לגלגנית על רב אמריקני המנסה לקרב בהלכותיו בין יהודים ובין לא-יהודים מתוך מציאות החיים האמריקנית שבהּ במשפחות רבות יש קרובים יהודים ולא-יהודים כאחד. המשוחחים לעגו למגמתו זו, והעלו על נס את קדושת ישראל למול טומאות-הגויים. אני שמרתי על שתיקה ועל ארשת חתומה. הבנתי שלא אשכנע אותם (אנשים אדוקים מדיי בתאולוגיה-הפוליטית שלהם), וכל מה שייגרם כתוצאה מכך זה יגרור רק ריב ותרעומת. במקרה נוסף, שלשום, הבחנתי בכניסה לירושלים בשלט חוצות גדול המכריז "ממשיכים בדרכם— מספחים את מעלה אדומים!" עם תמונות-ענק של אריאל שרון ושמעון פרס (נדמה לי כי מישהו התבלבל באישים ובדרך). בכל אופן, נדמה לי שכל האירועים הסמוכים הללו קנו שביתה בנפשי, כחלחול איטי של רעל, וכך מצאתי את עצמי, אחר-כבוד, משתקע, אחרי שנים, בספרהּ של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט (1975-1900) אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע ומפיק ממנו כמה תובנות נוגדות-רעל.

וכך כותבת ארנדט:

*

די אם נציין כאן כבדרך אגב את מה שנקרא "הגלות הפנימית" בגרמניה. אותם אנשים אשר לעתים קרובות החזיקו במשרות, אפילו גבוהות, ברייך השלישי, ואשר בתום המלחמה אמרו לעצמם ולעולם בכללותו ש"בתוך תוכם התנגדו" למשטר מאז ומתמיד. השאלה כאן איננה אם הם אומרים את האמת או לא; העניין הוא בכך ששום סוד באווירת הסודיות החולנית של משטר היטלר לא נשמר טוב יותר מאשר "התנגדות פנימית" שכזאת. זה היה כמעט מובן מאליו בתנאי הטרור הנאצי; דווקא "מהגר פנימי" נודע, שבוודאי האמין בכנות שלו, אמר לי פעם שהיה עליהם להופיע "כלפי חוץ" כנאצים יותר מאשר הנאצים הרגילים, כדי לשמור על סודם. (זה, אגב, מסביר אולי מדוע המחאות המעטות הידועות נגד תכנית ההשמדה לא באו מקרב מפקדי הצבא אלא מקרב חברי מפלגה ותיקים). לפיכך, הדרך היחידה לחיות ברייך השלישי מבלי לנהוג כנאצי הייתה לא להיראות כלל: "הימנעות מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים" אכן הייתה הקריטריון היחיד שעל פיו ניתן היה למדוד אשמה אישית, כפי שאוטו קירכהיימר ציין לא מכבר בספרו "הצדק הפוליטי", כדי שהמונח יתקבל על הדעת, ה"מהגר הפנימי" יכול היה להיות רק מי שחי "כמנודה בתוך עמו בקרב המונים שטופי אמונה עיוורת" […]

[חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגם מאנגלית: אריה אוריאל, הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמוד 136-135]

*

   אני יודע ומכיר כי החברה בישראל ובמיוחד ההנהגה הפוליטית ואינטלקטואלים מובילים גינו לחלוטין את ספרהּ של ארנדט כאשר הופיע לראשונה בשנת 1964, והתאמצו לגלות בו נימות אנטי-יהודיות ואנטי-ציוניות  להערכתי באופן מחוצף למדיי (ארנדט היתה ממונה על צוות מטעם בעלות הברית שהציל אוצרות רוח יהודיים רבים, במיוחד ספרים, בגרמניה בשנים 1947-1946). לטעמי, העובדה לפיה ארנדט חשפה כי אייכמן חיבב ביותר ציונים, וכי עד 1942 (הפתרון הסופי) וגם אחר-כך, ראה בהם בני שיח ובעלי-ברית בדרך להוצאתם של היהודים מאירופה— הייתה כנראה מעל לכוחהּ של החברה ההיפר-ציונית שכאן. לראיה, אייכמן (שכנראה לא קרא בחייו יותר מספרים ספורים והיה בפירוש אנטי-אינטלקטואל) הודה כי מעולם לא קרא את מיין קאמפף של היטלר, אבל חיבב מאוד את מדינת היהודים מאת תיאודור הרצל, וראה בו חיבור מפעים. במשפט טען, לא אחת ,כי מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בינו ובין ד"ר ישראל קסטנר, שהובילה להצלתם של 1,654 יהודים ב-1944 (מתוך כ-400 אלף יהודים בהונגריה), היתה משום שלדידו קסטנר היה "אידיאליסט ציוני" (גם אייכמן ראה בעצמו אידיאליסט-לאומי, הפועל למען העם הגרמני). ארנדט גם עמדה על כישלונם של חוקרי המשטרה הישראלית והקטגור גדעון האוזנר, אחר-כך, לקשור בין אייכמן ובין הנהגה ערבית, כמו שקיוו בתחילה. ובצד כל אלו, ארנדט גם העזה לבקר את מדינת ישראל על הפקדת הרישום לנישואין בידי הרבנות (1953), מה ששלל (בהחלטת ממשלת רוב חילונית) את אפשרות הנישואין בין יהודים ולא-יהודים בתחומי מדינת ישראל. אין תימא אפוא מדוע ספרהּ של ארנדט תורגם לעברית והופיע בישראל לראשונה רק בשנת 2000.      

ובכן, כמובן אין בכוונתי לטעון כי החברה הפוליטית הישראלית זהה או סינונימית לחברה הפוליטית הנאצית, רחוק מכך. עם זאת, מה שביכולתי לטעון הוא כי מתנהלת במקומותינו מזה שנים אחדות תרבות פוליטית ותיאולוגית-פוליטית של הסתה הולכת ומתגברת כנגד ערבים, כאילו כולם עשויים מקשה אחת של טרור ודאע"ש , וכנגד אנשי שמאל, כאילו כולם בוגדים המכוונים להרס שיטתי של הציונות ומדינת ישראל. זהו זרם של דה-לגיטימציה הולכת ומתגברת, משום שנעשים כל-העת נסיונות חקיקה לסלק ח"כים ערביים מהכנסת, לסמן עמותות שמאל כנתמכות על ידי גורמים לא ישראליים ולהצר את צעדיהן; מושמעים מעל במות רשמיות קריאה לסיפוח חלקי הגדה המערבית; שרה מכהנת מצטלמת עם פעילי כהנא-חי ומכנה אנשי שמאל 'בוגדים' ומהגרי עבודה 'סרטן'; נעשים נסיונות לסכל העלאה של מופעי תיאטרון ושל ערבי זמר  ועוד ועוד. בתוך כל אלה, אני מתקשה להבין אנשי שמאל המתעקשים (ולוּ לפרנסתם) להמשיך לקבל פרסים, מלגות, אפילו להשתתף בערבים ממלכתיים-ציבוריים הנערכים בחסות הקואליציה/הממשלה המכהנת.

 אני סולד מהפוליטי. לפני עשור או קצת יותר, הוענק לי פרס על תרומה לתחום המחשבה היהודית במשכן הכנסת. הרעיון שאני עומד לקבל שם תעודת הוקרה החרידה אותי. לא רציתי ללכת. בדקתי ושבתי ובדקתי מידי מי אני אמור לקבל את התעודה, ורק לאחר שהובהר לי שהפוליטיקאי היחיד שאאלץ ללחוץ את ידו יהיה יו"ר הכנסת דאז, ראובן (רובי) ריבלין, הסכמתי לאסוף את התעודה, וברחתי משם כל-עוד נפשי בי מיד אחר-כך. אני מניח שאצל א/נשים אחרים/ות הזיקה לפוליטי היא מעט אחרת משלי, ובכל זאת איני מצליח להבין את הגיונם של מי שמעמידים עצמם כעת כמתאימים לזכיה בפרסים ספרותיים ממשלתיים או מבקשים את תמיכת הממשלה הנוכחית בפרויקטים בתחום האמנות והתרבות. ככל שזה נוגע לי אני מזמן נמנע מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים, ולמעשה רואה בעצמי כ"מהגר פנימי". איני חושב שאני מנודה על ידי בני עמי השטופים לאומיות עיוורת, אבל אני משתדל כמיטב יכולתי שלא להעמיד אף-אחד במבחן. אני נמנע ככל הניתן מלדבר בפני קהלים דתיים או ימניים ומוכן לעשות זאת רק בתנאים שבהם אוכל לדבר באופן חופשי את כל העולה בדעתי ובתנאי שההשתתפות תהיה פתוחה לכל, והישיבה מעורבת (שני המינים). אין לי אפילו התנגדות שתיאטרון הבימה יופיע בקריית ארבע. אני ממילא לא ביקרתי בתיאטרון הלאומי מזה כעשרים שנה ולא מתכנן לצאת אליו בקרוב, וכמדומני כי לא הייתי ממהר להגיע לקריית ארבע, אלמלא היו לי שם גיסים, שאני מבקר בשמחותיהם (בישוב) אחת לכמה שנים (הם מודעים לדעותיי; מעולם לא הוסתרו מהם). אני רק חושב שכל איש ציבור, לרבות אנשי תיאטרון, לא יוכלו לטעון בעתיד כי כל הזמן היו "מהגרים פנימיים" שאולצו להופיע כנגד רצונם, כמי שכפאם שד,  מתוקף מדיניותהּ של שרה משולחת רסן. תמהני גם על משוררות ומשוררים זוכי פרס שרת התרבּוּת, שהצטלמו לצידה בחיוכים רחבים, הממשיכים לטעון כי "לכסף אין ריח". גורמים פוליטיים המסיתים לשנאת-האחר, ודוחקים בכוחנות ובאלימות יריבים פוליטיים, לא ראוי לקבל מהם פרסים ואותות הוקרה – הייתי מעדיף להתפרנס מכל משלח-יד לגיטימי אחר, ולא להתפרנס או להתקדם כתולדת-בִּרכתם.

*


*    

בתמונה: Jack Spencer, The Man is Going, Date Unknown.

Read Full Post »

Nussbaum520

*

   נוהג היה לו למשורר אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר, 1992-1904) שבהגיע ערב יום הכיפורים היה יושב לכתוב שירה; לא אחת, משיריו היפים ביותר; כך נהג עד שנת פטירתו. אפשר כי הדבר קשור היה כפי שנראה במועד עצמו, כלומר: במשמעות שייחס ליום הכיפורים גופו, ואפשר כי היה הדבר קשור גם בכך שיום הכיפורים היה גם יום הולדתו (זמן הולדתו בסמוך לתפילת נעילה). אפשר כי החג הפרטי, החג היהודי, והזיכרון המשפחתי—היו חבורים בו לבלי-הפרד. כך למשל, בשיר הבא:

*

לְשָׁעָבַר הָיִתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

*

הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִים?

*

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶׁבָּקִיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

*

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּש לְךָ!

תִּתְבַּיְשִׁי אַתְּ!

*

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, הַיּוֹם ט' תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמוּד:

הַמֶּלֶךְ!

*

ט' בתשרי תשלח, 21 בספטמבר 1977.

*

מנחם פרי בחר להדגיש את המימד הקומי-קונדסי בשיר: "שכנה קוראת מן הרחוב קריאה של לגלוג וביזוי (מה אתה טרזן?). היא מזדעזעת מן הסטריפטיז הפומבי, ועוד בערב יום כיפור, של גבר כבן שבעים ושלוש, שגופו אינו בנוי לתפארה כגופו של טרזן […] קריאתה מחזקת את צד ההחצפה שבהתפשטות ומכניסה "סקנדל" וולגרי-קומי." אלמנט נוסף שהדגיש פרי הוא יום הולדתו של המשורר החל כאמור ביום הכיפורים. הוא מדמה את עירומו של המשורר הניצב אצל החלון לנוכח תמונות הוריו, לעירומו של תינוק המצוי בזרועות אימו עם לידתו [מתוך: מנחם פרי, 'סע,סע ההיפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון', איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, בעריכת לילך לחמן, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2011, עמ' 38-36].  

פרי ממקם את השיר בתל אביב של שנות השבעים, ובזמן ההווה. זוהי תל אביב ישראלית חילונית. תל אביב של זמן לינארי, של עבודת ההווה. של גילוי הפערים הנומיים (והקומיים) בין השכנה הוולגרית-שמרנית ובין המשורר העדין והמשולח. עם זאת, יש בשיר הזה הרבה יותר מאשר סיטואציה קומית עממית או אלוזיה מרומזת של קירבת תינוק עירום להוריו, זאת משום שלא בתל אביב כלל מדובר, וספק אם זמן השעונים ולוחות השנה משחק פה איזהשהו תפקיד. זוהי תל-אביב דקרסניסטאוו (העיירה האוקראינית הסמוכה ללובלין, בה גדל ישורון, ולה יוחדו רבים משיריו) או קרסניסטאוו דתל אביב.

ראשית, הקיר. במסכת ברכות מן התלמוד הבבלי, בסמוך לדיון אגדתי-תיאולוגי על תועלות תפילת הלב ותשובה להארכת חיי האדם (שיח בין המלך חזקיהו ובין הנביא ישעיהו, המבוססת על מלכים ב' פרק כ') נמצאות האמירות הבאה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יחדל מן הרחמים (כלומר, מן התפלה) וכן: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות ליבּוֹ [שם, דף י' ע"א, ע"ב]. כל אלו לטעמי אינם דרשה בעלמא, שכן השיר עצמו בחתימתו עוסק בתפלת יום הכיפורים. שהריי הקורא 'המלך!' לפני העמוד הוא שליח ציבור של תפילת שחרית, ואמירה זו מסמלת את ראשית תפילתו.

לפיכך, הקיר אינו אך ורק הקיר הקונקרטי עליו תלויות תמונותיהם הוריו המתים של ישורון. זהו בו-בעת קיר הלב, כותל-המזרח שבו שוכן זכרונם החי של הוריו המתים. אלו הם אותם הורים שניספו בשואה ואשר הורישו לישורון אתוס של רחמים, ככתבו בשירו פסח על כוכים (1953): ואַבָּא-אִמָּא מִן מִלְקֹחַ/ -אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח/צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ/וְעַל פּוֹיְלִין לֹא לִשְׁכַּח. כמובן, המלה יהנדס (מילולית: יהדוּת), היתה מושג תרבותי בעולם היהודי המזרח אירופאי, והוראתה: מוסריות או אנושיוּת. את המורשת הזו העמיד ישורון בלוז גינויו החד משמעי את פעולת קיביה (רצח של כששים עד שבעים פלסטינים בכללם נשים וילדים והחרבת 45 בתים בפעולת תגמול של יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון), שבעטיה נכתב השיר הנזכר.

אחר-כך, העירום. כפי שהראה לאחרונה חברי חוקר הקבלה, אבי אלקיים [מאמרו: 'עירום בקודש הקודשים: בין פילון ופלוטינוס על עירום, אסתטיקה וקדושה', קבלה, 28 (תשע"ג), חלק עברי, עמ' 321-301]. בניגוד לנוסח המשנה שבה מתואר כהן גדול הנכנס אל בית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים לובש בגדי לבן, תיאר פילון האלכסנדרוני את אותה ההתרחשוּת, אלא שאצלו נכנס הכהן אל הקודש עירום ועריה, כמתדמה לאדם הראשון, שנברא בצלם אלהים.  כמובן, העירום הפילוני אינו מיני או אירוטי. זהו עירום שמשמעו היא שיבה לפּשטוּת הגמורה, על סף ההפשטה. האדם הולך אל הערפל (בית קודש הקודשים היה מלא קטורת) כנמצא באחד מקצוֹת החיים, כשעת הלידה או כשעת המוות. נבדל מכלל המין האנושי. דומה כאילו עירום הוא אף משפה וממלים; עומד יחיד מול אלהיו.

העירום הזה הולך גם אל מנהג עטיית הקיטל, כעין חלוק תפלה לבן, בזמן תפלות ראש השנה ויום הכיפורים, מנהג שהיה מצוי מאוד בקהילות מזרח אירופה, ועד עצם היום הזה רווח אצל חסידים. יש אומרים כי הקיטל מדמה את בגדי הלבן שבהם היה נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים; יש אומרים, ביסודו עומדת ההידמות למלאכים; ויש אומרים, והדבר חוזר לבית השני בשירו של ישורון— כי הקיטל מדמה את תכריכי המת, שכן הנכנס לדין (יום הכיפורים) טוב שייראה עצמו חשוב כמת. בין לבוש קיטל בין עירום ועריה (מה שמזכיר את ההפרש בין המשנה ובין פילון), כללו של דבר – השיבה אל הפּשטוּת הראשונית, אל התום. לדידי, עירומו של ישורון מבטא את שאיפתו לשוב לפשטוּת הגדולה ביותר, שבה הוא מתייחד  עם זכרונות ילדותו, זכרונה של קרסניסטאוו, זכרון אביו העומד ומתפלל ביום הכיפורים לפני העמוד. זוהי מציאוּת פנימית שבה המתים חיים בתוכנוּ, דובבים בּנוּ — הראשית היא האחרית– ולרגע חש המשורר בחדות בנוכחותו החיה והממשית של העולם החרב. השכנה מן הרחוב המזדעזעת מעירומו הגלוי  קצרה דעתה מלהבין מה היא רואה, ולנגד מי היא עומדת.

מעשה שאירע לי לפני שנים מספר בחנות ספרים בבני ברק. נכנס אברך צעיר מישיבה חסידית, וכאשר העז מוכר הספרים (בצדק רב) להעמידו על תיקון שֵֹם-חיבור אותו הגה הצעיר לא כשורה— נכנס הצעיר בדבריו בגסות ואמר למוכר, הריי אני תלמיד ישיבת עלית ואתה סוחר ספרים. השיב לו המוכר בלא כעס כי אמנם הינו מוכר ספרים אך גם צאצא ישיר של ר' נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב. החוויר אותו אברך והתנצל מייד בכל לשונות של מחילה על שלא העריך את המוכר כמידתו. איני יודע מדוע רשמתי לי את הסיטואציה, ומדוע אני עוד זוכר אותה שנים אחרי שהתרחשה. על כל פנים, כאשר קראתי את הסיטואציה המתרקמת בין ישורון ובין השכנה. נזכרתי בהרף באותו אירוע ובתשובת מוכר הספרים, הדומה מאוד לתגובתו של ישורון כלפי השכנה המתרעמת (בת-דמותה של המציאות החיצונית). היא פשוט אינה מכירה לפני מי ולפני מה היא עומדת, ואינה יודעת דבר על הייחוד שיודע המשורר עם עברוֹ, הנֵיעור מחדש, כבתחיית מתים; אפשר, כי ישורון מעניק גם פשר חדש למלּות התפלה של יום הכפורים: מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים/זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים; אשר גם במותם נמצאים להם זוכרים, ובקירבם הם עומדים, חיים וקיימים. כך,  יום הכיפורים בעיני המשורר אינו יום ההולדת ויום המיתה בלבד, אלא גם תיבת תהודה המחייה את שהיו ואינם, והדהודם בו נשמע יותר מתמיד.

 

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

*

 בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Camp Synagogue, Oil on Canvas 1941

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »