עֶרֶב

*

אני מניח שרציתי לכתוב כאן לכתחילה רשימה על קובץ התרגומים החדש משירתו של הוגו פון הופמנסטַל,  דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה  [תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012] אבל אז  הנצו הרמונים מספר 26, ושוב כולם יצאו לקרב.

על כל פנים, רציתי להביא כאן כמה שורות משל הופמנסטל (1929-1874), שהולכות איתי שנים ארוכות, שנדפסו שוב מחדש באנתולוגיה הקטנה והחדשה שלו בעברית:

*

וִיְלָדִים גְּדֵלִים עִמְקֵי-עֵינַיִם, 

וְהֵם גְּדֵלִים בְּלִי דַּעַת וְגוֹוְעִים

וְכָל אָדָם הוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹ.

 

וְהַפֵּרוֹת הוֹלְכִים וּמַבְשִׁילִים,

וּבַלֵּילוֹת כְּצִפּוֹרִים מֵתוֹת

נוֹשְׁרִים לָאָרֶץ, נוֹשְׁרִים וּמַרְקִיבִים

 

[…]

 

כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,

שֶׁאָנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים

וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם?

 

מַה בֶּצַע אִם נִרְאֶה זֹאת אוֹ אַחֶרֶת

אַךְ "עֶרֶב" אִם תֹּאמַר, אָמַרְתָּ דַּי,

מִלָּה שוֹתֶתֶת עֶצֶב עַד בְּלִי דַּי

 

כִּדְבַשׁ כָּבֵד מִיַּעֲרַת כַּוֶּרֶת.

 

[הוגו פון הופמנסטל, 'בלדה על החיים החיצוניים', דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 18]

 

לפני כ-17 שנה הוספתי בתעודת הזהות שלי את השם "עֶרֶב"כשם שני (בתעודת הזהות אני שוֹעִי עֶרֶב רז),על שם השורה הזאת של הופמנסטל.–השבוע נזכרתי בשורה הזאת עת רציתי לשאול משוררת אקסטטית,כיצד קל לה כל-כך לכתוב שירים ארוכים, מלאי-מלים כמו עיניים, ואילו אני אחר מלה או שתיים, מהרהר כבר שמא הקדחתי תבשילי. האם זוהי נטייה נפשית שונה, התבוננות על החיים מתוך פרספקטיבות שונות, או שאולי זוהי המלנכוליה הסף דכאונית-ספקנית שלי, מול השמחה המתפרצת המאנית-אורגזמטית של שיריה.

הרגשתי זאת שנית היום, להבדיל כמה הבדלות, עת בכל מקום שמעתי אנשים כמעט תפוסי שמחה, איזו אקסטזה של נקם, המתרגמת את עצמה לאיזו התלהמות, על שמחתם שנכנסים בערביי עזה "סוף סוף". העובדה לפיה המבצע הזה יצא לדרך חודשיים לפני בחירות, וכי ראש הממשלה המכהן מעוניין באמצעות המבצע לאסוף אליו מצביעי ימין, ולעקור את המומונטום החברתי, שהסתמן כלוז הבחירות הבאות, אינו מעניינם. גם היועצים, תמיד אותם היועצים, שתמיד ידרבנו-יתמרנו את הישראלים ערב-בחירות בתעמולות של פחד וטרור אינם מעניינם, רק ברק נוצץ בעיניים על שנכנסים בערבים. כולם מדברים הרבה. אני דיברתי קצת וחשבתי על המלה "עֶרֶב".

סטפן צווייג תאר בממואר שלו העולם של אתמול (1940) את רישומה הבלתי נשכח של שירת הופמנסטל, הנער-המשורר-העילוי, עליו ועל שורה של נערים וינאיים ממוצא יהודי. ספרו כולו, אחד העצובים שקראתי, הינו פורטרט של איטלקטואלי אירופי ממוצא יהודי, שיהדותו רדפה אותו יותר מאשר הוא ביקש אחריה. דיוקן של אדם שביקש להיות מלומד הומניסט, קוסמופוליט שוחר-שלום, המבשר שלום כלל אירופי, והוטח שוב ושוב אל המלחמה, הרדיפה, הגלות, וההגירה, המתעוררים כל אימת שהלאומיות והלאומניות זוקפות ראשן, עת להדיר ולנהוג זִלּוּת בחיי הזולת שאינו בן הקבוצה הנבחרת, עם הסגולה המדומה, היוצא לטבוח בבני אדם אחרים שהם לכאורה (רק לכאורה) אויביו.

ואולי כמו בספרו של ארתור קסטלר, אפלה בצהריים (1940), כמו רובשוב גיבורו המפוכח ורבים אחרים, כולנו מושלכים בדעת או מבלי-דעת לתא נידונים שבו כלאו אותנו המנהיג והמפלגה, שכן טובת המפלגה והמהפכה (שם קומוניסטית, כאן הציונית) תובעת קורבנות אדם, חיים שייקטעו, לחיי הממשלות שבדרך. המהפכה/המדינה תמיד צודקת (וכשצודקים ממילא אין מקום לטעיות). רק בני אדם טועים.

אמרתי די על עמודי-ענן. אני עדיין מבכר את שמי הערב, את מסע העננים שבשמים, שאין לו גבולות, והוא אינו חלקו של עם אחד, או של סיעה אחת, או של קבוצה אנושית כלשהי. אני חובר אליו יותר משהוא חובר אליי, בנדידה מתמדת. שכן חייב להיות היכנשהוּ איזה מוצא מפֹּה.

**

בתמונה למעלה:Piet Mondrian, Avond, Oil on Canvas 1908

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ארבעה לילות בפריס

*1

פריס,כחצי שנה לפני שחרורהּ מן הכובש הגרמני,בדירתם של מישל וזט לֶריס,מתקיימת הקראה ראשונה של המחזה תשוקה שנתפסה בזנבהּ מאת פבלו פיקאסו, מחזה שנסב על יצירות אוונגרד משנות העשרים של המאה. את ההקראה מנחה אלבר קאמי; מישל לֶריס בתפקיד הראשי של 'הרגל הגדולה'; ז'ן פול סארטר בתפקיד 'קצה עגול'; רמון קנו בתפקיד 'הבצל'. ז'ק-לורן בוסט בתפקיד 'הדממה'; ז'ני דה-קמפאן בתפקיד 'עוגת הפירות'; דורה מאר בתפקיד 'החרדה הרזה', וסימן דה-בובואר בתפקיד 'הדודנית'. המחזה הועלה כשעשוע ספונטני בין חברים; עם זאת, בתאריך 19.3.44 בשעה 19:00, המה סלון דירת משפחת לֶריס קהל רב, שנהר כנראה להמתיק את תוגת הימים, ועוד יותר בכדי להעלות נוסטלגיה לימים טובים יותר של אמנות חופשית. בעקבות אותו מופע כנראה שאל סארטר את קנו, הסוריאליסט לשעבר, מה לדעתו נותר מן התנועה הסוריאליסטית. "התחושה שהיו לך נעורים" השיב קנו.

המחזה המצליח ביותר אחר המלחמה (1945) היה המשוגעת משאיוֹ מאת ז'ן ז'ירודו. המחזה נכתב עוד בזמן הכיבוש, זמן קצר בטרם מות המחבר (1944) ועסק בחצר מלכות צבעונית ופנטסטית שם מצליחה אישה מטורפת להערים על מי שמבקשים להשתלט על העיר המלכותית; תוך ניצול חולשותיהם של יריביה העדיפים, היא מצליחה לדחוק אותם טפין-טפין ולכלוא אותם בביבים שתחת העיר. יש להרהר קצת על ייצוגו של הרזיסטאנס כאשה משוגעת. ובעצם אולי היתה זאת קריאת תיגר כנגד החיים הנורמליים לגמריי מהם נהנתה שכבה לא-מעוטה של אנשי הרוח פריסאים, תחת שלטון מרשל פטן, בממשל החסות ההיטלראי (כאמור, המחזה נכתב בשנת 1944, כמה חודשים לפני תום הכיבוש). עת עשוי היה איש הרוח הפריסאי של אותם ימים, בקלות רבה, להמשיך ליצור כדבר-שגרה, בשעה שיהודים, קומוניסטים ומתנגדי משטר רבים נעצרו, נאסרו, עונו והועלמו.

*

*

באוקטובר 1946 נפגשו הסופר ארתור קסטלר (מחבר רב המכר האנטי-סטאליניסטי אפלה בצהריים) והפילוסוף והסופר ז'ן פול סארטר בבאר פריסאי. בעקבות המפגש הזמינו  קסטלר ובת זוגו מאמן פאז'ה (שניהם, תומכי דה-גול), את סארטר וזוגתו דה בובואר (בעלי נטיה קומוניסטית מובהקת, באותה זמן), ואת אלבר ופרנסין קאמי (שלא היו גוליסטים אבל גם לא קומוניסטים) לארוחת ערב (31.10). למחרת (1.11) היה אמור סארטר לשאת הרצאה באונסק"ו. הערב נמשך ונמשך למן ארוחות הערב, למועדון ריקודים קטן, שם הפליא קסטלר לרקוד עם הגברות, ומשם למועדון "שחרזאד", מקום בילוי של רוסים-לבנים, מתנגדי הקומוניזם (כקסטלר עצמו); בארבע לפנות בוקר, היחידים שנותרו פיכחים היו אלבר קאמי ומאמן פאז'ה. קסטלר שכנע את כולם להמשיך את הלילה לביסטרו בשוק הסיטונאי, שם אכלו צדפות, שכמובן הוגשו בלווית כמה  בקבוקי יין לבן. סארטר לא הפסיק לבזוק מלח על פתקים קטנים ולהניחם בכיסיו. אחרית דבר: בשמונה בבוקר לערך, מצאו עצמם סארטר ודה בובואר רועדים-נידפים על אחד מגשרי הסיין, תוהים האם להשליך את עצמם לנהר (הם הצליחו אייכשהו לשוב לביתם; סארטר באותו יום עוד הצליח למצוא את הדרך להרצאה, ואפילו לדבר ישר ולעניין).

  זמן קצר אחר כך הניח סארטר למוריס מרלו-פונטי לפרסם מאמר בשם היוגי והפרולטר בכתב עת בעריכתו  Les Tempes Modernes ("הזמנים המודרניים") בו הצדיק את הטיהורים הסטאליניסטיים בשנת 1936, ויצא חוצץ נגד ספרו של קסטלר, היוגי והקומיסאר. קאמי העורך-השותף של סארטר פרש בחמת זעם מן העריכה, ותקף בזעם את מרלו-פונטי במסיבה בה נכח גם סארטר, שניסה לפייס את קאמי, בלא הצלחה. היחסים בין קסטלר ופאז'ה ובין סארטר ודה בובואר הצטננו. ומכאן ואילך גם היחסים בין סארטר ובין קאמי כבר לא היו כאשר היו לפנים.

*

*

   בשבוע הראשון של יולי 1947 הושקה התערוכה הבינלאומית השניה של יצירות סוריאליסטיות בהנהלת האוצרים: מרסל דישאן ואנדרה ברטון. היה שם גרם מדרגות, שכל מדרגה בו מעוצבת על פי ספר שיש לשמו זיקה לאחד מקלפי-הטארוט. נבנה שם גם 'אולם האמונות הטפלות', ומאחוריו חדר עם שנים-עשר תאים מתומנים כנגד מספר המזלות באסטרולוגיה. בכל אחד מן התאים הללו הוצב גם מזבח וודו. בחדר האחרון הוקם מטבח לסעודות סוריאליסטיות. התערוכה עצמה כללה יצירות מאת מקס ארנסט, חואן מירו, איב טאנגי ואחרים.

   בעלת הגלריה איבדה את עשתונותיה בזמן שצפתה בתצוגה מוקדמת וציפתה לחורבן. התערוכה היתה הצלחה רבתי אך לא הצליחה לחדש את ימי התנועה הסוריאליסטית כקדם. ברטון הגיב בקוראו את הביקורות שהפכו את התערוכה לקונטרוברסלית, "כמה נפלא להיות כה מוכפשים בגילנו!" [ודישאן? מה אמר דישאן?].

*

כל הסיפורים קובצו מן הספר: אנטוני ביוור וארטמיס קופר, פריס לאחר השחרור: 1949-1944, תרגם מאנגלית: רפי קינן, הוצאת ספרים יבנה: תל אביב 2005, עמ' 163-162, 165, 230-228, 266.  הספר כולו הוא מטמון של סיפורים אנקדוטאליים, חלקם פוליטיים, חלקן אמנותיים.

הסיפורים קוצרו ועובדו על-ידי לצורך רשימה זאת.

בתמונה למעלה: Albert Marquet, Rainy Day in Paris, Oil on Canvas 1910

Read Full Post »