קומדיית המצב האנושי

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינi מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

היהודי הזה, קליין, והקמפיין לגירוש מהגרי-העבודה

                    

         לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א) 

   לאחרונה שאלתי באחת הספריות הציבוריות עבור בתי הגדולה את המהדורה המתורגמת החדשה של כל ספורי שרלוק הולמס לארתור קונן דוייל (כרך א': הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: תל אביב 2010) ואגב כך שבתי ועיינתי בסיפור 'הבעיה הסופית' הנסב על העמות הפטאלי המתרקם בין שרלוק הולמס ובין יריבו הארכי-פושע, פרופ' מורייאטי, המסתיים בנפילתם אל תוך שצפו הקולח של מפל ריינבאך.  כמה שנים אחר-כך, בלחץ קהל הקוראים הקנאי, נאלץ קונן-דוייל להשיב את גיבורו לחיים, אבל הולמס המחודש כבר היה כעין אפיגון של קודמו. וכך, אף בתודעתי, כל השנים, נחרט הולמס כמי שנפל אל מותו אל האשד.

   מה שלא זכרתי הוא כי בשלב כלשהו של העלילה מחווה הולמס את דעתו לפני ווטסון, כי לוּ ייהרג במהלך לכידתו של פרופ' מוריאטי היה רוצה לראות בכך זכות גדולה, משום שהיה עולה לאל ידו לעצור רעה גדולה שהמיט הארכי-פושע מוריאטי על אזרחי-אירופה במשך שנים ארוכות. טיעון מוסרי זה של מרבית התועלת למרבית בני האדם, ומיעוט נזקם, יסודו ברציונליזם-המוסרי של התועלתנים האנגלים, מבית מדרשם של הפילוסופים, ג'רמי בנטהאם וג'ון סטיוארט מיל. יש להניח כי קונן-דויל הכירו היטב, באשר הוא שימש בסיס להתנהלותו היום-יומית של הג'נטלמן הויקטוריאני.

   יותר מכך, הזקקותה של ספרות בלשים קלאסית לתועלתנות המוסרית הזאת עולה גם בחדות מן הנובלה הראשונה של ז'ורז' סימנון בה הציג לעולם את גיבורו, רב-פקד מגרה, התלוי מסן פוליין (1931, הספר ראה בתרגומו של אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007). בסיום הסיפור מעדיף מגרה להניח לשלשה חשודים ברצח, לאחר שהוא משתכנע בסיפורם לפיו חבר לשעבר שלהם, קליין היהודי ששם קץ לחייו לפני שנים רבות, עשה כן, משום רגשות אשמה שייסרו אותו על שרצח ברגע של כעס בלתי-נשלט של בן טובים אותו הסתירו כולם. לאחר שחבר נוסף שלהם, שלא הצליח בחייו, איים עליהם, כולם בעלי משפחות אמידים, ומעורים בחברה, והם נאלצו לנקוט בשורת פעולות שעוררו עליהם את חשדו של מגרה. מה גם שאותו חבר (כתוצאה ממעשה לא מכוון של מגרה) שם קץ לחייו גם כן. מגרה מסכים להניח להם פחות מחודש לפני כניסת חוק-ההתיישנות על עבירת-הרצח כביכול ולקבל את גרסתם, בחושבו על הגיון טיעוניהם, עתיד משפחותיהם וילדיהם וכיו"ב. אפשר שהוא עוצר את החקירה בהביאו לפני עיניו את החיים ומבכר אותם על פני המתים, אך בסופו של דבר מחשבתו הרגישה על הילדים של החשודים, ווידויים של החשודים באופן פרטי בפניו על ההתרחשות, מביאה אותו להעדיף להניח לחשודים ולא לנסות להעבירם למעצר ולחקירות שיטתיות, שאולי לא יעלו דבר.  גם בכך ניתן לראות סוג של תועלתנות מוסרית, בבחינת: מיטב התועלת למיטב בני האדם.

   יש להביא בחשבון כי גם הולמס וגם מגרה הם סוכני הממסדים החברתיים. הם בלשים הרואים תמיד לנגד עיניהם את טובת- החברה והמדינה, ומנסים לתרום בפעולת הבילוש את שביכולתם לתיקון הנורמות החברתיות שנפגעו.  בלש אחר, פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר, לעומת זאת, נע תמיד על התחום האפור של החוק. הוא בעל מצפון, הוא חותר לפתרון החקירה, אך בדרך כלל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם השמרנות החברתית-חוקתית. מארלו אינו חושש לצאת גם כנגד עשירים השוכרים אותו כאשר הוא נוכח במעלליהם ובנכלוליהם. גם אינו חושש שלא לתרום מידע למשטרה, כאשר הוא חש כי מידע זה עשוי לפגוע בטובתו של אדם פרטי, אשר מארלו משום-מה מאמין בחפותו. גם הולמס וגם מגרה הם לאמיתו של דבר שליחי-הממסדים החברתיים של החברה המעמדית. הם אנשים טובי-לב, אך אין להניח כי יעדיפו להעמיד את הפטריוטיות שלהם במבחן לטובתה של חקירה העשויה לסכן את הסדר החברתי-המדיני, וגם לא המעמדי-היררכי בארצם.  כמובן, הדברים חוזרים אל יוצריהם. גם קונן-דויל וגם סימנון נמנעים מלהציג פערים וסדקים הנקווים בתווך שבין טובת האדם באשר הוא אדם, ובין טובת אזרח-המדינה או הסדר הציבורי המתוקן.

   מדוע אני כותב זאת? כי לאחרונה מוצפים מרקעי הטלוויזיה ושלטי-החוצות בתעמולה של משרד- ההגירה, הקורא שלא להעסיק מהגרי-עבודה בכדי שלא לפגוע בפרנסתם של עובדים ישראליים. ראשית, יש לשים לב, כי התעמולה הזאת עושה שימוש במונח 'עובדים זרים' ולא במונח 'מהגרי עבודה'. הגדרתם של אנשים כזרים, ודאי בקונטקסט תרבותי יהודי, מבטאת ריחוק. 'עובדים זרים' עלולים להדהד בזיכרון התרבותי, כמשהו שמתקשר ל- 'עבודה זרה'. כלומר, המפרסמים אפשר שמנסים להשפיע באופן תת-הכרתי על תודעת הצופים לאמור: זהו אינו 'יהודי' כמונו, גם לא גוי שוחר שלום, אלא 'עובד זר', כמעט בבחינת: 'עובד אל זר'.  יתר על כן, בבטוי על המונח 'מהגרי עבודה' יש ויתור מודע על המשמע הקושר בין מצוקה כלכלית-חברתית או אישית של המהגר שהניעתו לצאת ולהתפרנס במדינה אשר בהּ הוא אינו אזרח. מלחמות אזרחים, משברים כלכליים, בעיות אבטלה, רעב, מגיפות ובצורת, נמחים, כלאחר-יד כאשר מתייחסים למהגרי-העבודה כ'עובדים זרים', ויש רק בכך בכדי לסייע לאיזו הפחתה של האמפתיה הציבורית כלפיהם וכלפי גורלם בקרבנו. זאת ועוד, בתשדירי הפרסומת ובשלטי החוצות מצולמים לכאורה אזרחים ואזרחיות ישראל (יהודים כולם, אגב), היוצאים לכאורה פגועים מן המצב של העסקת מהגרי העבודה. לעובדה לפיה המציגים הם שחקנים/ות אין בכדי להפחית את האמפתיה אליהם, כמי שהם לכאורה 'חלק מאיתנו' (יהודים- ישראלים) זאת באם מציבים מולם את מהגרי העבודה.

   בשנת 1931 ויתר סימנון בסיפורו על חקר שיטתי וביקורתי הנוגע לגורלו של היהודי העני קליין, וקיבל את טענת החשודים לפיהם התאבדותו של קליין ועוד יותר מעשה הרצח שביצע בעידנא דריתחא, ציערו אותם שנים ארוכות. גם קליין וגם לקוק (המתאבד השני) מתוארים כמי שלא מצאו את מקומם בחברה האירופית. חייהם היו לכתחילה טרגדיה רודפת טרגדיה, משפחות בלתי יציבות, היסחפות אחר אידיאות אנרכיסטיות וכיו"ב, כמו הציבו אותם בשולי-השוליים החברתיים.  דומה כאילו ההבחנה שנוטע סימנון אצל גיבורו מגרה, היא בין 'האזרח האירופי בן התרבות' ובין מי שאתרע מזלו להיות 'זר תמידי'. השיקול התועלתי-מוסרי שמפעיל מגרה לבסוף, אינו נובע מתוך 'טובת האדם באשר הוא אדם', אלא מתוך תפישה מסויימת הקושרת את 'מירב הטוב למירב בני האדם' עם הסדר החברתי-מדיני-פוליטי-משפחתי. למרבה הצער, הגיון כזה (ואמנם אך סימלי הוא כי סימנון פרסם את ספרו בשנת 1931) יכול היה להנחות אזרחים אירופיים רבים שלא לסכן את עצמם, את עתיד ילדיהם ואת מקומם המקצועי לטובת התקוממות כנגד המממשל הנאצי, כל שכן, לסייע בהסתרת השכנים היהודיים ובהברחתם למקום מבטחים. כאשר רותמים את התועלתנות-המוסרית בפניה ההומניסטיים האוניברסליים ומצמצמים וקושרים אותה בסדרים חברתיים- לאומיים ופטריוטיים, אין מוצא מעיוות וקלקול שאינו מבטיח את מקסימום הטוב למקסימום בני האדם אלא את מקסימום התועלת למקסימום הדומים לנו. ומבחינה זאת, דומני כי בקמפיין התעמולה-הסברה בו נוקטת ממשלת ישראל (בשם משרד ההגירה) יש משום עלייה על הנתיב המסוכן, המפותל והחלקלק הזה, שבו אדם עלול להיהפך במהירות רבה, לנבל (מנוול) ברשות התורה, או ברשותה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית.

 

בתמונה למעלה: סדנת יזע לנשים, תעשיית הטקסטיל, שיקגו, 1903.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »