הפסנתרן ששכח כיצד מנגנים ובכל זאת חזר לנגן

*

*

    לפני עשרים שנה בדצמבר (2.12.2002) נפטר אחד הפסנתרנים האהובים עלי, מאל (מלקולם) וולדרון (2002-1925), בן למשפחה שהיגרה לארה"ב מג'מייקה. אלבום הסולו שלו,. All Alone שהוקלט ב-1 במארס 1966 במילאנו, לאחר שלוש שנות שתיקה, היו סופו של תהליך שיקומי (שכלל טיפול בנזעי חשמל וניקור מותני), ובהמשך: ריפוי עצמי. הם החלו בכך, שכתוצאה ממנת יתר של הירואין בתחילת 1963, איבד וולדרון חלקים מזיכרונו, לרבות זיכרונו המוסיקלי, ונאלץ ללמוד מחדש להלחין, לנגן ולהתגבר על רעד לא רצוני של הידיים. לטענתו, משהו בעדינות של עבודת הידיים על הקלידים מעולם לא חזר. מלבד הסיפור המיוחד שמאחורי המוסיקה של וולדרון ונסיבות יצירת האלבום – זה פשוט, אלבום בלוז-פסנתר, מהטובים ביותר להם האזנתי מעודי.

*

*

   לא תמיד היה וולדרון לבדו. בחלקן השני של שנות החמישים הוא זכה לפריצה גדולה כפסנתרן חדשני שליווה, בניו יורק, כוכבים-עולים כמו צ'רלס מינגוס וג'ון קולטריין. הוא זכה להיות הפסנתרן המלווה של בילי הולידיי (1959-1915) בשנות חייה האחרונות (1959-1957) הן בהקלטות והן בהופעות פומביות וטלוויזיוניות, וראה בה מנטורית ואחות-גדולה (הוא נראה גם בהקלטות לטלוויזיה מאותן שנים, כמעט-מבויש בנוכחות גדולי הג'ז). חברת  Prestige החתימה אותו עוד קודם (1959-1956) על חוזה שמינה אותו לתפקיד "פסנתרן ומלחין הבית" – בתוכו נתבקש לכתוב עשרות ומאות לחני ג'ז לאלבומי החברה, קצתם הפכו סטנדרטים המנוגנים עד עצם היום הזה (הנודעים ביותר "Soul Eyes" ו-"Left Alone").

*

*

    כך בתוך כחמש שנים, הוציא שישה אלבומי הרכב בהובלתו (טריו וקוורטט, רק לעתים רחוקות – הרכבים גדולים יותר) והשתתף בעשרות אלבומים נוספים, ביניהם עם אמנים שנמנו על חוגי ה-New Jazz והאוונגרד,  למשל עם: אריק דולפי, סטיב לייסי (ראו בהמשך), בוקר ליטל, בוקר ארווין, קליפורד ג'ורדן, אלווין ג'ונס, אד בלקוול, ריצ'רד דיוויס, רון קרטר. בוקר ליטל כנראה הביא אותו לפגוש את המתופף מקס רואץ', עימו הקליט שלושה אלבומים בין 1962-1960 – האחרון שבהם, Speak Brother, Speak   מאוקטובר 1962; בפירוש אחד מאלבומי ההרכב המושלמים שיש (אני חושב שהאזנתי לו לפחות עשרות פעמים. הוא מפגן חד פעמי של תנועה בקבוצה), על אף שהסולואים של וולדרון בתוכו נדמים אחֵרים לגמרי, מכל מה שניגן עד אז, שקועים בתוך עצמם, נעים מתוך איזה הגיון פנימי שכנראה היה נהיר רק למחברם ואולי גם לו לא-ממש, שכן מסתבר כי באותה עת היה עמוק בהתמכרות; אני לא יודע אם כך נשמעת חוויית הירואין, אך קטעי הפסנתר של וולדרון באלבום הזה הם בפירוש חוויה מהפנטת.

*

*

*

*

   על הנפילה, ותקופת הגמילה והשיקום, התייחס וולדרון  כתקופה שבה נאלץ להתמודד עם רעד לא רצוני בכפות הידיים. הוא לא זכר בתחילה דבר מיצירותיו וגם לא זכר איך מנגנים, ורק בהדרגה חזר לנגן, תוך שהוא מנסה להאזין לאלבומיו הרבים הקודמים, ומנסה לשחזר את מסעותיו הקודמים על קלידי הפסנתר. ניכר בוולדרון, כי ההתמכרות החלה או התגברה, כתולדה מפטירותיהם החטופות של הולידיי ושל החצוצרן הצעיר, בוקר ליטל (1961-1938), שבהם ראה וולדרון – אנשים קרובים ופרטנרים מוסיקליים. 

   אבל כל הטלטלות הללו היו רק ראשיתו של הצעד הבא. לאחר שובו לפעילות באירופה (הוא עזב את ארה"ב; אולי משום שלא רצה לחזור לסצינת המועדונים ולסמים) ועד תום שנות השישים נפרד וולדרון מאשתו אליין (ששרה עד אז בכמה מאלבומיו, למשל ב-Portrait of a Young Mother) – ומשנסע להופיע בטוקיו שביפן (קדמו לו בסיבובי הופעות שם ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין, למשל). הוא החליט להשתקע בעיר, הקים בהּ מועדון ג'ז קבוע ראשון, נישא בשנית להִירוֹמִי (בת יפן), ולמעשה עד 1986, שבהּ החליט לשוב לניו יורק, ולאורך כשבע-עשרה שנים (ולמעלה מעשרים שנה לאחר שעזב את ניו יורק), הפך אותו מועדון של וולדרון בטוקיו – לאבן שואבת למוסיקאי ג'ז אירופאיים ואמריקניים, שבאו לטוקיו כדי לנגן עם מאל, ובמועדון של מאל. אלו שהיו בחסרון-כיס, לנוּ בבית משפחת וולדרון. כך למעשה, זכו גם אמני ג'ז יפניים צעירים בהזדמנות להקשיב מקרוב לסשנים שלימים בהופעות חיות של מיטב אמני הג'ז, להיפגש עימם ולנגן עמם בצוותא. אמנים רבים ציינו שוולדרון היה איש נהדר ומארח למופת, ואמנם יש להניח כי ג'ז יפני היה מתפתח עצמאי גם בלא המועדון של וולדרון והירוֹמִי, אבל משהוּ בהפריה ההדדית האפרו-אמריקנית (במיוחד) והיפנית, היה נעצר. בנוסף, נוכחותו של וולדרון ביפן היתה חיונית גם מבחינתם של אמני ג'ז אפרו-אמריקניים שלא זכו לחיבוק הממסד.  אם בשנת 1969 ייסד המפיק הגרמני מנפרד אייכר (נולד 1943) את חברת התקליטים ECM וחנך אותה עם אלבום של מאל וולדרון, Free at Last, הראשון במאות אלבומים שיצאו בחברה במשך השנים; הרי שב-1973, עשה אייכר נסיון בשותפות יפנית, לאחר שנוכח שיש ביפן צמא לג'ז (יש להניח כי הגיע למסקנה הזאת בעקבות חברותו עם וולדרון) ופתח את Japo // ECM For Tomorrow, לייבל קטן יותר מזה הגרמני, שהוציא הקלטות של אמנים אמריקנים, אירופאיים ויפניים – חלקם הוצאו רק ביפן וחלקם פשוט היו הוצאות מחודשות של אלבומי החברה הגדולה שבגרמניה. כך למשל, ראה אור, אלבום המופת,  African Piano, הופעת סולו פסנתר של המוסיקאי הדרום-אפריקני הגולה,  עבדוללה אבראהים (נולד 1934 ועודו עמנו), שהוקלטה עוד בשנת 1969 בקופנהגן, אבל לא נמצא לה דורש – בשנת 1973. באלבום זה  נמצא אחד מקטעי סולו הפסנתר הסוחפים ביותר שאני מכיר (The Moon), ובכל פעם שאני מאזין לו (יש לי את הדיסק במהדורה היפנית), אני מוקיר תודה גם לוולדרון על  ששהותו הקבועה בטוקיו, פתחה שערים עבור אמני ג'ז ופסנתרנים נוספים.

*

* 

*

*

     מאל מאוד אהב את המוסיקה של ת'לוניוס מונק (1982-1917). הוא שיתף פעולה ביותר מעשרה אלבומים, עם המוסיקאי והסקסופוניסט (סופרן), סטיב לייסי (2004-1934, במקור: סטיבן נורמן לקריץ', בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה), שנהנה מאותה אהבה גדולה למונק. לייסי כבר ניגן מונק בצוותא עם ססיל טיילור (2018-1929), באלבום הבכורה של האחרון, Jazz Advance, משנת 1956. אחר כך הזמין לייסי את וולדרון להיות הפסנתרן באלבום שהקדיש עם קוורטט בהובלתו, Reflections משנת 1958 – המהווה, עד עצם היום הזה (למיטב ידיעתי), את אלבום המחווה השלם הראשון ליצירת מונק (מונק היה אז רק בן 41; ורק כשנה קודם לכן דרך באמת כוכבו, עם האלבום Monk's Music, עם הופעות משותפות עם ג'ון קולטריין, ועם הביצוע של מיילס דיוויס ל-Round' Midnight). לייסי ווולדרון שבו וחזרו לנגן ביחד, בעיקר מונק ולחנים של וולדרון, משנות השבעים ועד ממש, כחודשיים ספורים לפני פטירת וולדרון. ראוי לציון בהקשר זה, אלבום נהדר של השניים, The Super Quartet of Mal Waldron Featuring Steve Lacy Live at the Sweet Basil, שהוקלט בשנת 1987 בגריניץ' וילג' במנהטן, וכולל שתי יצירות של מונק (Evidence, Let's Call This) המנוגנות ישר לאחר יצירות של וולדרון (What It Is, Snake Out) באופן שמבליט עד כמה יצירתו של מונק, היוותה אבן דרך חשובה ביצירת וולדרון. ההקלטה הלפני-אחרונה של וולדרון, להערכתי סשן פרידה מודע של שני החברים הללו, ארעה באלבום One More Time שהוקלט בימים האחרונים של ינואר 2002. כמה ימים אחר-כך הקליט וולדרון אלבום, המיוחד לבילי הולידיי, Left Alone Revisited,  בדואו עם הסקסופוניסט, ארצ'י שֶפּ. זוהי הקלטתו האחרונה של וולדרון, ומעניין ששתי הקלטותיו האחרונות היו בבחינת קידה אחרונה ופרידה, מחברו החי, סטיב לייסי, ומחברתו המתה (אחותו הגדולה), בילי הולידיי.

*

*

     עוד על מאל ואישיותו המלבבת ניתן ללמוד מהוידאו לסרט דוקומנטרי שהופק סביבו ב-1987 לערך – המצורף למטה. אז כבר שב לניו יורק, ועבד בו-זמנית, עם מקס רואץ' על אלבום משותף, ועם הרכב נגנים עם צ'רלי ראוז (נהגה: ראז, ולכן אני תמיד נהנה לומר, שהוא קרוב-משפחה שלי), שהיה הסקסופוניסט המזוהה ביותר עם ת'לוניוס מונק, וליווה את כל הקלטותיו הרבות בין 1968-1960, רג'י וורקמן (שהיה חלק מהקוורטט של ג'ון קולטריין בין 1963-1961) ואד בלקוול (שניגן עם אורנט קולמן, דון צ'רי, צ'רלי היידן, דיואי רדמן, ארצ'י שפּ ואחרים כל אלו, וגם זמרת הג'ז,  ז'ין לי (2000-1939), ששיתפה עימו פעולה בכמה אלבומים (הקטע המובא בסוף פיסקה זאת לקוח מאחד מהם) , עוד לפני שהם מכבירים שבחים על המוסיקה של מאל, מרבים לומר דברים בשבח אישיותו הרגישה והמיוחדת. למשל, וולדרון, גם בתקופה היפנית – שמר על קשר עם אליין גרושתו ועם ילדיו (2), ודאג לכך ששבעת ילדיו (חמישה מנישואיו השניים), הירומי ואיליין – יבלו יחדיו; כך, איליין נשארה ידידתם, שלו ושל הִירוֹמִי, עד סוף חייו.

*

*

    יותר משכתבתי את הדברים על מנת להעלות קווים לדמותו של וולדרון במלאות עשרים שנה לפטירתו; אני מקווה שמי שמזדמן/ת הנה, יקדיש/תקדיש כמה דקות להאזנה למוסיקה שצירפתי (נדמה לי שבמצטבר יש כאן כמה שעות). מאל לא מספיק מוּכָּר בקרב קוראי העברית (אלו שאינם מאזינים באופן יומי לג'ז או מנגנים ג'ז באופן מקצועי), ובניגוד לשמות מוכרים יותר במקומותנו, כמו דיוק אלינגטון, צ'רלי פארקר, דיזי גילספי, ת'לוניוס מונק, צ'רלס מינגוס, ביל אוונס, מיילס דיוויס, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה – אני חושש שהסיכוי שיערכו לו מופע מחווה באחד מפסטיבלי הג'ז, המתרחשים בארץ מעת לעת, מאוד דל, אף שהמוסיקה שיצר ודאי ראויה לכך, ובהתחשב בכך שמדובר באמן ג'ז פורה ביותר, שהלחין, עיבד, ניגן ותיזמר לאורך חמישה עשורים והוציא תחת ידיו כמה יצירות מופת מינוריות. אני קצת מקווה, שהדברים כאן, ובעיקר המוסיקה המצורפת, יביאו אולי כמה מכן/ם לראות במאל וולדרון, במלאות עשרים שנה לפטירתו, חבר קרוב חדש. 

*

*

*

*

*

*

בתמונה: מאל וולדרון – מילאנו מארס 1966, מתוך החוברת של All Alone. ומתחת –  החוברת הפנימית ביפנית של מהדורת הדיסק שהגיע אליי לפני כמה שנים בדואר מיפן, משום שלא ראה  אור בשום מקום אחר כבר שנים רבות. יש Liner Notes  באנגלית, אך חשבתי כי מעניין יותר להציג דווקא את הצד היפּני.    

Read Full Post »

Let me fall out of the window with confetti in my hair

*

התמונות הראשונות מטלסקופ החלל ווב, החוקר ברזולוציות חדשות את הקוסמוס (המרחבים המתועדים התקיימו לפני מילארדי שנים) נראות כמו המחשה לשורות השיר שטום ווייטס כתב מזמן Tango 'till they're sore: 

"Let me fall out of the window with confetti in my hair"

    כלומר, המון-רב של מופשט גאומטרי: נקודות, מעגלים, חרוטים, משולשים, שנדמה שיותר משהם מפלסים לתודעה האנושית דרך ואופק להבינם, פשוט נמצאים שם, בתוך תווך אין-חקר, שכעת העין והמח האנושיים יכולים להתבונן ולהתרשם מהם ומנצנוציהם, אבל לא הרבה יותר. כלומר, האסטרונומים והאסטרופיסיקאים ודאי ייראו כאן הרבה יותר; האחרים ייראו קונפטי. כלומר, אם נאמץ לרגע את אותה פרספקטיבה שהציע אלברט איינשטיין (1955-1879) בסביבות 1915 במשוואה T=G  (Things=Geometry), כלומר: כל סידור של דברים בחלל או במרחב מייצר סביבו גאומטריה ייחודית לו. כלומר, החוקרים והבקיאים ייראו בתמונות מטלסקופ החלל ווב, מערך חידתי – הניתן לפיענוח או לפיענוחים מרובים מאוד, של גופים חלליים ושל הכוחות הפיסיקליים המשפיעים עליהם ועל המרחב בו הם מצויים. זה יהיה ניתן לניתוח אנליטי, ולתובנות סיבתיות שיחתרו להבין במה שנראה לעין – הרבה יותר מאשר מרחב אסתטי גלוי לעין או יצירת אמנות הכוללת בחובה טבעים-דוממים רבים. עם זאת, תמיד נוכל להעלות על כך שתי שאלות ספקניוות: [1]. האם התצלום באמת מבטא כל מה שיש שם? שאלה שתנבע מהעובדה לפיה שמה שצילם טלסקופ החלל מוגבל לרזולוציות ולאיכויות צילום מוגבלות ומפאת המרחקים העצומים שבהם מצויים האובייקטים המצולמים גם ממילא אינו מתאר את ההווה שלהם אלא אך את עברם המאוד-רחוק; יותר מכך – לעובדה לפיה מנתחי התצלומים יעריכו את הצילומים קודם-כל מתוך הידע המחקרי הרלבנטי הכולל הקיים בתחום הידוע לנו (למין האנושי) על עומק-החלל, אין אפשרות אחרת; ואילו קפיצות מדעיות שנעשו בעבר לרבות קופרניקוס וגליליי וקפלר; ועד איינשטיין, בוהר והייזנברג וכיו"ב הראו שלעתים דווקא ההיפותזה שמוותרת על תמונת העולם המקובלת, אפילו מבלי שהיא מצליחה עדיין להפריך אותה, חיונית היא ביותר להתקדמות הידע המדעי ולחיפוש דרכים חדשים להבנת המציאות. [2].  האם מרבית בני המין האנושי מצליחים לתפוס בכלל את מה שמגולם בתצלומי טלסקופ החלל? או נשארים פעורי פה מול יופיים של הדברים או רוחקם (במרחק ובזמן) מאיתנו או מן ההשערה שהמין האנושי עושה עוד צעד אל עבר מקורות היקום, כמי שעומדים נרעשים מול מופע זיקוקים ביום העצמאות או מול אולם שופע אורות מרצדים (דיסקוטק) כשמישהו מפזר על החוגגים ענן-קונפטי-מנצנץ; כלומר, נותרים כך שמה שמניע את ההתבוננות היא אך ורק הנאה אסתטית? 

    אני איני אסטרונום/פיסיקאי/אסטרו-פיסיקאי. את קצת ידיעותיי בתחום אני שואב בעיקר מספרות מדע פופולרי, אתרי אינטרנט או מהרצאות הפתוחות לקהל הרחב בטכניון או במכון וייצמן, כך שבוודאי איני יכול להעריך כל מה שניתן יהיה להסיק מתצלומי הטלסקופ, וככזה אני תוהה, ממש כמו אחרי כל פעם שהצצתי דרך עינית טלסקופ לשמיים חשוכים, האם מעבר לחוויה האסתטית, האם התחושה שלי לפיה הצלחתי גם להתנסות חווייתית בדבר-מה שאוכל לכנותו חוויה רציונלית-סיבתית, שבתוכה הצלחתי להבין קמעא משהו על הקשר שביני ובין האובייקט החללי המרוחק, ולהבין משהו על מיקומי ומיקומו ועל מערך הזיקות בין כדור הארץ ובינו, ועל מקומו ומקומנו – היא אכן דבר בר קיימא, ולא משהו שאני מנסה לשכנע בו את עצמי, כדי שלא אחוש לגמרי חסר אונים, שפל-ברך וקומה, מול המרחב האינסופי-כמותי שמגלם היקום. יותר מכך, מה אם מרבית הטכנולוגיה הוויזואלית שהאדם מפתח ושב ומפתח גורמת לו לכך שינסה כל הזמן להאיץ את אפשרויות הצילום ואת איכותן ואת אפשרויות פרסומן – על חשבון הבנתם המדעית השקולה והאיטית. מה אם בסופו של דבר, ממש כמו מרוץ החימוש בין המעצמות, המטרה של סוכנויות החלל הפכה (ממש כמו מערכות עיתונים) – להביא את הצילום הטוב ביותר, באיכות הגבוהה ביותר מאיזו זירת-אירוע; צילום אייקוני – שיביא הרבה מאוד טראפיק וישיא הרבה מאוד תורמים ונדבנים להבין – שזה "השלב הבא". ולבסוף, בתוך המירוץ הזה ל"דבר הבא" תיזנח החשיבות של הבנת הרגע כמכלול סיבתי, ויותר מכך של ההבנה ההגיונית-התיאורטית, לטובת מופע קסמים וזיקוקים, המושך אליו מיליארדים של בני אדם [עובדתית, סירטי גיבורי-על המתרחשים בחלל המליאים וגדושים בפיצוצים גדולים ולאו דווקא בתובנות אינטלקטואליות או מדעיות גרידא – מושכים אליהם המון רב, בין היתר בשל קסמם האסתטי].    

    אני מעוניין להדגים את כל מה שכתבתי כרגע דרך יצירה אמנותית, שעוררה בי תחושה חידתית, כעומד בפתחה של תעלומה (בשל שונותה האסתטית, שמעוררת למחשבה); עבודתה של האמנית מירית כהן (1990-1945) כתב-מח / קשר אטומי (עיפרון על נייר 1975). בעבודותיה של מירית כהן נתקלתי לראשונה באוסף האמנות של האספן, האוצר והחוקר, בֶּנוֹ כַּלֶב, לפני כשתיים-עשרה שנים,  ואני זוכר שכבר בהתבוננות ראשונית עבר בי אותו משפט של טום ווייטס שכבר ציטטתי בראש הרשימה (כהן שמה קץ לחייה בקפיצה ממגדל בניו יורק ובידיה זר-פרחים).  

*

*

 כמדומני (צילום של דף השמור עימי מימי עבודתי בספריה הלאומית) שבספר, שאצר יונה פישר ז"ל (2022-1932) המביא מאוסף האמנות של בנק דיסקונט, נכתב כי האמנית אמרה על עבודתה זאת: "זהו כתב רישום תבניות. תאי-מח, משהו הדומה לתרשימי בדיקה נוירולוגית. פיקטוגרמה זאת חושפת את הרגש האנושי והאישי ומתארת מיקרוקוסמוס מולקולרי תת-הכרתי חסר גבולות; עולם של חלקיקים שבו הקו, כחוט מקשר, מנסה לחבר את הכל, אבל הופך בתוך כך לסבך."

   האמנית עצמה לפיכך, ראתה ביצירתה זאת כעין קוסמוס בזעיר-אנפין – המתאר את העולם המולקולרי (המצריך מיקרוסקופ) או התת-מולקולרי חסר הגבולות. בד-בבד היא ניסתה לצייר גם את מה שמקשר בין הפרטים הגאומטריים המרובים מאוד, והנדמים כאוטיים וחסרי שיטה; כלומר – לשיטתהּ ישנו איזה קו-מחשבה, הגיון המחבר את הכל (כאן, ללא ספק הציור נבע למישרין מתוך תודעה אנושית יחידה), אך בד-בבד, ההופך את הכל לסבך בלתי פתיר בעיני תבונה אנושית, ואולי רק סבך בלתי-פתיר עדיין, אך כזה העשוי להיות פתיר.

   נקל מאוד לעבור מעבודתה של כהן לתצלום מטלסקופ החלל ווב, שאולי מצליח יותר מכל מה שהצליח האדם עד כה, בצילום אל מעמקי היקום ואל חבלי ראשיתו. ובכל-זאת, ממש כמו בכתב-מח של מירית כהן, ישנה כאן אינטואיציה של ריבוי קוסמי  כמותי חסר-גבולות, ועם זאת, חידה או שורת חידות העומדת בפני המתבונן, למשל: האם הסבך הזה פתיר? מה ניתן ללמוד ממנו?  האם יש כאן מערך של הקשרים וזיקות, סיבות ותוצאות, ויותר מזה – סידור שניתן להגדירו כסביבה גאומטרית, שניתן להבינה כמארג של כוחות פיסיקליים המשפיעים אלו על אלו ביצירתהּ?  

      החשש שלי הוא שרוב-רובם של בני המין האנושי יעדיפו להתפעם ויזואלית ואסתטית בלבד מיופיים של הטבעים-הדוממים הרחוקים מאיתנו כל-כך; משל היו מתבוננים בציורי הטבע-דומם של הריאליסט ההולנדי טורנטיוס (יוהנס ון דר ביק, 1644-1589). למשל, הטבע-הדומם המפורסם מאוד שצייר בשנת 1614.         

*

*

בחברה הנוטה יותר ויותר למדע-שימושי, אין ספק כי ברוחם של התצלומים החדשים ייוצרו  טי-שירטס, ספלים, כרזות,פרסומות לקראת לימודים באוניברסיטה; והנופים החלליים הנשקפים יעניקו כנראה השראה לסרטים הבאים של אולפני  Marvel . אבל האם יהיו מי שיענו לאתגרים התיאורטיים שמעמידות התמונות האלה. אם נחזור לכתב-מח של מירית כהן, אני לא ממש משוכנע שעבודתהּ הביאה רבים או מעטים לראות בהּ סוג של אתגר אינטלקטואלי שניתן לפענחו. בשעתו ממש ניסיתי להתבונן ולנסות לפענח – כאילו אני צופה בכתב סימנים (הירוגליפים או פיקטוגרמות), שהרי גם האלפא-ביתות הקדומות לא היו אלא ניסיון לרשום את גרמי השמים. היה מי שאמר לי: עזוב אותך, היא לא היתה בריאה בנפש – או משהו דומה על האובססיביות שניכרה לדידו מן היצירה. בעצם כל הרשימה הזאת, היא סוג של אלגיה על קוצר רוחו של האדם והטיית כל מחשבתו לשימושיות המוגדרת באופן תועלתני וכלכלי, אני כמעט משוכנע לחלוטין שעוד היינו תקועים עם תמונת העולם האריסטוטלית-פתלומאית, לולא פילוסופים, מדענים, מתמטיקאים ואמנים ניסו להתיר חידות בלתי-פתירות או הרגישו שהתשובות שסיפק המדע בן-זמנם לא הניח את דעתם, משום שהשאלה: מהו העולם  ומה מקומנו בו – בערה בהם; ואִילוּ סוגיות – השימושיות, התכלית והרווח – לא היתה בשביל איש מהם/ן לב הדברים. הקוראן כותב: وَيَدْعُ الْإِنْسَانُ بِالشَّرِّ دُعَاءَهُ بِالْخَيْرِ ۖ وَكَانَ الْإِنْسَانُ عَجُولًا [= יש אשר יתפלל אדם לרע כשם שיתפלל לטוב, והאדם הוא קצר-רוח; מתוך: הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות: אורי רובין, תל אביב תשס"ה, סורה 17 המסע הלילי (= אלאסראא'), פסוק 11, עמוד 227]. אני רוצה לקוות שעוד נשתיירו בינינו אנשים שיודעים להביט בחידות מורכבות או סבוכות – ללא קוצר רוח, בלא חיפזון, בלי הטיות של שימושיות או רווח, ומבינים כי ישנם דברים שאורך להבין שנים ארוכות.  

*

*

*

בתמונות: תמונה מטלסקופ החלל ווב כפי שפורסמה השבוע באתר אינטרנט נורווגי; מירית כהן, כתב מח, עיפרון על נייר 1975; Torentius, Still Life, Oil on Canvas 1614.

Read Full Post »

ליל נדודי-שינה ונדודים בחוץ

*

אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר –

דְּבָרַי לֹא יִנְבְּעוּ

מִתּוֹךְ יָגוֹן אוֹ מִמַּעֲבֵה הָעֶצֶב

לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֶבְרַח עִם דֻּבִּים לַקֹּטֶב

אוֹ שֶׁאַרְחִיק נְדֹד עִם גְּמַלִּים

תַּחַת זְכוּכִית הַמַּגְדֶּלֶת הַלּוֹהֶבֶת שֶׁל  הַנֶּגֶב –

פָּשׁוּט הֵבַנְתִּי בְּאִחוּר שֶׁל כִּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

שֶׁאַתְּ הָיִיתָ עֲבוּרִי דְּמוּי אָהוּב, קוֹרֵעַ-לֵב,

שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַחוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי,

וּמוֹתִירָה אוֹתִי סְחַרְחַר,

וְשֶׁאֵלֶיהָ לֹא אַגִּיעַ,

ואִלּוּ הָאִשָּׁה שֶׁלְּצִדֵּי, שֶׁאֲהָבַתְנִי בְּכָל זֹאת,

הָיְתָה לַמְּצִיאוּת הַנְּכוֹנָה לִי, הַמְּתֹאֶמֶת –

אֲשֶׁר עַל כֵּן, מִדֵּי לֵיל נְדוּדֵי-שֵׁנָה וּנְדוּדִים בַּחוּץ,

בַּשָּׁעוֹת הַמִּתְאַחֲרוֹת וְהָרֵיקוֹת, שֶׁלִּפְנֵי עֲלוֹת-הַבֹּקֶר,

אַתְּ עוֹלָה בְּזִכְרוֹנִי, כִּמְצִיאוּת שֶׁכְּבָר חָלְפָה,

אֲבָל נוֹכַחַת כָּאן, בִּקְצֵה הַיָּד,

כְּמוֹ זָנָב שֶׁל זִקִּית, הַנּוֹתָר מְטַלְטֵל, כְּשֶׁאֲנִי נָטוּי כָּךְ,

לֹא עֵר, לֹא חוֹלֵם;

אוֹ כְּצִפּוֹר, הַיּוֹרֶדֶת פֶּתַע

לְזַמֵּר אֶת שִׁיר הַצַּפְרִירִים, קָרוֹב לָאֹזֶן,

וּמִתְרַחֶקֶת וְהוֹלֶכֶת, וְאֵין בָּהּ אֲחִיזָה;

*

אֵיךְ יָכֹלְתִּי לְשַׁעֵר, בַּיָּמִים הַהֵם, 

שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, כֹּה מְעַטִּים הַדְּבָרִים,

שֶׁיֵּשׁ בָּם אֲחִיזָה?

*

[שוֹעִי]

*

*

*

בתמונה למעלה: Paula Rego (1935-2022), Love, Pastel on paper mounted on aluminium 1995

Read Full Post »

סוסים מרעישים בחלום

*

   הצבא הרוסי מגלה כי הוא נע על מרחב מעוקם כאוטי כלומר ככל שנדמה לו שהוא מתקדם הוא נסוג או עובר מלמעלה או מלמטה ואינו מצליח להגיע לקייב. לבסוף, מתגלה כי טוראי גאורגי איוואנוביץ' חֲצוּמִיר סימן את הדרך לכל אורכה בגיר, וכך יתאפשר לצבא הרוסי לחזור לרוסיה, זאת אומרת אם אותו מרחב לא השתנה באופן דינמי סימולטני גם בראשיתו וכך למעשה עלול הצבא הרוסי לחשוב שהוא שב למוסקבה אבל למצוא את עצמו היפותטית בקידמת אנטרטיקה או בפתחת פתח תקוה או בלב האוקיינוס השקט ואולי כלל לא על פני כדור הארץ.

   יש אומרים כי אודיסאוס סבל מאותה בעיה אחרי שריפת טרויה. רק שהמושגים הגאומטרים של אותם ימים היו רעועים יותר. לפיכך, נאלץ לבדות אגדות על אוכלי לוטוס, קיקלופ, קירקי ושאר מרעין בישין. העולם אף פעם אינו מה שהוא נראה ואפילו לא ממש נענה לשום תיאוריה מדעית, עד-תום, אלא למקוטעין. יתירה מזאת, האמת היא כי אודיסאוס נאלץ לסבול במשך שנים — צהלות סוסי-עץ בחלומותיו, וזה בלבל אותו כהוגן, כי כיוון שהיה משכיל, הבין מדעתו, כי הסירנות אמנם שרות, אך סוסי-עץ לעולם אינם צוהלים.

*

*

   מטרגדיה שכוחה זאת, אנסה לגזור, כי ייתכן (רק ייתכן) כי ככל שבני האדם מנסים להחיל את עצמם על פני המרחב הארצי (כדור הארץ) באמצעים כוחניים, שתלטניים ומכחידים, המרחב הולך ומסתבך ומסתעף ושוב אין בו שום תימטיקה או דברים המובילים בהכרח מכאן לשם. התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב למשל, הייתה מבנה ארכיטקטוני שהביע זאת בבהירות האפשרית. מסדרונות, כוכים ומדרגות שלא הובילו לשומקום (כגון קבלת האר"י) ותמיד נדמה היה שניתן היה לשכן שם את מינוטאור (מינוטאור יש בירושלים). אין פלא שכעת מתכננים להרוס את המקום, כמו כל אתר שמנסים להסתיר מבני הדורות הבאים, שבעבר נחשב כמגלם את צורת העולם או את מובנו [נותרו כמה מונומנטים מגליתיים, פסלי המוּאַי באיי הפסחא, פירמידות (במצרים ובדרום אמריקה), ושרידי מחנות השמדה בפולין]. כך, ביטאה התחנה המרכזית החדשה לא את ההיסטוריה היהודית במאה העשרים ובמפנה המאה העשרים ואחת בלבד, אלא כמו שהפלישה הרוסית לאוקראינה מעידה — התחנה אצרה בתוכה בזעיר-אנפין את סיפורו של המין האנושי בתקופה המודרנית. מכאן, הופך הרבה יותר בהיר מדוע במשך שנים פעל שם מרכז לשוחרי תרבות היידיש, בקומת המרתף, סמוך לקרקעית. מי שהתקרב לקרקעית, עוד יותר, שמע בלילות, אם נע לעומת הקולות — משהו שניתן היה להסביר רק כאפקט דופלר הנוצר כתוצאה מאוטובוסים, החולפים באדישות, קומות רבות מעל; מה שנשמע באופן מחריד, למי שנתן ללבו להאזין, כצהלת סוסי עץ עקשניים, הממשיכים להרעיש בחלום.

*

על הציור לעיל, ראו גם: חיל פרשים אדום (גאומטריה בצבע) 

*

*

*

בתמונה למעלה: Kazimir Malevich, Red Cavalry, Oil on Canvas 1928-1932 Circa.

Read Full Post »

חמש נקודות ורכבת

*

מסע דילוגים שראשיתו ברכבת לילה בין באר שבע למרכז, המשכו באלבום מוסיקלי שהגיע מיפן, עבור דרך אנשים שצוחקים במקומות לא-נכונים אבל נעשים עצובים במקומות נכונים, וסיכומו במופע ג'ז שהתקיים במועדון הג'ז Five Spots בניו יורק לפני 60 שנים. 

*

1. נזכרתי פתאום שבחורף לפני הקורונה (ינואר 2020), נסעתי פעם ברכבת מאספת יחידה שיצאה מבאר שבע. לא היה בכלל ברור אם יוצאים עוד אוטובוסים או רכבות למרכז. קרוב לחצות היא יצאה מהתחנה הדרומית. היא עצרה בנתיבות ובאשקלון ורק אז המשיכה לתל אביב. לאחר העצירות בערי-הדרום נותרתי הנוסע היחיד. החוויה היתה דומה להפלגה באונייית רפאים ונמשכה מעל לשעתיים. באיזה שלב של הדרך, תקפה אותי מחשבה לא רציונלית. אולי בעצם אין נהג. אולי אני בחלום. כשירדתי מהרכבת, אני זוכר שקיוויתי שהדלת תיפתח, כי לא הייתי משוכנע אם מישהו בכלל שם לב לכך, שיש נוסע בפנים. בדרך, Youtube, כיכב בתפקיד המלאך הגואל אותי ממלנכוליה והציע לי את האלבום Happy מאת סקסופוניסט הג'ז, הצרפתי גי לאפיט (1998-1927), שעליו לא שמעתי עד אותו רגע, וזה כל כך שימח את האיש העייף עד מוות והטרוד מאוד שהייתי באותה שעה [תרופות קשות מעוררות הזיות, תחזיות על עיוורון שעומד לרדת עליי בעטיה של מחלת עיניים – מה שהופרך בינתיים (אני ממשיך לראות; ההתדרדרות נבלמה)]. כמה ימים אחר כך הזמנתי לי את הדיסק הזה במקום היחיד שבו עוד ניתן למצוא עותק פיסי שלו – יפן.

2. המוכר היפני של הדיסק שלח לי מכתב בכתב ידו באנגלית ובו הודה לי על הקניה ועל כך שבחרתי את הדיסק הזה בפרט, ומנה את מה שיפה בו בעיניו. זה היה ממש מחמם לב, פגישה דרך מכתב, בבעל-עסק (מוטב לומר, ידיד), המתייחס למוסיקה בחנותו, כיצירה ולא כמוצר, ולרוכשים – לא כצרכנים, אלא כידידים מארצות רחוקות. יותר מהחיוך שזה העלה על פני, למדתי מזה שיעור לחיים. אני חושב שזה ענה לי על השאלה: מה אני מחפש בפילוסופיה, ספרות ואמנוּת, ומדוע אחד הדברים שגורמים לי לתחושה דיכאונית (קיפאון בחלק התחתון של הפנים) הם אנשים שמדברים על יצירה ובני אדם, במושגים של סחורה וצרכן.

*

*

3. אנשים שבוחרים לצחוק במקומות הלא נכונים הם תופעה שצריכה התבוננות, ממש כמו מוסיקה א-טונלית או Free Jazz. אדם יכול לחשוב — הם צוחקים לא במקום מפני המבוכה או מפני שלא הבינו ואז הגיבו באיחור כדי להצטרף ליתר; אבל האפשרות שהם רואים משהו שאני לא רואה או שומעים דבר שאני לא שומע, היא הרבה יותר מעניינת. כך או אחרת, אני איש של האפשרות השנייה מפני שבמהותה היא מצביעה על האפשרות שהעולם הוא מקום הרבה יותר מצחיק ממה שאנו נוטים לייחס לו. דבר מייאש הוא לחשוב תמיד שהזולת פשוט לא הבין בזמן או נבוך או מנסה לחקות את החברה המקיפה אותו בעיכוב-מה ובחוסר-הצלחה ולא ליחס לו את האפשרות, לפיה לא מדובר בעיכוב או מגבלה, אלא באיזו ראיה אחרת, מקורית ואינהרנטית. אם יוצאים תמיד מנקודת הנחה לפיה צחוק במקום-הלא-נכון הוא כמו רכבת שמאחרת את זמן היציאה שנקבע לה, מפספסים את החיים, לא פחות. איש חבורת מונטי פיית'ון, הקומיקאי ג'ון קליז (נולד 1939), כיכב בסרט בריטי בשם Clockwise (1986) – בו גילם מנהל בית ספר קפדן שעולה בשוגג על רכבת לא-נכונה, שאמורה היתה להוביל אותו בזמן — לאיזה כינוס מנהלי בתי- ספר באוניברסיטה של נוריץ'. כל הסרט הופך לניסיונות הזויים יותר ויותר של המנהל למצוא דרך אלטרנטיבית, ולפלס בכל-זאת דרך להגיע לכינוס, וכדרכו של קליז, הדוגמטיות של המנהל גם משפריצה לכל עבר את הנוירוטיות, האגרסיות ואת הטירוף שבו, אבל בד-בבד ההתרחשות מביאה למסקנה, לפיה היציאה מהסדר הטוב, ההופכת את עולמו של המנהל על פיו גם הופכת אותו לאדם חיוני הרבה יותר. לא זו בלבד שמותר להתנהל שלא במסגרת לוח הזמנים (לאחר את הרכבת), אלא שלעתים זהו המוצא הקיומי היחיד – הדבר היחיד שיכול להוביל אדם חזרה אל חייו, שהפכו לרצף של אוטומטים מדודים במקום חיים.

 

4. הכותב, האינטלקטואל והכימאי האיטלקי, פרימו לוי (1987-1911) כתב בשירו, יום שני, כך:

*

מֶּה עַצוּב יוּתֵר מֵרַכֶּבֶת

הִיא יוֹצֵאת כְּשֶהִיא מֻכְרָחָה

וְאֵין לָּה אֶלָּא קוֹל אֶחָד

וְאֵין לָּה אֶלָּא נָתִיב אֶחָד

אֵין לְךָ דָּבָר עצוב מֵרָכֶּבֶת

*

אוֹ אוּלָי סוּס רָתוּם לַעֲגָלָה.  

הוּא אָסוּר בֵּין שְׁנֵי מוֹטוֹת,

וַאֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל לְהִסְתֶּכֵּל הַצִּדָּה.

הוּא חַי בִּשְׁבִיל לָלֶכֶת.

*

וְאָדָם, הוּא לֹא עָצוּב, אָדָם?

אִם הוּא חַי זְמַן רָב בִּבְדִידוּת

אִם הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהַזְּמַן תַּם וְנִשְׁלַם

אֲזַי גַּם אָדָם הוּא דָּבָר עָצוּב

(17 בינואר, 1946).

*

[פרימו לוי,"יום שני", אתם החיים בבטחה: מבחר שירים, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, ירושלים 2012]

 

5. ב-16 ביולי 1961, החודש לפני שישים שנה, הוקלט במועדון Five Spots בניו יורק מופע שסיכם שבועיים של רזידנסי של הרכב בן חמישה נגנים, כל אחד מהם הפך לימים לשם-דבר בהיסטוריה של הג'ז. היו שם אריק דולפי (1964-1928) על סקסופון אלט, חליל צד וקלרינט-באס; בוקר ליטל (1961-1938) על החצוצרה; מאל וולדרון (2002-1925) על הפסנתר, ריצ'רד דיוויס על הקונטרבאס (נולד 1930 ועדיין עימנו) ואד בלקוול (1992-1929) על התופים. האלבום פוצל בשעתו לשני אלבומים (המופע נמשך כשעתיים ועשרים) וחלקים נוספים מהמופע, שלא ראו אור, יצאו גם כאלבומי זיכרון לליטל ולדולפי . זהו ככל הנראה המופע המוקלט האחרון של בוקר ליטל, שעוד הספיק לנגן עם דולפי ועם מאל וולדרון, במהלך הימים הראשונים של חודש אוגוסט, באלבומו של מתופף הג'ז מקס רואץ' (2007-1924), Percussion Bitter Sweet. לטעמי, זהו גם אחד המופעים המוקלטים הטובים ביותר שאני מכיר, וזאת מפני שגם הקטעים בו – שהופיעו קודם לכן באלבומים (למשל The Quest מאת וולדרון) מבוצעים כאן ביתר יצירתיות והשראה. קשה להעריך מה היה עולה בגורלו של המופע הזה, אם לא היה מוקלט פעם אחת מראש ועד תום (The Complete Edition של ההקלטה ראתה אור לראשונה רק בשנת 2011). אני מניח שהיו באותם ימים הרבה מאוד הופעות חיות שלא הוקלטו או שהוקלטו ונשכחו, וגם ההופעה הזאת – מבלעדי מי שתיעד אותה הייתה נשכחת לגמרי. אולי לא היה בשום מקום תיעוד לכך שבמחצית הראשונה של חודש יולי לפני 60 שנה נפגשו במועדון ניו יורקי חמשת המוסיקאים האלו.  

    אני תוהה על הצורך שלי לציין זאת, עוד יותר – נוכח האיחור (אלו כבר לא 60 שנים בדיוק), אבל עדיין במסגרת אותו חודש  מה זה משנה בכלל? הלאו את אותו קטע-שמע מתוך ההקלטה אני יכול לצרף לרשימה אחרת בזמן אחר, או לכתוב על האלבום בזמן אחר ביתר אריכות. אבל איכשהו נדמה לי שהזמן הוא כמו רכבת, וכמו האדם או הסוס בשיר של פרימו לוי, חייב להיות יותר מנתיב אחד או קול אחד ליצירת אמנות או למעשיהם של בני אדם, וראוי להיות לזה איזה הד (שמעבר לזמן) גם בישראל ובעברית – במקום שבו האמנים המדוברים הם תמיד (וכנראה גם תמיד יהיו) אחרים.  הזמן הנוקף הוא כמו רכבת, ולפעמים כשאני מאוד בודד, רשימות או איזכורים כאלה (ממש כמו סיפור רכבת-הלילה שבו פתחתי)  הם המלאך הגואל אותי ממלנכוליה. אלו אינם השישים שנה שחלפו ולא יומו האחרון של חודש יולי, אלא הצורך לספר ולו-במעט על איזו יצירת רוח, אדם, רעיון או נוף, ששברו במשהו את המכניזם של הזמן ואת העצבוּת הכבידה שהיא מפילה על האדם, והכניסו בחייו איזה אור דק או קוו על פניו חיוך. כל הבלוג הזה מסתמא הוא בעיקרו סיפור על הניסיון שלי לתעד את הרגעים שבהם לפעמים אני שמח, גם אם אני לבדי; הדברים שמפוגגים בי הכובד והקושי, המזכירים לי שרעיונות ויצירות אינם דברים שמוכרחים להימכר, אבל הם מוכרחים להתקיים; פשוט להיות.

*

*              

בתמונה: תמונה שצילמתי בקרון הרכבת הלילית מבאר שבע, 7.1.2020.

 

Read Full Post »

60 ל-Africa/Brass ול- Olé

*

    שניים מהאלבומים הכי אהובים עליי של ג'ון קולטריין (1967-1926) Africa/ Brass ו-Olé הוקלטו בתאריכים 23.5.61 (בחלקו) וה-25.5.1961 – ממש לפני 60 שנה. אלו גם שני אלבומי האולפן של קולטריין שבהם נוכחותו של החלילן, הסקסופוניסט, ונגן האבוב והקלרינט-באס, אריק דוֹלְפִי (1964-1929), היא הבולטת ביותר. את האלבום הראשון, רב המשתתפים, עם הפרטיטורות הכתובות מראש ועל תום, תיזמר דולפי יחד עם הפסנתרן, מק'קוי טינר (2020-1938 שנודע לשם בשמו האמריקני, אבל בחייו הפרטיים היה מוסלמי אחמדי שענה לשם סולימאן סועאד), ואחר כך גם ניצח על הנגנים בהקלטות וגם הצטרף בסשן מאוחר של ההקלטות נוספות שנערך ב-7.6.1961, שהשלים את סשן ההקלטות. דולפי המשיך להקליט עם קולטריין בסתיו של אותה שנה אלבומים בהופעות חיות, שראו אור אחר-כך במהדורות שונות. כאלו הן ההופעה המפורסמת ב-Village Vanguard וכן סיבוב ההופעות האירופאי שנע בין פריז, הלסינקי, סטוקהולם וקופנהגן. קולטריין תמיד ציין את דולפי כאחת ההשפעות המוסיקליות הגדולות בחייו. לאחר פטירתו בטרם עת בברלין בשלהי יוני 1964, כתוצאה מהלם סוכרתי שטופל בבית החולים לא נכון (הרופאים חשבו שלפניהם נגן שנטל מנת יתר), הגיע קולטריין אל אמו של דולפי, וקיבל מידיה את חליל הצד של בנהּ. קולטריין למד לנגן בו, ואף הותיר אחריו באלבום האולפן האחרון בחייו, Expression, יצירה בשם: To Be,  בהּ ניגן, לכל אורכהּ, בחלילו של חברו המת;  מחווה, שקולטריין ידע שלא יהיה לו זמן אחר לבצעהּ, שכן בזמן ההקלטות כבר חי בידיעה שהסרטן בו לקה – הוא סופני, וכי נותרו לו עצמו – לכל היותר, כמה חודשי חיים.  

    Africa / Brass  הפך לאלבום הראשון של קולטריין בחברת התקליטים Impulse  שהוא היה בין מקימיה. היא הוקמה, בין היתר,  כדי להקנות לנגניה עצמאות אמנותית טוטאלית. האלבום כולל מלבד הצדעה ליבשת-המוצא של האפרו-אמריקנית, גם עיבוד לשיר שהושר על ידי מחתרת המסילה, בשנים שקדמו לשחרור העבדים בדרום ארצות הברית, שהפך להמנון אפרו-אמריקני של מחאה – מתוך מחווה שהיא בו-בזמן גם התרסה כלפי הממסד הלבן על יחסו לאפרו-אמריקנים, גם ככלות כמעט מאה שנים מאז חיסולה הפורמאלי של העבדות בארה"ב. כמובן, ההתייחסות לאפריקה באותן שנים אצל יוצרי ג'ז אפרו-אמריקנים, כיוסף לטיף (2013-1920), ארט בלייקי (1990-1919), רנדי ווסטון (2018-1926) , מקס רואץ' (1907-1924) וצ'רלס מינגוס (1979-1922) – הלכה והתחזקה; כך גם המחאה והשתתפות אמנים אפרו-אמריקנים במחאה כנגד האפליה הגזעית ואי-שיוויון הזכויות בין שחורים ולבנים בארה"ב. כך, למשל, במארס 1965, יכול היה הסקסופוניסט והמשורר, ארצ'י שפּ (נולד 1937),לקרוא שיר שכתב לזכר רצח מלקולם X, חודש לפני כן ולכלול אותו במסגרת אלבומו Fire Music שראה אור על ידי Impulse, דבר שספק אם היה קורה באחת מחברות התקליטים האמריקניות הממסדיות.

    Olé  הוא אחד מאלבומי הג'ז האהובים עליי בכלל, ואלבומו האהוב של ג'ון קולטריין באזניי. הוא מייצג בעיניי שלימות של אנסמבל ונגנים בשיאם.  זהו האלבום האחרון של קולטריין בחברת התקליטים Atlantic, והוא כנראה השאיר בידיה את ההקלטה הזאת, רק משום שהיה סבור שאת החומרים שב-Africa/Brass יהיה למנהליה קשה יותר לעכל. דולפי שבאותה עת היה חתום על חוזה בחברת התקליטים Prestige נאלץ לקבל קרדיט תחת הפסיאודונים ג'ורג' ליין. בהוצאות מאוחרות, תוקן מטבע-הדברים הקרדיט,  אבל כך או אחרת, ההחלטה להשתמש בפסיאודונים כדי להימנע מתביעה היא משעשעת הואיל וכל מי שהאזין לדולפי יודע שלא ניתן לחשוב אותו לנגן אחר, ודאי לא ב-1961. היה לו חותם מאוד-מאוד סינגולארי. הוא לא דומה לאף אחד אחר. כך שברור לחלוטין שאילו מישהו מאנשי Prestige האזין אז לאלבומו החדש של קולטריין, הוא יכול היה  להבין מיד שדולפי נטל חלק באלבום. יכולתי עוד להאריך הרבה, אבל אני מעדיף להשאיר כאן את המוסיקה. רק אציין כי הקטע השלישי: Aisha הוא קטע שחיבר מק'קוי טינר לרוב אהבתו לאשתו עאישה, וכי בשני האלבומים הצטרפו לקוורטט הקבוע של קולטריין [קולטריין-טינר- רג'י וורקמן (נולד 1937)-ואלווין ג'ונס (2004-1927)], זולת דולפי. גם החצוצרנים: פרדי הבארד (2008-1938) ובוקר ליטל (1961-1938, היה חברם הטוב של דולפי ומקס רואץ' וזוהי אחת מהקלטות האחרונות), ונגני הבאס: פול צ'יימברס (1969-1938, לו הקדיש קולטריין בחייו – את Mr. PC) וארט דיוויס (2007-1934), ועימם נגנים נוספים. שני האלבומים הללו מבחינתי הן תחילת הדרך של קולטריין אל יצירותיו המאוחרות יותר ואל גיבוש התודעה הפוליטית והרוחנית (יצירות הנוגעות באפריקה, הודו, ובאלוה אוניברסלי, לא פרי דת כזאת או אחרת, שמגולם באהבה) שלימים זיכתה אותו, בין היתר, בתואר קדוש של הכנסיה  האפריקנית האפריקנית בסן פרנסיסקו, שעד עצם היום הזה, עורכת ג'אם סשנים לזכרו בימי ראשון. קדוש נוסף בכנסיה זו הוא צ'רלי פארקר (בירד, 1955-1920) המתואר כהתגלמות מחודשת של יוחנן המטביל; שעה שקולטריין – מהווה בעיני מאמיני הכנסיה את התגלמותו של ישו. יש לי כמה סיבות להאמין ששני הקדושים כאחד לא היו שבעי-רצון מהמעמד שנקבע להם בכנסיה, מה גם שקולטריין הירבה לשתף פעולה עם אמנים אפרו-אמריקנים מוסלמים, ושניים מממשיכי דרכו המובהקים  – אשתו השניה, המוסיקאית, הפסנתרנית והנבלנית, אליס קולטריין (2007-1937), ותלמידו-חברו, הנשפן פארו (פרעה) סנדרס (נולד 1940) – המשיכו דווקא במסעותיהם הרוחניים להודו ולאפריקה, ולא לחיק הכנסיה הנוצרית. ובכל זאת, הרי זו התממשות של שאיפתם קהילה אפרו-אמריקנית לרוחניות משלהּ ולנצרות משלהּ, שבראשהּ עומדים אמנים אפרו-אמריקנים שעל-פי אמונתם זכו להשגת רוח הקודש, ואף נשפו אותהּ בעולם במלוא ריאותיהם, וכך העבירו את בשורת האל לבני הדורות הבאים.    

*

*

*

בתמונה:     John Coltrane, Eric Dolphy (speaking or conducting the music), and Elvin Jones, Photographer Unknown, Circa .1961 

Read Full Post »

Complete Communion

*

בשבוע האחרון של דצמבר לפני 55 שנה, בתאריך 24.121965, הוקלט אחד מהאלבומים המיוחדים ביותר בתולדות הג'ז, מאת חצוצרן ה-Free Jazz דון צ'רי (1995-1936). כותר האלבום מרמז על היותו סוג של אלבום חג מולד, כל כמה שניתן לדמיין אלבום Free Jazz  המציין בשמו את האוכריסטיה [Communion; בעברית: הוֹחָדָה], הסקרמנט של אכילת לחם הקודש והיין המגלמים את בשרו ודמו של ישוע. ראוי לציין כי ה-Communion הוא ריטואל שמתקיים בשלהי כל מיסה קתולית (לעתים גם בכנסיות פרוטסטנטיות כריטואל סימלי), כאשר כזכור בערב חג המולד מתקיימת מיסה חגיגית. בניגוד לאבות כנסיה שציינו כי כל אדם האוכל ושותה בטקס מקבל עליו את המסתורין של החסד האלוהי, הדגיש תומס אקווינס (1274-1225), כי ללא אמונה בכך שהלחם והיין מתקדשים והופכים לבשרו ודמו של ישו (טרנסובסטנציה) אין האכילה והשתיה הריטואלית מועילה כלל; דונס סקוטוס (1308-1265)  ניסה להשיב עטרה ליושנה ולהכיר בכך, כי קיום הסקרמנט תלוי בהשתתפות ולא באמונה או רגש דתי ספציפי. בסופו של דבר נקבע להלכה בכתבים הכנסייתיים, כי האכילה הריטואלית תלויה בכוונה להכיר בחסד האלוהי המתגלם במסתורין של הטקס [זוהי הדעה בה החזיק למשל, הפילוסוף הגרמני, בן תקופת הנאורות, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646)]. זוהי לדעתי גם כוונת כותר האלבום: השתתפות פנימית והכרה בחסד האלוהי המגולם במוסיקה וביצירה האמנותית המשותפת. בעצם, המנגנים ממירים (או מתמירים) את האכילה והשתיה הריטואלית בנגינה, ובהכרה המשותפת כי המוסיקה הנוצרת מגלמת את מְלֹא החסד האלוהי, הנח על הנגנים. עם כל זאת, המתקדשים על ידי היצירה המוסיקלית לא עושים זאת דווקא על דרך החסד הנוצרי אלא על ידי המטאפיסי או: מה שמעבר. לכך רומזת קריאת אחד מפרקי האלבום בשם Bishmalla (بسمالله בשם אללﱠה), כלומר הנגנים לא אחוזים בדת ספציפית, אלא רואים ברוחניוּת המוסיקלית, הנוצרת על ידי יצירה מוסיקלית משותפת, סולם עליה שיש בו נגיעה למטאפיסי.

ראוי לציין שהיה זה גם אלבום הבכורה של צ'רי כמלחין וכמנהיג הרכב. ככזה בעיניי הוא גם אחד מה-Debut Albums  המרשימים יותר בתולדות הג'ז, מה שגם שלאחר האזנות מרובות, עם שהוא מדבק בתזזיותו, הוא נותר לחלוטין אניגמטי. ניכר כי בחלקיו הגדולים זהו אלתור של צ'רי המשוחח עם הנגנים אשר איתו ומדביק אותם באלתור המשותף הגדול הזה.  צ'רי, בעת הקלטת האלבום, היה לאחר שנים שבהן שימש כחצוצרן ברביעייה פורצת הדרך של אורנט קולמן (2015-1930) – עימו ניגן בין 1962-1958 בעשרה או אחד-עשר אלבומים, ושל אלברט איילר. (1970-1936), הקלטה נוספת חשובה שלו, היתה לצד ג'ון קולטריין (1967-1936), באלבומם המשותף The Avant-Garde (האוונגרד) שהוקלט ב-1960, והורכב בעיקר מקטעים של קולמן, ת'לוניוס מונק וריי נובל (בסטנדרט Cherokee, שאולי רומז משהו לשורשיו האינדיאניים של צ'רי), אך ראה אור רק  בשנת 1965. בכל האלבומים הללו היה צ'רי סייד-מן שניגן כינור שני (נכון יותר: חצוצרת כיס או קורנט) לצד האמנים המובילים. העבודה המשותפת עם שלושה מהסקסופוניסטים הבולטים ביותר של הזמן, שכל אחד פרשׂ תווך יצירתי לגמרי-אחר, גרם לצ'רי להתייחס להנהגת הרכב Free Jazz   גם מתוך הפרספקטיבות השונות שקנה מן הנגינה לצד יוצרי הג'ז החדשני הבולטים של התקופה. בתחילה סברתי כי יש באלבום הזה הרבה קולמן ומעט קולטריין וגם משהו מקורי לגמרי של יוצרו, ואז התוודעתי ליצירתו המוקדמת של איילר, ונתתי אל לבי, שכל-כמה שצ'רי מלודי, הרמוני, מעודן ומורכב יותר מאיילר, יש איזו תפיסת עולם, במיוחד בחזרה על פראזות קצרות כהד או כמנטרה (סקסופון ואז חצוצרה או באלבום שלפנינו: חצוצרת כיס ואז סקסופון טנור), שהיא ירושת תֵמות המופיעות הרבה, באופן מוחצן הרבה יותר אצל איילר. צ'רי ניגן באלבום האולפן של איילר, Ghosts, ולפחות בשתי הקלטות פומביות נוספות עימו שתכפו לו: New York Eye and Ear Control ו-The Hilverstum Session , הראשון היה אמנם אלבום של קולקטיב, אבל רובו ככולו הולחן על ידי איילר ובהובלתו. כמו כן, אי אפשר שלא לחוש בקירבה שבין כותר אלבומו הנודע ביותר לשם של איילר, באותו זמן, Spritual Unity ובין Complete Communion שהקליט צ'רי שנתיים לאחר מכן.

דבר משותף נוסף, שמתגלה באלבום הזה, כירושת ההרכבים עם אורנט קולמן, אלברט איילר וג'ון קולטריין, הוא Free Jazz  בהרכב משולל כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) ובאופן שבו למעשה האילתור נע על גבי חטיבת הקצב (תוף וקונטרבאס), ופתוח יותר למרחב של צלילים ומהלכים מוסיקליים שאינם מתאפשרים בקלות בנוכחות פסנתר שמנגן. לא תמיד הפסנתר הוא כלי הרמוני או מלודי (יעידו אלבומיו של הפסנתרן-המשורר, ססיל טיילור), אבל יש לזכור כי הג'ז הקלאסי של דיוק אלינגטון, צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, קולמן הוקינס, מונק, ואפילו אלבומי תלמידים ממשיכים כצ'רלס מינגוס ואריק דולפי, הושתתו על אלתור בנוכחות מרכזית של פסנתר או למצער נוכחות מורגשת שלו. המהפכנות שביטא אורנט קולמן ואשר התבססה באמצעות  איילר וצ'רי, היתה בשנת 1965, צעד בלתי-מובן מאליו וקורא תיגר, שזיכה את יוצריו בקיתונות של רותחין מצד מבקרי מוסיקה ממוסדים, חובבי סווינג או בופ קלאסי. מגמה זו של צ'רי הופכת מודגשת עוד יותר, כשמביאים בחשבון, כי צ'רי היה פסנתרן לגמרי לא-רע לכתחילה. לפיכך, אי אפשר שלא להבין את החלטתו שלא לכלול ב-Complete Communion  פסנתר – כהחלטה שהיה בה כוונת-מכוון ושלא כיוונה לאזניהם של חובבי הג'ז הוותיקים.

אספקט מרתק אחר של  האלבום הוא סיפוריהם של המשתתפים בו, שהפכו בפרספקטיבה של יתרת חייהם מאז הקלטתו ב-1965, למחרוזת-פנינים בוהקת למספר-סיפורים, והנה תקציר, משום שעל חלקם ניתן להאריך ספר שלם:

לאונרדו "גאטו" ברביירי (2016-1932), אמן סקסופון וקלרינט, נולד בארגנטינה. ניגן כבר בשלהי שנות החמישים עם ללו שיפרין (נעימת הנושא של "משימה בלתי-אפשרית") בשנות השישים ינק השפעתו מסקסופוניסטים ב-Free Jazz ובמיוחד ג'ון קולטרייו,אלברט איילר אורנט קולמן (שלושתם הוזכרו למעלה) ופארו (פרעה) סנדרס הצעיר. כשברביירי וצ'רי נפגשו ב-1965, ברביירי היה נחוש למצוא את מקומו ב-Free Jazz, אולם טרם הופיע עם השמות המובילים בתחום, ומבחינה זאת השילוב עם צ'רי, החצוצרן המוערך, שעבד עם שלושה מבכירי-הסקסופוניסטים "החופשיים", היווה הצעה שאי אפשר לסרב לה. עם כל זאת, לאחר כמה אלבומי Free Jazz (אלבום הבכורה שלו כמוביל הרכב ראה אור בשנת 1967) שהתקבלו באופן פושר למדיי, שב ברביירי לשורשיו הלטיניים-אמריקניים. הוא התפרסם כמלחין פסקול סרטו של ברנרדו ברטלוצ'י, הטנגו האחרון בפריז (1972), שבשנות השבעים המוקדמות היה שם-דבר (ג'ז ממסדי עם ניחוח פריזאי), ואילו לימים עקב סצנת האונס בו (אי תדרוכה של השחקנית מריה שניידר מראש באמצעים ובכוחנות שיופעלו עליה)– הפך לסרט נודע לשמצה. "גאטו" ברביירי לא היה על הסט.

הנרי גריימס (2020-1935), אמן קונטרבאס ומשורר.לפני הקלטת אלבומו של צ'רי הספיק להקליט אלבומים כבאסיסט יחד עם סוני רולינס, קולמן הוקינס, ג'רי מליגן, רוי היינס, מקק'וי טיינר, ססיל טיילור, ארצ'י שפּ וכמובן: אלברט איילר. אלבום הבכורה של גרימס, כמנהיג הרכב, The Call , הושתת על Free Jazz אינטרוורטי שנוגן בטריו של קלרינט-באס-תופים; בהמשך שנות השישים המשיך לעבוד עם איילר ועם צ'רי (בשני אלבומים נוספים) ואז בשנת 1968 עבר במפתיע לקליפורניה, מבלי שיידע את חבריו. כשנתיים אחר-כך איילר, משותפיו היצירתיים החשובים ביותר, טבע למוות על יד פסל החירות בניו יורק, במה שדווח כהתאבדות, אבל אפשר שהיה קשור לחובות שהיו לו ולאיומי גורמים עברייניים ולחששו שאם לא ישים קץ לחייו אנשים נוספים ייפגעו. גריימס לא הקליט דבר בשלושים השנים הבאות ואיש מנגני הג'ז, גם אלו שבחוף המערבי, לא ידע מה עלה בגורלו. הואיל והוא לא ניגן עם איילר בשני אלבומיו האחרונים ולא שהה בניו יורק באותו זמן, אי אפשר היה לקשור בין מותו של זה והיעלמותו של זה. הסברה הרווחת אודותיו היתה שהוא נפטר בנסיבות עלומות בזמן ובמקום בלתי נודעים, ובאופן שלא היה קשור באיילר.

בשנת 2002, במלאת כשלושים וארבע שנים היעלמו, הודות לעובד סוציאלי חרוץ חובב ג'ז מושבע, שהיתה לו גישה לרישומי רשויות הרווחה ברחבי ארה"ב, נמצא גריימס מחדש, בודד ומרושש. הוא אותר בדירה קטנטנה בלוס אנג'לס והועסק בכל מיני עבודות משונות בשכר דל. עשרות שנים לא ניגן על קונטרבאס ושוב לא היה כלי נגינה ברשותו. לא היה לו מושג כמה זמן. הוא עד כדי כך התנתק מעולם הג'ז, שלא היה לו כלל מושג כי איילר אינו בין-החיים מזה כשלושים שנים. את מקום הג'ז תפסה כתיבת שירה, שגם אותה לא פרסם מעולם בשום מקום. החדשות על "שובו לחיים", הביאו לידי כך שבאסיסט ה-Free Jazz   והמשורר הניו יורקי, וויליאם פארקר (נולד 1952) מיהר לתרום קונטרבאס בצבע ירוק זית לבאסיסט האגדי. והנה, כבר בשנת 2003 חזר גריימס להופיע, במופעים סביב אלבום המחווה הנהדר של הגיטריסט מארק ריבו (שבין היתר ניגן עם טום ווייטס, אלביס קוסטלו וג'ון זורן), Spiritual Unity, שהיה מחווה ועיבודים מחודשים ליצירתו של אלברט איילר (גם אלבום נהדר). בין השנים 2014-2005 הקליט גרימס שישה אלבומים כמנהיג הרכב, לראשונה מאז 1965. בשנת 2007 הופיע לראשונה אצל מו"ל גרמני ספר השירים שלו, Signs along the Road. בשנת 2015 התפרסמה ביוגרפיה על חייו [!]. הנרי גריימס נפטר השנה, באפריל 2020, מ-covid 19 בגיל 85. בשנותיו האחרונות הופיע פחות אבל הרבה לקרוא שירה באירועים. על מסכת-חייו ניתן לצטט את השורות החותמות את שיר של טום ווייטס:  And if you feel that you can tell a bigger tale, I swear to God you have to tell a lie.

האחרון, הוא שותפו היצירתי העיקרי של דון צ'רי מאז תחילת שנות השישים ועד שלהי שנות השמונים, מתופף הג'ז, אדוורד (אד) בלקוול (1992-1929), לטעמי אחד מארבעת המתופפים הגדולים ביותר בתולדות הג'ז (מקס רואץ', רוי היינס, אד בלקוול ואלווין ג'ונס). הם החלו לנגן יחד בקוורטט של אורנט קולמן בשנת 1960, ומשם המשיכו דרך שיתופי פעולה של שניהם יחדיו (לפחות שלושה אלבומי דואו), באלבומיו של צ'רי (לפחות חמישה אלבומים) ובארבעת אלבומי ההרכב Old and New Dreams, שהושתת על אנשי הקוורטט של קולמן (צ'רי, בלקוול וצ'רלי היידן) כאשר את אורנט קולמן החליף דיואי רדמן, ובאלבומים נוספים של אמנים שאירחו את שניהם. בסך הכל הקליטו השניים יחדיו בין עשרה לעשרים אלבומים –  בהם נגנו יחד, אחד משיתופי הפעולה הפוריים והממושכים ביותר בתולדות הג'ז. אחד הדברים המיוחדים בבלקוול – מעבר לחיבתו הניכרת ל-Free Jazz  ולמקצבים משונים, היתה חיבתו הגדולה לכלי הקשה אפריקאיים מקוריים; כל מיני תיבות ולוחות ואיזו תפיסת עולם של הרחבה מתמדת של עולם ה-Sound שמאפשרים כלי ההקשה והמקצב. מן הבחינה הזאת, אלבום עם אד בלקוול הוא מבחינתי סמן איכות; משהו מעניין הולך לקרות פה בתחום המקצבים והסאונד.

לגבי Complete Communion, הוא אלבום כזה, שאי אפשר להאזין לו יומיום, אבל אני כבר כשנתיים מוצא את עצמי שב ומאזין לו בשמחה פעם בשבועיים לערך, ודווקא לתפיסתי, השהות שבין האזנה להאזנה, גורמת לי להרגיש את היצירתיות הגדולה שמפעמת בו, כרוח החייה באופנים.

Don Cherry, Complete Communion, Blue Note Records, Audio Cd, New York 2000

*

*

רשימה  700 ב"פרא אדם חושב" 

*

בתמונה: דון צ'רי על החצוצרה, ככל הנראה בשנת 1960, לא נודע מי הצלם.

Read Full Post »

½8 (Otto e mezzo)

*

ידיד צעיר, המוסיקאי, ליעד עיני, הזכיר לי אמש בפוסט שהעלה באינטרנט כי היום חלו 100 שנה להולדת של אמן הקולנוע האיטלקי פדריקו פליני (1993-1920). מזה זמן כבר איני חש לכל עשור ויובל ומאה של אמן שהיה או עודו יקר ללבי, אך מה אעשה כי צפייתי הראשונה בסרטו של פליני ½8 (Otto e mezzo) בקולנוע פריז בתל אביב אי אז בשנת 1989 או 1990 הותיר בי רושם בל-יימחה; הכול היה שם: מודע, לא-מודע, חלום, מציאות, שגב, שבר, מוות, חיים, הזיה וקרקס. יכול להיות שהיה זה מצב רוחי הקודר באותם ימי נערות שגרם לי להבין את הסרט, כאילו הגיבור לבסוף מניח לקולנוע ולחיים ועוזבם, וכי כל הקטע האחרון הקרקסי המנחם, המאסף אל החיים, הוא סוג של אפילוג או חלום פרידה מהחיים, כגון זה שהותיר דוסטויבסקי לרסקולניקוב שלו (הרוצח הנדון שפתאום מגלה את החיים ואת התשובה). מזמן לא צפיתי בסרט של פליני. ברור לי שהיום כבר הייתי צופה בו בעיניים אחרות לגמרי (מה שציין גם את צפיותיי הבודדות בו מאז).

לא מאוד הופתעתי לגלות לפני כמה שנים, שהדרך אל הסרט לא היתה סלולה; כלומר, האולפנים העניקו לפליני כל מה שהוא רצה, אולם הקבלה וההתבוננות הפתאומית על פליני כמגלם את עתיד הקולנוע האיטלקי תבעו את משקלם מנפש הבמאי. הוא לא הצליח לחבר תסריט. גואידו, גיבורו (בגילומו של מרצ'לו  מסטרויאני, 1996-1924) היה אפוא בבואה מושלמת של פליני עצמו, שלא ידע את נפשו ונתקף באחת במחסום כתיבה ובחרדת בימוי (לא ייפלא כי הסרט מתחיל בפקק תנועה, בו כולם צופים בהתקף החרדה של גואידו פנים אל פנים). הוא נכנס לאולפנים בשלהי שנת 1962 בתאריך עליו התחייב בחוזה כיום הצילומים הראשון עם קאסט של שחקנים וצלמים ואנשי אולפן, ובלי מושג התחלתי לאן כל זה יוביל. אמנם ישנם מצבים שבהם יציאה בלתי מאורגנת ל-Terra Incognita אכן מוליכה לגילוי יבשת שאיש לא העלה בדעתו.

*

*

במצב זה, כשהוא תלוי על בלימה (בדומה לתמונה הפותחת רשימה זאת – תקוע על סולם לא ידוע אם יטפס עליו או ינשור ממנו), ואולי מחמת ההערכתם הגבוהה של סובביו כלפיו, נזכר פליני בחדוות היצירה והאלתור, ופשוט החל לשחק. יותר משכתב (ואכן, גם גואידו לפתע יוצא מהרכב ומתחיל לעופף) –  הדריך את שחקניו בתחילה ברוח הדברים שהוא רוצה בסצנה, למה עליהם להתכוון. אפשר שגם בשלב זה עדיין לא היה קיים אפילו סינופסיס, ואפשר שהוא גם לא התוודה בפני אף אחד מהעובדים בסרט על מצבו, אלא התנהל כאילו זה חזונו בסרט הזה (שאמנם אינו ניכר בדיאלוגים דווקא) וזו השיטה שבהתאם להּ הדברים יתנהלו עד תום. מאוחר יותר החל גם לכתוב, אבל השחקנים קיבלו תמיד את הסצנות ליום המחרת, במקרה הטוב, בלילה שלפני הצילומים ובמקרה הפחות טוב – חצי שעה או פחות טרם צילומי הסצנה. יש אומרים  שהיה תסריט משלב כלשהו. אבל אם היה כזה, איש לא ראה או הורשה לראותו. לדברי שחקנים בסרט, היתה זו חוויה בלתי שגורה, אבל איש לא טען כי החוויה היתה כאוטית או שהרגיש ברכבת שדים או ברכבת שסטתה ממסלולהּ.

הוליס הלפרט, ביוגרף של פליני, כתב על אודות עשיית הסרט  ½8   את הדברים הבאים:

*

… הוא לא רצה שהתסריט יהיה שלם מדי, אמר; אחרת, מבחינתו יהיה הסרט חסר חיים. "הייתי מרגיש כאילו הכול כבר הושג בכתיבה – לא יהיה לי כל עניין לצלם אותו. אני אוהב לאלתר; משהו בר-מזל ובלתי-צפוי בסצנה אחת, פותח את הדלת לסצינה אחרת נוספת, ולעוד אחת."

מעולם לא היו יותר משני עותקים של התסריט על במת הצילומים והשחקנים לא יכלו להשיג אף לא אחד מהם. הם קיבלו את תפקידם מודפס על דף נייר – לעתים בערב שלפני הצילומים, ולפרקים רק מחצית השעה לפני שעמדו מול המצלמה …

"אני הוא גואידו," אמר פעם פליני, כשנשאל על ידי מבקריו אם בעיותיו שלו תואמות את אלו של גיבור הסרט. כמה מבקרים תמהו עד כמה השפיעו המאבקים הפנימיים והנפשיים של פליני על שמונה וחצי וציינו יסודות פרוידיאניים ויונגיאניים בסרט … רמז למקורן של ההשערות הללו ניתן למצוא בפגישתו של גואידו עם מוריס הבדרן. מוריס הוא קוסם המסוגל, לטענתו, לקרוא מחשבות. יש לו שותפה שתכתוב על לוח מה שקרא במחשבתו של גואידו. היא כותבת את המשפט המסתורי "אסא ניסי מאסה". כן, הוא חשב על זה, מודה גואידו. המקרה מעורר את זכרונות ילדותו של גואידו. כשהיה נער, נהגו הוא וחבריו לשחק משחק מלים בשפה שהמציאו, שבה לפני ואחרי כל תנועה באה האות "ס". במקרה זה המלה היא "אנימה", שפירושה נפש, והיא מילה חשובה בפסיכולוגיה של יונג.   

… פליני צילם את הסצינה על פי גרסה זו. ואז בעוד ההפקה נמשכת, החליט לצלם קטע שיהיה ה"בקרוב" בבתי הקולנוע. לפחות כך טען. אולי כדי להצדיק את ההוצאות הנוספות. ריצולי הסכים לאפשר לו להחזיר את כל הצוות, ואף להוסיף להקת קרקס קטנה. פליני השתמש בשבע מצלמות כדי לצלם את הלהקה רוקדת במעגל, כשבראשה גואידו הילד. ייתכן ששקל סיום אחר לסרט, וחשב לא רק על ה"בקרוב".

לקראת סוף הצילומים עבד פליני על שני הסיומים. כשהוא מצלם שוב את הסצינה בקרון המסעדה ואת תהלוכת הקרקס על החוף … רק בינואר 1963 בחר בסיום השני … הסיום בקרון המסעדה נראה בעיניו שכלתני יותר ולכן מרגש פחות. תגובת הצופים לסצנת הקרקס הצדיקה את החלטתו … חודש ימים לפני הבכורה הפך השם האירעי לקבוע לאחר שנדחו הצעות … בפעם הראשונה הופיע שמו של פליני מעל שם הסרט. 

[הוליס הלפרט, פליני, תרגמה מאנגלית: בלהה קויפמן, הוצאת דביר: תל אביב 1988, עמ' 148-139 בדילוגים]

*

גם במהלך שמתואר על ידי הלפרט, עם מגמתו להסדיר את הדברים, מושם דגש על אהבת האילתור של פליני, על כך שהשחקנים בדרך כלל לא יכולים היו להכין את עצמם בחזרות ממושכות לקראת הסצנות הבאות הואיל ולא היו תסריטים ואם היו –  הרי שאלו הובאו אליהם זמן קצר טרם הצילומים.  גם הצהרתו, שמביא הכותב, "אני הוא גואידו", כמו מוסרת כסאב-טקסט את מצבו של פליני בתחילת העבודה שכן גיבורו סובל ממחסום כתיבה ומקושי מהותי לתכנן את מהלכיו הבאים בעולם הקולנוע וזאת דווקא לאחר שהשיג הצלחה יחסית. בנוסף שפת ה-ס' בהּ משחקים גואידו וחבריו (מזכירה את שפת ה-ב' של אבנבי אבובהבב אבותבך משירו של אהוד מנור) כומסת את המלה נפש, כאשר לחש הקסמים אסא ניסי מאסה, כלומר: המעשה היצירתי-המשחקי המודע, אוצר בפנימו את איוויה של הנפש ושל הלא-מודע דווקא להיוודע ולהתגלות. כאן, אולי נחשפת גם פיסה מתודעתו של הבמאי-היוצר, היוזם איזה משחק-יצירה, חירותני רק עבורו, שחוקיו וגבולותיו נהירים רק לו.  כאשר החתירה של האולפנים ושל כל העוסקים בסרט –  היא הסרט עצמו; אבל פליני פונה בדרך אחרת. היעד הוא נפשו.

*

*

  כך או אחרת, כפי שמבואר מהמשך הדברים, פליני מצלם ומצלם; קטעים שהיו אמורים להישאר כחלק מהטריילר הקולנועי בלבד, סיימו לבסוף את הסרט. רק כחודש לפני שהסרט עלה לאקרנים בחר הבמאי את הסוף שהניח את דעתו (המרגש יותר). גם השם האירעי של הסרט, שהיה אמור להיות מוחלף עם הפצתו, נותר קרוב לזמן ההפצה כשם הסרט, על אף שבוודאי קשה לומר כי השם המספרי הזה אמור היה ליצר אצל הקהל דריכות או ציפיה דרוכה לסרט.

*

*

פליני כמובן לא פעל בחלל הריק כאשר ביקש דרכי מבע לנפשו וללא-מודע שלו. בשנים שלפני-כן, יש להניח כי הוא צפה והפנים את הקולנוע הסוריאליסטי (דאלי-בונואל, דושאן-מאן ריי); יש להניח גם כי התוודע ליצירותיה המופנמות של מאיה דרן, לסרטי מרסל קארנה, לקולנוע הלטריסטי הצרפתי של איזידור איזוּ, גבריאל פומרן ומוריס למטר, כמו גם לסרטי רובר ברסון ולגל החדש הצרפתי המתעורר (פרנסואה טריפו, לואי מאל וז'ן לוק גודאר). נוסיף לכל אלו (אולי מפרי דמיוני בלבד) גם את הצלילים החדשים של ה-Free Jazz  האפרו-אמריקני שהחל עולה וגדל משלהי שנות החמישים; סגנון שנשען במודע על חריגה מכל המודוסים המוכרים ועל אלתור רציף (אורנט קולמן, אריק דולפי, דון צ'רי, אלברט איילר, אד בלקוול, ססיל טיילור ועוד), זאת אף על פי שקשה לקשר בין נינו רוטה (1979-1911), מלחין פסקול הסרט, ובין סגנון זה, ובין פליני ובין סגנון זה (ובכל זאת, רוח הימים והדברים). בנוסף, עוד קודם לכן, וללא קשר ל-Free Jazz  הפך הפסנתרן ת'לוניוס מונק לאמן נודע באירופה (ב-1959 הופק ובוים סרטו של רוז'ה ואדים   Les Liaisons dangereuses עיבוד מודרני לספרו של הרוזן דה לקאלו, כשכל הפסקול שלו הושתת על קטעים של מונק) במיוחד על שום הג'ז הבלתי מתפשר שלו, ומשום שלא נשמע כמו אף פסנתרן אחר (קדם לו בהלחנת פסקול לסרט צרפתי, החצוצרן מיילס דיוויס בסרט מעלית לגרדום). להערכתי כל אלו, לא פחות ואולי אף יותר מפסיכולוגיה יונגיאנית (כפי שכתב הלפרט), שימשו את פליני במהלך היצירתי האלתורי משחקי שלו, שהפך לאחד הסרטים המצוטטים והנדונים ביותר בתולדות הקולנוע, כאשר יוצרו דווקא ביקש להניח כנראה בפני הקהל, את נפשו.  לבסוף,  ½8 היה גם הסרט הראשון שבו היה חתום שמו של פליני מעל שם הסרט; כלומר כיצירתו של אמן; הרגע בו הכיר בעצמו כ-Author.

 

טרי גיליאם על הרגע הקולנועי האהוב עליו
*

*

בתמונות:  Federico Felini,  Photographer Unknown

Drawing from Fellini’s Book of Dreams in the City Museum, Rimini. Photo: Julia della Croce

Read Full Post »

Birdshot

 

כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם (זכריה ג,9) 

*

יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן לוֹבֵשׁ בְּגָדִים צוֹאִים

מוּל הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ

פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו הַחוֹלוֹת; צִפּוֹרים יְרוּיוֹת שֶׁאִבְּדוּ  שָׁמֵיהֶן

מַבִּיט אֶל הָעֵרֳב  הַלּוֹחֵשׁ לו­ שָׁם וּמַפְצִיעַ

*

וְהַלּאוֹ אֶבֶן הָרֹאשָׁה לֹא הָיְתָּה תָּמִיד הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

הָיֹה הָיְתָּה נַעַר שֶׁאָהַב אֶת מֶדוּזָה  

וְלַמְרוֹת שֶׁהִתְאַבֵּן  מִזְּמָן מֵעֵינֶיהָ, וְהִתְגַּלְגֵּל מֵאָז הַרְבֵּה בְּחַיָּיו,

אַף  פָּעַם  ל­א שָׁב לַחַיִּים  עַד שֶׁפָּגַשׁ את קָסַנְדְרָה

*

וְכִי פָּגַשׁ אֶת קָסַנְדְרָה?

צִפּוֹרִי עֵינָיו יְרוּיוֹת;

עַיִן  יְמִין דְּלוּקָה, עַיִן שׂמֹאל זוֹכֵרֶת.

מְמַצְמֶצֶת נוֹאַשׁוֹת, שְֹרוּיָה בַּחֲשֵׁכָה;

תּוֹהָה הַאִם אֵרָע כָּל מַה שֶׁהִיא אוֹצֶרֶת?   

*

[שועִי, 9.12.2019]

*

*

בתמונה למעלה: איור מכתב יד מעוטר של ספרו של המשורר הסוּפי, פריד אלדﱢין עטﱠאר (נהרג בשנת  1221 במהלך הכיבוש המונגולי של נישאפּוּר). 1610 לערך, איראן.

 

Read Full Post »

الصبر من الرحمن (אלצַבְּר מִן אלרַחְמַן)

*

1

מעשה במורה, אז עוד לא היה מורה, שנרדם במטבח בתוך סיר גדול במוצב צהל"י במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד שהתעורר – המצרִים השתלטו על המוצב, הרגוּ ושבוּ. למזלו, היתה לו ערבית-מצרית מהבית, מה שסייע לו לחמוק. בהמשך, בעקבות נדודים, הצליח לחבור לכוחות צה"ל.
למדתי ממנו דבר גדול: כשמתחילה מלחמה מוטב להירדם בסיר גדול. זה הסיכוי היותר גדול לצאת בשלום מהעניין. ואכן, פעם כשהייתי חייל פצוע מאוד, ולא היה לי סיר גדול, נפרדתי מהעולם במחשבתי וניסיתי לישון. הצליח לי. לקח לי קצת זמן להתעורר. לו רק היה לי סיר גדול, לבטח הייתי יוצא מזה בשלום.

פעם מזמן, כשהייתי תלמיד י"ב, הופיעו בבית הספר ארבעה בריונים חמושים באלות. הם באו כדי להכות איזה ילד שגזל לאחד מהם את חברתו. סגן המנהל יצא לדבר איתם. הם שברו את ידו במהלומה.  אותו מורה אמר לי: "שוֹעִי, קח את השניים האלה" (הוא הצביע), "ואני את השניים הנותרים". זאת לא הייתה מלחמה. בסוף תגרה קצרה הם שכבו מקופלים על הרצפה, עוד לפני שהגיעו השוטרים. הוא  חייך: "ידעתי שאתה לא פּוֹחֵד מכלוּם".

פעם לא הופעתי לשיעורו במשך חודשיים. למעשה, באותה תקופה, בשל בעיות ביתיות, העדפתי להסתובב; לנסוע לכל מיני טיולים בצפון ובדרום. בבית הספר החזיקו אותי בעיקר כי העליתי להם את הממוצעים. והמורה? המורה פשוט חשב שזה יהיה מועיל אם אגיע לחיל המודיעין. לאחר חודשיים, כשהתייצבתי סוף סוף בשיעור לערבית. הוא שאל אותי היכן הייתי; עניתי: "המורה, כאב לי הגרון". הוא התחיל לצחוק. איזה דקה, הפסיק הכל, וצחק. לי לא היה ברור אם מצחיק לו או עצוב לו. עד היום אני חושב שהוא היחיד בתיכון שבאמת הבין עד כמה החיים שלי גרועים.

*

2

*

עוד לא נמצאה הדרך לומר להם: "היו שלום ותודה על הדגים". בין היתר, משום שאינךָ אוכל דגים ואינך יודע להיפרד כמו שצריךְ. גם באתיופיה לא נהגו לאכול דגים, ועל קברם של ילדים שמתו טרם הספיקו לחטוא ועל קברות אנשים שנודעו במעלתם וביושרם הקיצוני – נהגו לנטוע שיחי צבּר. עכשיו, עצום עיניך, ותן דעתך על קוסמוס הומה דגים ושיחי צבר – המשייטים במסלולים אליפטיים באפלת-הליל, כל אחד לעצמו, בהיפרדות מוחלטת, בדממה חסרת התנגשויות. אחר-כך, דמה את עצמך מצטרף לאותו מחזור קוסמי, צף בין אדרות דגים ושיחי צבר, במסלול אליפטי; שונה את המלים: الصبر من الرحمن (הַסֶּבֶר/המתינות מן הרחמן).

במיתוס קדום/סיפור עממי משל יהודי אתיופיה הובא:

*

כאשר יצר אגזיאבהר את האדם – מעפר יצר אותו, והשליכו על הארץ ללא רוח חיים באפו. ראו המלאכים את האדם  מושלך ככלי אין חפץ בו ובאו אל אלוהים בטרוניות: "איזה מן יצור מוזר יצרת? למה יצרת אותו ולאחר מכן השלכת אותו על הארץ? הקשיב האלוהים לדברי המלאכים – זה היה ביום הארבעים ליצירת האדם – ואז נפח בבובת העפר בחזקה והיא התנפצה לרסיסים. למחרת ביום הארבעים ואחת, יצר אלוהים בשנית את האדם מעפר והפעם נפח לאט-לאט נשמה באפו והאדם קם על רגליו.

[יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1977, עמוד 42]   

*

שלא כמו בסיפור בריאת האדם המקראי, שמבוצע תוך הנחת אומניפוטנטיות (כל-יכולת) אלוהית; כאן הסיפור כולו מדגים דווקא את מגבלותיו של האל: הוא יוצר מעפר בובת עפר נטולת-חיים, ומטיל אותה על הארץ, ואז בנסותו לנפוח בה רוח חיים היא מתפוצצת לרסיסים; רק לאחר מכן באופן איטי ומבוקר חוזר היוצר על יצירתו והפעם מצליח ליצור את האדם. כלומר, האדם, כמוצג כאן היה, פרי עמל של נסיון וטעיה, ולאו דווקא של הליך מתוכנן שניתן לשלוט בו. הטקסט אפילו לא נותן בידינוּ את הודאוּת שניתן לחזור על היצירה, ושהאל היה יודע מה הוא עושה – אם היה נאלץ ליצור אדם בשלישית. אפשר שהיה מסתפק בלהיות בובנאי.

כמובן, מיתוס הבריאה הזה מהדהד את המיתוס הלוריאני בראשית עץ חיים של שבירת הכלים והתנפצות העולמות הקדומים שלא יכולים היו לעמוד ולהתקיים, ואז החזרה על התהליך מתוך נביעת אור מופחתת (שאכן עומדת), וזאת לשונו:

*

והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן, עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכוח לסבול האור.   

[ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר בן יהודה ליב פֹּפֶּרְשׂ,  וורשא 1891, דף ה' ע"ב]   

*

משום מה, הואיל והטקסט הלוריאני מניח את כל-היכולת האלוהית, ומניח לעולם האצילות (הקרוב ביותר לעצמוּת האלוהות) להישאר על מתכונתו, ועוד להעיר כי האור האלוהי מפשט בו ללא מסכים וחסמים, ואילו רק מהעולם המשתלשל ממנו, עולם הבריאה, חל בניסיון ההארה הראשון המשבר  –  משום שככל שהעולמות הנאצלים התרחקו ממהוּת האלוהות, כך התקשו לסבול את אורו הצח (הגשמיות היחסית אינה משתלמת) – לא הועלה מעולם הספק האם עצמוּת-האלוהות מסוגלת בכלל לחזור על תהליך הבריאה, כתהליך רצוני-ספונטני, עומד ומתקיים (האל מתואר כאן כְּמַזְרִים אל העולמות אורות מכוסים יותר, שיש בכוחם לסובלם). והלאו כבר מעצם הצורך לחזור על התהליך (כפי שאירע) נגרע משהו מהספונטניוּת, ועצם הכישלון הראשון (גם אם היה חלקי), העיד כבר על כך שהתהליך חייב להיות מתון ושקול, בזרם מופחת, לא פרי של התפוצצות או גודש שעלולים לצאת משליטה. התיאולוגיה הרבנית ודאי הציגה את האלוהות כמחולל נסים, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועתיד להחיות מתים. אבל לנוכח המיתוס האתיופי שהובא לעיל, ועל אף הקונקרטיזציה-הפיסית שלו (היעדר מטפיסיקה), עולה השאלה: האם בכלל האל (במידה שהוא שם) עשוי לחזור על מעשה הבריאה (העולם, האדם)? אפשר שכן; אפשר שלא; אפשר שנצטרך להמתין משך רב מאוד עד הפעם הבאה (יותר משקהילות אנושיות מצפות לגאולה או משיח). בעצם, לא יהיה מי שימתין.

*

3 

כל הזמן אני שומע ג'ז.  נדמה לי שבניגוד למוסיקה או שירה אחרת שמעלות על פני השטח זיכרונות ורגשות שלא קל לי להתנהל איתם מעל פני השטח (כך או כך, הם מי התהום). ג'ז ממש כמו פילוסופיה בשעתו מהווים עבורי איזה מיסוך מסוים של רגשות עזים.  אלו שני מדיומים שבהם אני יכול לנוע יחסית בחופשיות בלי להיקרע לגזרים. אני לא דרמטי. מתרוצצים בי תכנים יומיומיים שקורעים לגזרים.

אפשר, מפני שבפילוסופיה מבוססת לוגיקה, יש שאיפה לסדר, ארגון, שיטה, הכללה, המשגה; כמו בשחמט: הלבן הוא לבן; השחור הוא שחור. גם בג'ז, בפרט ב-Free Jazz כאוטי, אני מאזין ליצירה כמכלול, ובבד-בבד לכל התפקידים המוסיקליים בה [למשל, כרגע באוזניות, באלבום Far Cry, מאת אריק דולפי (1964-1928) ובּוּקר ליטל (1961-1938): חליל צד, סקסופון אלט, חצוצרה, פסנתר, קונטרבאס ותופים]. המשחק הזה בין אנליטיות (פירוק לתפקידים) ובין סינתזה (היצירה כמכלול) – יש בה משהו מרגיע. כמו להרכיב פאזל בתודעה; כמו כימאי המפרק ואז מרכיב חומרים ואז כבר יודע כיצד ישפיעו אלה על אלה (זוהי ההנאה הכי גדולה בבישול). כשאני חושב על זה לעומק, אולי זה גם התהליך שעבר על הכתיבה שלי בכלל לאורך שנים. מנער –  שרצה להשמיע את קולו ודרך שמיעתו להבין את רגשותיו; למקום שבו – הנסיון; הפירוק וההרכבה, הרבה יותר מעניינים אותי. לא נצחון הרציו, אלא ההנחה שהרגשות תמיד מלווים אותי, הם לא הולכים לשום מקום (גם לא הכאוס) – הצורות החולפות: התנועות של הדברים, האופן שבו הן נרשמות בתודעה; היכולת לפרק ולהרכיב תמונות, קולות, חוויות – וליצור צורות חדשות, מעניינת אותי יותר מהצעקה; ומהבעת הכאב הישירה. אני פשוט לא יכול שהרגשות שלי כל הזמן יהיו בפרונט.  גם ג'ז יכול לגעת בעצבים חשופים, אבל התהליך שעובר עליי כשאני מאזין, משולל חיפזון ולא נסחף אחר רגשות. כמו שהמורה, שנרדם בסיר הצבאי, וידע להמתין חודשיים ולא לעשות עניין מאי בואי לשיעורים; כמו הידיעה של קוצר המחשבה להקיף את כל מה שיש בקוסמוס שאנו שרויים בו. אין טעם להאיץ; יש טעם לשים לב לפרטים ולהשתנותם. יש טעם ליצור צורות חדשות.

*

*

2-4.6.2019, ימים א-ג, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן 

כנס בינ"ל על הלוגיקה האריסטוטלית והשפעתה על יהדות ימי הביניים בגבעת רם ובר אילן, 

עם מורים/ות וחברים. גם אני אשמיע איזה דבר. 

כל המעוניינים/ות בתכנית המליאה (היא ארוכה) מוזמן/ת לכתוב אליי.

*

*

בתמונה למעלה: The Cactus' Landscape, Photographed by Shoey Raz 2019

Read Full Post »