Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארנב’

*

היתה לי שיחה אינטרנטית קצרה עם דניאלה לטוביצקי, אמהּ של המשוררת טלי לטוביצקי ז"ל, שהגיבה על תגובה שלי בדף של חברת פייסבוק, שצינה את יום הולדתהּ (השני כבר, אחר-מותהּ). לפיו נשארתי עד היום עם המלים האחרונות שטלי אמרה לי בבאר שבע כמה חודשים לפני פטירתהּ: "עוד נתראה", מלים שאני מנסה להבין עד היום. היא כתבה: "היא רצתה לחיות". עניתי לה: "זה מובן, אבל נשארתי עם דיסוננס שממאן להפוך לקונסוננס".

השיח הזה הניב במידה רבה את התנועה שמציינת הרשימה הזאת. תנועה ממקום למקום, ואולי אילו סימני דרך שאחֵר או אחרֶת שכבר אינם בין-החיים מותירים מדעת או שלא מדעת לחיים אחריהם. במידה רבה, ניתן לחשוב על כל ספרוּת כמעט שהותרת סימני דרך או מפות-אוצר אל מה שכמוס ואינו נגלה, בחיי התודעה.

למשל בספרות ההיכלות והמרכבה מופיע הקטע הבא, שמה ששובה את ליבי בו הוא דווקא החלק הכי מובלע שבו:

*

אמר ר' עקיבא: באותה שעה שעליתי במרום נתתי סימן במבואות הרקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני. אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי.

[רחל אליאור, היכלות זוטרתי, כתב יד ניו יוק 8128 (828): מהדורה מדעית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – מוסף א], ירושלים תשמ"ב, עמוד 22].

*

תשומת הלב של הקורא מוסבת אל הדרמה שבמפגש שבין מלאכי החבלה ובין צופה המרכבה; מלאכי החבלה יוצאים להזיקו, קרוב לודאי להמיתו, אך נעצרים בידי צוו של ריבונם, האומר להם שיורד המרכבה (הזקן הזה) ראוי להתבונן אל מעבר לפרגוד ולחזות בכבודו. עם זאת, דווקא הרישא שובת-לב עוד-יותר.ר' עקיבא (של הטקסט) נותן סימן במבואות הרקיע. אנחנו לא מבינים את תכלית השארת הסימן וגם לא מושמעת מילה על הסימן וצורת הסימן. אולי זהו סימן דרך לעתיד (לעצמו) כדי שיידע מהיכן לחזור. אולי זהו איתות סודי לאל ובזכות אותו סימן ניתנת לעקיבא ההסכמה האלוהית לחזות בכבוד.  כמובן, עולה כאן מיד בזיכרון, האמורא הבבלי, בן חילופי הדורות שבין תנאים לאמוראים (סוף המאה השניה לספירה עד אמצע השלישית), שמואל ומאמרו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב], כאילו יש לר' עקיבא (של היכלות זוטרתי) ידע דומה; וכמדומה יודע-הוא בעלותו במעלה הרקיעים, היכן עליו להניח את הסימן וכיצד, וכי הידיעה הפנימית הזאת נהירה לו הרבה יותר מאשר מבואות-של-ביתו (בעולם החיצוני).

ויש שהטבע, רוצה לומר: יפי האור והתגוונויותיו, בשעות מיוחדות, מותיר סימן באדם; היפך-גמור מהתיאור בהיכלות זוטרתי. לא אדם העולה במבואות שמים נותן בהם סימן, אלא הרקיע – שפעו ונביעתו, הם שרושמים באדם סימן; למשל אצל ס' יזהר (2006-1916):

*

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כולו כבר בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נִמהל בצבע. כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא-עצובה ולא לא-עצובה ורק יפה, ומבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה ונקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.  

[ס' יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: תל  אביב 1992, עמוד 211]

*

   לכאורה מביא יזהר לפנינו תיאור טבע מרהיב, המתרחב והולך ומסתעף. זוהי שקיעה, אך אלו גם הגלגלים הגדולים של העולם ואלו רק החזרות אור ושבירות אור וכלום ענקי שקט ואדיש הנמשך בגוונים שונים על פני כל הרקיע הנוטה לכתום, לורוד ולירוק. זאת ועוד, דווקא הכלום האדיש, הנאטורליסטי לגמרי, מותיר בנפשו של הצופה איזה רושם, מתווה סימן של עליונות גיאונה, אמת ושלימות חתומה מכל צד.

זה מוזר, כי בשעת המנחה והנעילה של יום הכיפורים, מדי שנה, האור על סגוליו וורודיו, נדמה לי כפחות אדיש וכהרבה יותר משמעותי, עד שלא ברור לי עוד אם אני הוא המנסה למצוא בו סימן-שלוח או שמא הוא דווקא מבקש איזו פינה בנפשי, כדי לאשר לי ששעת השקיעה וההחשכה הזאת אינה כיתר הימים, ולא רק מפני "פְּתַח לָנוּ שָׁעָר /  בְעֵת נְעִילַת שָׁעָר כִּי פָנָה יוֹם // הַיּוֹם יִפְנֶה / הַשֶּׁמֶש יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ"אלא אולי מזכרת-מה משירו של ר' סעדיה גאון (942-880 לערך) ברכי נפשי שבו תיאר אור מיוחד הזורח לבאי עולם ביום הכיפורים ושמו אור העשור (הכוונה לעשרה בתשרי); אפשר כי באיזה מקום שבנפש אני תר אחר חותמו של אור זה ומנסה לחזות ברושמו, דווקא לעת צללי ערב,  משעת המנחה ואילך.

*

*

בשיר, חשבון עם האלוהים, שכתב המשורר היהודי-הפולני ולדיסלב שלנגל (1943-1914), ככל הנראה סמוך למותו בבונקר של שמעון כ"ץ, ברחוב שווינטויארסקה 36 בגטו ורשה,  שנמצא בעותק יחיד בכתב-יד בלתי מזוהה (ככל הנראה העתק שנעשה מהמקור בגטו) בשנת 1948 ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום, מתאר המשורר חיזיון שאירע לו בשעה שישב מטושטש ממשקה, ובו נגלה לו האלוהים, בדמות  איש מבוגר, בעל זקן לבן, מבטו מלא חסד, ללא סרט בשרוול (לסימון יהדותו) ובעל אזרחות, ככל-הנראה, אורוגוואית. הוא ואלוהים יושבים לעשות חשבון ביניהם (מה שמזכיר את משחק השחמט שבין האביר למוות בהחותם השביעי, שנכתב ובוים כעשור וחצי אחרי-כן). שלנגל כותב:

*

"… אַמְרוּ: הִתְפַּלֵּל. / אֲנִי הִתְפַּלַלְּתִּי / אַמְרוּ – עָלֶיךָ לָצוּם /  – צַמְתִּי … סְפָרִים בָּלַעְתִּי בַּלֵּילוֹת / וְאֶת הַגּוּף הֵמַתִּי / סְלִיחָה, אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מָה? / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יַעֲזֹר / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יוֹשִׁיעַ /  … הַאִם עוֹד מְצַפֶּה אַתָּה /כִּי מָחֳרָתַיִים כְּמוֹ בְּצַוָּאָה / בְּלֶכְתִּי לַגָּז הַפְּרוּסִי / אוֹמַר לְךָ "אָמֵן"? / אֱמוֹר דְּבַר-מָה, בְּבַקָּשָׁה, אֱמוֹר – / הוֹצֵא אֶת הַחֶשְׁבּוֹן מֵהַמָּחֲבוֹא, / הַסְּפָרִים פְּתוּחִים – הִסְתַּכֶּל! / שֻׁתָּפִי לְחַיַּי … / אוֹתוֹ אִישׁ נֶחְמָד, מְבֻגָּר /עִמּו לְיַד הַשֻלְחָן שָׁתִיתִי /לָקַח עִפָּרוֹן בַּיָּד, וְאָמַר … / וְכָאן הִתְעוֹרַרְתִי … הַאִם הָיָה זֶה חֲלוֹם רָגִיל? – הַאִם הַמַּשְׁקֶה טִשְׁטֵשׁ אוֹתִי? אוּלָם עַד הַיֹוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִסְתַּיֵּם הָחֶשְׁבּוֹן."

[ולדיסלב שלנגל, מתוך: 'חשבון עם האלוהים', אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 137-134 (מובא בדילוגים)]

*

מה בעצם מבקש שלנגל מהאל האנושי כל-כך שיושב לשתות עימו, שותפו לחיים, האמור גם לשפוט אותו ולדון את דינו לחיים או למוות, אם לא סימן או תו או אות – שיבהירו לו, ערב מותו מיד הנאצים, לשם-מה עברו החיים הללו עם אלוהים ובצל אלוהים. שלנגל לא נענה. הוא מתעורר רגע לפני שהאלוהים מתווה סימן בעיפרון או מדבר אליו. אולי מפני שאלוהיו אנושי מדיי, וכאן על מנת להוציא את החשבון דרוש אל אל-אנושי או אי-אנושי, אבל ודאי לא ישיש נחמד, חבר-לשתיה, הנושא, ככל הנראה, אזרחות אורוגוואית. אלוהיו של שלנגל, אינו אלוהי המשפט של קפקא, החורץ את דינו של יוסף ק' להרג (הוצאה להורג) ככלב (Wei ein Hund). בעצם, אולי יותר משהאל לא מעוניין לפסוק במשפטו של שלנגל, שלנגל לא מעוניין שאלוהיו, שותפו-לחיים, יוציאהו להריגה. הוא מעדיף למות בתודעה כי אלוהיו לא סיים חשבונו.  בסופו של דבר, על אף נימתו הנוקבת של השיר – האלוהים לא מרשיע את המשורר והמשורר לא מרשיע את אלוהים. מלבד לגימה משותפת (גדולה לגימה שמקרבת), הם לא מתווים זה בזה סימן אחרון נוסף.

כל אלו מביאים אותי לשיר החותם את ספרהּ השני של טלי לטוביצקי (2019-1976). לטוביצקי כתבה כך:

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל

 *

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

   שלא כמו "המלאך הדובר בי" של הנביא זכריה, "האיש גבריאל" של דניאל או וירגיליוס אצל דנטה, שתפקידם ללוות את הנוסע (העולה מעלה או יורד דומה), אצל לטוביצקי ההימשכות מעבר לחיים אל העולם הבא, מלווה בהבנה שאין ברירה, כבר אין אפשרות להישאר (ראש פתוח); למעשה עצם ייתכנות העולם הבא נדמית פה ליציר דמיון, כעין הארנב הממהר המושך אחריו את אליס לידל אל הנפילה לארץ הפלאות: "לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר! (וכשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה היה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך אבל באותה שעה כל זה היה נראה לה טבעי לגמרי) … בוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותה חומק לתוך מחילה ענקית מתחת למשוכה. עוד רגע ואליס ירדה בעקבותיו, מבלי ששאלה את עצמה אפילו פעם, איך בשם אלוהים, היא תעלה משם בחזרה. מחילת-הארנבון נתמשכה עוד כברת-דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה. כל-כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד [לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בליווי איוריו של ג'ון טניאל, מאנגלית: רנה ליטווין, עם הערות מאת מרטין גרדנר וכן הערות ומבואות מאת המתרגמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 14-13]. למעשה, לטוביצקי מגלה כאן מהלך של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,4)  או "לך לך" (בראשית י"ב, 1) בלאו תיווך של אלוהים או מוות, אלא פרידה מהחיים והימשכות מרצון אל מקום המבטא שונות מהם, חריגה מהכאב, מהחדוה ומהצער שהיו גלומים בחיים הארציים. אפילו יציר הדימיון שלה, העולם הבא בדמות ארנב, רומז לכך. שכן כבר קלוד לוי-שטראוס/סטרוס (2009-1908), הראה בספרו מיתוס ומשמעות [ההרצאה: "שפת-ארנבת ותאומים – מיתוס ופיצולו", תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2019, עמ' 57-45], כי דמות הארנב משמשת במיתוסים רבים לציון שניוּת, פיצול, ובעיקר כחריגה מן האחדוּת המונוטונית אל הריבוי והמגוון. כשלטוביצקי יוצאת בריצה דרך הסבך בעקבות העולם הבא הנחזה כארנב, צילה בעקביו, אין היא מכוונת לעולם-הבא התיאולוגי, מקור מתן שכרם של צדיקים או עונשם של חוטאים, אלא לַיציאה מהעולם הזה ולַתקווה שהדרך אכן מובילה אל העולם הבא, כלומר אל עולם אחר, במידה רבה מקביל (בדומה לתיאוריית היקומים המרובים של הפיסיקאי האמריקני, יו אוורט, 1982-1930) – החורג לחלוטין מהעולם הזה שסימניו המובהקים הם החיים והכאב. במידה רבה שורות החתימה של שירהּ של לטוביצקי מזכירים לי את שירו של המשורר הפולני, רישרד קריניצקי (נולד 1943): עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם? / בִּלְתִּי נִתְפָּס? / הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב [נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה  2011, עמוד 52].

לבסוף, אם ר' עקיבא הטיל סימן סודי ברקיע ואילו נוף השקיעה בו צפה ס' יזהר התווה בו חותם, ואילו ולדיסלב שלנגל ואלוהיו נמנעו מלתת זה בזה חותם וסימן – נראה לי כי טלי לטוביצקי, שבאמת רצתה להמשיך לחיות, סימנה את העולם שעזבה והותירה אחריה כמקום החיים והכאב. בד-בבד, סימנה את העולם הבא (לא זה התיאולוגי – זה המרובה, השונה, הסמוך, המקביל) כאפשרות של המשך, שאליו מהגרים בלבב שלם, ואת עצמה כמי שנמשכת בחדווה ובצער אליו, עד שהחדווה הצער ניגפים והשער נפתח.

עוד מעט גם אנו נהיה לזיכרון של מי שעברו וחלפו בעולם (אם תרבינה שנים, עשורים ספורים), ואחרי-זה יבואו חיים וכואבים חדשים ויסמנו אף הם את העולם כמיטב יכולתם בסימני דרך, וגם העולם ישלח להם איתותים כדרכו (גם יתווה סימנים).

*

*

u*

בתמונה למעלה:  ©Joseph Sassoon Semah, Being Touched by an Angel Just Before Birth, Pencil on Paper, 2015.

Read Full Post »

blog1

 **

*

    תמיד הייתי חשדן כלפי ההסבר השגור  לפיו Blog הינו קיצור של Web Log (=יומן רשת). כמה משרדי; כמה ענייני. חשבתי כי חייב להיות משהו כּמוּס יותר. אמש בשעה שהקראתי לבני הקטן (4.5) את הספר צורות צרורות מאת ד"ר סוס [במקור: The Shape of  Me And Other Stuff  by Dr. Seuss , ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1973] הותרה פתע התעלומה ארוכת-השנים. שם, בין דפי הספר, גיליתי צללית של יצור הנדמה כמיזוג בין גופו של חתול תעלול (Cat in the hat) ובין ראש של קנגורו או גמל, הקרוי שָׁם: בְּלוֹג, או כפי שהובא בתרגום העברי: "אתם הייתם כאלה…או כמו אלה שכאן!// אם הייתם כמו בּלוֹג/ או צנוֹר בַּגַּן.  לדעתי רק על המצאת הבלוג, ראוי ד"ר סוס לקבל דוקטורט.

   סיפרו של סוס (תיאודור גייזל, 1991-1904) דן בצורה מבודחת בצורתם של הגופים. הוא קורא לילדים ולהוריהם להביט בצורות, לבחון אותן, להכיר בכך שלכל דבר יש צורה משלו. זאת ועוד, העולם בו אנו חיים מוצע לקורא כמכלול של צורות נעות, כעין תיאטרון צלליות ענק, שתנועתן גם חידתן אינה חדלה. נזכרתי כי המילה צורה כוללת בתוכם יצירה, ציור ותמונה; למשל, המלה הערבית: صورة (תעתיק: צורה̈), אכן משמרת את שלוש המשמעויות: דימוי, ציור ותמונה. שכן בעצם רישום זרם התמונות והצורות החולפות בחיינו החיצוניים והפנימיים אינו פוסק כל חיינוּ. ניתן כמובן לשלול חלק מן הציורים והצורות. לומר, שהן אינן בנות קיימא, אינן תכליתיות. לומר: החיים קצרים מדי ורציניים מדיי מכדי לאבד זמן במשחק חסר טעם, שאין לו כללים נהירים, וודאי שלא תעודה ותכלית. ובכל זאת קיומו של בּלוֹג, התרוצצות פנימית שאינה זהה לי אבל גם אינה זרה לי, ובעצם נמצאת די קרוב, מעוררת בי צורת חיוּך, כי יש בבלוג בכל פעם מחדש את האפשרות לפרושׂ בפני העצמי מגוון של צורות מגוונות ומשתנות, המבטאות את צורת העצמי (Self) ההולכת ומשתנה.

שהרי מדוע לתמוה על כך על כך שלפני כך וכך שנים, באיזה רגע בודד ונואש במיוחד, נוצר בקירבי איזה דימוי חדש, קצת משתולל של עצמי, והוא פעם נדמה כחתול כובען, פעם כגמל רודף, פעם כדג ירוק,  ופעם מדלג  בקפיצות בלתי-מתואמות של קנגורו. דימוי מאוד בלתי תכליתי— כמוהו כמשחק שמוצאים בו הנאה רבה, אבל לא יודעים את פישרו. לעתים הוא מתקיים וניזון רק מכח הרצון לקיים את התנועה החדשה והמאלתרת הזאת. לפעמים הבלוג (כדימוי תנועתי של עצמי) מפתיע ומצחיק אותי. לפעמים נוכחותו כדי משבשת את הסדר הענייני של היום. מבחינה זו, הוא דומה  לחיית מחמד פנימית, שבטיפוחה אין שום דבר שכלתני או תועלתי, אבל יש בו הנאה מטיפוח קשב וקירבה אל צורה הדומה לנו מאוד, ובד-בבד, שונה מאיתנו. היא מתפתחת לנגד עינינו, בין כאשר העיניים פונות פנימה ובין כאשר הן פונות החוצה, או מרשות לעצמן להיעצם או לפזול.

הדבר המעורר פליאה ביותר: ברבות השנים נודע לנוּ שעוד אנשים (את רובם מעולם לא פגשנו) חוזים ונהנים מן הידיד הדמיוני הזה, שהתעורר בּנוּ. וכמו אלווּד פ' דאוּד (ג'יימס סטויארט), גיבור הסרט Harvey  (מחזה מאת מרי צ'ייס שעובד לתסריט; הסרט יצא לאקרנים בשנת 1950) המהדס בסוף הסרט  בחברתו של ידידו הדמיוני הארנב הענק אל הבַּאר הקרוב, ופתאום גם נדמה לאחרים כדבר שיש בו ממשוּת.  כך אני פוסע (פוסט אחר פוסט) עם ידידִי הדמיוני, הדימוי הנוכחי האפשרי של עצמי, בפנימי ובחוצות. דומה כי אפילו הצלחתי למצוא כמה ידידות וידידים, שעלילותיי איתו, נושאות חן בעיניהן ואפילו ומעניקים לסיפור הזה איזו לגיטימציה ותוקף.

גם ככלות חמש שנים ויותר, וארבע שנים בדיוק מאז התחלתי את פעילותי ב-Wordpress, אני עדיין ממעט לספר לאנשים שיש לי בלוג. מי יודע מה הם יחשבו. יש  להניח שייסברו כי ירדתי מהפסים. לא היה לי מעצור כזה לו רק הייתי,  בעיני עצמי, מנהל יומן רשת ותו לאו. עם הבלוג שלי אני משוחח, משחק, מתייעץ, יוצא לטיולים. הוא נוכח בחיי הפנימיים, הרבה יותר מאשר בחיי החיצוניים. איך אפשר להסביר שערוריה כזו לאנשים כבדים וחמוּרי-סבר, העסוקים בעיקר במדידת תנועות חיצוניות ובשאלה הנצחית: "מה אתה עושה?" או "ממה אתה מתפרנס?". אני מניח כי טוב היה להם לטפח בחיים הפנימיים, אף הם, ידיד דמיוני, שמהווה איזו צורה, דימוי, תמונה קוהרנטית-חטופה,  של החיים הפנימיים; אוסף של תמונות כאלו, לאורך זמן, מצליח ללמד משהו על המתחולל במעמקים.

חיבור סוד הלניסטי אנונימי, בן המאות הראשונות לספירה, האורקלים הכילדאיים, שהיה מצוי במיוחד בקרב הפילוסופים באקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה (ימבליכוס, פרוקלוס, מרינוס, דמיסקיוס), נחתם בפרגמנט ה-186 וזו לשונו בתרגומי: 'הואיל והנשמה (חסרת הגוף) הנה דמות (נפש אחדותית) בעלת אופנים מרובים היא מסוגלת לתפוס את עקרונות כל היישים שבנמצא'. איני יודע כמובן אם יש נשמה, אבל אני חש  ביכולתה של ההכרה/תודעה ליצור לעצמה עולם של דימויים משתנים,  ובאמצעותם לעמוד על הצורות המקיפות אותה. להשתנות ולהוסיף כל העת מבלי לקפוא על השמרים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, גזורים וחסרי-ערעור. על אף השבר, הכאב,  העצב, האבדן, שתמיד נוכחים בחיים; שלפעמים מצמצמים מאוד את הרצון לפעול. ובכל זאת לעתים צצה לעתים איזו תובנה, בכל זאת שוררת תקוה, עומד חיוך דקיק. ואף על פי, שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד.

*

*   *

*

בתמונה למעלה: סריקת העמוד הרלבנטי ובו צורת הבלוג, מתוך: דוקטור סוס, צורות צרורות, תרגמה לעברית: לאה נאור, בית הוצאה כתר: ירושלים 1991, ללא מספּוּר עמודים [כל הזכויות על התמונה שייכות ליוצרהּ]

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »