Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אתי בן-זקן’

*

תני בשם ר' מאיר שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם: מראה פנים ודעת וקול; מראה ודעת מפני הגזלנין וקול מפני הערוה. אמר ר' יצחק: אפילו תינתא וחיטא לא דמיא לחברתה (=אפילו תאנה וחיטה לא דומה לחברתהּ).  

[תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק רביעי הלכה ט]

*

הטבע כה מרנין וכה עשיר בגרסאותיו, עד כי לא יימצא בין העצים מאותו המין צמח אחד דומה לשכנו, ודברים אלו אמורים לא רק בצמח בכללותו, אלא גם בין הענפים, העלים והפרי, לא יימצא אחד שהוא זהה בדיוק למשנהו"
[לאונרדו דה וינצ'י, Libro di pittura, פירנצה 1495 לערך (הושלם 1498), פרק 501; מצוטט מתוך: פריטיוף קפרה, המדע של לאונרדו, תרגם: עמנואל לוטם, זמורה הוצאת דביר: אור יהודה 2010, עמוד 204]

*

איינשטיין התענג על פשטות החיים בווטש היל. הוא טייל להנאתו בשדרותיה, ואפילו הלך למכולת לקניות עם הגברת באקי, ויותר מכל אהב לצאת לשיט בסירת העץ שלו, שאורכה חמישה מטרים, שהוא קרא לה טִינֶף – המילה ביידיש לחתיכת אשפה ("טינופת"). בדרך כלל נהג לצאת לבדו, ללא מטרה, ולעתים קרובות בחוסר זהירות. "הרבה פעמים הוא היה נעדר לכל היום, פשוט נסחף לו", נזכר אחד מחברי מועדון היכטות המקומי, שהלך להחזיר אותו בכמה וכמה הזדמנויות, "ככל הנראה הוא פשוט ישב שם וחשב".

[וולטר אייזקסון, איינשטיין – חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2011, עמוד 558]

 

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

 *

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל.  

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת: ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

*

*

בתמונה: Wynn Bullock (1902-1975), Child on forest Road ,1958

Read Full Post »

 

למרית, 

PrivateEye יושב לבוש במעיל גשם במשרד הצחיח. מאוורר התקרה סובב מעל כשפירית ענק מעל בִּצָה כסויית-ערפילים. הוא קורא מאמר של איטאלו קאלווינו, ?Why Read the Classics, מבלי שהוא משוכנע כלל כי אמנם יש לקרוא את הקלאסיקונים, שאמנם לא קרא אי-אז בנעוריו. לכל הרוחות, אני לא מכיר חצי מהשמות שמזכיר קאלווינו. אולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים, ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? האם העננים נוסעים בשמים בקצב אחיד או שמא כל אחד חווה את מסעם כפי נפשו? האם ניתן להבין לליבו של פיליפ מארלו בלי לדעת שהיה קיים אחד, כריסטופר מארלו?

   החדר סגור ומוגף. תיבה סתומה-חתומה כמעט מכל עבריה. רק חרך דקיק בין התריסים, המתיר להציץ החוצה. אור כמעט לא חודר פנימה. אפל. קרניים דקות. בראשית וכבר חשים במוות.

   הטלפון מתחיל לצלצל, צורם, מכאיב לעצבי השמע. שולח ידו לשים לזה קץ. זה לקוח. הוא ניגש ישר לעניינים ומספר שמעולם לא היתה לו אחות, אבל לוּ היתה לו היא יכולה היתה להיות המיקלט שלו, יכול היה למצוא בהּ מחסה. קולו רועד. הוא מתנצל על כך. משתמע כי הוא מעוניין לאתר את אחותו, אשר ספק אם היא כלל קיימת. קול נשי עולה על הקו. חוזר על המילים שלו. אך מציב בעקבותיהן סימן שאלה. מוזר. כאילו מתעקשת להפריך את כל מה שנאמר זה עתה.

   ה- PrivateEye הופך לנגד עינינו באור החרישי ל-PrivateEar. הגולם נבקע. לא ברור עדיין אם זה תולע או פרפר. הוא מבקש להבין מהר ככל האפשר האם מדובר במתיחה טלפונית או בהצעת עבודה. מן העבר האחר. המלל נמשך. כל אימת שהקול הגברי מצהיר על רגשותיו העמוקים כלפיי האחות הבלתי-קיימת. מטילה הדוברת ספק, מגיבה באירוניה.

   קול גברי נוסף נשמע ברקע: 'הוא ינסה לפתות אתכם לנחם אותו, לתת לו תמיכה, אל תתפתו לנסות לעזור לו, הוא לא רוצה משהו אמיתי, הוא רוצה רק את האחות שלא יוכל לקבל…'. זו אינה מתיחה אך גם לא הצעת עבודה. נשמע כי הדובר אמנם כן. קולו טרוד, שבור, נוגהּ ולכן נוגע ללב. לא ברור מה הפשר של כל זה. הוא נזכר בספרו של ריימונד צ'נדלר TheLittleSister אבל שם האחות ניגשה למשרדו המעופש של מארלו כדי לשכור אותו לחפש את אחיה. האם ישנה אפשרות אחרת?

   אולי הם הכורוס המלווה את הטרגדיה החרישית, המחרידה כל העת את רקע חייו. העלמוּת? נטישה? פרי דמיון? זיכרון שאיננו מניח? הוא חש צורך לצאת מן המשרד החוצה, לחפש משהו, כמו צו פנימי. אבחת חרב על כל ספקותיו. אפשר שיורד גשם בחוץ, ולמעיל הגשם הארוך, שקנה כנראה במרכול במבצע הוזלות ניכר- יהיה סוף-סוף שימוש. כאשר הוא חוצה את הסף מתעורר בו החשש שמא יגלה כי אין לו קיום אלא בחדר, ומחוץ לו, איש לא מחפש אותו, והוא גופו, אולי אינו קיים. אולי רק המטלפן/נים קיימים. אולי גם הם למדו להטיל ספק בקיומם אחרי שיחת טלפון בלתי צפויה שערערה על קיומם. האחות, הוא חושב, היא מוכרחה להיות קיימת. אלמלא היא קיימת, אפילו כרעיון בלבד, מה פשר כל ההתרחשות הזאת.

   מרחוק, נדמה הבלש היוצא את משרדו כצל רפאים המוטל מתוך אות דפוס בספר. לא, זאת אינה התפשטות שרירותית של כתם דיו, שהחליט, משום מה, דווקא עתה להרחיב מעגליו. הוא מתחיל להלך, בקצב לילי, בין האותיות. מובטחני שהוא קיים שם, גם אם הוא אינו שם. אין רואים האם הרחוב גשום אם לאו. אי אפשר לראות באיזה ספר מדובר, ובאם יש לו קורא. כלומר, אם מוכרחים להניח את קיומו של ספר לכתחילה.         

הערה: הרשימה היא הומאז' למיצב האודיו של ויטו אקונצ'י משנת Anchors ,1972 ,  כפי שהוא מוצג בספרה של מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2009, עמ' 148-146. הנחתי את יצירתו של אקונצ'י במקום שונה לחלוטין ממנו הוצגה בתחילה (גלריה פריסאית נטולת בלשים, ובה השתתפו שלושה קולות). אני מקווה שלא פגמתי בדבר.

עוד על Anchors , ניתן לקרוא כאן.

כולכן/ם מוזמנות/ים לערב לכבוד צאת הספר במכללת עלמא. משתתפות/ים: אתי בן-זקן, מרית בן ישראל, ענת ויסמן, אפרת מישורי, שירה סתיו, הדס עפרת, ענת פיק, שוֹעִי רז. אני אבוא לשם בכובע אחר לגמריי, מיזוג בין החתול ובין הכובען.  

 לרשימות קודמות שלי על הספר: כאן וכאן.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »