Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אשר זנו’

stork

*

מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה פֵּרוּשׁוֹ לְהִתָּקֵל בְּקִיר אֶבֶן וּלְהָבִין 

שֶׁהַקִיר הַזֶּה לֹא יָזוּז, חֶרֶף תַּחֲנוּנֵינוּ כֻּלָּם

[צ'סלב מילוש, 'זה', זה: שירים, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 24]

תכונה שאני מוקיר בשירתו של חברי הטוב המשורר אשר זנוֹ היא אי-ההיקסמוּת;זנוֹ אינו מוקסם מדמותו השירית. ה"אני"  נוכח בשירתוֹ אך במוקד שירתו לעולם לא עומדת הדרמטיזציה של העצמי. יותר מכך, איני מזהה אצלו את המצוי כל-כך בשירתם של רבים אחרים. הוא ממאן להיות מוקסם ממעמדוֹ כמשוֹרר. הוא נטוּל כמעט-לחלוטין להטוטי שפה ומצלולים במוּדע ובמכוון, וגם אם הם מזדמנים פה-ושם, לעולם לא ניתנת להם קידמת הבמה. דומה כי זנו חותר להציע תמונות או דימויים עזי מבע, שמשהו מהם נותר מהדהד בפנימוֹ של קוראם אחר הקריאה; כמו מקרנת קולנוע או פנס קסם שמישהו שכח לכבות, הממשיכים להקרין אל סף הכרתו של הקורא, גם כשזה כבר סיים את קריאת השיר. זהו ריאליזם פואטי-פנטסטי; עם כל זאת, עומדת שם המציאוּת ומונעת את ההימשכות בחבלי קסם אחר החלום או האוטופיה. השיר עומד כמדומה בתחנת המעבר בין הריאליסטי והפנטסטי, אבל תמיד נותר נטוע בקשי המציאות, כממאן להתגבר על שדה הכבידה שלה.  החיים הם שכונת מצוקה תמידית, והמשורר כמו מבקש להתעלות מעט מעל מדוויה, שאייכשהו אף פעם לא ממש נעלמים משדה ראייתו וטרם נמצאה הדרך לומר להם שלום ארוך אחרון.

למשל  בשירוֹ שמונה-עשרה מלים על תעופה:

*

בַּקַּיִץ

אֲהוּבָתִי

מְנִיחָה

רֹאשָׁהּ

מְאַפְשֶׁרֶת

לְעַצְמָהּ

לְהִפָּרֵם

כְּכָרִית

מְלֵאָה

נוֹצוֹת

שֶׁל

מִינֵי

צִפּוֹרִים

שֶׁוִּתְּרוּ

מֵרֹאשׁ

עַל

הַיְכֹלֶת

לָעוּף

[אשר זנוֹ, 'שמונה-עשרה מלים על תעופה', שְׁבוֹ, 27-26 (2012), עמ' 218] 

*

  לכאורה, השיר הזה הוא להטוט-קסמים; ראשה של האהובה מבקש מנוח מקשי היום והנה באחד היא נהפכת לכרית הנפרמת לנוצות המתעופפות לכל עבר, נושאות מזכרת של צפורים נודדות שאינן נודדות משום שויתרו מראש על היכולת לעוף.

יותר מכך, השיר נדמה לפרט מתוך סרט סוריאליסטי, כגון כלב אנדלוסי ללואיס בונואל וסלוודור דאלי (1929), או   (Entr'Acte (1924 לאריק סאטי ורנה קלייר. יש כאן דימוי תנועתי (הנחת הראש) שתמורתו מופיע דימוי תנועתי אחר (פרימת הכרית) ואחריו דימוי שלישי (התפזרות הנוצות בחלל האויר), עד שלא נותר עוד זכר לכרית, והנוצות מגשימות כלשהו את תכלית התעופה האפשרית להן, שכן הן מעולם לא נועדו לעופף חופשי, להרקיע שחקים. תנועה אחר תנועה היוצרת רצף— יוצאת מעייפותה של האהובה וחוזרת אליה, כאילו ראשהּ הומה חלומות אך היא ויתרה מראש על היכולת ללכת בעקבותיהם מוקסמת. בסופו של דבר, פנס הקסם מעלה בפנינו חיזיון מקסים של פיכחון ושל אי היקסמות.

אנטונן ארטו (1948-1896) ראה ברצפי דימויים אסוציאטיביים מתחלפים שהאחד נובע מן האחר באופן שמדהים את הצופה: מאגיה, או קולנוע סוריאליסטי. לדידו, רק במקרים נדירים הצליחה השירה הסוריאליסטית ליצור רצף שכזה הפונה ישירות אל הקורא ומביא אותו לרצון לפרוע באופן אנארכיסטי את הסדרים הבורגניים השולטים בהכרה.

זנו אינו אקסטטי וגם אינו סוריאליסט. הוא אינו מבקש להחליף את המציאות. הוא חף מאידיאליזציה של האהובה או של השיר. השיר כמו עונה לנו כיצד בכל זאת ניתן לעופף או להרקיע שחקים, כאשר בפועל לא ניתן לעופף וגם לא להרקיע שחקים. ניתן להעמיד מול תנועת הצבירה והמלֹא את תנועת ההיפרמות, כאשר לרגע לא נותר ממנו דבר,  ופתאום העולם הכבד מנשוא, הקשה קל כנוצה או כנוצות הממלאות את החדר. מזכרת לקיומן של ארצות חמות יותר, של אוקיינוסים רחוקים. מזכרת עד לאיזו אפשרות שמעולם לא היתה ממשית, אבל גם קשה לומר שמעולם לא התקיימה.

יש כאן אמירה על כוחן של האהבה והשירה לרצות לגרום לנו לעופף. אבל גם את הידיעה, כי לא ניתן להיות באמת קלים מן המציאות וכבידתהּ (היא תמיד מרגישה קצת כמו אבן גדולה בכיס). היצירה היא תמיד אפוא סיפור של אהבה והחמצה. ניסיון למצוא מוצא בדרך ללא מוצא; מה שעולה על הדעת כאפשרי, אבל רחוק מממשוּת.

 

2

 

בסיפרה השני של המשוררת ענת לוין מפה לפה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013), אשר כוחם של הדברים שכתבתי לגבי שירתו של זנוֹ יפים גם לגביו, מובא השיר הבא:

 

בְּגִיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הִגִּיעָה עֵת לְהִתְחַתֵּן.

נִמְצָא חָתָן, נִתְפְּרָה שִׂמְלָה

(מְעַט צְמוּדָה מִדַי. הַתּוֹפֶרֶת אָמְרָה:

תָּרִימִי וְתוֹרִידִי אֶת הַיָּדַיִם כְּמוֹ צִפּוֹר, זֶה יִתְרַחֵב)

שָׂכְרוּ אוּלָם קָטָן וְלַהֲקָה, נִגְּנוּ אַרִיס סַאן

וְרָקְדוּ, אַתְּ פָּרַשְׂתְּ יָדַיִם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה

וּלְכָל הַכִּוּוּנִים וְלֹא הוּקַל לָךְ.

הָיָה עוֹף.

[ענת לוין, שיר 8 מתוך המחזור 'הוֹ אמא', מפה לפה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013, עמ' 18] 

*

לוין מציבה בפנינו חזון עיועים של כלה צעירה (ואם לעתיד) שחייה מוכתבים לה לחלוטין ואין לה כל סיכוי לעופף מעמק הבכא של חייה העתידיים, כי המלבוש אשר ניתן לה צר מדיי, ועתידהּ ניצב לפניה כּ(רבע) עוף שחוט בצלחת. כאן אפילוּ תנועות התעופה אליהן רומזת התופרת, הניסיון להיפרם כדי להגיע עדי הקלה, לכתחילה עולה בתוהו. יש כאן משהו אכזרי ממש כבסיפור המלכודת ללואיג'י פירנדלו (1936-1887), ואפשר כי הדאה היקושה, נכון יותר: הכלה היקושה, נפלה בפח עמוק עוד יותר. משום שפירנדלו העניק לגיבורו את הידיעה כי החיים הוא תא של נדונים למוות; ענת לוין כמו חנוך לוין מחריפה את הצעד; החיים עצמם מתים. וכל התנועות וההתנשמויות הנקראות חיים מעוררות גיחוך או עווית חיוך של מי שרואה ויודע שאינו אלא עוף עקוד, או עוף מכובס בצלחת, שעה שמסביבו שמחים כולם בכוח; רוקדים לצליליו העולזים של הבוזוקי; שלא לשמוע ולא לראות, ולא להבין חלילה עד כמה מולָכים אנשים, ממש כעופות, אל מה שנתפר להם (צר מידות מדיי) כגורלם.

   גם אשר זנו וגם ענת לוין מקיימים בשירתם את אותם תנועות מעוף של צפור כּלוּאה; את הזעקה הקיוּמית החנוקה משהוּ לחיים שיש בהם חירוּת ויש בהם בחירה. אצל זנוֹ אני שומע את תוּגת האהבה וההחמצה כאצל אנטון צ'כוב; אצל לוין שורר ייאוּש, כמו אצל חנוך לוין, והלב יוצא אל הכּלה המנסה עדיין אולי לפרוח ולעופף מן הגורל שנבחר להּ (ולא היא בחרה) כאשר היא מתבוננת במנת העוף המת, ובכל זאת ממשיכה לנופף בידיה (זה חסר לב ומכמיר לב בעת ובעונה אחת), כאילו שלבסוף תצליח למצוא מוצא מזה ולהיחלץ מסוגרהּ.  אצל שניהם עולה השאלה ונוקבת היאך ניתן לקיים יצירה בתוך מציאוּת הרחוקה כל-כך ממעוֹף, שיש בה כובד אינסופי. הכל לעולם מכוון מטרות-תכליות וכמעט לעולם-לא – חלומות-משאלות.

לקריאה נוספת: אל מקום שהרוח הולך (אהבה) 

*

*

בתמונה למעלה: Stork ,Photographed by Wolfgang Suschitzky 1950

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

*

גַּלֵּי צֵל

מַרְטִיבִים אֶת מַחֲשַבְתִּי

 –  וְלֹא יְכַבּוּהָ

[אוקטביו פאס, 'פעמונים בלילה', אש היום-יום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 1998, עמ' 18]

*  

אשר זנו הוא משורר צעיר (34) וחבר ותיק וקרוב שלי מזה כעשר שנים. אשר פרסם עד כה משיריו בכמה וכמה כתבי עת ספרותיים (אלפיים, הליקון, כתובת), בדף השירה של Ynet ואף בכמה אנתולוגיות ספרותיות. הוא גם פרסם, במשך שנה שיר-שבועי בטור מיוחד שהוענק לו במוסף תרבות ירושלמי. לשעבר אף הקדשתי לו רשימה ובה פרסמתי אחד משיריו.

   מזה כשנתיים שולח לי אשר מזמן לזמן, בכלל רשימת התפוצה שלו, חלקים ממוספרים מתוך פרויקט ספרותי מרתק עליו הוא שוקד, הפרגמנטים על חיים וחיה; מדובר בדיאלוג שירי בין בני זוג חרדים, בערוב ימיהם, המתגוררים בירושלים. דומני כי בשנתיים החולפות הם הפכו לקולות הדובבים לא בהכרתו של אשר בלבד, אלא גם בהכרתם/ן של קוראותיו ושל קוראיו. זאת  שירה מליאת יופי וחמלה, סופנת הרהורים על אלוהות, דת, חיים. יותר מכך, על האהבה האצורה בכל, בכל תחומי התודעה, כפי מגעיה עם העולם ודרך העולם. לעתים מתהדהדת לי בעד כתיבתו של אשר פרקי תכתובת האהבה והגעגועים בין יוקאֵל ושרה גיבוריו המוצללים-חבוּאים של ספר השאלות לאדמון ז'אבס (1991-1912); לעתים הם מזכירים לי את אותם סיפורים קטנים ונוגעים-ללב שפרסם אדם ברוך  על אודות סבו וסבתו, הרב והרבנית וכטפויגל, בני העלית הרבנית של שכונת "מאה שערים" בירושלים. עם זאת, יש בפרגמנטים הללו על חיים וחיה הרבה מרוחו היוצרת של אשר עצמו, ויכול אני לשמוע בעד הקולות: סוגיות, קולות וצלילים העולות/ים גם בשיחות החבריות שאנו מקיימים בינינו מזמן לזמן, ועל כן ידוע לי עד כמה הן מעסיקות את אשר-עצמו.

   אשר נתן לי את אישורו לפרסם כאן את הפרגמנט השישים מתוך ספר שבכתובים; אני שמח להביאו כנתינתו כאן:

 

[שִישִים: מדעי הרוח]

 

חיה,

 

על אף שאהבה

היא מן החומרים המתכלים

ומן החומרים שאין להם סל מיחזור

אין אנו חדלים מלאהוב

 

וגוף השרוי באהבה

תמיד הוא מרחף ד' אמות

מעל הארץ

 

כמו היד שמוציאים מחלון המכונית

באמצע נסיעה מהירה

תמיד היא מתרוממת מאליה

והולכת אל מקום שהרוח הולך

 

בין שנרצה

ובין שלא

[אשר זנו, '[שִישִים]: מדעי הרוח', מתוך: הפרגמנטים על חיים וחיה, ספר בכתובים, כל הזכויות שמורות למחבר]

*

   תנועת הריחוף שבאהבה, התרוממות הרוח, עם כל שמחתה, היא כמעט קלישאית; אשר נמנע מן הקלישאה הפשוטה, בשבצו שם את תמונת המכונית, את היד המתגנבת מן החלון, המתרוממת מאליה והולכת אל היכן שהרוח הולך; זהו שיבוץ מבריק, ראשית, מאחר שהוא מהדהד את ראשיתו של ספר קהלת (א', 6), וכאן דומה כי אמנם אשר מתעקש ללמדנו כי אמנם הבל הבלים הכל הבל למעט האהבה, ולריחוף שבאהבה, שנותנים איזו הצדקה או נחמה למשך-החיים. יתר על כן, דומה כי האהבה כמו פודה את האדם מעם חוק-הכובד (הגראוויטציה), אולי מלהיטה אותו כאש, השואפת מעלה, משום שהיא קלה מן האוויר; האהבה היא לעתים קשה-מנשוא, עתים היא מכלה את האדם כאש, אבל עדיין היא מגלמת איזו תקווה (אינספרציה) של פּדוּת מחיים של הרגל (אינרציה).

   פה ושם קשה היה לי שלא להיזכר בדבריה של סימון וייל (1943-1909) על ביטולו של חוק הכובד (והכבידה) בהשפעת חוק החסד החל עליו במעלה שנייה; או בדברי עמנואל לוינס (1995-1906) בראיון מאוחר עם הפסיכואנליטית-הפילוסופית, ברכה ל' אטינגר, לפיו הזמן הוא נשימת הרוח, באשר הוא מבטא את נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת.

   אבל יותר מכל הדהד בי הזיקה שיוצר אשר בין משב הרוח ובין תנועת האהבה, דברים שאומר יאנוּשַס, ילד ליטאי מכתה ו', במרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראיה, בספר השיחות היפהפה שערכה הסופרת ונדה יוקנייטה, נֶהֳגָה בחשכה- שיחות עם ילדים:

*

הכוכב הוא כמו מעיין. והרוח היא עוד איזה מעיין שאי אפשר לתאר. והרוח נדמה לי כמו איזה… היא כמו קול פנימי שנותן לךָ השראה. הכוכב הוא גרם שמים ממשי, שגם ממנו אתה לוקח, אבל הרוח היא עוד יותר חזקה, כזאת עוד יותר עוצמתית. לפעמים אוחז בך זעם, והקול הפנימי אומר לךָ: סלח, אל תכעס, ככה לא תשיג שום דבר. בשבילי הרוח היא הקול הפנימי, קול הלב.

[וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011, עמ' 37-36]

*  

לא היו גלים בים ללא הרוח. לא היתה בנו תנודה פנימית ללא רוח החיים הפנימית. פתאום אני מבין מדוע התבוננות ממושכת בים רוגע יוצרת בהתאמה רוֹגָע רוֹחש אהבה, וזאת כבר מריצה תנודות פנימיות, מלים הנקוות, איטי ומחריש אוזניים (כמו בנקרת סלע בה מנשבות רוחות), למה שיהפוך אולי לרעיון יצירתי חדש.

   'ללא אהבה, זהוּ רק בית שאיש אינו גר בו', כתב טום וייטס באחד משירי האלבום: Mule-Variations ,  ביתם של חיים וחיה מלא אהבה, כמו ליבו של יאנוּשַס. יותר מכך, שירו של אשר ודבריו של יאנושס, העירו אותי לחשוב על הזיקה בין שירה ובין אהבה, ובין הרוח המנשב והקולות הקוראים לאהוב המנשבים בתוכנו, שכדרכם מעניקים תקווה טובה לנו ולאחריתנוּ.

*

*

חברי, הצייר והמשורר, דודו פלמה, משוחח איתי על ציור מאת  ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר

*

בתמונה למעלה: נדב בלוך, Via Mare, אקריליק על בד 2004.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

*

*

1

   סגרו את המכולת השכונתית הסמוכה. מכולת ששירתה אותנו כארבע- חמש שנים לערך. הכרתי את הבעלים, את ילדיהם, עובדים שעבדו שם זמן רב. תמיד היתה שם איזו נימה של שיח רעים, של בת צחוק המוחלפת בין אנשים המתראים לרגע בתדירות של בין יממה לשתי יממות.

   מה שהתחיל מהודעה על כך שהחל בחודש הבא יחדלו למכור בהקפה, הודעה אותה ייחסתי למשבר הכלכלי ולכך כי וודאי רבים מתקשים לסלק את חובם החודשי למכולת, הפך כעבור יממה בלבד להודעה על כך שהמכולת תיסגר סופית בתוך כחודש. בדיעבד, זה נמשך פחות משבוע. הודעה על מכירת חיסול ועל הנחה בסך 40% על כל המוצרים, הביאה להתנפלות רבתית על המדפים. אתמול נותרו שם רק כמה בקבוקי וודקה עזובים לרפואה. אני מעדיף ערק או ויסקי. הייתי עצוב, ולמען האמת, כוסית ערק לא היתה מזיקה לי. החלל הריק ועיניו העצובות של בעל המכולת רק העמיקו את התחושה הזאת.

    אני מבכר עסקים משפחתיים קטנים שבהם בעל החנות מזדקן עם חנותו. אם שפר מזלו, יצליח להעביר את הבעלות לאחד מילדיו ו/או קרוביו והעסק ימשיך הלאה, ויזכו הקונים להזדקן יחדיו עם החנות, כלקוחות נאמנים, שעם הזמן קושרים עם בעלי החנות קשרי ידידות, שיש בהם חיבה גם מעבר לאמור בתודעת שירות מצויה-מנומסת. זה הולך ונעשה נדיר ובלתי מצוי יותר ויותר. פתיחת סניף של רשת שיווק גדולה נוספת ומוזלת בסמוך, חיסלה כנראה את המכולת המשפחתית, ועימה כמה שנות עסקים שהיתה בהן גם ידידות.  

   בחזרה מן המכולת הריקה, בעוד אני מכלכל היכן אערוך את הקניות כעת, חלפתי על פני הגינה הציבורית הסמוכה למקום מגוריי. פתע שמתי ליבי, כי הגינה, בה ביליתי שעות הרבה עם שני ילדיי, שינתה בתוך שבוע ימים את פניה לחלוטין. חלקת הדשא כבר לא נמצאה שם. תחת זאת זכה המקום לריצוף מלא. ארגז החול הגדול שבו שכנו מתקני השעשועים השונים (מגלשה, גשר, נדנדות) זכה אף הוא לשכון כל פני משטח חדש. סוג של חומר פלסטי גמיש, לא ברור מאיזה סוג. הבחנתי מיד כי הוא מתחמם מאוד לאור היום, וגם מדיף נחוח פלסטי- פולימרי בלתי נסבל בעליל. ייחסתי זאת למשבר המים. לרצונה של העירייה להימנע מהשקייה מיותרת. נאנחתי מעומק הלב, והמשכתי ללכת, בעוד היום גדול, לבי השמיע קראנץ שכזה, כמו עלה שלכת מצהיב ויבש, רמוס ונשכח מלב.

   ואז חשבתי על כך שבגנה הזאת, בכל ערב שבת אחר הצהריים נוהגת לישב אשה עניה מרודה, שלפנים קיבלה סחורה עודפת כמתת צדקה מאת בעלי המכולת הנסגרת, והיתה עומדת ומציעה את המרכולת שקיבלה לעוברים ושבים בגינה, מקווה להרויח מעט ממון בטרם יערב היום. מה יהיה עליה עכשיו?  

   בצוֹרת. שולי אדוותיו של גל הצונמי הכלכלי העולמי מקציף והולך בחיינוּ. חגיגת ניכור של אין- דשא. וקור אנושי של עמידה בתור בסניף של רשת שיווק מול קופאית, החייבת לעניין את הלקוחות ברשימת מבצעים, כל לקוח ולקוח, יזכה לשמוע על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לרכוש שלשה חטיפים בעשרה שקלים, ואזי תזדרז הקופאית היגעה לשרת את הלקוח הבא בשרשרת האנושית, שאם לא כן, תאבד את מקומה על יד הקופה הרושמת. כך אנו מתנהלים, בימינו: דשא פרא מצהיב נעקר לטובתו של משטח תעשייתי נטול-חיים. פעם היו אנשים יוצאים לטבע סתם כך, להשתכשך בדשא. יושבים מנהלים שיחה בצילו של הקוסמוס. היום: קול התור הארוך נשמע בארצינו, וצלצול מנוכר של קופה רושמת, לבלי הועיל, מקפיץ אותנו, מבהיר לנו שאסור עוד לחלום על העולם הישן האבוד.

 

 

 

2

 

   לפני כשמונים שנים, בשנת 1929, בימי נפילת ה"וול סטריט",שוטט המשורר האנדלוסי (כך להצהרתו),פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), ברחובות ניו-יורק, וכתב, כנראה בין בתי הקפה שלה, כמה וכמה שירים, אשר ראו אור בקובץ-משורר בניו יורק. השירים,ספוגי תוגה,על מקום הומה ניכּור,על קור אנושי השגוּר בעיר הגדולה,מופת הציביליזציה,אשר בתוככיה סובבים,אבודים וסחופים,יושביה,כעין גֹלם הקם יוצרו.עיר שבלעה את האדם,שאיבדה את נשמתוֹ ואת חיוניותוֹ.לא ייפלא כי לורקה נזקק לנחש הקדמוני,לתנין האגדי,הרובץ רוגע ושבע בצל הכוכבים,בכדי ליצור תמונה של תחושת החידלוֹן הגוברת,בעיר חסרת חלום,אשר בהּ גם החלום החומרני האמריקאי הגדול היה לעפר ואפר 

 

איש אינו ישן בשמים, אף אחד, אף אחד

איש אינו ישן.

יצורי הירח סובבים ומריחים את הביתנים.

 יבואו האיגואנות החיות לנשוך את הגברים שאינם חולמים.

והנמלט בלב שבוּר ימצא בקרנות רחובות

את התנין האגדי רוגע מתחת למנגינת הכוכבים הענוגה

 

(פדריקו גרסיה לורקה, 'עיר חסרת חלום (נוקטורן בברוקלין ברידג'), משורר בניו יורק, מהדורת תרגום, רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999).

 

   גם בחלונות הגבוהים של גורדי השחקים היוקרתיים, איש אינו ישן, איש אינו חולם. אבל הניכור והריחוק זורעים אימה. פחד מהמחר הבלתי ידוע. בעתה מן האפשרות להתדרדר לידי עוני ומחסור. והתנין רובץ למנגינת הטבע האדיש וההיסטוריה המדממת, ומצפה למתייאשים, הנופלים מן החלונות.

  לימים אמר לורקה את הדברים הבאים בערב הקראה של שירי משורר בניו יורק שהתקיים בספרד, הממשיכים באופן פרוזאי את מה שבקש למסור בשיר בגשר ברוקלין:

 

נפל בחלקי להיות עד למשבר הבורסה שבו אבדו כמה בליוני דולרים, לשאון הכסף המת ששקע בים, ובין המתאבדים השונים, האנשים ההיסטריים וקבוצות המתעלפים, מידי לא חשתי כמו ברגע ההוא תחושה של מוות ממשי, מוות בלי תקוה, מוות שהוא רקב ולא יותר, מפני שהיה זה חיזיון נורא אבל נעדר הדר. ואני, הבא מארץ שבה, כדברי האב הגדול, אוּנָמַנוֹ, "עִם לילה עולה הארץ השמיימה" – חשתי מן דחף אלוהי להפציץ את עמק הרפאים ההוא, במקום שהאמבולנסים אוספים את המתאבדים שידיהם מלאות טבעות.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך דברים שנאמרו בערב קריאה של ספרו משורר בניו יורק' , חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום ועריכה רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001, עמ' 272].

 

    זמן לא רב אחר כך שַנָה לורקה דברים דומנים  באזני פועלים קטאלניים. שוב, בצל מוראותיו של המשבר הכלכלי העולמי שהחל בהתרסקותה של הבורסה האמריקנית:

 

ואני הזדעזעתי כשאמרו לי שרק בארה"ב יש שנים-עשרה מיליון מובטלים. אתם רואים שרק מהתבוננות שטחית ביותר מגיעים להבין את היקף הדרמה החברתית של היום, אשר מולה שום אדם שיש לו רגש סולידריות הקטן ביותר לא יכול להיות אדיש.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך: פ"ג לורקה מדבר אל פועלי קטלוניה: האמנוּת והחברה', שם, עמ' 452]

 

  'שום אדם לא יכול להישאר אדיש' כותב לורקה. ובכל זאת, כאשר חזו עיניי במכולת המתרוקנת על יד ביתי השבוע, לא חשתי תכונה יוצאת דופן. אנשים התרגלו לעסקים קטנים שנסגרים, חשבתי לעצמי,בחולפי שם ברחוב, 'התרגלו לקנות ברשתות הגדולות. וכך, בסופו של דבר, כדרכם של משברים, העשירים יתעשרו והעניים ייעשו עניים עוד יותר, ועוד יותר— ובתוך כך, לא מעט משפחות הנמצאות במאבק הקיום הכלכלי יתדרדרו אל מתחת לקו העוני. על יד משאית מובילים שרוקנה ציוד מן המכולת דימיתי לראות גם תנין אגדי ושבע, ירוק, מקומט ומרושע, בוכה, ודמעתו- ריקה, אין בה דבר.

 

3

 

   אבל לורקה לא בקש את האדם לצאת מן האדישות בלבד, אלא דרש אתו לכונן סולידריות אנושית שבה האמידים יותר דואגים לבטחון כלכלי עבור החלשים בחברה. בנוסף, גרס כי החברה הנכוחה היא זו הנוהגת בחלוקה צודקת ושוויונית של משאבים לטובתם של כלל אזרחיה. להלן מלים של לורקה שאני מקפיד לשנן באזני האיגואנות הבאות לנשוך אותי (ראו לעיל: 'עיר חסרת חלום'), כאשר אני מתבונן במציאות ההווה, לא חולם אבל גם עדיין לא נמלט:

 

[…] "אני יודע מעט אם בכלל" אני נזכר בשורות האלה של פבלו נרודה- אבל בעולם הזה אני תמיד—ותמיד אהיה— לצד העניים. תמיד אהיה לצד אלה שאין להם כלום. אלה שאפילו אין להם השלוה של לא-כלום. אנחנו—אני מתכוון לאנשים בעלי יתרון אינטלקטואלי ובעלי השכלה, בני המעמד הבינוני, המעמד שאפשר לקרוא לו מבוסס— אנחנו נקראים להקרבה, נקבל עלינו. כעת בעולם כבר לא נאבקים כוחות אנושיים, כי אם כוחות גלובליים. לנגד עיני אני רואה את כפות המאזניים זה מול זה. מכאן הכאב והקורבן שלי, ומכאן הצדק עבור כולם, עם כי מלווה ביסורי המעבר אל העתיד הבלתי-נראה, הלא נודע עדין, ואני מטיל את מלוא כובד אגרופי על זו האחרונה.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך: מדוע תיאטרון? [ראיונות], מתוך ראיון עם לורקה שנערך בחודש דצמבר 1934', שם, עמ' 438. ליטוין מעירה כי לורקה צטט מתוך שירו של נרודה שלא במדויק וכי שורת הפתיחה הינה: 'איני יודע, אני מכיר מעט ובקושי רואה'].

 

 גם אני איני יודע, אני מכיר מעט ובקושי רואה, ועם זאת, סולידריות חברתית בעת הזאת נראית לי דרושה מאוד, מחויבת המציאות, אלא שנדרשים אלו שיהיו מוכנים לקבל אותה על עצמם,להיקרע מתוך השכחה והאדישוּת. 

 

 

 
 
*
  שירים חדשים מאת חברי הטוב, המשורר אשר זנו, שראו אור בשבוע שעבר ב- ynet תרבות, כאן.

 *

בתמונה למעלה:   .Umberto Buccioni, The Street Pavers,  Oil on Canvas 1914

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

  

חברי הטוב,המשורר אשר זנוֹ שלח לעיוני לפני ימים מספר בת שיר,שנבעה בו בהרף אחד.אשר כבר פרסם מספר שירים בכתבי עת כגון הליקון ואלפיים.לאחרונה נדפס שיר שלו באנתולוגיה של שירי אהבה שיצאה לרגל שישים שנים למדינה לצד שירים של משוררים, כגון: יונה וולך, פנחס שדה, יהודה עמיחי ודוד אבידן. 

   בראשית הכרותי עם אשר לפני כמה וכמה שנים עת למדנו פילוסופיה בצוותא, התרשמתי מאוד מכך שכבר לאחר שיח בסיסי וראשיתי בענייני כתבי עמנואל לוינס,הציע לי לקרוא כמה משיריו. אני זוכר שכבר לכתחילה הבחנתי בדוֹק החברתי הנסוך מעל שיריו כולם,ובקרבתו המתמדת אל המוסיקה (במיוחד רוק ישראלי:ברי סחרוף,שלום גד,עמיר לב)והקולנוע (ישראלי,אמריקאי וצרפתי). ובכל זאת, היה בהם משהו ייחודי, אישי ודובר כל-כך, שזכור לי עד היום איך צעדתי אותו יום בדרך הביתה ותמהתי על כך שדווקא באולמות הפילוסופים, המנוכרים והאנליטיים,מצאתי לי חבר משורר אמיתי.

   אשר קצת הסס כאשר הצעתי לו לפרסם את השיר להלן בלא שהוּת.אמר,אולי עוד צריך עריכה והידוק.קרוב לודאי כי הצדק עימו.אך דומני כי דווקא במלים הגולמיות,שנבעו כמו בכתיבה אוטומטית יש לעתים את המעלה של דיבוב הכרתו של אדם ללא מפריע, ובלא שיכיל עליהן סוגי שיפוטים ותבניות, העשויים לדכא את מה שבער והטריד, אש מבויתת, אח מבוערת בסלון אורירי, יותר מאשר כמדורה מבשרת על ראשי ההרים, האומרת לשנות את מציאותם של קוראיה ואת קיומם לתמיד.   

   לפנינו איפוא שיר Beat, כעין כתיבתם הנובעת של אלאן גינזברג, ג'ק קרואק ולורנס פרגילנטי, אולי בהקשר הישראלי סומכת אצל רוני סומק, חונה מעט אצל עמיחי, ואולי גם מהדהדת משהו מרוחו של הדיבור הישיר מאוד אצל וולך,לסקלי ואיתן נחמיאס-גלס,הזוכה לעדנה ייחודית ועדינה למשל בספר שיריה החדש של יוּדית שחר.אבל יש במהלכו של השיר,שראשיתו בביקורת חברתית- כלכלית-פוליטית ואחריתו בטרדה הקיומית המאחזת של הדברים היום-יומיים: אהבה, תשוקה, מוות. כעין תפישה של דיבּור-שיר, בּלוּז החיים והקיום. וככזה הוא נשמע לי נכון, כמו ששיר צריך להיות. כל כך נכון, שאין דבר נכון יותר, נכון לרגע יצירתו.       

 

פּעוּר פּה// אשר זנוֹ

 

כל

התחתונים שלי קרועים

לא בגלל אהבה

אלא בגלל התשמיש היומיומי

בכיבוס החוזר ונשנה

במים קשים

והייבוש בשמש הקופחת

אוי ארצי מולדתי

שאפילו המים שלך קשים

 

הם משקרים אותנו בטלוויזיה

הם משקרים אותנו בעיתונים

הם משקרים אותנו ברדיו

 

הם צריכים אותנו תמיד יפים

גם מלפנים וגם מאחור

כמו שהשמש יודעת לשקוע בים

ובמדינות אחרות לזרוח ממנו

 

הם רוצים אותנו מולטיפונקציונאליים

שהמיטה תדע להיות שולחן

שהשולחן ידע להיות גם כסא

שהכסא ידע להיות חשמלי

שהחשמל ידע להיות גם עונג

שהעונג ידע להיות גם מיטה

וחוזר חלילה

 

וכל תשוקה בסופו של דבר

נגמרת בעוֹר

התשוקה מתקיימת רק עד להיכן שמגיע

העוֹר

 

הכי חזק לפנות הערב

להתנשק תחת עץ

כשכל הרחוב מביט

והשפתיים יפות גם אם מעולם לא עלה בהן

שם השם מפורש

  

אפילו למות

אנו תמיד מתים פעורי פה

ולא מפני הפליאה

שהמוות הגיע הרף

אלא כדי שהמילים שאמרנו

בזה העולם

יחזרו אל פינו

וימלאו את אברינו כתשבץ

באותיות החסרות

  

© 2009 כל הזכויות שמורות למחבר 

 לקריאה נוספת מומלצת מאוד בשירים משל אשר זנו עיינו בכתב העת אלפיים 29 בהוצאת עם עובד: תל-אביב 2006.   

 

בתמונה למעלה:Vincent Van Gogh, Starry Night over the Rhone, Oil on Canvas 1888

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »