Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אריק עמנואל שמיט’

 
 *
*
1

 

הוא נפל באמצע הרחוב. ידו הקמוצה נפתחה. מלים התפזרו מתוכה. חרוזי עץ משרשרת מוסלמית הכוללת את תשעים ותשעת שמותיו היפים של האל התפזרו לכל עבר. התקף הלב היה סופני. כך קבעו פרמדיקים שהגיעו למקום. האור האדום של ניידת מגן דוד אדום נגהּ והבזיק את הרחוב, כמו מגדלור על שן-סלע, המבקש לסמן את הגבול שבין ארץ החיים ובין המוות. אין טעם להשיב את החרוזים לבעליהם. מי בעליהם עתה, אללה? גם לא נתנו לי להתקרב. בכבוד וביראה, ליקטתי את שמותיו היפים של אללה מן הארץ, אחד אחד. לא השלכתי אותם חלילה. שמרתי אותם לעצמי בשקית, כמו היה סוכריות צבעוניות או מיני מתיקה.היה לילה קר וחשבתי על מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. האם מישהו אסף את גפרוריה שהתפזרו אחרי הנפילה?  

 

2

 

מלאך נופל,כנראה ג'בּריל  (=גבריאל,המלאך שמסר למחמד את הקראן), אינו זוכר מהיכן נפל, להיכן עליו לשוב, ועוד יותר לשם מה עליו לשוב ומה הוטל עליו לעשות כאן. הוא נכנס לחנות פרחים, חנות הפרחים הראשונה בחייו, ונהנה ממראה זר פרחים. הואיל והוא לא ראה מעולם פרח לפני כן, הוא נהנה מיפי הזר מניחוחו העדין- המשכר. אין לו כל תובנה כי מדובר בפרחים גדועים ממקומם בשדה, העתידים לנבול, להעלות רקב. אין לו גם אהובה שהוא מבקש לשמח בזר. הוא נהנה מן היופי עצמו. סתם כך, ללא תוחלת וללא תועלת. ללא תקוות אחרית כלשהי.

 

3

 

בשלהי המונודרמה, מסייה אבראהים ופרחי הקראן, כאשר מסיה אבראהים נפטר מעט לפני הגיעם לקוֹנְיָה, ואילו הגיבור הילד האסופי, הנוסע עימו, נוטל על עצמו להיות מחליפו, סוּפי מערבי בן המסדר המוולווי, התחלתי לבכות בכי פנימי, חרישי. הלב בוכה והעיניים נוצצות. שיח' סוּפִי מן הצפון שנכח בקהל שלח אליי מיד בתום מחיאות הכפיים את שמשו וביקש ממני לשוחח איתו אישית. שאלני אם אהיה מוכן לבוא לצפון ולהיהפך לתלמידו. אותו אדם, מבעלי ההלכה החנבלית, ודאי חשב כי נתעורר בי שורש נשמתי האסלאמי. ברם, מה שנתעורר בי היתה זכרון המסעות שידעתי אני בחיי, בלתי אפשריים כל-כך, נוהים ומלאי געגועים כל-כך, לאיזו אלהות נעלמת המצויה מעבר לכל זה, שאני מגלה את  רישומיה-עקבותיה איכשהו-כלשהו בחיבורים שונים ובעבודת ההכרה. כמעט לא עצרתי את פי לגלות לו את תשעים ותשעת השמות היפים, האסופים עמדי, אבל באותה המידה יכול היה פי לדבר על י"ג מכילן דרחמי (=מדות הרחמים), על האלהות הדוממת בסופיסטס לאפלטון על האקסטזיס הפרדוקסלי באנאדה השישית לפלוטינוס. מה שאי אפשר לדבר עליו מוטב לשתוק עליו. יבוא יום והחרוזים יתפזרו מכף ידי ואילך, בגלגול אחרון, ומישהי או מישהו יבואו ויאספו אותם אל חיקם.   

 

 *

*

בתמונה למעלה: ז'ן בטיסט מורו, דרווישים מחוללים, שמן על בד, המחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »