Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארסמוס’

acrobats-over-my-city

*

בין שירי הספר נעורים מאת רון דהן מובא השיר המרעיד הזה:

*

אֶת הַצְּרָחָה:

"אַתֶּם יוֹרִים עָלֵינו, מְטֻמְטָמִים"

אֶפְשָר לְהַרְכִּיב וּלְהָבִין בְּכַמָּה צוּרוֹת.

לְמָשָל,

מְטֻמְטָמִים, עָלֵינו אַתֶּם יוֹרִים?

או מְטֻמְטָמִים יוֹרִים עָלֵינוּ, אַתֶּם.

אוֹ

אַתֶּם מְטֻמְטָמִים, יוֹרִים עָלֵינוּ

*

אֲבָל הַצּוּרָה הַמָּעֳדֶפֶת עָלַי הִיא זוֹ:

אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית.

 [רון דהן, נעורים: שירים, הוצאת אינדיבוק, מהדורה שניה, תל אביב 2012, עמ' 20]*

*

רון דהן מביא בספרו האמור כמה וכמה הדים להיותו לוחם במלחמת לבנון השניה (2006), בן לאב שלחם במלחמת יום הכיפורים. בספרו הוא מתאר גם מסע של אחרי צבא לאסיה (הודו? גואה? תאילנד?) עתיר בנסיונות סמים, ובמיוחד מאבק לשכוח, עד שדומה שהשירה שפרצה בשלב כלשהו ביטאה קוטב מנוגד בנפש. כלומר, משעה שהמשורר הבין כי חווה אימה בלתי נשכחת, הוא איבד את הרצון למחוק, והחל לרשום קוים לדמותהּ.

בפתח הדברים, יש להבחין, לסייג; זה אינו שיר פוליטי; שיר פוליטי נכתב על ידי משוררים שאינם עומדים בקו האש, איש לא יורה עליהם; מכורסתם הנוחה בעיר גדולה הם דנים בסיטואציה של המלחמה, איש-איש כהבנתו ולפי צו מצפונו (על פי אידיאולוגיה פוליטית או תיאולוגיה פוליטית המנחים אותו). זה ליבו לרצח האוכלוסיה הערבית; זה תועפות נצח-ישראל בגרונו. השיר כאן מציע עמדה קיומית בלתי-אמצעית. הכותב היה שם. על הכותב ירו. על הכותב לא ירו ברגע מסוים בעבר. על הכותב, כפי שניסח זאת, יורים עדיין שעה שעה. ולא הדיבור על הזה, ולא תרגילי לשון, המחליפים כאן את תרגילי הסדר, יצליחו להעביר ולנחם את מצוקתו של החייל שיורים עליו והוא מגלה לחרדתו שהוא גם עומד להיהרג מאש כוחותינו. זה שירו של חייל פוסט-טראומטי, שמבקש לתת מלים למה שלא ניתן. מנסיון זעום אני יודע שחולפות שנים עד שאפשר לשוב לישון, בלי שהחלומות מסיעים אותך שוב ושוב אל אותו הרגע.

נכון, אני יכול לזהות כאן הדהוד לפראזה המפורסמת של ארסמוס מרוטרדם, Dulce bellum inexpertis (=המלחמה מתוקה רק בעיני מי שטרם התנסו בה), כי הנה ברגע אחד מבעית, גם המלחמה, גם נצחונותיה וכיבושיה, כבר אינם מתוקים ולעולם לא יהיו שוב מתוקים (אם בכלל מתקו בעיני החייל, אי פעם). מעתה הם יישאו אך ורק את טעמה של אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית, וגם למופעי הזיקוקין של ערב יום העצמאות אף למצעדים הצבאיים ולמטסי ההצדעה— יהיה רק מגע מחודש ונוכח עם אותה אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית.

   קשה גם שלא לשמוע כאן את נוכחות נוכחות התרגילים בעברית שימושית של דן פגיס, למשל: ארץ אוכלת יושביה/אוהביה אוכלים את אוהביה/הֲפֹך את הַכֹּל לעתיד [דן פגיס, 'תרגילים בעברית שימושית:3", כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 1991, עמ' 211]. גם ביסוד תרגיל השפה המעומד-יפה הזה, רוחשת האימה שמעבר לשפה,מעל למלים, שחיינו כאן אינה אלא שהויות מרוּוָחות בין מלחמות ומעשי איבה; מעל כל חתן וכלה רוחפת חוּפָּה של כאוס. כמו הנביא יחזקאל שהביט על מי נהר כבר והנה נפתחו לו השמים וראה מראות אלהים;כך הרגע שבו כוחותינו יורים על כוחותינו הופך לרגע התגלוּת של מהות העומדת מאחורי כל הדברים; הלוחם והמשורר יאלצו לחוות מעתה כל יום מימי חייהם על נהרות לנגד הכאוס באימה ארוכה מתמשכת,על כך שהיסוד הכאוטי ההרסני, שכמו בולען השואב אליו את כל העומד מעליו, עלול לגרוף אליו הכל.

   מול האימה הנוכחת מבקש המשורר להציע משחק בשפה המזכיר במקצת את המשחק-בשפה שהציע ויטגנשטיין בחקירות פילוסופיות [תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית,הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"ה; הספר ראה אור לראשונה בגרמנית בשנת 1953, שנתיים אחר פטירת מחברו]. כמו ויטגנשטיין המבקש להוביל מן חוסר השחר הסמוי שבשימושי השפה שבידינו (קוצר ידם לייצג את העולם) אל עבר הבנה גלויה שבחוסר השחר הזה עליו מבוססת הציויליזציה השפתית בכלל. ויטגנשטיין תוהה האם המלה "כאב" בעצם מייצגת צעקה. ואם כן, הריי "הביטוי המילולי של הכאב ממיר את הצעקה ואינו מתאר אותה, שהרי כיצד אוכל בכלל לרצות להידחק באמצעות השפה בין מבע הכאב לבין הכאב?"(משפטים 246-245, מהדורה עברית, עמ' 123)  דומה כי גם בשירו של דהן, לוז השיר אינו האפשרויות לומר את המשפט; הפער הבלתי ניתן להמרה בין הצרחה שנזרקת לחלל האויר שמשמעה: "אַתֶּם יוֹרִים עָלֵינו, מְטֻמְטָמִים" (פסוק שנודעת לו משמעות בשפה כלשהי) ובין עצם כאבו של אדם צעיר העומד בפני מותו הניבט לו מקני רובי-הסער של חבריו. זו הסיבה לדעתי כי דהן מבכר את האפשרות שמעבר לשפה ואינה ניתנת להימסר בשפה או בדיבור מסוגנן. הלאו כיצד ניתן להביע במלים אֵימָה ארוכה, מתמשכת אינסופית? התרגום תמיד כושל, ואינו בן-מסירה.

   מלים שבשפה כך להבנתי את דהן כמוהן כרובי-סער. ניתן לפרק אותן, להרכיב אותן, ללכלך אותן, לנקות אותן, לירות בהן במטווח, לירות בהן בקרב, להכינם למסדר מפקד. הן משמשות אותנו ככלי-בית, כחפצים שימושיים, ככלי כתיבה, ככלי נגינה. ובכל זאת, כמו שכלי רכב אינם אלא קונקרטיזציה של מאוויינו לנוע בין מקומות במהירות מוגברת ובנוחות יחסית; עם זאת, המכונית עצמה אינה מביעה את האיווי, אלא את החפץ/האמצעי/המכשיר העומד לרשותנו כדי לבצע באופן יחסי את משאת-נפשנו. זאת ועוד, בתרגום האפשרי של הצרחה למלים: "אַתֶּם יוֹרִים עָלֵינו, מְטֻמְטָמִים" אצורות גם המלים: "הפסיקו את הירי, אתם הורגים אותנו". וגם המלים: "איני רוצה למות, אני רוצה לחיות". עם זאת, כל הביטויים הקיומיים האלו, אינם מצליחים לדובב את האימה האינסופית שאליה נחשף באחת המשורר, בעמדו נוכח כיליונו; אימה ללא קצה. אימה כמו צעקה היא בלתי אפשרית לתרגום באמצעות שפה.

 לבסוף, נזכרתי פתאום  בהתפוררותו הנפשית של חייל צעיר במלחמת לבנון הראשונה אחרי שהוא הורג ילד, בספרו של עמנואל פינטו טיניטוס — מה ניתן עוד לומר כאשר מתאחר כבר מאוד? האדם מוצא עצמו בפקודת ממשלות וגורמים ציבילטוריים להיות מוציא להורג או מוצא להורג, עתים מירי היריב עתים מירי חבריו. גם אם שופר עליו מזלו והוא יוצא מן המערכה הזו חי ושלם בגופו. אימה סתומה, שקשה מאוד לדובב במלים, תלווה מעתה את ימיו, ומראות של חורבות ערים וכפרים ושל השמדת חיים יִלָּווּ אל שנתו.האימה אינה הצורה המועדפת כפי שמשתמע על פניו מהשיר.עבור מי שהיה שם היא מועדפת רק משום שהיא ודאית—ודאית יותר מן המלים האמורות לייצג אותה (ואינן מייצגות).

*

תודתי  לציפי גוריון, על שהביאה לידיעתי את ספרו של רון דהן.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית

**

*

בתמונה למעלה: Zena Assi, Acrobats Over My City, Oil on Canvas, Date Unknown ©  

זינה עאסי,  ציירת לבנונית, ילידת 1974, דרה כל ימיה בבֵירוּת; עבודותיה הוצגו לראשונה בשנת 2005; החלה להציג תערוכות יחיד בשנת 2008, וממשיכה גם כיום. כל זכויות היוצרים על הציור לעיל שמורות לציירת.

*

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

1

 

   ברשימת יומן מן התאריך 29 ביולי 1917 חשף פרנץ קפקא (1924-1883) מעט מגורלו- המדומה כליצן חצר:

*

ליצן-חצר. מסה על ליצן חצר.

הימים הגדולים של ליצנות-החצר ודאי חלפו ולא ישובו עוד. הכל פונה לכיוונים אחרים. אין להכחיש זאת.על כל פנים, אני עדיין התענגתי עד תום על ליצנות החצר, גם אם אפשר שעכשיו היא הולכת ונעלמת מרשותה של האנושות.

יושב הייתי תמיד בירכתי בית המלאכה, כולי שרוי בחשיכה, ולפעמים היה אדם צריך לנחש שם, מה הוא מחזיק בידו, ואף על פי כן היה סופג מכה מידי בעל הבית על כל נעיצה גרועה של המחט.

מלכנו לא נהג גינוני פאר: מי שלא ידע אותו על פי תמונות, מעולם לא היה מכיר בו שהוא מלך. בגדיו היו תפורים רע – אגב, לא נתפרו בבית מלאכתנו – אריג דק, המקטורן כפתוריו תמיד פתוחים, מתבדר ברוח ומקומט, המגבעת ממועכת, מגפים גסים וכבדים, תנועות רחבות מרושלות של זרועו, פנים חזקות ואף גברי גדול וישר, שפם קצר, עיניים כהות, קצת חדות יתר על המידה, צוואר חסון יפה-קו. כשעבר פעם על-יד בית מלאכתנו עמד בפתח, יד ימינו אוחזת במשקוף, ושאל: "האם פראנץ פה?" הכיר את כל האנשים בשמותיהם. מפינתי החשוכה דחקתי ויצאתי בין הפועלים: "בוא איתי!" אמר לאחר שהעיף בי מבט קצר. "הוא עובר לגור בארמון" אמר לבעל הבית.

[פרנץ קפקא, יומנים 1923-1914, בעריכת מאכס ברוד, תרגם מגרמנית: תרגם מגרמנית: חיים אייזיק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ' 141-140].

 *

    קפקא אמנם מבטיח מסה על ליצן החצר, אך אין כל בת-צחוק בליצן החצר שלו. כאותו מי שעומד לפני שער החוק אשר שומרו מודיעו לו לבסוף כי כל ימיו הוא שמר על השער למענו וכעת שומא עליו לנעול אותו, כך יושב פרנץ באפילה (כבאותה מערה אפלטונית בפוליטיאה ספר שביעי) ומצפה עד שמלך-ביופיו-יחזו-עיניךָ יביאהו חדריו. דומה כאילו ליצן-החצר המדוכא של קפקא, בן דמותו, היודע שימיה הגדולים של ליצנות החצר כבר היו ואינם, מתייחס לתפקידו כמוסד, כחובה המוטלת כחוק. גם בחירתו של המלך בו דומה להיות שרירותית. שום דבר בפרנץ אינו מרמז להיותו מבדח. נהפוך הוא, הוא מתואר כסוג של תופר בירכתי בית המלאכה, חסר הומור, חסר תודעה של מרי. ראוי לזכור כי באותה עת היו מקצועות התפירה והחייטות מקצועות יהודיים מאוד, גם באירופה, כל שכן בארה"ב (למשל: סדנאות היזע של ניו-יורק בהן עמלו מהגרים יהודיים ממזרח אירופה). אם ישנה כאו ביקורת על נהליה של החברה הקפיטליסטית המודרנית של זמנו, שבה מחליף בעל ההון את מקומו של המונארך מקדם, הרי שהביקורת הזאת משוללת לחלוטין חיוך, ואין בה משום האנרכיזם (אולי מדוייק יותר אנטינומיזם) הקיומי של צ'רלי צ'פלין נניח ב- ModernTImes, או של באסטר קיטון ב- SteamboatBill. הליצן העצוב פרנץ עוזב את מקומו בפקודה ונודד לארמון מתוך אי-ידיעה מוחלטת מה יעלה בגורלו שם. האם יש לסיפור HappyEnd? האם המלך באמת לוקח את ק' לטירתו? כנראה שאין. המלך (בעל ההון) אמנם מכיר את האנשים בשמותיהם, אבל האם זה מלמד על יחסו לפראנץ. האם מתעקש המלך לקחת לו ליצן חצר מפני שהוא אכן מעוניין לרענן את מסורת ליצני החצר?  או שמא כמו מנהל הקרקס בסיפורו של קפקא אמן התענית הוא מתעניין באיזה חידוש עבור קהל אורחיו וקרואיו, ומייד כשיוכל יחליפו באריה או בנמר צעיר מיד שיחוש בשעמום קל, ברעבון של הקהל לקבל משהו חדש. עתם של ליצני החצר חלפה כבר מן העולם. וחכמתם, כחכמת מסכנים—בזויה. הפועל פראנץ היושב באפלה, הופך לפועל-ליצן, במחי-הוראתו של המלך. מבחינתו אין שינוי ניכר, מעבר לכך שעד כה הגדירוהו כתופר וכעת מגדירים אותו (כנראה) כליצן חצר. אלו ואלו תפקידים בארגון, במפעל, בתאגיד, בממסד. התפקיד כבר לא נהנה ולו משיירים של חירות ושמחה עצמאית מבורכת, ואף הילת הקדומים שנקשרה בו התפוגגה, וכך הליצן הפך לליצן-תעשייתי. מי יכול לצחוק ולהצחיק בכלל כאשר הוא בתפקיד ממוסד? בעצם כל המסה הקצרצרה הזאת, אינה אלא נהי על מיסוד הכל. אפילו הליצנות כבר אינה פראית בעיניי קפקא, אלא ליצנות של פס יצור, של בעלי מלאכה העומדים לבחינתו של בעל- הבית ובעל ההון, ואינם יודעים אם בכלל הם יכולים להביע את ייחודם, וטעמם, אלא ודאי צריכים לרצות לפני הכל את טעמו של בעל ההון ושל באי-ארמונו. המודרניות, אליבא דקפקא, מנכרת את האינדיבדואלים אלו מאלו. מה זה משנה אם אתה סופג מכה מידי בעל הבית או סופג צחוק מצידו של המלך? כך או כך תעשה הכל כדי לשמור על משרתך. האם מי שפועל במערכת עבודה היררכית טוטליטרית, יכול לעורר באמת צחוק משוחרר? האם מי שמסוגל להיות בדחן אנרכיסט מסוגל לפעול בפנים הממסד, בשירות התאגיד? לבסוף, דומני כי ליצן-החצר של קפקא הוא כעין דון קישוט, האביר בעל דמות היגון, של זמנו, החי בדמיונו את זמן תהילתם של ליצני-חצר קדומים. למען האמת, איננו יודעים האם הוראתו של בעל המאה כי פראנץ יעבור לדור בארמונו היא אמת או הזיה; גם אם אינה הזיה, איננו יודעים האם פראנץ אכן ישרת בביתו של המונארך-המודרני כליצן חצן. באותה מידה הוא עשוי לכהן שם כמשרת, גנן או אפילו כחייט-ביית האחראי לתיקוני החליפות ושמלות הערב של יושבי הבית, וכי גם שם יוקצה לו חדר צדדי חשוך. גם איננו יודעים האם פראנץ ק' יגיע אי פעם אל הטירה (באם הטירה קיימת) ואולי מעברה השני של הדלת הוא יגלה פתאום כי עומד הוא לגמרי לבדו בערב הקר.  פראנץ נהנה מן האפשרות להיות ליצן חצר, אבל האפשרות הזאת כבר אינה קיימת בעולם.

 

2

 

   פרקים 36-35 מספרו של ההומניסט הרנסנסי ארסמוס מרוטרדם (1536-1467), MoriasEnkomion (שבחי הסכלוּת, תרגם מלטינית: חיים הלפרין, עם עיטורים מאת הנס הולביין הבן, ספרית הפועלים, תל אביב 1967, עמ' 62-58) נקראים בפשטות: סכלים, תמהונים ורפי שכל מאושרים יותר מן החכמים. יכולתי להפוך ודאי את הכותרת הזאת למוטו של האתר הזה.  החכם, המלומד, האינטלקטואל, אליבא דארסמוס, רודפים אחר האושר, מערערים על התכונות שטבע בהם הטבע ומנסים תמיד לערער על גבולותיהם; זאת ועוד, אחוזים הם בפחד מוות ובשאר דאגות ומועקות ומנסים לרצות את השליטים מחד גיסא ואת החברה מאידך גיסא. מנגד, הסכלים, התמהונים ורפי השכל מתנהלים בעולם על פי מידתם, בהתאמה לכשרים שחלק להם הטבע, ובהיותם מליאי עליצות, הם מפיצים בשמחתם שמחה וצחוק בקרב הבריות, על כן הם זוכים באהבתם ובחמלתם. הליצנים המשעשעים את השליטים, לדעת ארסמוס, אהובים עליהם הרבה יותר מאשר יועציהם, מאחר שהם סומכים ובטוחים בכנותם ויושרם, ורואים בהם את האנשים היחידים סביבם המסוגלים לומר להם דברים המנוקים מפחד העונש ומאינטרסים וחנופה. לצים ושוטים גם יכולים לבקר את המלך באופן שבו איש מיועציו וחכמיו לא היה מרשה לעצמו, ודבריהם מתקבלים בשחוק אצל השליטים.

   לנוכח דבריו של קפקא על העלמותם של ליצני החצר מרשותה של האנושות; ולאור דבריו של ארסמוס לעיל, דומני כי יש טעם לבחון היטב את השאלה היש זיקה בין העלמם של ליצני החצר ובין המאורעות הפוליטיים המדממים של המאה העשרים ושל המאה שלנו. ואולי בסביבתם של נשיאים, ראשי ממשלות וראשי תאגידים, רצוי שיהיו מעט פחות יועצים פרלמנטרים, יועצי תדמית, מלומדים, כותבי-ניירות, ועתונאים חמורי סבר, ויותר תמהונים, ליצים חמי-לב, או למצער א/נשים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות כה רבה, ומעבירים את ימיהם בהצלחה להצחיק את סובביהם עד דמעות, תוך שלעתים, הם גורמים לסובבים ליפול באופן בלתי רצוני מתוך כורסאות המנהלים, ולהישמט ארצה באופן בלתי רצוני, אחוּזים בצחוק; לעתים, אחר כך, זה גורם להם לאיזו שהות, בה הם בוחנים מחדש את הפרופורציות של המשרד, ואת מעמדם בחדר (אם לא בעולם- אז בחדר, לכל הפחות).

*

 

לקריאות נוספות:

הולכי מכות, חוטפי מכות, מיוסרים ושוטים

סרט אִלֵּם

תּוּכלוּ ללמוד הרבה מלידיה

 וגם:

רשימת הליצנים של מרית בן ישראל

*

בתמונה למעלה: Hans Holbein the Younger, Illustration of a Fool Taken from the First Illustrated Edition of The Praise of Folly by Desidarius Erasamus 1515.

© 2011 שועי רז

 

Read Full Post »