Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארכימדס’

 

וְאָז תָּכִּיר אֶת עַצְמְךָ, אִם תּזָּכֵר

בְּעַרְפִּלֵּי תְמוּנוֹת מֵחֲלוֹמוֹת עָבָר,

בַּיוֹם הַזֶּה, הָעַגְמוּמִי, עֵת תְּהַלֵּךְ

וְעֶינֶיךָ פְּקוּחוֹת.

מִכָּל חַסְדֵי הַזִּכָּרוֹן, אֶחָד יָקָר:

זֶה הַמֵּשִיב אֵלֵינוּ חֲלוֹמוֹת

[אנטוניו מצ'אדו,  'ואז תכיר את עצמךָ…', רק מלה בזמן,  תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2001, עמ'  21]

 

1

   עכו, העיר העתיקה. אור ליום שני. חדר חצי-חשוך, לקול תוף וכינור רחוקים, אני מחולל כאחד הדרווישים של קוניה, תלמידי-תלמידיו של ג'לאל א-דין רוּמי (1273-1207), כאחד מגלגלי השמים, שלתפישתם של אנשי ימי הביניים, נעו במעגלים בקצב קבוע, מדוד ונצחי; אני חושב על שני טורי שיר משל שלמה אבן גבירול (1058-1020), לפני שאני נאלם-נעלם: וְאַל תִּתְמַהּ בְּאִיש כָּמַהּ בְּשָרוֹ/לְהַשִיג מַעֲלוֹת חָכְמּה וְיָכֹל// וְהוּא נֶפֶש אֲשֶר הַגּוּף תְסוֹבֵב/וְהוּא גַּלְגַּל אֲשֶר יָסֹב עֲלֵי-כֹל! אבן גבירול ודאי העלה בדעתו את גלגל-השכל, הנפש הכללית הניאופלטונית הנמצאת מעל ומעבר לעולם הגלגלים, ממנה נאצלת נשמת האדם; ואני, ככלות אלף-שנים, מסתחרר עד אין-זמן, אין-מקום, אין-ארץ, אין-לאום, אפילו את נפשי איני עוד יודע, אלא את גלגול-הכל, חבוּר בתוך הכדור, הצורה הגיאומטרית המושלמת, אליבא דאפלטון (טימיאוס). והעין הפנימית נפקחת להבין כי אינה מסתחררת, היא נפקחת להבין, שאין שאון, אין סחרור, אין מעלה ומטה. הכל נתון באחדוּת-שווה, בחללו של גלגל.  יד ימין נוטה מעלה לקבל ויד שמאל נוטה מטה לתת. כמו נתון בין שמים וארץ. אני מסתחרר שם עד שהמוסיקה נחלשת-מואטת. בחדר השני, מחוללת אותו זמן, אשה יפואית הקרובה לדרכי הסוּפִים. כאשר הקהל צפה בה העדפתי לפרוש לחדר הצדדי ולחולל שם בעצמי. נדהם מן המהירות שבה פגה הסחרחורת.

*

2

   חשבונות הנפש של תשרי. חוסר היכולת שלי למצוא את מקומי בעולם. ר' בחיי בן אשר (1340-1255 לערך, סרגוסה), ר' ישעיה הלוי הורויץ (1630-1558, פראג וטבריה) ואחרים, כתבו כי על כל אדם לראות עצמו כאילו הוא גֵּר בעולם הזה. עובר-חולף, חסר-קביעות, חסר-מקום. אצל הסוּפים ישנו מונח מקביל 'עַ'רִיבּ' (=זר). על העולם לראות את העולם כאילו הוא אינו ביתו. זה מוזר, עד כמה העולם אינו ביתי, ועד כמה אני רחוק מלמצוא בית בגופי או בנפשי. אם המסע-הפנימי הוא הנס אותו מניף המיסטיקון (לא משנה אם מקובל, סופי, יוגי, שאמאן וכיו"ב), אני במסע פנימי חסר תכלית, בדרכים תמיד, עם חיוך בדרך-כלל, לא תמיד מובן לי, חיוך עיקש. לא קל למחות אותו. לעתים נדמה לי כי הוא מנהל חיים משלו, משום שהוא קובע את מקומו על פניי, הרבה לפני שאני שעולה בדעתי לקבוע אותו. אולי החיוך הבלתי-רצוני הזה הוא מקומי בעולם או משהו שמגלם אותו.

*

3

   חבר יקר אומר לי אולי כל אחד צריך להיות פרא אדם חושב. אני שואל אותו מופתע, על מה הוא סח. הוא אומר: אולי צריך פשוט להפסיק לתת לאקדמיה לרדות בנו ולהיות אנשי רוח חופשיים, ללא מחויבויות וכבלים. אני מחייך ושואל אותו האם סיפרתי לו אי-פעם מדוע נתתי את השם הזה לאתר. זה היה לפני 18 שנים לערך, תקופה שבה הייתי מטייל ביערות ירושלים בלילה או בשדות רמת- הגולן; הופך לאחד עם קול חיות הבר ועם התנועות השמיימיות. לדעת שאיני נטרף אלא הולך ונרפא, נע ואיני נע, מרכז את כל כוחות המחשבה בליל, בתוך הגוף ומחוץ לגוף. מוגן מאי-פעם: חלק מאותה אחדוּת שווה. כשניסיתי לחשוב עם שחר מה הייתי בלילה, נבע בי הכינוי הזה מאליו. נזכרתי בו פתאום, לפני כשנתיים, כאשר התבקשתי לתת שם לאתר.

 

4

   ארכימדס (287-212 לפנה"ס) והחייל הרומאי.Noli, obsecro, istum disturbare . לוּ רק היה החייל מבין כי אין לקלקל את המעגל, שהתווה ארכימדס בחול. כי אין כל חשיבות לשמו של אדם (המפקד הרומאי ביקש כי החיילים יביאו אליו את ארכימדס חי), אלא להיותינו אחוזים באותו מעגל/כדור, הצורה הגיאומטרית השלימה, צורת הקוסמוס, וכי כולנו כאחד אזרחי היקום; ודאי היה נמנע מלשפוך את דמו של המתמטיקאי הישיש, כי הוא אינו יכול להיות באמת אויב, כי אם אוהב, המלמד, גם במיעוט מלים, חכמה בלתי-מצויה.

*

5

   אני מביט אל צל ראשי, האליפטי- העגלגל. נרקם אי-בזה, פרי מחשבות ודברים-נאמרים, קולות המגיעים אליו, מהדהדים בו רגע, וממשיכים בדרכם. מותירים אותי,הולך ומשתנה, כל העת, גם בשינה, גם בלי ידיעה. קרוב אל לב היצירה, אבל לא קרוב מספיק. אני מכוון הווה וקדימה. הזכרונות, החלומות, כמו מאפשרים להרחיב את חצי המעגל, לכדי מעגל שלם פנורַמי אחד ויחיד. אני מתבונן בצל ראשי. חסר פשר. העולם הוא מופע קסמים והוא שער אפל. הבט בנשימות האור הרפות בשלוליות הצל. דע שזה שָם, חסר שֶם; צלול, ונושם ואפל.

*

על צל הראש ועל אוֹר ההכרה

*

בתמונה למעלה: Paul Klee, Red Baloon, Oil on Canvas 1922

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

'אין מתפקידי לבנות אתיקה. אני רק משתדל לחפש את משמעותה' (עמנואל לוינס)

 'לא יכולתי להבחין בשום מקום, לא בפינות, לא בגמלונים, לא במסגרות החלונות ולא בלזבזים באיזה קו עקום או בעקבות  אחרות של הזמן שחלף' (וינפריד גיאורג זבאלד)

 

1

בספרו חלל וכו' מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק (1982-1936), את הפרק הבא:

על הקוים הישרים:

 

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

קו ישר זה – המשעול שבו ילכו הנוצרים האמיתיים! אומרים

אבות-הכנסיה.

-סמל הישרות המוסרית אומר קיקרו-

– הטוב בקווים, אומרים שותלי הכרובים.

הוא הקו הקצר ביותר, אומר ארכימדס, שאפשר למתוח מנקודה אחת לנקודה אחרת.

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

 

לורנס סטרן (טריסטראם שאנדי, פרק 240)

 

[ז'ורז' פרק, על הקוים הישרים, חלל וכו': מבחר מרחבים,  תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל, תל אביב 1998, עמ' 110]

 

   לכאורה, לדברי פרק, כל הפרק לעיל הוא ציטוט מספרו הקלאסי של סטרן, ולא-הוא. למעשה, אליבא דהמהדירים, רק השורות השלישית עד השביעית מופיעות בו (בפרק הארבעים, כרך שישי). כל היתר הוא כנראה כתיבה פרקית אפיינית.

כלומר, כאשר מותירים את דבריו של פרק המובאים סביב הציטאט מקבלים את התוצאה הבאה:

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

   כלומר, פרק בוחר לדלג מעל מקומו של הקו הישר, האמור בסדר התיאולוגי-דתי או האתי-פילוסופי. במיוחד עולה כי הוא מבכר שלא להעדיף את הדרכים הקצרות, הסלולות. למעשה לדידו, אין חפץ אמיתי בקו הישר, מלבד תועלתו, המודגמת על ידי משפטו של ארכימדס. לפיכך, הפכה הישרות לסמל חברתי-דתי. לערך בפני עצמו. אבל האם התועלת הגיאומטרית, הקצרות, ההליכה בתלם, הציות לנומוס, היא מידתו של של אדם, כל שכן מידתו של אדם, בבואו לספר את הסיפור האנושי?

   פרק מותיר אותנו בשתיקתו. לדידו, יש לנטוש את הקו הישר. יש לכתוב בקוים עקומים, הלולם של הקוים הישרים מתאים למי שחש כי העולם הוא מקום מוסדר, בנוי לתלפיות, משוכלל ומתוקן, מרחב גיאומטרי שבו באמת אפשר למתוח קו מנקודה אחת לנקודה אחרת. למי שחווה את הדיסהרמוניה ואת השבר, את חוסר האפשרות להביע את הקיום בעולם, לצד הצורך להביע בכל זאת משהו, אין אלא לכתוב בקוים עקומים, המאפשרים לספר את מקצת הדברים בלווית האורות והצללים הנעים בהם, בחובם.

2

    בראיון רדיופוני ארוך שעובד לידי חיבור דיאלוגי-פילוסופי בין פיליפ נמו ובין עמנואל לוינס (1995-1906) השמיע לוינס את דעתו היאך מתנתקת הפילוסופיה שלו, הדנה בגילוי האתיקה בפניו של 'האחר' (כל זולת), בבחינת הצו האלהי 'לא תרצח', מן המסורת הפילוסופית-האירופית של הכּוּליוּת. אליבא דלוינס, הפילוסופיה לתולדותיה התחקתה אחר הזהה, נסיון לעסוק במלאכת ידיעת-העולם, מתוך ההנחה כי אמנם 'ההויה חבוקה בזרועות האמת', רוצה לומר: ניתן להעלות בדעת את 'האמת' המוחלטת על אודות העולם. ברם, אומר לוינס, מחשבה כזו, פירושה למעשה הפיכת 'האחר' (הזולת) לעצמי. כלומר, ההנחה לפיה 'האני' עשוי להקיף את שלל התופעות והמחשבות כולן. לדידו של לוינס, דווקא רעיון האינסופי—כרוך בו רעיון האי-זהוּת. כלומר, שאין דעת האדם פנויה להכיר, להגדיר, ולהקיף את כל הנמצאים, אלא אך ורק להעלות רעיונות ומחשבות על 'האחרים', כלומר: על מכלול התופעות הנמצאות בעולם.

   כמובן, שהתבוננות כזו על העולם, כל שכן, על הזולת, 'האחר', הבלתי-זהה, שיש לו חירות למחשבותיו ולעולמו, מבלי שיזדקק בהכרח למחשבתו או להנחותיו של 'האני' אודותיו, דורשת את 'האני' לחוות את העולם לכתחילה, כמקום שבו לא רק הסופי והתועלתי מצויים, אלא גם יסוד המיסתורין, הנעלם, ידע שאינו שלם, שאינו מניח לכתחילה, כי 'האני' יכול לטעון טענות-כּוּליוֹת-טוטאליוֹת, אלא אך להעמיד את פרשנויותיו שלו אודות ההויה, מתוך הזיקה לכל אדם או לכל יצור אחר. יתירה מזו, עמדה כזאת, המתירה את נוכחות האינסופי בסופי, מניחה למעשה כי לכל 'אחר' שמורה הזכות המפורשת להתבונן בעולם ולבנות לו את פשריו, וכי על כל 'אני' לא להסתפק בקיום זכותו זו של הזולת, אלא גם להיות אחראי וקשוב, לתובנותיו של 'האחר', ולהימצא באיזה שיח, או זיקה עימו. להיענות. לא להותיר את העולם כאוסף של 'אחרים' כאוסף של מונאדות החיות איש-איש את עולמהּ הפנימי, אלא לקיים איזו זיקה בין אותם עולמות שאינם זהים כלל ועיקר.

   לוינס מדבר על החוויה הפנימית בעיבורהּ הופך האין-סוף, האי-זהה לעולם, מדבר חוּצִי ומרוחק (מושג פילוסופי- מתמטי, אם נרצה) לדיבורו הפנימי של האדם, המעניק מקום לדיבורו הפנימי של כל 'אחר', שאינו מחפש לא שלטון, ולא אחיזה באחר, אלא לחיות עימו מתוך אחריות וכיבוד, של האי-זהה, בתוך אותו עולם. את הרעיון הזה בוחר לוינס להמחיש באמצעות המוטו למחזה 'נעל האטלס' למשורר פול קלודל (1955-1868), פתגם פורטוגלי, שהוראתו: 'האל כותב ישר בקוים מפותלים'.

פסקה זו מתבססת על קריאתי בספרם של לוינס ונמו אתיקה והאינסופי (תרגמו מצרפתית אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, עמ' 82-67)  

 

 3

  מה בין נטישת הקוים הישרים, ההכרח לספר את הסיפור האנושי דווקא בקוים עקומים, אצל פרק ובין האין סוף, האי-זהה והאל הכותב בקוים מפותלים אצל לוינס? הקו הישר, אליבא דלוינס ופרק גם יחד, הוא בבחינת פתרונה התועלתי-טוטאלי של שאלת דרך המעבר הקצרה ביותר בין שתי נקודות. אבל בהעברת קו ישר בין נקודה ובין נקודה ישנה הנחה מובלעת לפיה האדם עשוי באמת להטיל קוים ישרים שכאלו גם במה שנוגע לספירה האתית. כאשר האדם בוחר במה שנראה לו כאמת טוטאלית, הוא מוחק את כל האפשרויות האחרות. יותר מכך, הוא אינו מכבד את זכותו של "האחר", כנקודה אי-זהה, לכונן את חייו בהתאם לנפשו הייחודית וכשריה. אדרבה, הוא מוחק את כל האחרים. מבחינתו, לו כנקודה, שמורה הזכות לשלוח קו אל כל נקודה, שהיא ממילא זהה (להכרתו) לו, ועל כן עשויה לציית למה שהוא רואה בו את לוז הקיוּם.  

    לוינס כשלעצמו החשיב מאוד את תנועת הליטוף, אותה הסביר כביטוי של קרבה, נוגע ולא-נוגע באחר, מאפשר לו את אי-זהותו, את שונות הסובייקטים. תנועה של ליטוף שונה מאוד מהעברת קו ישר מנקודה לנקודה. זאת דומה יותר להכרה לפיה 'האחר' מוּכל ב'אני'. הוא שלי.ומאחר שהוא בבעלותי, יכול אני לנהוג בו כאילוּ לתובנותיי/אמונותיו ישנה זיקה הכרחית אליו.  יש לשים לב, פעולת הליטוף היא גלית, עקמומית. אין דבר מנוגד יותר מאשר העברת קו ישר.

   האנושות אפוא, לגילוייה הדתיים והפילוסופים והספרותיים, נסמכה זמן רב על תהילתם של הקוים הישרים. ואליבא דפרק ולוינס, בכדי לספר את סיפורהּ המלא, בכדי לכונן עולם שבו בני האדם חיים, כאוסף של סובייקטים, הנמצאים בדיאלוג ובזיקה, ולא בהשררת מעשה- האלימות הבא, זקוקה היא לתהילת הקוים העקומים, העגולים, המפותלים. זקוקה היא לא/נשים שהאין סוף החוּצי הופך בהכרתם, בדיבורם הפנימי, לנוכחות של האיו סוף בתוך הסופי, וכאשר הם מתבוננים ב'אחר' הם מגלים על פניו הרחוקים, את עקבותיו של האי-זהה, הסובייקט שאין להכילו, במידה רבה: עקבותיו של האין-סוף.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. קבלת תורה איש-איש כפי נפשו, כשריו ומתכונתו, ומתוך תודעת אי-זהוּת, המלווה בקשב, קרבה ואחריוּת, הולכת וגדילה, בין כל האי-זהים, כולם.

 

באשר לי, על אף חיבה רבה לגיאומטריה (בחיי הפנימיים). נטשתי את הקו הישר.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מעשן הנרגילה, שמן על בד 1944.

בתמונה למטה: כריכת החוברת אל עבר האחר אשר ראתה אור בשנת 1999 על ידי מדרשת אורנים( התנועה הקיבוצית) והכילה תרגום של אחד משיעוריו התלמודיים של עמנואל לוינס בידי ד"ר אליזבת גולדווין . על הכריכה,  רישום דיוקנו של לוינס במיוחד לרגל המהדורה העברית  מאת חברנו המשורר, דודו פלמה.    

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »